אור הישר על בבא מציעא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף נב.
תוד"ה אמר אביי. פירש"י ביפה וא"ת פשיטא ורבא נמי כו', וי"ל דמיירי אפילו בדעתו להחזיר האונאה אסור כו', וכ' במעיני החכמה צ"ע איך נימא שיהיה מותר לאנות לכתחילה על סמך שיחזיר אונאה כו' והאריך בזה עד דמסיק גם בשם השטמ"ק בשם חידושי הרא"ש שהניח ג"כ בצ"ע אם מותר להונות (בכעין זה כצ"ל) וכן משמע ברמב"ם ושו"ע סי' רכ"ז דאסור להונות בכל גווני עכ"ל.
ולעד"נ דהתוס' לא נחית לאמר על סתם אונאה שיהיה מותר להונות לכתחילה על סמך שיחזיר האונאה, וכלום אנו צריכים להביא מרמב"ם וש"ע הלא מקרא מלא הוא אל תונו ומשמע בכל גווני, רק כוונת התוס' הוא לפ"מ דאיירינן במטבע דכל עיקרו הוא לצאת מיד ליד בהוצאה ואינו דומה לשאר חפץ הקנוי שנשאר אצלו, ולכן ניהי נמי דאם היה יודע שיש בו כדי אונאה ומכש"כ כשפחתה סלע יותר מכדי אונאה איסר דאז בודאי שאסור להוציאה לכתחילה בתורת יפה אע"ג שבדעתו להחזיר האונאה דפשיטא הוא דקרא סתמא כתיב אל תונו כנ"ל, אלא משום דגם הוא נסתפק אפשר מפני שעומד להוצאה מיד ליד א"כ כמו שהוא קבלה בתורת יפה כמ"כ יקבלו אחרים ולפ"ז ליתא כלל בדין אונאה, אכן משום דמידי ספיקא לא נפקא גם אצלו כשבא להוציאה משו"ה גמר בדעתו שאם תתגלה שלא יהיה עובר לסוחר אז יחזיר האונאה ועפ"ז שפיר אשמעינן דאפ"ה אסור, ומאימתי עומד באיסור זה דוקא כשהסלע פחתה יותר מכדי אונאה איסר מאז אסור להוציאה ביפה אפילו מטעם הספק, אבל אם ברי לו שיש בו כדי אונאה אז בודאי דאסור לאנות לכתחילה ולא מהני מה שיכוין בדעתו בשעת ההוצאה להחזיר האונאה כנלע"ד. וכל המעיין בלשון הרא"ש ימצא שכן היתה הבנת הראשונים ז"ל.