אור הישר על בבא קמא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף יז.
והאידנא נמי עבדינן הכי אפוקי מפקינן אנוחי לא מנחינן ואב"א אנוחי נמי מנחינן קיים לא אמרינן, ונלע"ד דהני תרי תירוצי הש"ס פליגי בפלוגתא דרב הונא ור' יוחנן במנחות דל"ב, דפירוקא קמא ס"ל כרב הונא דאסור לישב ע"ג מטה שס"ת מונח עליה, ופירוקא בתרא דאנוחי נמי מנחינן ס"ל כר"י, והתוס' במנחות שם פסקו כר"י, והרמב"ם והראב"ד ס"ה ס"ת פסקו כר"ה, וכ"ה ביו"ד סי' רפ"ב ובת' הרמ"א סי' ל"ד ובת' באר שבע סי' ל"ח, ועפ"ז בלתי מובן לע"ד קושית התוס' דהכא בד"ה אלא שהניחו ס"ת על מטתו, שהק' מהא דמו"ק כ"ה גבי רב הונא דמשמע דאסור לעשות כן משום דאסור לישב על גבי מטה שס"ת מונחת עליה כו' ע"כ, דלפמש"כ מה מקום לקושיתם דילמא ס"ל לר' נחמיה דהכא וחכמי דורו דחזקיה כר' יוחנן, וביותר י"ל דאפילו רב חסדא במו"ק שם שלא הניח להניח ס"ת על מטתו דר"ה, ס"ל נמי לגרמיה כר"י דמותר לישב ע"ג מטה שס"ת מונח עליה, והא דקאמר הכי אינו מצד הדין, אלא כדאמר טעמיה בפירוש, מילתא דבחייה דר"ה לא ס"ל השתא ליקום ליעבד ליה, ולפ"ז מה ענין להקשות מסוגיא דהתם על ר' נחמיה וחכמי דורו דחזקיה.
וראיתי במרדכי ה"ק סי' תתקס"א שהרגיש בקושית התוס' דהכא, ותירץ דגבי חזקיה שהניחו ס"ת על מטתו ע"פ נביא היה ע"ש, וג"ז בלתי מובן לע"ד הלא היתר ואיסור אין תלוי בנביא דלא בשמים היא כדפירש"י בשבת ק"ח ע"א, וגם באורים ותומים לא שיילינן במידי דאיסור והיתר, כדפירש"י בעירובין מ"ה ע"א וצ"ע.
שם ומנח תפילין ומברך והדר אמר לן כו', ע' משך חכמה פ' בא בפסוק למען תהיה תורת ה' בפיך.
שם גדול למוד תורה שהלמוד מביא לידי מעשה, ע' בס' דרושי הצל"ח דרוש ו' לשבת שובה.
תוד"ה והאמר. ואור"ת כו' דלימד ודאי לא אמרינן דהא ודאי עדיף שמביא את הרבים לידי מעשה כו', ע' בס' יראים סי' כ"ה ובווי העמודים שם ובמש"כ בחידושי לקידושין ד"מ ע"ב.
תוד"ה כיצד הרגל מועדת אמתניתין דפ"ק דט"ו ע"ב קאי ותימא אי אדפתח ליתני כיצד השן ברישא כו', הנה כל קושית התוס' היא על פי הנחתם דאמתניתין דפ"ק קאי, אמנם לולא דבריהם היה נלע"ד דאקרא קאי ושלח את בעירו וביער וגו', ודרשינן רפ"ק ושלח זה הרגל וביער זו השן, ובקרא הלא מדוייק מאד, דסיבה ראשונה של השן לבער בשדה אחר הוא ג"כ הרגל המוליכה, ולפ"ז גם מסדר המשנה נסיב כיצד הרגל מועדת ברישא, ובתר הכי כיצד השן מועדת, ועפ"ז טפי הו"ל להקשות אמשנה דפ"ק דט"ו דתני שן קודם לרגל, אולם בזה י"ל דהתם איירי לענין תחילת העדאה, ובזה שן מוקדמת דיש הנאה להזיקה משו"ה נמשכת מטבעה אל ההיזק, משא"כ רגל אף דהזיקא מצוי, אמנם הוא לא נמשך מטבעו לעשות פעולת ההיזק, רק ע"פ הזדמנות מן הצד תחת רגלי הבהמה, כדדייק רש"י לעיל ד"ב סוף ע"ב בד"ה רגל הזיקה מצוי, וז"ל ואם יש כלום תחת רגליה היא דורסת ע"ש, כן היה נלע"ד לולא דברי התוס'.