אור החיים על שמות· רבי חיים בן עטר
פרק יב · פסוק לט
מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ. פֵּרוּשׁ, הַטַּעַם שֶׁאָפוּהוּ מַצּוֹת כִּי לֹא הֻתַּר לָהֶם לֶאֱכוֹל חָמֵץ, לָזֶה מִהֲרוּ לֶאֱפוֹתוֹ מַצָּה. וַהֲגַם שֶׁשָּׁהָה מֵעֵת לִישָׁה עַד עֵת אֲפִיָּה זְמַן מָה, אוּלַי כִּי הָיוּ מִתְעַמְּלִים בּוֹ, וְלָזֶה אָמַר הַכָּתוּב ״מִשְׁאֲרוֹתָם צְרֻרוֹת בְּשִׂמְלוֹתָם עַל שִׁכְמָם״, וְכִי לֹא הָיָה לָהֶם מָקוֹם לָשֵׂאת אוֹתָם שֶׁהֻצְרְכוּ לְתִתָּם עַל שִׁכְמָם? אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתְעַמְּלוּ בָּהֶם, וְכָל זְמַן שֶׁמִּתְעַמְּלִים בָּעִסָּה אֵינָהּ מַחְמֶצֶת, נוֹסָף עַל שֶׁלֹּא נָתְנוּ בּוֹ שְׂאוֹר לְחַמֵּץ. וְנָתַן הַכָּתוּב טַעַם כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְגוֹ׳: