אור הישר על בבא קמא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף כ:
א"ל לכי תשמש לי שקל סודריה כרך ליה, ויל"ד טובא הלא רמב"ח חתניה דרב חסדא הוה כדאמרינן בב"ב י"ב ע"ב ובברכות מ"ד ע"א, ואיך דרש ממנו שישמשנו, והרי חייב אדם בכבוד חמיו כמבואר ביו"ד סי' ר"מ סכ"ד, ואף אם נימא דזה היה קודם שנעשה חתנו, אבל עכ"פ היה זקן ממנו, ורב חסדא כהן היה כדאמר בברכות שם וע' שבת ד"י ע"ב רש"י ד"ה רב חסדא, ובירושלמי ברכות פ"ח ה"ה אמרינן המשתמש בכהונה מעל, וכן קשה אהא דהראשונים חקרו אם הכהן יכול למחול על כבודו כדהביא שם במה"פ, אמאי לא הביאו מהא דבסוגיין דרב חסדא שקל סודריה וכרך ליה, ואפשר דבכה"ג לא נקראת מחילה דרב חסדא לגרמיה הוא דעביד, למען תתברר לו מקור הלכה זו מדין המשנה ע"י שמושו, אבל על רמב"ח קשיא וצ"ע כעת.
שם בנאה לתוך ביתו ה"ז לא מעל עד שידור תחתיו שוה פרוטה, ואילה"ק הרי אין מועלין במחובר לקרקע כדתניא במעילה י"ח ע"ב, די"ל כמש"כ התוס' בערכין כ"א סוף ע"א דאתיא כרב דאמר תלשו ולבסוף חברו הוי תלוש וכיון דבני לה מיהא מעל, ועמש"כ בחידושי שם ולמעילה ד"כ ע"א ולחולין ט"ז ע"א.
תוד"ה הא איתהנית. וא"ת ההוא דתחב לו חבירו בבית הבליעה דריש אלו נערות אמאי חייב האוכל כו', ע' שעה"מ פ"ג ה"ט מה' גזילה.
בא"ד וי"ל דלא דמי הואיל ונהנה מחמת החסרון שהיה מתחילה כו', ע' בתוס' לקמן ק"א ע"א ד"ה או דילמא ובדף ק"ב ע"ב בד"ה מי הודיעו.
תוד"ה אפקורי. אלא מתייאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית, ע' בת' ברית יעקב ס"ס ק"ט ובת' באר יצחק חי"ד סי' כ"ג ובתרומת הכרי סי' רס"ב.
תוד"ה טעמא. וי"ל שאני עמד ניקף דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה כו', ע' נוב"י מ"ת חח"מ סי' כ"ד.
תוד"ה נתנה לחבירו. בפ"ק דחגיגה פריך מכדי מגזל גזליה מה לי הוא מה לי חבירו ומשני באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן וא"ת מ"מ למעול דהוי מתכוין לקנות ואפילו למ"ד שליחות יד צריכה חסרון כו' ע"כ, הנה קושית התוס' היא רק ע"פ דמפרשי כהראב"ד בפ"ו ה"ז מה' מעילה. דהכא מיירי בשוגג ככל מעילה והא דפריך מ"ש הוא ומ"ש חבירו הוא כדפירש"י במעילה ד"כ ע"א מ"ש דכי נטלה הוא דלא מעל ומ"ש כי נתנה לחבירו מעל ואהא משני בש"ס דמיירי באבני בנין המסורות לגזבר, ולפ"ז שפיר הקשו התוס' מ"מ למעול דהא מתכוין לקנות כו', אבל הרמב"ם מפרש שם דלפי האמת שניהם מעלו ולפי שאין מועל אחר מועל בדבר שקדוש לדמיו לכן העמידה במועל בזדון כדכ' בכ"מ.
אמנם במאי דהתוס' סמכו דין שליחות יד להא דבסוגיין בלתי מובן לע"ד, דהנה שלשה אלה נפרדו בדיניהם, גנב, ונפקד השולח יד, ומועל בקדשי בדה"ב, דלכל אחד מהם מתחיל ההתחייבות בזמן אחר. הגנב דבאיסורא אתא לידיה מתחיל חיובא דכפל ודו"ה משעת משיכה או הגבהה מרשות הבעלים כדתנן לקמן ע"ט ע"א, אולם בשומרים דלא שייך התחלת חיובו מהוצאה מרשות הבעלים דהא בהיתירא אתא לידיה, רק אח"כ נמלך לשלוח ידו בהדבר המופקד, אבל מ"מ משיכה או הגבהה בעי, להתחייב מאז באונסין כדפירש"י בב"מ מ"ג סוף ע"ב, אצלו מתחיל גבול חיובו, משעה שפעל פעולה ממשית ליטול הפקדון ממקום למקום כדי לשלוח בו יד כדתנן התם, אכן נתבונן על איזה דבר חייביה רחמנא מאז להתחייב באונסין. הרי על עצם החפץ לא שייך לחייבו משעת מחשבתו ופעולתו כדי לשלוח בו יד, דמאי נ"מ להמפקיד אם החפץ המופקד במקום זה או במק"א אם לא ייחד לו מקום, ומדוע תשתנה מאז דינו לקנות לחיוב אונסין. ובע"כ מפני גניבת דעת המפקיד מאז, אולם גניבת החפץ מרשות הבעלים וגניבת דעת המפקיד לא שייך אלא בהדיוט, משא"כ במועל בקדשי בדה"ב דכל היכא דאיתיה בגזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה כדאמרינן בחולין קל"ט ע"א וע' בתוס' חגיגה י"א ע"א ד"ה בגזבר, הרי דלא שייך גביה גניבה מטעם שינוי רשות, וגניבת דעת גבי הקדש נמי לא שייך דדעת שכינה איכא כדפירש"י הכא, וע' בתוס' כ"א ריש ע"א ובב"מ צ"ט ע"ב רש"י ד"ה כהדיוט, ולפ"ז לא משכחת במציאות דין שליחות יד בהקדש למעול, לא מטעם שינוי רשות ולא משום כוונתו לקנות, ולכן קבעו חז"ל אל הגזבר דין מעילה בדבר הזה משבנאו בביתו ודר תחתיו בשוה פרוטה, דאז חייב על ההנאה בש"פ מן ההקדש, ודברי התוס' לע"ד צ"ע כעת.