אור הישר על בבא מציעא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף כג:
כי הא דרבה בר רב הונא מחתיך לה אתלת קרנתא. ע' חולין צ"ה ע"ב רש"י ד"ה אתלת קרנתא ובמש"כ בחידושי שם.
שם חזייה דהוה קא מחסם, כה"ג בשבת קמ"ז ע"א.
רש"י ד"ה איכא דאמרי. נ"מ דאפילו כיון ואמר מקום מושבה מסוים לא הוי סימן, ע' בת' באר יצחק חאה"ע סי' ו'.
רש"י ד"ה במסכת. יאמר לאו ומידת ענוה היא. ע' בהגהת מהרש"ם לשבת פ"ט ע"א אהא דמשה רבינו אמר וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה כו'.
תוד"ה מחרוזות. וי"ל דלגבי בשר שנתעלם מה"ע הקילו טפי דאין הלכה כרב כו', והנה המהר"ם בסוגיין והפר"ח ליו"ד סי' ס"ג סק"ג נדחקו בביאור התוס', ובעיקר מאי דקשיא להו משום דעצם המאמר אל תהי סוטה בשר בחרוזים הוי סימן רב קא"ל, ואיהו גופיה ס"ל בשר שנתעלם מה"ע אסור ומאי האי דקמתרצו דבבשר שנתעלם מה"ע הקילו טפי ומסקו נמי דאין הלכה כרב ולזאת נדחקו בדבריהם ע"ש, ולעד"נ דאין כוונת התוס' לתקן בזה דעת רב, רק דברי המשנה והתוספתא שלפנינו שיהיו אליבא דכו"ע וממילא גם אליבא דרב. דהא אע"ג דאמרינן בעלמא רב תנא הוא ופליג זהו רק בדרך דיחוי ובדוחק גדול אולם לכתחילה ודאי לא נימא דרב יפלוג על משנתינו והתוספתא ביחד וזהו מאי דאתו לבאר ותוכן כוונתם כך הוא.
דהנה עצם דברי התוס' נדפסו שלא במקומן ומקומו הוא במשנתנו, והתם תנן מחרוזות של דגים וחתיכות של בשר, ומדשני בבשר למיתני בלשון חתיכות, וביותר אחרי דאשכחן בלשון הש"ס דחולין בשר בחרוזים הוי סימן, הרי דיש מקום לאמר דגבי מציאה דוקא קתני דמחרוזות בדגים לא הוי סימן ולהכי הוי שלו אבל בבשר הוי מחרוזות סימן כדאמר בחולין ולהכי חייב להכריז, ועפ"ז שפיר דייק במשנתנו למיתני גבי בשר בלשון חתיכות, וכן העתיקו ברי"ף וברא"ש וברמב"ם לשון המשנה כצורתה מחרוזות של דגים וחתיכות של בשר ומשום דדוקא הוא, ולזאת מצאו התוס' לנכון להעיר אהא דתנן מחרוזות של דגים הרי אלו שלו, דה"ה מחרוזות של בשר וכמבואר בתוספתא, דהתם תניא מחרוזות של בשר ומחרוזות של דגים כו' אינו חייב להכריז, ובודאי דבתוספתא לא יפלוג על משנתנו הרי דחד דינא אית להו וזהו מאי דחדית לן התוס'.
ועפ"ז שפיר הקשו על דבריהם, רב דאמר בחולין בשר בחרוזים הוי סימן איך יפרנס משנתנו יחד עם התוספתא דקתני אינו חייב להכריז הרי יש בו סימן, ותירצו דרב יתרץ לעצמו דחילוק גדול יש ביניהם, דבמציאה שהוא להוציא מן המוחזק לא הוי מחרוזות בבשר סימן משא"כ בהא דחולין אפילו אי ס"ל להמשנה והתוספתא כוותי דבשר שנתעלם מה"ע אסור עכ"פ הוי רק חומרא דרבנן ומשו"ה הקילו בזה לאמר דהוי סימן, ובתר הכי מסקו התוס' דהא דמצריכינן להכי הוא רק אליבא דרב דס"ל בשר שנתעלם מה"ע אסור וקאמר נמי בשר בחרוזים הוי סימן, אבל לסתמא דהש"ס דס"ל דאין הלכה כרב מדפריך ורב היכי אכיל בישרא משמע דאנן שפיר אכלינן ודאי ניחא, דהא גם בלא שום סימן מותר באכילה ואין גם מקום לבעיא דרב הונא בבשר בחרוזים כדבעא שם בחולין, כנלע"ד ביאור דברי התוס' דהכא ודחולין צ"ה סע"ב ע"ש.
ואילה"ק אחרי דהתוס' נחתו להא דתוספתא מדוע לא העירו מהא דתניא התם ברישא מצא חתיכות של בשר חייב להכריז ואילו במשנתנו תנן הרי אלו שלו, קשיא חתיכות של בשר אחתיכות של בשר, די"ל דמתניתין איירי בחתיכות שאין בהן סימן ובתוספתא איירי ביש בהן סימן, ובאמת הא דתוספתא היא הברייתא המובא בסוגיין, מצא חתיכות דגים ודג נשוך חייב להכריז, ורישא דהך ברייתא היא מצא חתיכות של בשר, ואוקימנא בגמרא בדאיכא סימנא בפסקא, וכן מחלקו הרמב"ם והרא"ש בדיניהם וע"ל כ"ד ע"ב תוד"ה אתא הראשון ובמש"כ בחידושי שם וע"ע בלב אריה לחולין שם ובחגורת שמואל לעטרת זהב סי' ס"ג ס"ק י"ג.