אור הישר על בבא מציעא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף קב.
אפשר בגובתא דקניא, ופירש"י ותולה אותה, וכ' הר"ן ולא מיחוור דהא אמרינן בפ' הקומץ רבה תלאה במקל סכנה ואין בה מצוה אלא ה"ק אפשר בגובתא דקניא וקבע לה בסיפא (בשטמ"ק בשם הר"ן הגרסא בסיכי) וכ"כ בנמו"י ע"ש, ולעד"נ דהתוס' במנחות ל"ב סוף ע"ב הרגישו בקושית הראשונים ז"ל הנ"ל ומשו"ה מפרשים בכוונת רש"י דהכא דלא תלי ממש קאמר רק ע"י חבור ע"ש ובאמת אינני מבין איך נוכל לכוון בדעת רש"י דכוונתו לתלייה בלא קביעות, הלא עצם הברכה היא לקבוע מזוזה, וע' ברמב"ם פ"ה ה"ח מה' תפילין וביו"ד ר"ס רפ"ט ובמש"כ בחידושי למנחות שם בגמרא ובתוס' שם ד"ה סכנה.
שם לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא קמו בה כו', ע' ראב"ד ולח"מ פ"ו ה"ה מה' שכירות ובש"ך וביאור הגר"א לחו"מ סי' שי"ג ובתוס' לעיל נ"ו ע"ב ד"ה והאי ביומיה ובע"ז ט"ו ע"א ד"ה השתא ובר"ן נדרים מ"ו ע"ב ד"ה היכי דמי וברש"י ב"ק ס"ח ע"א ד"ה פרט לשהקנה ובמש"כ בחידושי לערכין כ"א ע"א.
והנה בת' מקום שמואל סי' א' הביא דדעת הרמב"ם הוא שכירות ליומא ממכר הוא ממש"כ רפ"ז דשכירות כשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח וממכר כך מתנה בשכירות שהשכירות מכירה לזמן קצוב הוא ע"ש, לע"ד י"ל דזהו רק בנוגע לקנין השימוש מועיל תנאו כמו שמועיל תנאי לקנין הגוף דמכירה אבל אין זה ענין להא דבסוגיין הנוגע לדין מציאה הנמצא בחצר המושכר שיהיה של השוכר, דכיון דקני מטעם חצר אפשר דקני דוקא היכא שיש לבעל החצר קנין הגוף בחצרו ולא רק קנין השימוש, וממילא גם הא דמביא ממש"כ הרמב"ם רפ"ה מגירושין דשכירות ושאלה לזמנו ממכר הוא, ג"כ ליתא, דהתם נמי בזכיית גיטה בל תבא ליהנות מן החצר אלא בקנין השימוש שעל זה שכרה את החצר, משא"כ במציאה הבאה מעלמא אפשר שהוא של המשכיר שי"ל בחצרו קנין הגוף, וע"ע בת' הרא"ש כלל א' ובמש"כ בחידושיו לב"ק נ"א וביש"ש שם סי' ל"ג ובחידושי הגרע"א בליקוטים לסוכה דל"א.
שם והא מיבעי בעי לה רבא כו' אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לאו כמונח דמי התם לא מיפסק ולא מידי הכא מיפסק כלי, ע' בחידושי הרמב"ן רשב"א ור"ן לעיל י"ב ע"א ובמש"כ בחידושי שם ולזבחים כ"ה ע"ב.
במשנה המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר כו', ע' בת' הרשב"א סי' תרמ"ה ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תשל"ד ובב"י או"ח סי' נ"ה.
שם השכיר לו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר, בס' דודאי השדה סי' מ"ח הוכיח ממשנתנו דכל היכא שהזכיר חדשים הוא חדשים דוקא, ונ"מ לאמירת קדיש דאין אנו מתחשבים עם העיבור עפ"מ דתנן ספ"ב דעדיות משפט רשעים בגיהנם יב"ח כו' ע"ש.
רש"י ד"ה תרתי, ליתני חדא כו' ומה לי רפת ומה לי חצר ע"כ, ע' בספר הצבא המובא בתמים דעים להראב"ד סי' רכ"ה מדה י"ג.
תוד"ה בגובתא. אבל לפיר"ת שמניח אותו מיושב כמו ס"ת מונח בארון ולא מעומד כו' כמין נגר היינו קבורת חמור כו', ע' מנחות ל"ג ע"א תוד"ה הא ובמה שהארכתי בחידושי שם.