אור הישר על בבא מציעא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף כז.
ושה דאבידה לד"ה קשיא. ע' משך חכמה לפ' תצא בפסוק לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים.
שם ת"ר אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה ש"פ כו', בירושלמי יליף מהאי קרא דין יאוש מן התורה כמובא בתוד"ה מה שמלה וע' ב"ק ס"ו ע"א תוד"ה מוצא, והרמב"ם פי"א הי"א מה' אבידה הביא האי קרא לדרשא אחריתא דז"ל המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו השליך כיסו ברה"ר והלך לו וכל כיוצא בזה ה"ז אבד ממונו לדעתו ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אינו זקוק להחזיר שנאמר אשר תאבד פרט למאבד מדעתו עכ"ל, וכ' הרב המגיד אהא דהמאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו זה פשוט בבתרא דפ"ז, וכוונתו מהא דקאמר שם אלא שבר צלוחית אבידה מדעת היא ע"ש, ולע"ד קשה מה צריך להביא ראיה לדברי הרמב"ם מאיזה משמעות בש"ס אחרי שהרמב"ם בעצמו הביא ממקרא מלא דכתיב אשר תאבד פרט למאבד מדעתו ועוד דבב"ב שם לא מקשה הש"ס רק מאי בפי החנווני להתחייב על שבירה הצלוחית ביד התינוק דכיון שאינו בר שמירה ממילא כשמסרה מתחילה ביד התינוק היתה אז המסירה מיד המשלח כעין הפקר לנזקין וכיון שהוא בסיבת המשלח מה מקום יש לחייב את החנווני על שבירת הצלוחית, אכן בנוגע לדין השבת אבידה או לקנות הצלוחית מיד התינוק בשביל שהוא כעין הפקר מזה לא איירי שם בש"ס, וע"ל כ"ה ע"ב תוד"ה ואם.
ובמש"כ הרמב"ם שם ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אינו זקוק להחזיר, כ' הטור על דבריו בסי' רס"א דאין נראה כן דאבידה מדעת הוי הפקר, והב"י כ' שם לאלומי דברי הרמב"ם מצד הסברא שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם ועמש"כ בת' חו"י סי' ו' ז', ולעד"נ דהרמב"ם לטעמיה אזיל בפ"ב הי"ד מה' נדרים שכ' וז"ל ומה הוא ההפקר הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכל כו' ע"ש. ומקור דבריו הוא ממשנה נדרים מ"ג ע"א דבתר דתנן התם מניח על הסלע או על הגדר מסיק ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ כו' ע"ש הרי בהדיא דאי לא אמר הרי הן מופקרין לא תועיל ההנחה על הסלע לצאת מידו כדין הפקר מדין המשנה, וע' בקצוה"ח סי' רס"א וסי' רע"ג סק"ב ובדורש לציון דרוש י"ג.
שם פרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרח, כה"ג בשבת ט"ז ע"ב ושם צ"א ע"א ובביצה כ"ו ע"ב ובמנחות נ"ד ע"ב וע' במש"כ בחידושי למנחות שם.
תוד"ה לגיזת זנבו. וי"ל דאיצטריך שחייב לגוזזה בעתה אע"פ שאין בה ש"פ בשעה שגוזזה ע' בת' מקום שמואל קונטרס שער התירוצים,
תוד"ה חמור דבור לר"י. הא דל"ק גם לב"ה קשה דלא חשיב אלא בהמות, ע' תוס' ב"ק נ"ד ע"א ד"ה חמור דבור ובס' יראים ס"ס ר"ז ובמש"כ בחידושי לבכורות י"ד ע"ב.