אור החיים על ויקרא· רבי חיים בן עטר
פרק כ · פסוק כד
וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה וְגוֹ׳ אֶרֶץ זָבַת וְגוֹ׳. קָשֶׁה, אַחַר שֶׁאָמַר ״לָרֶשֶׁת אוֹתָהּ״ מַה צָרִיךְ לוֹמַר ״וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה״? עוֹד, לָמָּה סָמַךְ שֶׁבַח הָאָרֶץ לְזִכְרוֹן הַיְּרֻשָּׁה? וְנִרְאֶה לִי שֶׁהַכַּוָּנָה הִיא שֶׁמִּלְּבַד מַה שֶׁיִּירְשׁוּ, עוֹד יִתֵּן לָהֶם שֶׁתִּהְיֶה הָאָרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ יוֹתֵר מֵהַשִּׁעוּר מַה שֶׁלְּפָנֶיהָ, גַּם שָׁלַל שֶׁלֹּא בִּזְמַן יְרֻשָּׁתָם אַחַר כָּךְ שֶׁהוּא זְמַן הַחֻרְבָּן שֶׁלֹּא תִּהְיֶה זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כְּמוֹ שֶׁסִּפְּרוּ מַכִּירֶיהָ בַּזְּמַן הַזֶּה בַּעֲווֹנֵינוּ.