אור הישר על בבא קמא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף לז:
אמר רבא שמע קול שופר ונגח כו' נעשה מועד לשופרות פשיטא כו', והק' הראב"ד פ"ו ה"ה מנ"מ מ"ש משור האצטדין ע"ש, ולע"ד בלתי מובן הלא תלונתו אינה על הרמב"ם רק על רבא, וגם זה ניחא דהנה במשנתנו כייל כל מיני נגיחות למינו ולשאינו מינו לאדם ולא לבהמה לקטנים ולא לגדולים, ועלה הוסיפו עוד לשאול מר' יהודא אם בתכונתו להתגרות בנגיחה מפני מראה מוזר, כמו בשבתות ומשום שרואה אותם במלבושים נאים כדהביאו התוס' בשם הירושלמי, והשיבם דגם בכה"ג הוא מועד לשבתות ולא לימות החול, פי' דגם נגיחה כזו מונח בתכונתו להתבהל מראייה בלתי רגילה, ומובן דכמ"כ אם נגח ג' פעמים ע"י אש או עשן שראה היה נעשה מועד לאש או עשן, ולזה היתה כוונת הרמב"ם במש"כ אצל מועד לשופרות וכן כל כיוצא בזה ע"ש, והשתא דרבא בא וחידש דאם נגח ג' פעמים ע"י שמיעת קול שופר דנעשה מועד ל לשופרות פריך הש"ס שפיר פשיטא, דמאי נ"מ בין גרם שמיעה בלתי רגילה לראיה בלתי רגילה, ומשני דזה ודאי לאו חידוש הוא, אלא דאשמעינן דגם נגיחה ראשונה מצטרפת לחשבון הנגיחות ודלא נימא שופר קמא סיוטא בעלמא הוא דנקטיה, אמנם כל אלו הן נגיחות שמקומן בטבעו ותכונתו של השור, ונופל בהן לאמר כי יגח, דהוא מעצמו יעשה פעולת הנגיחה, משא"כ אם מלמדין אותו ליגח הרי הוציאוהו מתכונתו הטבעית, דמצד עצמו היה תם רק אחרים אייעדו אותו נגד טבעו, בזה שפיר דרשו כי יגח ולא שיגיחוהו.