אור הישר על בבא מציעא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף עא:
כיון דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל מיניה ריביתא כו', והנה ברמ"א סי' ק"ס סט"ז הביא דברי המרדכי בשם רש"י דמותר לישראל לאמר לחבירו ישראל לך והלוה לי מעות מפלוני ישראל בריבית ומותר לתת אח"כ הרבית לשליח להביאו לו דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה והשליח אינו עושה שום איסור דהאי רבית לאו דידיה הוא ואי משום ששלוחו ש"א כמותו אשלד"ע עכ"ל, והט"ז שם דחה לדבריו מהך דהכא דאסרינן רבית ע"י עכו"ם משום שאין שליחות לעכו"ם וה"נ כיון שאשלד"ע ממילא דהוה שליח בעל דבר של הלוה וכן עם המלוה כו' ע"ש, והנה בהאי דינא נבוכו דבים וכן שלמים וע' קידושין ד"ו ע"ב תוד"ה דארווח, והד"מ וב"ח וש"ך ונקוה"כ קיימו לדברי ההגה"ה, והב"י והלבוש והט"ז והגר"א ז"ל כתבו דאיזה תלמיד טועה כתב כן וטעות גמור הוא ע"ש.
ולע"ד קשה טובא איך אפ"ל שיש ברבית דין שליחות להיתר מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושלוחי דידן מצי עבדי, וא"ל דבע"כ אתא בזה לטעם הרמ"א דהאי רבית לאו דשליח הוא, ז"א דהא גם ביומא י"ט הקרבן הוא של ישראל ואפ"ה אמרינן שם דמה"ט אי אפ"ל דכהני הוו שלוחי דידן משום מי איכא מידי, וכן אם איתא דיש היתר רבית ע"י שליח א"כ בקידושין דכ"ג ע"ב דבעי לדחות הך סברא דמי איכא מידי מהא דעבד לא מצי לקבל גיטיה ושליח מצי משוי ודחי ולא היא כו' ע"ש, הלא הול"ל הרי רבית דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משוי, וא"ל דברבית אי אתינן אל ההיתר הלא אז בטלה השליחות משום דאשלד"ע. אכן בזה גופה קשה לפ"מ דמסקינן בקידושין מ"ג ע"א דאף דאשלד"ע מחייב בד"ש דהא פריך שם בפשיטות מכלל דת"ק סבר אפילו בד"ש נמי פטור ומשני בי דינא רבה ובי דינא זוטא איכא בינייהו ופירש"י עונש גדול ועונש קטן וכ"כ השטמ"ק בב"ק נ"ו ע"א בשם המאירי דאף מה שהוא פטור מד"ש איסור מיהא קעביד, וביותר תקשה על הש"ך דביו"ד שם גבי רבית ע"י שליח הסכים להיתר הרמ"א ומשום דאשלד"ע ובחו"מ סי' ל"ב כתב איהו גופיה דאף דאשלד"ע חייב בד"ש וע' בת' חו"י סי' קס"ו.
ועוד דמשנה שלימה שנינו במעילה כ"א שלח ביד חש"ו אם עשו שליחותן בעה"ב מעל ופריך והא לאו בני שליחותא נינהו ומשני עשאום כמעטן של זיתים כו' או כאותה ששנינו נתנו על הקוף והוליכו או ע"ג הפיל והוליכו ה"ז עירוב ע"ש, אלמא דהיכא דאיכא ניחותא דבעה"ב אזלינן בתר קיום מחשבתו וכשלוחו חשיב אפילו בדליכא גביה דין שליחות, וה"נ כיון דזוזי דריביתא אתא לידיה ע"כ נחשב כשלוחו ע"י הך ניחותא כנלע"ד.
שם כגון דאמר הניחם ע"ג קרקע והיפטר, משמע דוקא כשאמר והיפטר הא לא"ה הוי יד ישראל באמצע, והוא דומיא דתנן בב"ק צ"ב ע"א קרע את כסותי שבר את כדי חייב ע"מ לפטור פטור, וע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תתצ"ב.
תוד"ה מצאו. וא"ת מאי איריא ואני אעלה לך אפילו אמר אני אעלה לנכרי אסור כו', ע' בת' הרא"ש כלל ק"ח סי' י"ג ובס' דבר משה חי"ד סי' כ"א כ"ב ובס' בכורי אברהם ה' שליחות לדבר עבירה.
תוד"ה בשלמא. וי"ל דאפילו שיוכל לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו כו'. ע' קצוה"ח סי' קפ"ב סק"ב ובת' הגרע"א סי' קצ"ד.
בא"ד השתא מיהא שנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו למלוה ע"י זה הלוה אין לו כח לזכות כו', ע' נוב"י קמא חח"מ סי' ל' ובקצוה"ח סי' קס"ג ובעצי לבונה סי' קס"ח ס"ו ובת' באר יצחק חי"ד סי' ט"ו.
בא"ד ומשני דא"ל הניחם ע"ג קרקע והפטר כו', ו ע' בת' מהר"מ אלשיך סי' א'.