אור הישר על בבא קמא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף טו:
דתניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, פי' דוקא כשאינו קשור בשלשלת, דמשנה שלמה שנינו לקמן ע"ט ע"ב דקשור בשלשלת מותר, ואינו מפליג בין רע לאינו רע. וע"ש ס"פ מרובה וביש"ש שם, ובהגהות מיימונית פי"א ה"ד מה' רוצח הוכיח מהא דאמרינן בב"מ ע"א ע"א ארמלתא לא תרבי כלבא, הרי דהוא רק משום לזות שפתים כדכ' התוס' שם, משמע הא אינש אחרינא שרי, ובודאי כשהוא קשור בשלשלת וכלשון המשנה כנ"ל, ועפ"ז גם הא דשבת ס"ג סוף ע"א צריך לפרש דדוקא אם איננו קשור בשלשלת. דהא רשב"ל לא יפלוג על משנה וברייתא כנ"ל, ועמש"כ בחידושי לשבת שם.
במשנה חמשה תמין וחמשה מועדין כו' ושור המועד כו' והנחש מועד לעולם, והנה בס' חיי אריה להגאון מהר"ל ז"ל מברעזין הקשה בשם גיסו הרב הגאון ד' אליהו אליעזר ז"ל מו"ץ בווילנא, הרי במשנתינו חזינן דנחש מועד יותר להזיק משור, וגבי תפילה תנן בברכות ר"פ אין עומדין אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ושם ל"ג ע"א א"ר יצחק ראה שוורים פוסק ונשאר בצ"ע, ולא ידענא מדוע נאיד להקשות מנחשים אשוורים, ולא הקשה מנחש אנחש ומשוורים אשוורים, דהכא תנן דנחש מועד לעולם, הרי דהוא ודאי מסוכן, והתם תנן דאפילו כרוך על עקבו לא יפסיק, וכן גבי שוורים פסקינן דפלגא נזקא קנסא, הרי דסתם שוורים בחזקת שימור קיימן. והתם פסקינן ראה שוורים פוסק הרי דאינן בחזקת שימור וקשיא הלכתא אהלכתא. ובע"כ דהכא איירי אחרי פעולת ההיזק, ובזה אמרינן דנחש לית ביה דין תמות אלא מועד לעולם, וא"צ להמתין עד שישוך עוד שני פעמים ע"פ ההתראה בבעליו. והתם נמי גבי תפילה ודאי מסוכן הוא, דהא אם ראה שהנחש מרתיע כנגדו פוסק כדכ' התוס' בשם הירושלמי בברכות ל"ג שם, אלא דבמשנה איירי שכבר כרוך על עקבו, כדדייק בביאורי הגר"א סי' ק"ד סק"ה, וכ"ז מיירי שלא יפסיק בדבור אבל מותר לו לילך כמבואר בשו"ע שם, ואחרי כל אלה כ' הרמב"ם ספ"ו מה' תפלה דאיירי בנחשים של אותן מקומות שאין דרכן להמית, וע' שבת קכ"א ע"ב ובמש"כ שם בחידושי, ובכל אופן לכתחילה כמו בנחשים כמ"כ בשוורים. אפילו תם והוא עומד בתפילה ומתיירא מפניהם שלא יבאו עליו פוסק, דחוב עליו לחוש לעצמו אפילו רק לספק סכנת נפשות, והכא מיירי כשכבר הזיק, ועד כמה הוטל על בעליו חוק השמירה לפי דעת תורה כנלע"ד.
שם הזאב והארי כו' הרי אלו מועדין, ע' בביאור הרד"ל לפדר"א פכ"ג.
רש"י ד"ה ברברבי תרנגולים וכבשים גדולים ע"כ, הנה דעת רש"י דהאי רברבי קאי אתרנגולים וכבשים ביחד, וכ"ב התוס' דלאו אורחא דכלבא למיכל אימרי רברבי, אולם לשון הרמב"ם פ"ג ה"ז מנ"מ כלב שאכל כבשים קטנים או חתול שאכל תרנגולים גדולים ה"ז שינוי ומשלם ח"נ, הלא דעתו דרברבי קאי רק על התרנגולים. ובשו"ע סי' שצ"א ס"ו גבי תרנגולים כתב גדולים ובכבש כתב סתם ולא ביאר אם קטן או גדול, וע' באבן האזל על הרמב"ם שם.
רש"י ד"ה עד דמסלק הזיקא שיהרגם, הנה מדברי רש"י אלו נמי משמע דבמקום הזיקא דרבים מותר להרוג דבר המזיק וגם חיובא איכא, וליכא למיחש לא לצער בע"ח ולא לבל תשחית, ובחידושי לחולין ד"ז ע"ב גבי כודנייתא חיוורתי דרבי אמר קטילנא להו ור' פנחס בן יאיר השיבו איכא בל תשחית שם הארכתי בזה קצת, וע"ע בתפארת ישראל מקואות פ"ב מ"ז.
תוד"ה ואי תפס לא מפקינן מיניה. אור"ת דוקא אי תפס המזיק עצמו כגון כלב או השונרא כו', אבל הרא"ש ושאר ראשונים המובאים בשטמ"ק חולקים על ר"ת, משום דמה שאנו דנין להחזיר המותר לא מקרי דיני קנסות ע"ש, ולעד"נ בהבנת ר"ת ז"ל, לפ"מ דאמרינן בגמרא דמשונה הוא והוי תולדה דקרן לשלם ח"נ, ודין קרן תמה קנס הלא אין דנין בבבל, ובזמן שהיו דנין ג"כ אין משתלם הח"נ אלא מגופו, והשתא בשלמא אי תפס המזיק עצמו, אז לבד מה שהוא ע"פ דעת תורה דתם משלם מגופו, ואין להמזיק טענה על עצם התפיסה, הלא גם הניזק לא יוכל לתבוע יותר עכ"פ ממה ששוה גופו, ותפיסה זו היא רק פעם אחת. משא"כ אם יתפוס חפצים אחרים עבור הזיקו, הרי אין גבול בזמן ובמקום, שיוכל לתפוס גם למחר וליומא אוחרא, ובכל אשר ימצא לו יטעון שלא יספיק לשיעור הח"נ, ומאידך גיסא יטעון המזיק על תפיסת כל דבר קטן שהוא די והותר, וזהו מאי דמסקו התוס' דאי בכל דבר שיתפוס לא מפקינן יבא לידי תקלה דהיום או למחר יגזול כל אשר לו ולא נוציא ממנו דאין אנו דנין דיני קנסות וזה יפסיד יותר ממה שהזיק, פי' דאיך אפשר לשער בדיוק ע"פ דין תורה קצבת הח"נ, להוציא מיד המוחזק הטוען שההיזק של ח"נ שוה יותר, וזהו מש"כ ר"ת דאין אנו דנין דיני קנסות, פי' דאם היה בידינו לדון דיני קנסות, אז היו הב"ד מחליטים כמה על המזיק לפרוע הח"נ, והניזק יחזיר לו החפצים שתפס, ואם לא היו משערים קצבת השומא בדיוק מה בכך הלא בכחם לדון דיני קנסות ולפי דעתם החליטו, משא"כ עתה שאין אנו יכולים לדון קנסות, ואם המוחזק טוען שהחפצים שתפס אינם שוים אפילו כשיעור הח"נ איך נוציא מיד המוחזק, והיינו דקאמר שהמזיק יפסיד יותר ממה שהזיק ולא נוציא מידו, אמנם אם תפס המזיק עצמו אז אין טענה כ"כ מזה על זה אף אם הכלב או השונרא שוה קצת יותר, דעכ"פ מגופו הוא גובה, וע' ביש"ש בסוגיין ובחו"מ סי' א' ס"ה ובמפרשים שם ובת' מהר"ח או"ז סי' קמ"ב.