אור הישר על בבא מציעא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף קיב.
יכול אפילו לא תבעו ת"ל אתך לדעתך יכול אפילו אין לו ת"ל אתך שיש אתך כו', וכ"ה נמי במכילתא וע' במשך חכמה ובתורה תמימה פ' קדושים בפסוק לא תלין פעולת שכיר.
שם איבעיא להו חוזר או אינו חוזר רב ששת אמר אינו חוזר ורבה אמר חוזר כו', ע' בת' הריב"ש סי' רכ"ב.
תוד"ה חוזר. דשאני פשרה דדמי למחילה בטעות שאילו היה יודע שזוכה בדין לא היה מוחל ולהכי צריכה קנין דאלים טפי כו', וכן האריכו התוס' בסנהדרין ד"ו ע"א ד"ה צריכה קנין, ולע"ד בלתי מובן מאי פסקא דדוקא שנסתפק לו אם יזכה אז ימסור דעתו לפשרה. מי לא עסקינן אפילו כשידע ברור שיזכה בדינו ובכ"ז יסכים לפשר משום למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור כעובדא דס"פ האומנין, ומ"מ גם פשרה כזאת צריכה קנין, הרי דאין הטעם משום העדר הידיעה אם יזכה ע"פ הדין. ודוחק לאמר דקאי על רוב פשרות שבלתי ידוע להבע"ד דין אמת ע"פ התורה בשעת הפשר, וע' בכ"מ פכ"ב ה"ו מה' סנהדרין.
ולולא דבריהם ז"ל היה נלע"ד דחילוק גדול יש בין סתם דין דלא בעי קנין וסתם פשר בעי קנין, לבד מה דלדין תורה א"צ דעתו דלזה הוא מקושר בתור יהודי משא"כ לפשר צריך דעתו למחילה אם יטעו הפשרנים, אלא משום דדין תורה משפט אחד לכולם, אבל פשרה אפשר דתלתא אחריני הוו עבדי הפשר בדרך אחר דלא כל הדעות שוות, ומפני שהיא בנויה על שכל האנושי יכול הבע"ד לחשוב שפשרנים אלו יעשו כמו שהיו עושין האחרים ולהכי צריכה מתחילה קנין, וביותר י"ל דכל טענה שבין אדם לחבירו בודאי המשפט חרוץ בתוה"ק אמת לאמתו מי הוא הזכאי, והרשות לכ"א מהם לדרוש משפטו ע"פ התורה, ובאשר כי נוגע לו ויכול למחול טענתו לכן ניתן לו הרשות לבצוע, אכן לסלק ולהפקיע כחו וזכותו שיש לו בזו הטענה ע"פ דין התורה צריך קנין, משא"כ בדין תורה הרי נשאר עם זכותו שיש לו עד אשר יצא משפטו לאור ולהכי לא בעי קנין.