אור החיים על בראשית· רבי חיים בן עטר
פרק א · פסוק יא
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא וְגוֹ׳. רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין ס.) אָמְרוּ שֶׁהֲגַם שֶׁלֹּא אָמַר הַבּוֹרֵא ״לְמִינוֹ״ אֶלָּא לָעֵץ, נָשְׂאוּ הַדְּשָׁאִים קַל וָחוֹמֶר וְכוּ׳. וְקָשֶׁה, כִּי לְסֵדֶר הַכָּתוּב הִקְדִּים ה׳ דְּבָרָיו עַל הַדְּשָׁאִים, וְאִם כֵּן לָמָּה נִתְעַכְּבוּ מִלָּצֵאת תֵּכֶף סָמוּךְ מַמָּשׁ לְמַאֲמַר ה׳ עַד שֶׁגָּמַר ה׳ אֹמֶר לְהוֹצִיא עֵץ שֶׁמִּמֶּנּוּ נָשְׂאוּ קַל וָחוֹמֶר. וּלְפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָסוּק ״בְּרֵאשִׁית״ כִּי כָל מָקוֹם שֶׁיֹּאמַר דְּבַר גְּבוּרוֹת בְּשֵׁם אֱלֹהִים יְדַבֵּר בְּדִבּוּר אֶחָד כָּל הַמַּאֲמָר, אִם כֵּן לֹא הָיְתָה הַקְדָּמָה לַדְּשָׁאִים קוֹדֶם לָעֵץ.