אור הישר על בבא מציעא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף פ:
א"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן, ע' בת' הרא"ש כלל פ"ב סי' א'.
שם ע"כ ל"ק רבי התם אלא בחצירו דלעיולא רשותא קא בעי למשקל מיניה כו', ע' שאילתות פ' ויצא סי' כ' ובהעמק שאלה שם אות י"א.
רש"י ד"ה כאן שמשכנו בשעת הלואתו. ומתניתין כשמשכנו שלא בשעת הלואתו אלא לאחר זמן כשתובעו מעותיו בב"ד ולא שילם ומשכנו ע"פ ב"ד דההיא וראי לגוביינא שקליה ע"כ, לכאורה הלא במשנה דלקמן קי"ג ע"א דתנן המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד פירש"י והגיע זמן ולא פרע לו, הרי דהוא שלא בשעת הלואתו וע"פ ב"ד משכנו, ואפ"ה תנן התם מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ע"ש, וכיון שהוא עדיין בכלל השבת העבוט איך נופל לאמר דלגוביינא שקליה, ובע"כ דאין כוונתו לגבות בזה את עצם המשכון בשביל החוב, רק הכוונה שהמשכון יהיה שיעבוד לגבות על ידו ושלא תשמטנו שביעית ולא יעשה מטלטלין אצל בניו כדלקמן קט"ו ריש ע"א, ולדברי התוס' שם הוא נמי כדי שלא יוכל הלוה לכפור וימהר לפרוע חובו ולבקש מעות כי מתבייש שבכל יום ויום יחזירו משכנו ע"ש, ואשמעינן במשנתנו דאפילו בכגון זה הוי ש"ש כיון דהיה שלא בשעת הלואתו, ולאפוקי בשעת הלואתו כדמיירי ר"א דאז לא הוי רק ש"ח. כנלע"ד בהבנת רש"י ז"ל, וע' ר"ן ר"פ שבועת הדיינין במש"כ אהא דמחלקותן של בעל העיטור עם הרב ר' יוסף הלוי ז"ל ובנמו"י רפ"ק דמציעא בסוגיא דהילך ובריב"ש סי' שצ"ו המובא בקצוה"ח סי' שנ"ט סק"ב.