אור ברסלב
אור ה המאמר השני

אור ה· רבנו חסדאי קרשקש

המאמר השני

המאמר הראשון

הקדמה

בפנות התוריות ר״ל שהם יסודות ועמודים אשר בית אלהים נכון עליהם ובמציאותם יצוייר מציאות התורה מסודרת ממנו ית' ואלו יצוייר העדר אחת מהם תפול התורה בכללה חלילה. וכשחקרנו בהם מצאנום ששה האחד ידיעת השם בנמצאות הב׳ השגחתו בהם הג׳ יכלתו. הד׳ הנבואה. הה׳ הבחירה. הו' התכלית. וזה למה שהיתה התורה פעל רצוני מהמצוה אשר הוא הפעל אל המצוה אשר הוא המתפעל יחוייב בהכרח שיהיה הפועל יודע ורוצה ויכול והמתפעל רוצה ובוחר ולא הכרחי ואנוס. ולהיות הפועל אשר מהפועל אל המתפעל אין המלט לו מהתיחסות מה ביניהם יחוייב שיהיה התיחסות ודבקות מה ביניהם והוא הנבואה. ולהיות כל פעל טבעי או מלאכותי וכ״ש רצוני ומפועל בב״ת השלמות לתכלית ידוע אין המלט בפעל השלם הזה להיותו לתכלית חשוב ולזה ראינו לסלק המאמר לששה כללים.

הכלל הראשון

הקדמה

בידיעת השם הנמצאות וזה אמנם אם בבאור הפנה הזאת ואם באופן ידיעתינו בה ולפי שהרבה מהפלוסופים נטו מדרך האמת ודמו לסתור זאת הפנה כפי שתחייבה הקבלה. האמתית גם קצת מחכמי אמונתינו מבעלי העיון נטו אליהם בקצת ויחפאו דברים אשר לא כן ראינו בכלל הזה לבאר הפנה הזאת כפי אשר דמו להתיר הספקות ולהשיב על אשר חשבי ולהעיר על אופן ידיעתנו בפנה הזאת ולזה ראינו לחלק הכלל הזה לה׳ חלקים.

הפרק הא׳ בבאור הפנה הזאת כפי מה שתגזרהו התורה.

הפרק הב׳ בבאור הספקות שאפשר שיסופקו בהם אשר בעבורם נמעדו רגלי מקצת חכמינו ופנה הזאת.

הפרק הג׳ בבאור ספקות יותר במה שחייבו בפנה הזאת.

הפרק הד׳ בהתר ספקות אשר הניחו בפנה הזאת לפי דעת התורה.

הפרק הה' באופן ידיעתינו בפנה הזאת בשלמות.

פרק א

הפרק א' בבאור הפנה הזאת כפי אשר תגזרהו התורה:

מבואר הוא כמו שקדם שנותן התורה והמסדר אותה יתברך מחייב בהכרח שיהיה יודע מה שצוה וסדר ואמנם באופן ידיעתינו נתחלפו המפרשים חלוף רב והמחוייב לפי שרשי התורה במה שנשים ממנה הוא ג׳ ענינים הא׳ שידיעתו מקפת במה שאין תכלית לו הב' ידיעתו במה שלא נמצא הג' ידיעתו ית׳ בחלקי האפשר מבלתי שישתנה טבע האיפשר. ואמנם איך יתבאר חיוב זה לפי שרשי תורתינו הנה בפי מה שאומר אם הראשון למה שהוא מבואר ממנה היותו ית׳ משיג הפרטים. וזה אם בספורים שבאו בה ואם במצות הפרטית ואם בייעודים ואם מפאת הקבלה כמו שבאו בה הרבה כתובים על זה אמר כי כל לבכות דורש י"י וכל יצר מחשבות מבין. והנה במזמור ה׳ הקרתני ותדע הפליג בפרטי ידיעתו וכל המזמור מיוסד על זה ר״ל היותו יודע ומשיג הפרטים באמרו אתה ידעת שבתי וקומי בנת לרעי מרחוק. ארחי ורבעי זרית וכל דרכי הסכנת. ויתר הכתובים הנמשכים במזמור ההוא מורים השגתו תכלית דקדוק הפרטים. ואחר שהתבאר זה והוא מבואר מהפרטים היותם בב״ת חויב בהכרח היות ידיעתו ית' מקפת במה שאין תכלית לו והוא הראשון. ואולם הב׳ והוא ידיעתו יתברך במה שלא נמצא הוא מבואר ממה שבא בתורה ובנביאים מהייעודים במה שלא נמצא אז. ועם היות באו בתורה קצת פסוקים יורו על חדוש ידיעה כאומר ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה. הנה כבר בארו ז״ל בכיוצא בזה דברה תורה כלשון בני אדם וכ״ש במה שהיה נמצא כבר שלא יתכן שהיה נעלם ממנו ונתחדשה ידיעה לו אחר כן אלא שזה היה במראה הנבואה ונשתמש כלשון בני אדם ואמנם אמרו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה שהיה בהקיץ במעשה העקידה כמו שבא בקבלה האמתית הנה הוא כפשוטו כפי מה שיראה לי והוא מיוסד על הקדמה אחת מבוארת בפלוספיה המדינית והיא האומרת שהמעשים יקנו תכונה ומדה קבועה בנפש וכ״ש שיחזקו אותה אם היתה קנויה בשכבר. וכאשר נתיישבה זאת ההקדמה אומר שאין ספק שעם היות אברהם גם קודם מעשה העקידה יראת הש״י על פניו הנה גם אחר המעשה נתחזקה בנפשו היראה והוסיף בה מדרגה. ולזה הוא מבואר שלא היתה המדרגה הזאת קנויה לו קודם המעשה. וכאשר היה זה כן והיה אמרו ירא אלהים הכוונה במדרגה ידועה אצל השם הנה יתאמת אמרו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וזה שקודם המעשה ההוא לא היה באותה המדרגה שכוון בה באמרו כי ירא אלהים אתה. ולזה לא היה איפשר שהיה נודע לו הדבר כחלוף מה שהיה אבל היה נודע אצלו קודם לכן שיהיה ירא אלהים במה שיבא עם היות שלא נמצא עדיין במדרגה ההיא כי ידיעתו יתברך במה שלא נמצא הוא דבר מחוייב בהכרח והוא העניין הב׳. ואולם הג' והוא ידיעתו יתברך בחלקי האפשר ר״ל ידיעת הגעת החלק האחד מבלתי שישתנה טבע האפשר הוא מבואר לפי חיוב התורה. וזה שאם היתה ידיעתו יתברך מכרחת החלק ההוא הנודע אצלו הנה לא תפול הצואה במצות ובאזהרות התורה כי אין דרך לצואה למצווה אלא כשהונח המצוה רצוני לא אנוס ולא מוכרח וזה מבואר בעצמו אם שיהיה המאמר סותר נפשו וזה שאם היתה ידיעתו מכרחת החלק האחר הנה הוא אם כן בלתי אפשר וזה שהאפשר שימצא ושלא ימצא. ואם היה החלק האחר מוכרח הנה הוא בלתי איפשר וכבר הונח אפשר א״כ יחוייב שלא תהיה ידיעתו בהגעת החלק האחר מכרחת טבע האפשרות והוא העניין הג' והנה התבאר אלו הג׳ עניינים במזמור ההוא שקדם זכרו בשלמות כי העניין הראשון התבאר בתחלת המזמור כמו שקדם. ובסופו באמרו לא נכחד עצמי ממך אשר עשתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם ולפי שהמסורת לא באלף והמקרה לו בוי״ו יש לדרוש שניהם הנה המסורת נדרש לפניו ושב אל לא דנכחד ירצה כי אחד בכל הפרטים שזכר לא נכחד ממנו והמקרא נדרש לעצמו לומר שבבחינתו עם רבוי הידיעות ההם הוא אחד בהם אמנם בבחינתו אמרו אחר כך ולי מה יקרו רעיך אל וגו׳ הנה שבאו רבוי הידיעות בדקדוק פרסום בבאור מזמור ההוא והוא העניין הראשון ואמנם ידיעתו במה שלא נמצא הנה נרמז באמרו כי אין מלא בלשוני הן י"י ידעת כלה. ירצה המלה שאני עתיד לדבר אינה עדיין בלשוני כלומר שלא אזכרה ואתה ידעת כולה הנה זה יורה על ידיעתו בעתיד הוא העניין הב׳ ואולם הג׳ והוא שלא תהיה ידיעהתו מכרחת האפשר הוא מבואר בעצמו למה שהמזמור הזה יראה מיוסד על התנצלותו מהימים אשר היה מתחבר אל אנשי דמים ומרי נפש וכל איש אשר לו נושה ולזה היה מסדר שבחי האל ית׳ בעניין ידיעתו לומר שהיה יודע חדרי לבבו ומצפוני רעיוניו ועל צד השיר התחיל אמר י"י חקרתני ותדע [כאלו חוקר ודורש לבדוק ענינו] וכבר ידעו קודם לכן ירמוז אל מה שהוא אמת בעצמו שידיעתו קדומה בלתי מתחדשת והפליג לספר פרטים על זה ותכלית כל זה התנצלותו והוא אמרו אם תקטול אלוה רשע ואנשי דמים סורו מני. כלומר אם תקטול רשע בדינו ירמוז אל שאול או אל אחיתופל הנה הייתי אומר לאנשי דמים סורו מני וכ"ש שלא הייתי מתחבר עמהם וכל זה גלוי לפניך ולזה חתם ואמר חקרני אל ודע לבבי ונחני בדרך עולם כלומר שתהיה השגתו בדרך עולם שהיה הולך בו ואם הנגלה ממנה לא היה ראוי ולזה הוא מבואר שאם היתה ידיעתו מוכרחת לא היה צריך ליתנצלות. התבארו א״כ הג׳ עניינם במזמור הזה והוא המכוון בפרק הזה.

פרק ב

הפרק ב׳ בבאור הספקות שאיפשר שיסופק בפנה הזאת לפי מה שהונח:

ולפי שמהם כוללים ומהם חלקיים. הנה מכיר תחילה הכוללים. ר״ל שהם ספקות על ג' עניינים שהונחו בידיעת השם הנמצאות והם ה׳. הא' שאם היה השם יודע דבר מהנמצאות זולתו הנה למה שהוא מבואר שהידיעה היא שלמות ליודע יחוייב שישלם הנכבד בפחות והוא בתכלית הבטול. ומה שיחוייב ממנו בטול הוא בטל. והשני שאם היה השם יודע דבר מהנמצאות זולתו הנה למה שהשכל מתעצם במה שידעו הנה יחוייב רבוי בעצמותו. וזה אמנם עצמותו ומה שידעהו עם שיחוייב שיתעצם הנכבד בפחות. ואם היו היודעים רבים יהיה הרבוי במספר הידועים ואם היו בב״ת יהיה הרבוי בב״ת. וזה בתכלית הבטול והננות. הג׳ לפי שהדבר הפרטי הוא בלתי מושג כי אם בכח ההיולני כמו החומר והדמיון והוא ית׳ אין לו כח היולני יחוייב א"כ שהוא בלתי משיג הדבר הפרטי. הד' לפי שהדברים הפרטיים הם זמניים והזמן הוא מקרה נמשך לתנועה הנה מי שלא יתואר בתנועה ולא במנוחה הוא בלתי משיג העניינים הפרטים. ולפי שהוא מבואר מהג׳ עניינים שהונחו בידיעתו שהם מקיימים ידיעה בפרטים הוא מבואר מאלו הספקות ר״ל דג' והד' ג״כ שהם כוללים העניינים הג׳ והה׳ רוע הסדור הנמצא במין האנושי כבר יראה [שיחייב] היותו בלתי משיג אלו העניינים ולא נאריך בספק זה עתה לפי שהוא יותר מיוחס בכלל הב׳ והוא הדבור בהשנחה. ואמנם החלקים הנה בענין הראשון והוא אמרנו שידיעתו יתברך מקפת מה שאין תכלית לו. הב׳ בו ב׳ ספקות א״כ למה שהידיעה דבר מקיף וכולל ומה שאין תכלית לו הוא בלתי מוקף ומוגבל יראה שחיוב הידיעה בו יהיה מאמר סותר נפשו. והב׳ שאם היתה ידיעתו מקפת מה שאין תכלית לו יהיה מה שהוא איפשר בלתי אפשר. וזה שכבר התבאר בכמות המתדבק היותו מתחלק אל מה שיתחלק תמיד ואם היתה ידיעתו מקפת ביחס חלקים הבב״ת שאיפשר שיחלק אליהם היה בלתי אפשר באחד מהם שיקבל החלוקה במה שהוא כמה שאם היה מקבל החלוקה לא תהיה ידיעה האמתית. והנה בעניין הב' שידיעתו ית׳ במה שלא נמצא בו ג"כ ב' ספקות. הא' שהידיעה האמתית יראה שיחוייב שיהיה לדבר נמצא למה שהאמת כדברים הוא שיהיה בשכל כמו שהוא נמצא חוץ לשכל. והשני למה שהידיעה האמתית במה שלא נמצא אם היתה אמתית. הנה אופן הידיעה בו שלא נמצא עדיין ושימצא לעתיד וכשימצא הידיעה בו שהוא נמצא אז. אין המלט אם כן מהשינוי בידיעתו ולפי שהשכל מתעצם במה שידעהו יחוייב שירויח עצמותו משתנה והוא בתכלית הבטול. והנה בעניין הג׳ והוא אמרנו שידיעתו יתברך בחלקי האפשר מבלתי שישתנה לו טבע האיפשר בו גם כן ב' ספקות. האחד שאם היתה ידיעתו בהגעת האחד מחלקי האפשר וישאר סותרו אפשר כפי מה שיראה מהם הנה כאשר הגיע החלק האחד כבר נסתלק האפשרות ותהיה ידיעתו בו וישיג השינוי. ולפי שהשכל מתעצם במה שידעהו הנה יחוייב שיהיה עצמותו משתנה והוא בתכלית הבטול. והב' שאם הונחה ידיעתו בהגעת חלק אחד מהאפשר על שישאר סותרו אפשר והוא מבואר באפשר שכאשר הונח נמצא לא יקרה מהנחתו בטול. [א״כ כאשר נניח החלק הסותר לידיעתו נמצא לא יקרה מהנחתו בטל] אבל כשנניחהו נמצא יתחייבו שני בטולים. האחד שינוי בידיעתו ועצמותו למה שהשכל מתעצם במה שידעהו. והב' שהידיעה הקודמת לא היתה ידיעה אבל אומד מוטעה. וכל זה בתכלית הבטול והגנות. אלו הם הספקות אשר הגיעו מקצת הראשונים לחלוק על הפנה הזאת כפי מה שהונחה עד שמהם סלקו הידיעה מזולתו לגמרי. ומהם סלקו הידיעה מהפרטים ההוים הנפסדים וקבלו אותה על הכללים ואישים הנצחיים. ורבים מחכמי אומתנו אשר לחצתם התורה לקבל ידיעתו יתברך הפרטית ולהיות הפרטים בב״ת יראה שיחוייב היות הידיעה מקפת בב״ת ולהיות פשוטי הנבואות מורות על ידיעתו הפרטים טרם היותם עד שיודיעם לנביאיו באמרו כי לא יעשה י"י אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים ואף בדבר האפשרית הבחירים כאמרו כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה. הנה מזה כבר יחוייבו להאמין הפנה הזאת כפי מה שהונחה. וכשלחצם העיון לפי מה שדמו לחייב המנעות העניינים מהם חשבו להעמיד חזון ונכשלו כשהניחו ידיעתו הפרטים לא במה שהם פרטים אבל במה שהם חלקי הכללים. והכללים מצד אשר הם שלמות קצתם לקצתם והיה הצד אשר הם בו מתאחדים כפי הסדור הכולל אשר בעצם הש״ית בתכלית השלמות ובנפש השכל הפועל למטה ממנו בשלמותו בנפש הגלגל למטה מהם מאד בשלמותו. ודמו שלא יחלק בזה הדת ולא העיון אם שלא יחלוק בזה הדת למה שהם קבלו ידיעתו הפרטים. ולזה כבר ידעם טרם היו ויודיעם לנביאים למה שאין ידיעתו בהם במה הם אותם פרטים אבל ידיעתו מצד הסדור הכולל אשר נמצא בעצמו היות טרם הפרטים נמצאים. ואם שלא יחלק בזה העיון זה יתבאר במה שיאמר. הנה הספקות שיחייבו המנעות ידיעתו בזולתו מן הנמצאות אינם ממה שיקשה התרם. וזה שהראשון מיוסד על שהידיעה שלמות ליודע ואם היה יודע זולתו היה נשלם הנכבד בפחות וזה ממה שיקל התרו כי למה שמציאות זולתו הוא נקנה ממציאותו ומושכל זולתו ממושכל עצמו הנה לא יתאמת שישלם הנכבד בפחות שכבר הונח שידיעתו בזולתו הוא מצד הסדור הכולל אשר בעצמו. ואמנם השני הוא מיוסד על שהשכל מתעצם במה שידעהו ואם ידע זולתו יחוייב רבוי בעצמותו כרבוי הידועים התרו ג"כ קל עם מה שנאמר והוא שידיעתו אשר הוא מהותו מקנה המציאות לזולתו. ואמנם הסדור הכולל אשר בעצמו ואם היה שיכלול ידועים רבים למה שהוא מהצד אשר קצתם שלמות לקצת והוא הצד שהם בו מתאחדים כאלו תאמר באדם שנדרו גשם ניזון מרגיש מדבר שעם היותו כולל דברים רבים מתחלפים לפי שלמות לקצת הוא אחד בהם. ולזה הוא מבואר שהוא יתברך ישיג הידועים מהצד אשר הם בו אחד ולזה לא ישיג העצמותי רבוי ואמנם הג' המיוסד על שהדבר הפרטי הוא בלתי מושג כי אם בכח היולני, הנה הוא מבואר מעניינו שלא יחוייב ממנו שהוא בלתי יודע הסדור המושכל אשר לדברים. ואמנם הד׳ המיוסד על היות העניינים זמניים הנה הוא מבואר שהסדור המושכל איננו נתלה בזמן. ואמנם הה׳ המיוסד ברוע הסדור הנמצא במין האנושי לפי מה שיחשב הנה כשיתבאר שהסדור הוא בתכלית הטוב והחשיבות כבר יסולק הספק הזה. והנה יתבאר בשלמות בכלל הב׳ מזה המאמר ב״ה. ואמנם הספק הא' אשר בעניין הא׳ מהג' המיוסד במה שאין תכלית לו להיותו בלתי מוקף. ולזה יראה שהידיעה והתקפה בו הוא מאמר סותר נפשו הנה הוא ממה שיקל שאם היתה הידיעה בו מהצד אשר הוא בב״ת היה מקום לספק הזה אבל הידיעה בו לפי מה שהונח הוא מהצד אשר הוא ב״ת והוא מצד הסדור המושכל. ואמנם הב׳ מיוסד בכ מה מתדבק הנה הוא מבואר שהידיעה בו אינה מהצד שהוא בב״ת אבל מצד הסדור המושכל אשר הוא כחיו' לקבל החלוקה תמיד לא שיחוייב היות ידיעתו בחלקים בב״ת מצד שהם בב״ת. ואמנם הספק הא' אשר בעניין הב' מהג׳ המיוסד על שהידיעה האמתית יחוייב שיהיה לדבר נמצא. הנה באמרנו שהידיעה בהם כפי הסדור הכולל שבעצמו יתאמת שהוא כבר נמצא מציאות שהוא בתכלית החשיבות. ואמנם הב׳ המיוסד בשינוי הידיעה מצד שינוי הדברים הידועים הנה הוא ג״כ ממה שיקל שאם היתה הידיעה נסמכת אל הפרטים במה שהם פרטים היה מקום לספק ההוא. אבל הידיעה לפי מה שהונח נסמכים אל הסדור הכולל אשר בעצמו והוא תמיד בענין אחד בלתי משתנה. ואמנם השני ספקות אשר בעניין הג׳ מטבע האפשר. הנה לפי מה שהונח אין מקום להם וזה כי למה שהוא מבואר כי העניינים האפשרים הם מסודרים מצד ובלתי מסודרים מצד. וזה שמצד הסדור הכולל הם מסודרים מצד הבחירה האנושים הם בלתי מסודרים וכבר הונח שהידיעה בהם היה מצד הסדור הכולל שהוא הצד אשר הם בו מסודרים ומוגבלים. הנה אם כן בצד אשר הם בו בלתי מסודרים ומוגבלים לא תהיה הידיעה בהם [כ״א היתה הידיעה בהם] כבר היו מסודרים ומוגבלים וכבר הונחו בלתי מסודרים ומוגבלים. ולזה הוא מחוייב לפי מה שהונח שתהיה הידיעה בדברים האפשרים היותם אפשריים לבד לא בהגעת החלק האחד מהאפשר וזהו העולה מדבריהם והוא המכוון בפרק הזה.

פרק ג

הפרק ג׳ בבאור הספקות יותר במה שיחייבו בפנה הזאת:

ואומר עם שהתבאר במה שקדם שהמחויוב לפי שרשי התורה ידיעתו יתברך בפרטים עם הג' עניינים שזכרנו. וזה אמנם לפי הנראה מהספורים והייעודים שבאו בה והכתובים המורים על זה הוראה ראשונה ועצמית. אמנם הרוצה ליחנק ולהתלות באילן גדול יגלה פנים בתורה שלא כהלכה כי אין בלשונות טענות מכריחות לבעלי הצורות להורות על פני עקשותם. ולזה ראינו לגלות עוד מומי סברתם אם לפי שרשי התורה ואם לפי העיון על פי דרכם. וזה שהם אמנם חייבו שני עניינים. האחד שידיעתו יתברך אינה בפרטים במה שהם פרטים אלא מצד הסדור הכולל. והב׳ שידיעתו יתברך אינה בדברים אפשרים אלא שהוא יודע שהם אפשרים אבל לא ידע איזה חלק יגיע מחלקים האיפשרי' [ויתחייב להם ענין ג' וזה שאחר שיגיע החלק האחד מחלקי האפשר] אין לו ידיעה בו. וזה אמנם יתחייב לב׳ העניינים הקודמים אם לראשון למה שהידיעה בשיגיע החלק האחד מחלקי האפשר (אין לו ידיעה בו. וזה אמנם יתחייב) תהיה הידיעה בדבר הפרטי במה שהוא פרטי. וכבר סולקה כמו זאת הידיעה. ואם לשני כי למה שהונח בו שאין לו ידיעה בחלק המניע קודם שיגיע הנה אם היה לו בו ידיעה אחר שהניע כבר יהיה שינוי בידיעתו והוא דבר ברחו ממנו להיות גדול הספקות אשר הביאם אל זה הדעת. ועוד שהמאמר בשיתחדש לו ידיעה מצד מציאותו הדבר חוץ לנפש יחייב שתהיה לידיעתו התחלה מזולתו ושיהיה לו שכל נקנה והוא בתכלית הבטול והגנות עם שלא יצויר קניינו אלא בכח היולני. ולזה הוא מבואר שהעניין הזה הג׳ הוא מחוייב להם ואחר שהתישב זה נבאר הבטולים שיקרו מהעניינים ההם אם לפי התורה ואם לפי העיון. הנה לפי התורה הדעת הזה לא ישאיר בה ספור אמתי לפי פשט הכתובים כי למה שחייבו שידיעתו אינה בפרטים הרמוזים אליהם הנה הוא לא ידע האבות ולא קראם ולא יעדם עוד פרטי. אבל יאמרו בכלם שלא ידע אלא מי שסדורו הסדור ההוא. והלא הכתוב צווח ואתה אמרת ידעתיך בשם. אשר ידעו י"י פנים אל פנים וכמה פרטים אשר יכריחו להודות כל מאמין בידיעתו יתברך הפרטית ולמה שחייבו ג"כ שלא ידע איזה חלק יגיע מחלקי האפשר הנה הוכרחו להכזיב היעודים הנתלים בבחירה אלא שפירשו שהיעוד בהם היה על צד האומד והסברא מונחים לטבע מערבות השמים בתנאי שלא יבטלוהו הבחירה ויהיה אמרו כי ידעתי אחרי מותי׳ כי השחת תשחיתון כמו כי חשבתי וכל זה הריסה וכפירה בעקרי הדת. ומאמר שמואל לשאול ג"כ מיעד לו שימצא מספר האנשים בדרך יאמרו לו דברים ידועים היה ג״כ ע״צ האומר והמחשבה וקראם הנביא אותיות וכל זה שגעון ושטות. ולמה שחייבו ג"כ שאחר שיגיע החלק האחד מחלקי האפשר שלא יהיה לו ידיעה בו יהיה אמרו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה אין עניין לו כי איננו ידיעה למה שחייבו שאין לו ידיעה גם במה שנתחדש ואיננו מחשבה כי המחשבה כשהוא ירא אלהים לא נתחדשה אחר המעשה ההוא באופן שיצדק אמרו עתה ידעתי ולזה הוא מבואר היות הדעת הזה כנגד התורה והקבלת האמתית אשר יעידו כמה כתובים ממנה היות ידיעתו יתר בפתחם בתכלית הדקדוק והאריכות בזה מותר. ואמנם לפי העיון אומר שלא יצאו מרוב הספקות בדרך אשר אחזו בה אבל נפלו בספקות יותר חזקות. אם שלא יצאו מהספקות למה שהוא מבואר שהידיעה באופן שהניחו אותו לא ימלט מרבוי ידועים. ואולי ידועים בב״ת וזה מפנים הא שהידיעה השלמה בדברים הוא כשיודעו בסבותיהם הקרובות והרחוקות ולזה הידיעה בדברים המורכבים מהצד אשר הם אחד תהיה שלמה כאשר יודעו הפשוטים אשר מהם הורכבו להיותם יסודות וסבות למורכבים מהם אין המלט א״כ מריבוי ידועים בידיעת המורכב. והב׳ שהיות הנמצאות בכלל הולכים מהלך השלמות וקצתם בקצתם אשר בצד ההוא הם מתאחדים יתאמת בסוגים שקצתם שלמות לקצת והמינים שלמות להם כאלו תאמר שהצומח שלמות לדומם והחי לצומח והמדבר לחי אבל במינים אחרונים לא יתאמת שקצתם שלמות לקצת וזה שאין הסוס שלמות לחמור ולא החמור לשור כמו האישים שהם עצמים ראשונים לא יתאמת בהם היות האחד שלמות לאחד. ולזה כשנניח הידיעה במינים האחרונים אין המלט שלא מחייב ריבוי ידועים. והג׳ כשהונחה הידיעה מצד הסדור הכולל בגרמים השמימיים ובשכלים הנפרדים שאישיהם נצחיים באיש והם מתחלפים במין הנה בצד אשר הם בו מתחלפים במין אינם מתאחדים הידיעה א״כ בהתחלף עצמיהם במין כבר תחייב רבוי ידועים. והד' כשנודה שהשכלים הנפרדים שלמות קצתם לקצת להיותם עלה קצתם לקצת. וקצת ההוא הם מתאחדים הנה מנפשות משארות שאינם עלה קצתם לקצת אם ידעם אין המלט מרבוי ידועים. וה״ה כאשר ידע הפרטים מצד הסדור שבגדמים השמימיים ובהם סדור מספרי כאלו תאמר מספר סבובים או מספר מעלות כמו שיתפרסם זה למי שיש לו קצת מבוא במשפטי הכוכבים. ומזה הצד יודע לנביא זמן מוגבל כמו שבא במאמר שמואל לשאול הנה אין המלט משתהיה הידיעה כמספר פרטי כאלו תאמר ג׳ או ד׳ תהיה הידיעה בפרטים. ואם יאמר בזה שלא תהיה הידיעה בזה הפרט במה הוא זה פרט כאלו תאמר זה הג׳ או ד׳ או בכל ג' או ד׳ שיחיה הנה אחר שאין המלט מידיעתו מספר מה מי יתן ואדע אם ידע שאר המספרים כלם או לא ואם ידעם אחר שהיה המספר יתוסף אל מה שיתוסף הנה תהיה הידיעה במספרים בב״ת ואם לא ידעם כלם יהיה שם בהכרח גבול לא ידע מהגבול ההוא והלאה ותשאר השאלה מה זה אשר ידע מהמספרים עד הגבול ההוא ולא ידע יותר מזה. האם קרה בידיעתו לאות ויגיעה אלא שאין המלט בשום צד מרבוי ידועים בב״ת והששי שכאשר ידע הפרטים מצד הסדור אשר בגרמים השמימים והיה הסדור הזה לפי מצב הככבים בעת המולד והשליט והמבטים עם יתר התנאים אשר לא נעלמו מאנשי החכמה ההיא וחיה' מספר מצבי הככבים בגלגליהם בבחינת הצומח והשליט והמבטים בב״ת להיות העגולה הגדולה אשר בגלגל אשר בבחינתו יהיה הצומח באופקים מהכמה המתדבק והוא מתחלק אל מה שיתחלק תמיד. הנה יחיו הסדורים אשר מפאת הגרמים השמימיים בב״ת אין המלט א״כ מרבוי ידועים בב״ת: הנה מכל אלו הפנים הוא מבואר שלא יצאו מהספקות אשר יסודם רבוי הידועים. והנה התבאר שנפלו בספקות יותר חזקות ממה שאומר וזה שהם ברחו מליחס לו יתברך רבוי ידיעות ויחסי לו חסרון הסכלות שהוא גדול שבחסרונות. והנה יחסו לו בכל אחד מהג׳ עניינים בתכלית מה שאפשר. אם הא' שידיעתו אינה בפרטיים במה הם פרטים. הנה להיות הפרטים בב״ת חייבו לו הסכלות כדברים בב״ת ולהיות הידוע אצלו ב״ת הנה יחס מה שידע אל מה שיסכל יחס הב״ת אל הבב״ת ואם בשני והוא שלא ידע איזה חלק יגיעה מחלקי האפשר הנה להיות חמר האפשר רחב מני ים והחמר ההכרחי שיעור מועט בהקש אצלו הנה כבר יהסו לו הסכלות כרוב הדברים. ואם בג' שחוייב להם שאחד שיגיע אחד מחלקי האפשר שאין לו ידיעה בו הנה להיות הדברים המורכבים כלם להיות להם התלות וערוב בבחירה האנושית וזה אמנם מתמיד בהם הנה כאשר עברו אלפים מהשנים והגיעו חלקים ידועים מחלקים האפשר אחר חלקים אחרים ונמשך כל כך הזמן ההוא הנה כבר יחוייב שיסכל כל זה והוא לא ידע בכל אלה. והנה עד״מ להיות ירידת יעקב למצרים מחמר האיפשר ונתלה בבחינתו הנה כשבחר בירידה כבר סכל זאת הבחירה ולא ידע בה אין דרך א״כ לדעת כל הנמשך ממנה וכ״ש אחר רבוי הבחירה באפשרים אלא שזה מהם שגעון וכפירה ותמהון לב. והפלא מהם שיחסו לו סכלות בדברים הנצחיים וברב הנמצאות ואולי בשיעור הבב״ת. וזה שנפשות הנשארות [אחר המות הנה השארותם] ימשך לטוב הבחירה באנשים בעוד בחיים חייתם ההשארות בהם א״כ כבר היה אפשר שיהיה [ושלא יהיה כשיהי׳ א״כ לא ידע בהשארות והנה בהתרבות מספר הנפשות הנשארות כבר אפשר שיהיה] רב ממספר השכלים הנפרדים ואישי הגרמים הנצחיים הרבה ואיפשר שיתוסף [אל מה שיתוסף] בטבע המספר ושיהיה שיעור הנמצאות הנצחיות אשר יסכל בהם שיעור הרבה מאשר ידע בהם ושיתוסף אל מה שיתוסף תמיד וכל זה בתכלית הננות והנה יתבאר עוד שא״א שלא תהיה לו ידיעה בפרטים במה שהם פרטים ממה שאומר. למה שהיה הש״ית הוא הפועל לכל הנמצאים עצמיים היו או מקרים והיו הפרטים במה הם פרטים נמצאים עצמים היו או מקרים א״כ הפרטים במה הם פרטים שופעים מעצמותו. והוא מבואר שאם יסכל דבר ממה ששופע מעצמותו הנה ידיעתו בעצמותו ידיעה חסרה יתברך ממנה. ועוד שהוא מבואר מההקדמות המקובלות והמוחשות שהנביאים והקוסמים כבר יודיעו דברים פרטיים ממה שהם פרטיים לזולתם רמוז אליהם. והנה בהכרח ידעום מפאת מודיע הוא האלוה יתברך או המלאך. ואיך שיהיה אם לא יודיעהו המודיע מי יתן ואדע. והנה ב״ר נתעורר בספק הזה בספר החוש והמוחש אלא שלא התירו באופן מספיק. וזה שהוא אמר שהשכל יתן הצורות הכללו׳ ויקבלם החמר קבול פרטי כן העניין בזה שהשכל יתן (סוד) [סדור] כולל ויקבלהו הדמיון קבול פרטי אלא שזה ממה שיאמר בפה ולא יצוייר בנפש. וזה כפו שאמר הרב ז״ל כי המציאות הפרטי יושפע מהסדור הכולל מצד טבע החומד אשר ימצאו לו מקרים ייוחד בהם כל אחד מהפרטים מצד תכונת מזלו אבל בכח הדמיוני לא ימצאו לו מקרים מיוחדים אשר בעבורם תהי' ההודעה פרטית. ואיך זה והנה הידיעה כבר תהיה למקרים ההם מיוחדים. והנה הרב ז״ל כבר חתר להתיר הספק הזה בשאמר שההודעה אינה במה הוא זה הפרטי אבל מהשכל הפועל יגיע הידיעה בסדור אשר לזה הפרטי מצד הגרמים השמימיים במה הוא אי זה פרטי הזדמן שיולד בהיות הגרמים השמימיים במצב ההוא ויקרה לו שיושג זה האיש מצד שקרה שלא ימצא אז אצל מי שיגיעלו זאת ההודעה איש אחד בזה התאר. והנה מבואר שמה שקרה שלא ימצא אז אצל מי שיגיע לו זה ההודעה איש אחר בזה התאר איננו מספיק בהודעת הדבר הפרטי למה שהיות האיש ההוא איננו נודע לנביא מפאת עצמו והנה הוא מבואר שצריך אל מודיע היות התאר ההוא הפרטי לאיש ההוא אם היה שהוא צריך אל ההודעה ההוא אלא שהוא מבואר מן החוש מהקוסמים אשר בזמנינו זה שאין צריך אל ההודעה ההיא. וכ״ש הנביאים כמו שבא בקבלה האמיתית מהיותם מודיעים פרטים נפלאים ומוגבלים זמן אם בעבר ואם בעתיד גם בדברים האפשרים. והתמה הגדול שאם קבלנו התרו בהודעות הפרטיות הנה אין דרך להמלט מהידיעה הפרטית במה שהניח במין מההשגח׳ אשר הניח כמו שנעיר על זה בג״ה מהכלל הב׳. וכבר יתבאר בדרך אחרת שהוא מחוייב שידיעתו יתברך תקיף ידועים בב״ת ונניח לזה ב׳ הקדמות. האחד התבארה בספר ההויה וההפסד והב׳ מבוארת בעצמה. הא׳ שבאמצעות הרכבה והתמזגות תתהו׳ ותתחדש צורה במורכב כהתהוות הסכנגבין בהמזנות החומץ והדבש. והב׳ שבהתחלף יחס ההתמזגות תתחלף הצורה כאלו תאמר שבהתחלף יחס סמי׳ התריאק קצתם אל קצתם תתחלף צורת התריאק וילבש צורה אחרת וכ״ש בהתחלף פשוטי המורכב. וכשהתישבו אלו ההקדמות אומר אי לפי ששיעורי החלקים מתחלקים למה שיחלק תמיד הנה תתחלף בהמזנתם יתוסף אל מה שיתוסף ויהיו אם כן צורות הדברים בב״ת מתחלפים במין יחוייב א״כ נותן הצורות ישיג צורות בב״ת ואם יתאמת זה בו כ"ש במציאותו יתברך. והנה זה מספיק בבטול מה שדמו כפנה הזאת. [והוא מה שרצינו בפרק הזה].

פרק ד

הפרק ד' בהתר הספקות שהניחו בפנה הזאת לפי דעת התורה:

ואמנם הרב המורה ז״ל התיר אותם בדרך א' שהרבה להוכיח בה הפלופוסים. וזה לפי שיסוד כל הספקות ההם הוא ההקש בין ידיעתו לידיעתנו. ולפי שהוא מבואר מדבריהם ששם הידיעה נאמר בש״י ובנו בשתוף גמור. והוא ידוע שהדברים משתופים השמות אין ראוי ליקח מופת קצתם על קצתם הנה אין מקום לספקות ההם בכלל וזה כי ידיעתו הוא עצמו. וכאשר גבהה מדרג׳ מציאותו ממציאותינו כן גבהה ידיעתו מידיעתינו. ולזה השתדלותינו לידע איך (מגיע) ידע החלק המניע מחלקי האפשר ולא יכריחנו הנה הוא כאלו השתדלנו לדעת עצמותו ובדרך הזה יתכן שידע הפרטים מתחלפים בב״ת במספר קודם היותם מבלתי ששנה טבע האפשר. ומבלי שתשתנה ידיעתו בשינוי הידועים כאשר הוא דעת תורתינו כפי הקבלה האמתית. ואולם הר״ל ז״ל הרבה להשיב עליו בספר המלחמות שלו ודמה להסתיר בניינו בשני הקדמות. האחד [שאי אפשר שיהיה השתוף בין ידיעתו לידיעתנו שתוף השם הגמור והשנית] שאי אפשר שיהיה מה שהוא אצלנו מבוכה או טעות ידיעה בחק הש״י והנה השנית ידועה בנפשה. ואולם הא' באר כן הנה הידיעה תאמר בנו ובש״י בקדימה ואיחור [ומה שיאמר בקדימה ואיחור] איננו נאמר בשתוף השם הגמור יתחייב שהידיעה לא תאמר בו יתברך ובנו בשתוף השם גמור. והנה הגדולה מבואר׳ בעצמה וזה שמה שנאמר בשתוף השם הגמור אי אפשר שיאמר בקדימה ואיחור להיות העניינים שנאמר עליהם השם יתברך בלתי מתיחסים. והמשל בי שם העין לא יאמר בקדימה ואיחור על עין המים ועל עין המראה. ואולם הקטנה תתבאר בקלות גם כן למה שכבר יחשב שאנחנו כשניחס או נשלול מהש״ת דבר מהדברים הנמצאים בנו כבד נחייב או נשלול המובן אצלנו בדבר כי לא נחייב או נשלול השם לבד. ולזה יראה שאנחנו כשניחס ידיעה לשי״ת שהוא דבר מהדברים הנמצאים בנו כבר נחייב לו עניינה והוא העדר הסכלות ממנה לא שנחייב השם לבד זולת העניין. ולזה להיונת העניין ההוא בלתי נאמר בהסכמה בו ובנו. כבר יתחייב שיאמר בקדימה ואיחור והתבארה אם כן ההקדמה הראשונה והיא שאי אפשר שיהיה השתוף בין ידיעתו לידיעתנו שתוף השם הגמור. וכאשר נתישבו לו אלו ההקדמות דמה להפיל חומת הבנין אשר בנה סביב הדעת התוריי הרב המורה. וזה כי למה ששם הידיעה איננו נאמר בו יתברך ובנו בשתוף גמור אבל בקדימה ואיחור והיא ההקדמה הראשונה הנה כבר ראוי שנקיש בין ידיעתו לידיעתנו בקדימה ואיחור ויהיו הספקות אשר מפאת רבוי הידועים והשתנותם בחזוקם. ולמה שהוא מבואר שאי אפשר במה שהוא מבוכה או טעות אצלנו שתהייה ידיעה בחק הש״י והיא ההקדמה הב' הנה איך מה שיהיה אי אפשר שידיעתו בהגעת החלק האחד מחלקי האפשר לא תכריח האפשר. וזה שאם לא היה מכריח החלק ההוא ישאר סותרו אפשר והאפשר כשהונח נמצא לא יקרה מהנחתו בטל. אם כן הידיעה בחלק ההוא קודם שיגיע תהיה אצלנו מבוכה או טעות. ואין המלט גם כן משינוי אחר שהגיע. וכבר הונח שמה שהוא אצלני מבוכה או טעות א״א שתהיה ידיעה אצל השם. זהו פרי כל טענותיו וערעוריו על הרב. ואם האריך הרבה בגמגומיו. ואנחנו אם היה שהתר הספקות איננו ממה שיקשה אצלנו כמו שיתבאר מדברינו במה שיבא בגזירת הצור. הנה ראינו לבאר שמה שחשב לתפוש על דברי הרב איננו ממה שראוי לשום לב עליו. אבל דבריו נבונים ואמתיים אין בהם נפתל ועקש ונציע ונאמר שהוא מחוייב ששם הידיעה לא יאמר בו השי״ת ובנו בקדימה ואיחור. וזה שהשם הנאמר בדברים בקדימה ואיחור יחוייב שיהיה עניינו הנרצה בו אחד בעצמו שאם היו העניינים הנרצה בהם בשם ההוא מתחלפים הנה לא יתכן בהם הקדימה ואיחור. וזה שלא ישאר בהם שתוף כי אם בשם לבד. וזה מבואר בנפשו והמשל בזה הנמצא הנאמר בעצם ובשאר המאמרות בקדימה ואיחור הנה שם הנמצא מורה בהם על עניין אחד כי הנרצה בו המציאות והחיות אשר יובן בכלם עניין אחד אלא שיתחלף בקדימה ואיחור. וזה שהמציאות וההיות שהוא לשאר (המאמרות) [הנמצאות] באמצעות המציאות והחיות אשר לעצם. וכאשר התישב זה יהיה שם הידיעה הגאמר בו יתברך הנרצה בו עניין עצמותו והיה עצמותו בתכלית החלוף והמרחק מהענין הנרצה בידיעה הנאמרת בנו הנה הוא מחוייב שלא יפול השם בו ובנו בקדימה ואיחור לפי שהשם המשותף שאינו נאמר בהסכמה בדברים ולא בקדימה ואיחור יאמר בשתוף השם הגמור. נתכוונו דברי הרב באמרו כי שם הידיעה נאמר בו יתברך ובנו בשתוף גמור. וזה שאם היו שניהם משתתפים בהוראת העדר הסכלות בקדימה ואיחור הנה לפי שהשם מורה הוראת חיובית. והית׳ הוראותו המחייבת תהיה בדברים מתחלפים תכלית החלוף בענין הזה יחוייב שיהיה השם הזה בו ובנו בשתוף השם הגמור וכבר הי' ראוי שיובן כן מדברי הרב שהוא הקיש הידיעה למציאות באמרו כי כאשר גבהה מדדגת מציאותו ממציאותינו כן גבהה מדרגת ידיעתו מידעתינו. והוא עצמו יתברך באר שמציאותו יתברך הוא עצמותו. ושהמציאות בזולתו מקרה קרה לו. ולזה היה מחוייב שיתחלף הוראת שם המציאות הוראת המחייבת תכלית החלוף בהתחלף עצמותו ממקרה זולתו עם היות שהוראת שם המציאות השוללת בהם אחד והוא הוראת שלילות ההעדר. אמנם לפי שהוראת השם הראשונה הוראה חיובית הנה כבר יצדק בו ששם המציאות יאמר בו יתברך ובנו בשתוף השם הגמור וכן העניין בשם הידיעה בשוה וכאשר התבאר זה הנה יסוד הבנין אשר יסד הרב בזה לפי דרכו שריר וקים ואמנם ההקדמה הב׳ שאומרת שא״א במה שהוא אצלנו מבוכה או טעות שהי' ידיעה בחק הש״י היא אמתית מבוארת בעצמה אלא שהידיעה בו יתברך בהגעת חלק א' מחלקי האפשר ידיעה אמתית ברורה ומוגבלת אלא שהיתה ידיעתו לא תשנה טבע האפשר למה שהטבע האפשר לא יפול אלא בדברים הבחיריים כמו שיתבאר בכלל הד' בג״ה ולזה טבע האפשר לא ישתנה ותהיה הידיעה בחלק אשר יגיע מפאת הבחירה וכאשר הוקשה אם היה שטבע האפשר לא ישתנה הנה נניח סותרו נמצא שכבר התבאר מגדר האפשר שהוא אשר כשהונח נמצא לא יקרה מהנחתו בטל הנה יושב בזה שלא יקרה מהנחתו בטל מצד טבע האפשר אבל מפני ידיעתו החלק שיבחר כבד יקרה מהנחתו בטל והוא מבואר שהבטול איננו מצד טבע האפשר אלא מפני ידיעתו הבחירה ואולם איך ידע החלק אשר תפול בו הבחירה במה שהונח אפשר מטבעו הנה יושכל זה אם היה שיושכל עצמותו אחר שידיעתו ועצמותו אחד זהו דרך הרב בהתר הספקות לפי מה שיראה ממנו והוא דרך כולל נכון ונבחר אין ספק בו ואיך שיהיה משם הידיעה אם שיהיה בשתוף גמור כדרך הרב אם שיאמר בקדימה ואיחור ויורה על תאר עצמותו כמו שנראה אנחנו למה שהידיעה תהיה לעצמותו כמו שקדם לנו בכלל הג' מהמאמר הא׳. וכבר נשאר עלינו שנאמר בהתר הספקות בדרך מיוחד מה שיפסוק בו כמו שיעדנו. ונקדים לזה ונאמר שההפרש המיוחד שבין ידיעתו יתברך וידיעתנו כפי שנתבאר מצד העיון והקבלה האמתית ויתבאר עוד בדברינו במאמר בג״ה שמידיעתו וציור רצונו קנו הידועים המציאות וידיעתנו אצולה וקנויה מהידועי' באמצעות החוש והדמיון כמו שהתבאר זה בספר הנפש לארסטו. וזה היסוד האמתי המיוחד אשר יסולקו בו רוב הספקות. וזה שהספקות הד׳ הכוללים העניינים השלש אשר תיוחד בהם ידיעת השם כבר יסולקו ביסוד הזה. אם הא' הלקוח מאשר הידיעה שלמות ליודע ולזה יחשב שיחוייב שאם היה יודע זולתו שישלם הנכבד בפחות. הנה אם היתה ידיעתו נאצלת מזולתו היה מקום לספק הזה. אבל אחר שהתבאר שידיעתו היא המקנה המציאות לזולתו לא יתאמת שישלם הנכבד בפחות. והנה ידיעתו ושלמותו אחד ובידיעתו עצמו וציור רצונו אשר הוא עצמו קנו המציאות זולתו מציאותם. ואם הב׳ הלקוח מההקדמה אחת האומרת היות השכל מתעצם במה שידעהו. ולזה אם היה יודע זולתו יחשב שיחוייב שיתעצם בזולתו. ושיחוייב רבוי בעצמותו כמספר הידועים הנה אם היתה ההקדמה ההיא המקובלת למה שהוא מבואר בידיעתו שהיא המקנה המציאות והעצמות לזולתו מהנמצאות כ״ש שהוא מבואר שאינו מתעצם בזולתו ואין ידיעתו אותם מחייבת רבוי בעצמותו. כי אמנם היתה מחייבת רבוי בעצמותו אם היה מתעצם בהם אבל אחר שהתבאר שהוא המקנה המציאות לזולתו מהנמצאות הנה הוא מקור ומבוע א׳ פשוט שברצונו הקדום. העצמי מקנה המציאות לזולתו אחד היה או רבים וכ״ש אם היתה ההקדמה ההיא אשר לקחוה מקובלת בלתי צודקת כמו שיבא במאמר הג׳ בג״ה שאין מקום לספק הזה. ואם הג׳ הלקוח מאשר הדבר הפרטי הוא בלתי מושג כי אם בכח היולני. הוא מבואר שזה מיוחד בידיעה הנקנית מהנמצא למה שהפרטי לא יושג ולא יודע לו כי אם באמצעית החוש והדמיון אבל בידיעה המקנה המציאות לכל הנמצאות עצמים היו או מקרים מינים ופרטים לא יצטרך לידע באמצעות חוש ודמיון אבל הפרטי הוא שקנה המציאות מהידוע אשר הוא בעצמו ואם הד' הלקוח מאשר הפרטים זמניים והזמן הוא מקרה נמשך לתנועה הנה אם קובל זה אין מקום לספק הזה למה שידיעתו היא המקנה המציאות להם ולזמן ולתנועה וכל שכן שכבר התבאר במאמר הראשון שקרות ההקדמה ההיא שאין הזמן מקרה נמשך בתנועה ואמנם ה״ה הלקוח ממה שיחשב מרוע הסדור הגה כשיתבאר שהסדור הוא בתכלית הטוב יסולק הספק הזה וזה יתבאר בכלל הב׳ בדבורינו בהשגחה בגזירת הצור. ואמנם הספקות החלקיים הנה הספק האחד אשר כעניין האחד והוא המיוסד במה שהידיעה דבר מקיף וכולל מה שאין תכלית לו בלתי מוקף ומוגבל הנה הוא אמת כשהיתה הידיעה בעל תכלית אבל כשנניח הידיעה בלתי בעל תכלית כשידע ידועים בלתי בעל תכלית לא יקרה מזה בטל שהבלתי בעל תכלית לא יעדיף על הבלתי בעל תכלות והספק השגי המיוסד על הכמה המתדבק הנה כשידע יחסי החלקים אשר אפשר להתחלק עליהם כבר ידעם בלתי בעל תכלית וידע שאין שם חלק אחרון והנה אין המנעות כשהידיעה הבלתי בעל תכלית תדבק בידועים בלתי בעל תכלית כהדבק קו בב״ת על קו בב״ת שלא יעדיף האחד על האחר ואמנם הספק האחר אשר בעניין הב' המיוסד על שהידיעה האמיתות ראוי שתהיה לדבר נמצא הנה היא אמתית בידיעתינו הקנויים מהדברים הנמצאים אבל בידיעתו ית' המקנה המציאות לדברים הוא הטעאיי למה שהידיעה אשר לו בדברים היא לדבר נמצא המציאות יותר משובח שימצא והוא אשר בעצמות השם יתברך שהוא המקנה והמשפיע המציאות אשר לדברים ובאשר נודעו לו הדברים בידיעתו הקדומה די בזה מציאות להם והספק הב' המיוסד על שינוי הידיעה כשימשך ממנה שינוי בעצמותו לפי שהשכל מתעצם במה שידעהו הנה התרו ממה שלא יקשה עם מה שכבר נאמר לפי שההקדמה ההיא בלתי צודקת ואם קבלנו אותה הנה למה שהיה ברצונו הקדום היות הדבר ההוא בעת שגזרה חכמתו הנה בהגיע העת המצא הדבר לא יקרה מזה שינוי בעצמות ידיעתו ואמנם הספק הא' אשר בעניין השלישי המיוסד גם כן על שינוי הידיעה כשהגיע החלק האחד מה אפשר למה שיסתלק אז טבע אפשר התרו כדמות הספק הקודם בשוה וזה כי כשלא נקבל שהשכל מתעצם במה שידעהו אין מקום לספק זה ואף אם נקבל אותה למה שהיתה ידיעתו הקדומה כי בעת ההיא ישתנה טבע האפשר כשהגיע העת וגמצא הדבר כמו שהית' ידיעתו אין בזה שינוי ידיעה. והספק הב' המיוסד על שאם נניח סותר החלק שידעהו אפשר ונמצא ונניחהו שיתחייבו שני בטולים האחד שינוי בידיעתו הב' שלא היתה ידיעתו הקדומה ידיעה אבל אומד מוטעה הנה היא מבואר שכאשר נקיש בזה מידיעתינו לידיעתו שאין המלט מזה אלא כשנניח שהחלק שידעהו אפשר בצד מה ומחוייב בצד מה ובבחינת היותו מחוייב הנה לא יגיע שינוי בידיעתו ועצמותו ובבחינת היותו אפשר לא יבטל האפשר בדברים האפשריים והנה יתבאר זה במה שאומר אין ספק שהיות הדבר מחוייב בצד מה לא יחייב חיוב הדבר בעצמותו וזה יתבאר בדברים האפשריים בעצמותם הנמצאים עתה מוחשים וזה כי ידיעת האדם בהם היות הדבר ההוא אפשרי נמצא מחוייב חיוב הכרחי היותו נמצא ולא יעבור סותרו נמצא בשום צד והנה החיוב הזה לא ישנה טבע האפשרות הדבר ולא יחייב חיוב הדבר בעצמותי ולזה ידיעת השם יתברך מצד אשר תפול בו הבחירה לא יתחייב חיוב בעצמותו ולא ישנה טבע האפשר כלל וכבר יתבאר זה באור יותר רחב כמה שיבא בכלל הרביעי בגזירת הצור כי שם התבאר אמתות זה במה שאין ספק בו והנה מעדו בו רגלי רוב המעיינים כי לא שערו בהכרח אשר יסבלהו היושר אלהי התוריי והנה זה מספיק במה שהיתה כונתינו בפרק הזה.

פרק ה

הפרק ה באופן ידיעתינו בפנה הזאת בשלמות:

ואומר שהפנה הזאת מלבד מה שנתאמתה אצלנו. מפאת הקבלה באופן שחנחנוה כמו שהתבאר במה שקדם הנה נתקיימה אצלנומצד העיון בשני בחינות. האחד שהוא מבואר שבבטול הטענות והתר הספקות אשר הניעו קצת המעיינים לבטל הידיעה די בקיום הפנה למה שאין ראוי ליחס לו חסרון הסכלות שאין בכל החסרונות גדול ממנו ולזה אחר שהתבאר תכלית הבאור שאין בכל מה שטענו כנגד הפנה הזאת דבר יבטל אותה עם מה שקוים אצלנו מטבע האפשר מצד העיון הנה ראוי ומחוייב שנקיימה באופן שהנחנוה והב' שכבר התבאר במה שקדם שהוא מחוייב מצד העיון שא״א שלא תהיה לו ידיעה בדברים הפרטיים במה שהם פרטיים כמו שבא בפרק שלישי מזה המאמר ומה שיוסיף גלוי ושלמות בפנה הזאת כשיבאר בשלמות שורש אמונת החדוש כי שם יתבאר במה שאין ספק בו שהוא השם יתברך הפועל והממציא לכל הנמצאות כלן ברצונו הפשוט ולא יצוייר היותו פועל אותם ולא ידעם והנה ממה שהתבאר בקלות כי אחר שנודה בחדוש הדברים כלם ברצונו שמכללם הוא טבע הדברים אם כן נמשך אל רצונו כאלו תאמר שהאש שורפת כשרצה לתת לו טבע שורפת ואלו רצה לתת לה טבע קר עם היותו עצם בתכלית הדקות ולתת לארץ טבע חם עם היותו בתכלית העובי היו נמצאים בטבע ההוא נתחייב אם כן שטבע האפשר כשהוא מן הנמצאים הוא יתברך הטביעו ברצונו ולא יצוייר אם כן שירצה האל יתברך שלא ידע מה שהיה יודע אם רצה שלא ידעהו ואם יעבור זה בהקו יעבור גם כן שאם היה רוצה להטביע דבד מה שלא יהיה לו בו יכולת עליו ממה שיצוייר היכולת עליו שלא יקרה בטל והוא בתכלית הגנות והכפירה ואמנם יתבאר השרש ההוא במאמר הג' בג״ה. ובכאן נשלם מה שרצינו לבארו בכלל הזה והתהלה לאל לבדו ומרומם על כל ברכה ותהלה.

הכלל השני

הקדמה

בהשגחה הנה כבר קדם לנו בתחילת המאמר היות השגחת הש״י בנמצאות פנה תוריות שלא יצוייר מציאות התורה זולתה. ולזה צריך שנחקור אם ביאור הפנה הזאת ואס באופן ידיעה בה וזה אמנם כפי מנהגינו רוצה לומר לבאר הפנה הזאת כפי מה שתגזרהו התורה עם שנביא הספקות אשר הניעו קצת החכמים לדרוך דרך היוני ונתיר אותם (ונשיב או) [להשיב על] הדרך שנסתבכו בו. ונעיר עם זה על אופן ידיעתינו בפנה הזאת ונחקור בדרושים מה מתיחסים לה ולזה ראינו לחלק הכלל הזה לששה פרקים.

הפרק הא' בבאור הפנה הזאת כפי מה שתגזרהו התורה:

הפרק הב' בבאור הספקות שאפשר שיסופקו בה אשר בעבורם נטו מהדרך הנכון מקצת חכמינו בפנה הזאת:

[הפרק הג' בבאור הספקות במה שחייבו בפנה זאת]:

הפרק הד' בהתר הספקית שהניחו בפנה הזאת לפי דעת התורה:

הפרק הה' באופן ידיעתינו בפנה הזאת בשלמות:

הפרק הו' בבאור דרושים מתיחסים אליהם:

פרק א

הפרק א בבאור הפנה הזאת כפי מה שתגזרהו התורה:

ואומר לפי שהוא מבואר מעניין ההשגחה אשר הוא פנת התורה היותו יתברך משגיח על בני אדם להישירם אל ההצלחה הנה ראוי שנחקור בה בג' עניינים האחד בבחינת המשגיח הב׳ בבחינ' המושגחים הג' באופן ההשגחה אם בבחינת המשגיח ודוא הראשון הנה החקירה אם ההשגחה באמצעי ובזולת אמצעי [או בשניהם ר״ל באמצעי ובזולת אמצעי] ואם היה שתהיה באמצעי מי הוא האמצעי ואם הוא אחד או רבים ואם בבחינת המושגחים והוא השני דנה החקירה אם תהיה ההשגחה בהם בכללים או באישים ואם היתה באישים אם תהי' ההשגח' בהם בשוה או אם תתחלף בהם בפחות ויותר עד שיהי׳ אפשר שתהי׳ בקצתם ובקצתם לא ואם באופן ההשגחה והוא הג' החקירה בדברים אשר תהי' בהם ההישר' אל ההצלח' שהו׳ התכלי׳ המכוון בה אמנם הראשון הוא מבואר ממה שבא בתורה ובקבלה האמתית שהשגחה כבר תהיה באמצעי ובזולת אמצעו ובשני' ושהאמצעיים רבים יתחלפו בחלוף מדרגת המושגחים וצריך שתדע שהכוונתן באמרנו אמצעיים שיהיו משגיחים בבחירה ורצון וזה שבאמצעיים אשר באמצעותם תהיה ההשגחה אשר הם במדרגת הכלים הנה הם רבים כמו הכחות והפעולות הטבעיים [והדברים הטבעים] שאינם פועלים בבחירה ורצון ומזה המין הרבה ממה שבא בתורה ובנביאים בפעולות השי׳ שלא על המנהג הטבעי ויולך י"י את הים ברוח קדים עזה. קח את מטך. ורבים זולתם. אבל המכוון עתה הוא באמצעיים הפועלים בבחירה ורצון. הנה יתבאר זה בקלות ממה שבא בתורה באבות הנה תמצא ביעקב בהאבק איש עמו שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני ויברך אותו שם אשר לזה אמר הכתוב עליו וישר אל מלאך ויוכל. והוא עצמו קרא (השם) [שם המקום] פנואל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי. והג׳ בברכו את בני יוסף אמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים. ואפשר שרמז באמרו האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אל המשגיח הראשון יתברך. והנה נאמר למשה הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך. ואל משה אמר עלה אל ה׳ ודרשו במסכת סוטה במה שהקשו שם עלה אלי מבעי ליה זה מטטרון ששמו כשם רבו וכבר נמצא שנגלה המלאך ליהושע וצוהו בשליפת נעלו. והנה אשר בזולת אמצעי כבר הועד עליו ודבר י"י עם משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו. פה אל פה אדבר בו. אשר ידעו השם פנים אל פנים. וכבר נמצא השגתה באמצעי חולת אמצעי במכת כבודות אמר ועברתי בארץ מצרים וגומר. ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף. הנה בבחינת המצריים כבר היתה באמצעי ובבחינת הצלת ישראל היתה בזולת אמצעי כמו שבא בקבלה האמתית (אמר') ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך אלא שלפי דעת רז״ל יראה. שגם בבחינת המצריים היתה ההשגחה בזולת אמצעי באמרם והכתי כל בכור אני ולא שרף ויהיה לפי דעתם אמרו ולא יתן המשחית ירמיז אל האמצעי אשר הוא כמדרגת הכלי הפועל בזולת השגחה ורצון והנה נמצא האמצעיים רבים למה שמהם מלאכים כאותם שנגלו ליעקב ויהושע וגדעון והמלאכים שבאו בסדום מהמין הזה למה שכבר הישירו (אל) [את] לוט לצאת מתוך ההפכה. [ומהם נביאים באבות אשר הישירו זולתם לאמונתו ית׳ באמרו ואת הנפש אשר עשו בחרון עד] ומהם שבא אדון הנביאים והישר כלל אומתינו לעבודתו והנביאי׳ (אומתינו לעבודתו) אחריו דור אחר דור ומהם השופטים והחכמים המוכחים בעם השומרים משמרת הקדש בתורה ובמצוה. התבאר אם כן מכוונת התורת העניין הא׳ בבחינת המשגיח והוא היותו משגיח באמצעי וזולת אמצעי ושהאמצעיים רבים ושהם. שלשה מינים. המלאכים והם השכלים הנפרדים. והנביאים והחכמים אמנם אם בכאן מין ד׳ אם לא אין בידינו בזאת הבחינה לא מפאת הקבלה ולא מפאת העיון וזה שקצת החכמים יראו ומהם הרב המורה שהגלגלי׳ חיים משכילים והנה פשט הכתובים וקצת מדרשות מסכימים לזה ויהיה בכאן לפי זה מין רביעי מהאמצעיים הפועלים בבחירה ורצון והם הגרמים השמימיים שיפעלו ויציירו מה שיפעלו בסדור אשר בנפשם וירצו בו ואם שיתחלפו בחלוף מדרגת המושגחים זה יתבאר ממה שבא בתורה וספוריה באבות העולם וזה שההשגחה וההישר׳ לאדון הנביאי' היתה בזולת אמצעי פנים אל פנים וההישרה לזולתו מהנביאים היתה על ידי אמצעי כמו שהעיד הכתוב וזה להיותם למטה במדרגה ממשה ולהיות כלל ישראל למטה במדרגה מהנביאים היתה הישרתם באמצעות הנביאים וכשנתמעטו הדורות חיתה הישדתם באמצעות השופטים והחכמים ולחיות כלל אומתינו העם שבחר השם לנחלה לו היתה השגחתו בהם אם בזולת אמצעי ואם באמצעות נביאיו וחכמיו אשר תתחייב ממנה הישרה מיוסדת ומוגבלת ומתיחסת למדרגת המושגחים בשלמות כפי העת והמקום. [והיתה השגחתו ביתר האומות באמצעות הגרמים השמימיים אשר תתחייב ממנה הישרה כוללת בלתי מתיחסת למדרגת המושגחים בשלמות כפי העת והמקום וזה אחד ממה שיראה ממנו שהגלגלים למטה במדרגת מהחכמים למה שיראה שכל אשר תחיה הישרתו יותר מתיחסת מדרגתו יותר גבוהה] (וזה ממה שיראה ממנו שהגלגלים למטה מהחכמים כמדרגה לפי שהשגחתו ביתר האומות באמצעות הגרמים השמימיים אשר תתחייב ממנה הישרה כוללת בלתי מתיחסת למדרגת המושגחי׳ בשלמות כפי העת והמקום): ואל הדעת הזאת נמשכו קצת חכמינו ואיך שיהיה נתאמנ בפי׳ התורה והקבלה האמתית שהאמצעיי' ותחלפו בחתחלף מדרגת המושגחים ודי בזה עתה בראשון. ואמנם בשני והוא בבחינת המושגחים הוא מבואר ממה שבא בתורה שהשגחה כבר תהיה בכלל ובאישים ושיתחלף ההשגחה בהם בפחות ויתר עד שיהיה אפשר שתהיה בקצתם ובקצתם לא וזה שמלבד ההישרה הכוללת לכלל האומה באו הישרות והבטחות מיוחדות וברבות לאבות ולנביאים כל אחד ואחד ממנו כשמו וכבר יראה ממה שנאמר בחלוף המושגחים שההשגחה תתחלף בפחות ויתר עד שכבר אפשר שלא תהיה בקצתם וזה לרוחק מדרגתם מהשלמות והתכלית האנושי ועל כיוצא בהם נאמר ואנכי הסתר אסתיר פני מהם. אסתירה פני מהם. ודי בזה עתה בשני:

ואמנם בג׳ והוא אופן ההשגחה הנה ממה שבא בתורה ובקבלה והתבאר בחוש יתבאר בקלות שממנה מיניית כוללת וממנה אישיית והכוללת ממנה כוללת בשלוח מסודרת ומוגבלת בלתי מתיחסת לשלמות האישים המושגחים וממנה שהיא כוללת מצד וחלקיית מצד והיא תתחלק אל רבות הכללות ומעטת הכללות והרבת הכללות גם כן מסודרת ומוגבלת טבעית ובלתי מתיחסת לשלמות המושגחים והמעטת הכללות מסודרת מוגבלת בלתי טבעית ומתיחסת לשלמות המושגחים בצד מה והאישית גם כן בלתי טבעית ממנה מסודרת ומוגבלת מתיחס' לשלמות המושגחים התיחסות גמור וממנה מסורת ומוגבלת מתיחסת לשלמות המושגחים [המתיחסים] התיחסות בלתי גמור משל הכוללת בשלוח במה שנמצא בכל אישי הנמצאות המורכבות מהכלים וחתכונות ותשוקיות וכחות נפשיות ופעולות לשמור מציאותם ולהתרחק מהמזיק וההשגחה הזאת אם היה שתתהלף במין הנה היא שוה באישי המין ומשל הכוללת מצד והחלקית מצד מה שנמצא במין האנושי כי להיותו שלם יותר משאר המינים הושם לו שכל מעשי יסודרו ממנו מלאכו' רבות שומרות מציאותו והשכל העיוני אשר היא גדול שבהכנות לקנות השלמות האנושי וההשגחה הזאת הנה היא טבעית ושוה באישים מצד הכח וההכנה ואם היה שחתהלף מצד הפועל אבל היא בלתי מתיחסת לשלמות האישים המושגחים וזה שכבר נמצא באיש שמדרגתו כשלמות האנושי גדולה שעור מועט מההשגחה הזאת ממה שנמצא באיש שמדרגתו בשלמות האנושי פחותה להיות מן ההשגחה הזאת נמשכת למזג איש איש או לסדרות הגרמים השמימיים כפי המצב אשר היו בו בעת מולד האיש כמו שהתבאר זה בחכמת משפטי הככבים ואמנם היתה זאת ההשגחה כוללת מצד היותה בכל מין האדם וחלקית מצד היות במין האדם לבדו להיותה טבעית וכוללת כל מין האדם ומשל ההשגחה מעטת הכללות מה שהיה מהחגיגה לכלל אומתינו אנחנו קהל המאמינים מהתורה מהאל יתברך וישתכח שמו לעד שבה נקנה השלמות בעצם וראשונה ואמנם היא מעטת הכללות להיותה בלתי כוללת כל המין והיא בלתי טבעית להיותה מונחת ברצון רוצה לאומה ידועה ועת ידוע והיא אמנם בלתי מתיחסת לאישים המושגחים כי עם היותה ההשגחה הגדולה בתכלית מה שאפש' להיות האומה המושגחת בכלל החשובה הנה היא בלתי מתיחסת לאישי' המושגחי׳ למה שהיא שוה בכל אישי האומה ואם היה שכבר נמצא יתחלפו אישי האומו׳ למה שנמצא קצת אישיה רבה בהם הכתוב מצות יתרות כאלו תאמר שהזכרים חייבים במצות יותר מהנשים והעבדים והכהנים חייבים במצות יותר מהישראלים הנה יהיה זה סבה לחלוף מדרגתם כחשיבות כאלו תאמר הזכרים חשובים מהנקבות ומוכנים אל השלמות יותר והכהני׳ שנתקדשו בכהונה [בקדושתו של] אהרן חשובים משא' ישראל ומוכנים אל השלמות יותר אבל אמנם באישי כל חלק מהם היה שוה ולזה הוא מבואר שאינה מתיחסת בשלמות המושגחים בשלוח ולחיות מתחלפת בחלקי המין היא מתיחסת לשלמות המושגחים בצד מה [וג״כ להיותה דרך והצעה אל שתהיה ההשגחה המתיחסת לאישים המושגחים הנה יתאמת בצד מה] ואם שתהיה דרך והצעה אל זה הנה הוא מבואר בנפשו מהיות ההשגחה האישית נמשכת ממנה ואולם משל ההשגחה האישית הגמול והעונש אל העובד כפי מה שבא בתורה ובקבלה והנה היותה בלתי טבעית הוא משוער בנפשו לפי שאין מטבע העושה סוכה ונוטל לולב ונזהר מכלאים להיות גומל חסדים ולא באוכל חלב ודם להיות נכרת אמנם המתיחסת ממנה לשלמות המושגחים שלמות גמור הוא החלק מזאת ההשגחה שבא בקבלה האמתית והוא הגמול והעונש הנפשי שהוא מבואר היותו מתיחס לאישים המושגחים לפי מדרגת כל אחד מהם התיחסות גמור והיא מבואר היות תהשגחה הזאת מסודרת ומוגבלת ברצונו הקדום כאשר גזרה חכמתו ומשל המסודרת ומוגבלת ומתיחסת לשלמות המושגחים התיחסות בלתי שלם הנה הוא החלק מזאת ההשגחה שבא מפורש בתורה והוא הגמול והעונש הגשמי והנה למה שבא הגמול לעובד והעונש לעובר והוא מבואר היותה מתיחסת אל שלמות המושגחים ולמה שכבר ימצא בלבול ומבוכ' למה שיראה ממנה בחוש כמו שיבא בגזירת הצור כבר יתאמת שאינה מתיחסת לשלמות המושגחים התיחסות גמור והתבאר בכאן אופן ההשגחה והוא העניין הג':

פרק ב

הפרק ב בבאור הספקות אשר אפשר שיסופקו בפנה הזאת:

כפי מה שהונחה אשר בעבורם נטו מקצ' חכמינו מהדרך הנכון בה ואומר לפי שהונח בפנה הזאת היות אישי המון האדם מושגחים בפרטי מעשיהם הוא מבואר שהספקות אשר הניחו בידיעתו יתברך הדברים שיונחו כאן ואין צורך בהשגות הדברים וכ״ש אחר שכבר הותרו בשלמות אבל הספק הגדול אשר לא יותר בשלמות ויעדנו התרו בכלל הזה והוא רוע הסדור אשר יחשב ממה שנראה הרבה מהחשובים מדרך כף רגל לפחותים ובכלל צדיק ורע לו רשע וטוב לו והוא הדבר אשר נבוכו בו מהנביאים והחכמים עד היום. ולפי שאפשר שיושב בזה כמו שכתב הרב אם בשנודה ההקדמה רוצה לומר צדיק ורע לו רשע וטוב לו או כשנכפור בה ואם היה שנכפור בה [אם כשנכפור בה] מצד הנשוא או מצד דנושא צריך לחקור בתשובה הזאת אם היא מספקת ואמנם דרך התשובה בשנודה ההנחה הטוב כשניחס הטוב המניע לרשע והרע המניע לצדיק לא אל ההשגחה אבל אל הפתיות ואולת וזה שהצדיק אם לא ירצה לדרוך בסבות הנאותות בפתיותו ואולתו איננו עול בחק השם לפעמים יקרה טוב מהאולת והפתיות והוא הטוב המניע לרשע ואמנ׳ דתשובה כשנכפור ההנחה מצד הנושא הוא שהצדיק שיראה צדיק איננו צדיק באמת ואם היה שנראה אותו פועל הטוב הנה אפשר שלפי הכנתו מקצר מלפעול הטוב ונחשב לו מרי: וכן הרשע אשר יראה רשע איננו כן באמת כי לפי הכנתו ומזגו הוא פועל הטוב כשנמנע לפעול הרע אשר הוא מובן לו ואמנם התשובה כשנכפור ההנחה מצד הנשוא הוא שנאמר שהרע המגיע אל הצדיק איננו רע באמת למה שתכליתו אל הטוב ולהיות דרך אל הטוב יחשב טוב. וכן הטוב המגיע לרשע למה שתכליתו אל הרע יחשב רע והנה כשחקרנו בתשובה הזאת יראה בלתי מספקת וזה שהתשובה כשנודה ההנחה היא בלתי מספקת למה שלא נמצא לצדיק הטוב הראוי לו מצד פעולותיו ואם כבר נראה אותו דורך בסבות הנאותות לבל ימצאוהו צרות רבות ודעות ולרשע הצלחות עצומות והתשובה כשנכפיר ההנחה מצד הנושא היא גם כן בלתי מספקת למה שכבר נמצא האיש האח' בעינו כשיהיו פעולותיו פוגות אל הטוב תמצאן אותו רעות וכשלא יהיו פונות אל הטוב תמצאן אותו טובות והתשובה גם כן בשנכפור ההנחה מצד הנשוא היא גם כן בלתי מספקת למה שכבר נמצא רבות רעות צדיק שאין תכליתין אל הטוב: וטובות לרשע שאין תכליתו אל הרע ולזה נשאר הספק בעינו והוא לקוח מן החוש ממה שנראה צדיק ורע לו רשע וטוב לו וכבר ספקו על הדעת הזה מצד העיון ומצד התור' אם מצד העיון בשהקדימו להם הקדמה אחת ותאמת' (כמ״ש) [במה שאחר הטבע] והיא אומרת שהרע לא יגיע מחש״י בעצמו' כי אם במקרה ומהכרח החומר וכבר קבלו ההקדמה הזאת חז״ל באמרם אין דבר רע יורד מלמעל׳ ומאמרים זולת' מסכימים לה ואחד שנתישבה להם זאת ההקדמה סדרו ההקש בן אם היה הש״ת משגיח על בני אדם ופוקד מעשיהם כשיגיע הטוב לטובים והרע לרעים יתחייב שיגע הרע מאת השם בעצמות אבל הנמשך שקר הנה יוליד שהקדם שקר וכבר יראה מזה בטול הדעת הזה מצד העיון עם שהוא רחוק שישגיח השם על האדם לפחיתותו ביחס אליו ואולם מצד התורה למה שנראה שיעדה הרע לפי המרי העצום בעזיבה והסתר פנים באמרו והסתרתי פני מהם. ואנכי הסר אסתיר פני מהם. ובא בקבלה לא אפקוד על בנותיכם כי תזננה שכל זה יורה שעונש הרע הוא הסתר פנים והעזיבה למקרי הזמן. והנה מקצת חכמינו אשד לחצום התורה והעיון קבלו הפנה הזאת על שהשגחה והאישיית נפצאת בקצת בני אדם ובקצתם לא וזה כי למה שהתבאר בספר ב״ח שכל מה שיהיה הב״ח יות׳ נכבד הוכנו לו כלים יותר לשמור מציאותו והיה האדם אחר נכבד לאין שיעור עד שיהיה מי שיראה אפשרות והתדבקותו ואחדתו עם השכל הפועל הנה יחוייב שכל מי שהוא יותר קרוב אליו במדרגה לחשיבותו יהיה בו ההשגחה יותר ומה שהוא יותר דחוק במדרגה לחסרונו אין ראוי שתדנק בו ההשגחה וכבר היה ראוי [להיות] כן כי למה שהוא מבואר היות כל המושכלות אצל הש״י בפעל והאדם בחיי על הרבה מהם והוא מבואר במה שבפעל שהוא ישלים מה שבכח ויוצאוהו אל הפעל והיתה היציאה מן הכח אל הפעל במושכל׳ הפועל והתפעל בהם אח' באופן מה הנה מזה הצד השלם המשפיל בפעל שידבק והתאחד בו ראוי שתהיה בו ההשגחה והבלתי משכיל בפעל עם היות לו הכח וההכנה למה שלא יקנה התאחדות והתדבקות ראוי שיהיה נעזב לפחיתותו וחסרונו ונתאמת אם כן שההשגחה הזאת אשר מצד הדבקות וההתאחדות שהוא מצד קניין המושכלות בפעל הוא מפני הטבע האשיי ולזה היה ראוי שתחיה ההשגחה לפי מדרגת הדבקות וההתאחדות [ולפי שהשגחה] הזאת בכלל להמציא סבות נאותות להגיע אל הטוב הנה יראה שתהיה ההשגחה הזאת באישיי האדם כשיודיע להם הטובות והרעות הנכונות לבא עליהם כדי שישמרו מהרעות ויבוונו אל הטובות וזאת ההודעה תהיה לשלמים שלמה באמצעות גבואה ובא ג״כ מדרגות ולזולתם בהודעה חלושה כאלו תאמר בשלמים בהם תשומות נפשיות שיפנו אל הטוב ושיברתו מן הרע מזולת שישערו בדבר ולפעמי׳ יביא עניין מצער לתכלית טוב כאמרו אודך י"י כי אנפת בי וכמו שפירשו חכמים ז״ל ולפי שההשגחה הזאת לטובים בהגיע להם בכמו זאת ההודעה הנה תהיה לרעים בשלא יגיע להם זאת ההודעה ויהיו נעזבים למקרי הזמן ולא ישמרו מהרעות הנכונות לבא עליהם מפאת מערכת הככבים והוא מבואר שלא יחייב זה המין מההשגחה שלא יגיעו לרעים הטובות הנכונות לבא עליהם מצד המערכת ולזה מה שיראה בחוש רשע וטוב לו לא יסתור הנחתינו זאת כי הטוב ההוא הגיע לו מצד המערכת ולא מצד ההשגחה כמו שלא יסתור מה שנראה כחוש צדיק ורע לו וזה כי הרע ההוא אפשרי לצדיק מצדדים מתחלפים אם מצד האבות כאלו תאמר שהגיע ענשם לחיות בגלות ולא הגיע זכות הבנים להוציאם מהגלות בדרך נס ופלא ואם שיניע לתכלית טוב וזה אם לשמרם מהרעה הנכונה לבא עליהם ואם לשמרם לבלתי נטות אל החסרונות ואם להתירם הקשר והדבקות וזה כי למה שההשגחה בהם היא בסבת ההתאחדות הנה כשיפרד ממנו היה ראוי שיהיה נעזב ונמסר למערכת ושלא יהיה נשמר מהרעות הנכונות לבא עליו ואולם סדור המערכת בעצמו אם היה שימשך ממנו לפעמים טוב לרשע ורע לצדיק אין ראוי שיוחס לעול או ללאות להיות גלוי מעניינו שהוא לתכלית השלמות לשמירת הנמצאות אשר בכאן ולהצלחת הכללים ואם היה שאפשר שיהיו אישים מה שעם היוחם רעים יגיעו להם טובות אין ראוי למנוע הטוב הכלל מפני זה וכל שכן אחד שהוא מבואר שהגמול והעונש האמיתיים הוא בהצלחת הנפש ובהעדר הצלחתה ולא בטובות המדומות זהו דעתם כזאת הפנה ונתיישב להם רוע הסדור הנראה כחוש ושאין הרע מגיע מהשם יתברך בעצמות וזה כי הרעה המניע לרשע כשהוא נעזב בא לו מפני שקרה שנולד במצב ידוע מהגרמי׳ השמימיים והנה חתרו להתיר ב' ספקות בזאת ההגהה האחד שאם ההשגחה לשלם באמצעות ההודעה כבר יתכן שתגיע מזאת ההודע׳ לרשעי׳ כשהם שלמים השכל מצד ההתאחדות אשר להם בשם יתברך מפני שלמות סכלם וזה בלתו בחק היושר האלהי והב׳ שאנחנו נמצא ייעודים רעים בתורה יראה מהם היותם מכווני׳ לעצמ׳ ולא מפני העזיבה והסתר פנים והנה בראשון התירה בשאמרו שפם היות הגמול האמתי איננו [כי אם הצלחת הנפש ולזה איננו] ממה שיקשה מאד אפשרות זאת ההודעה לרשע הנה כפי האמת בעצמו איננו צודק וזה שמי שהשלים במושכלות כאשר יטה אל התאוו׳ והפעולו' המגונות כבר יפרד מהדבקו׳ וזה שהמשכו אחר החמר ימנעהו מהשתמשותו במושכלות שכבר השיגם וכל שכן שימנעהו מהשיג יותר ולזה אי אפשר שתגיע לו ההודעה כמו שתגיע לשלם זהו כלל מה שאסרו בהתר הספק הא׳ ואולם בשני אמרו כי הייעודים בעונש לעובד הוא ע״צ ההשגחה אם על אשר התחילו להסתבך ברע כדי שיסורו ממנו ואם על אשר הפליגו ברע מצד כללות האומה הטוב כי כשהחזיקו קצת פרטים מפעולות המגונות ישתדל הש״י לענשם ע״צ התוכחת לכלל האומה שלא ישקעו בפעולות ההם זהו הכלל העולה מדבריהם בפנה הזאת.

פרק ג

הפרק ג בבאור הספקות במה שחייבו בפנה הזאת:

וראוי לנו להעיד תחילה על מקומות (העיון) [הנטיה] שבדרך זה שנתבכו בה ממה שהשרישו לנו חכמינו ז״ל ומכתובי התורה והנה מקומות הנטייה ב׳ הא' במה שהניחו בגמול הצדיק והב' בעונש הרשע אם בגמול הצדיק למה שהונח היות ההשגחה בהודעת הטובות הנכונות לבא עליו והוא מבואר מכתובי התורה ומהספורים שבאו בנבואה בייעודי האבות וזולתבם שההשגה בהם בהשפעת טובות יוצאות מהשעור והמנהג הטבעי אשר לא יתכן בהם היות' נכונות מפאת הגרמים השמימיים כאלו תאמר ד״מ רדיפת עשרה מאה ומאה רבבה ועשיית השגה הששית לג׳ השנים אפס כי לא יחיה כך אביון שלא יתכן זה להיות מסודר מפאת הככבים בכל שנה ששית ונסים רבים מתמידים על צד ההשגחה כשתיית מי סוטה ובהבטחה שלא יחמד איש את ארצנו בעלייתנו לרגל ויתר הנסים המקובלים שהיו במקדש על צד ההשגחה הפרטית והנה ידמה שבריחתם מזה המין מהגמול למה שיהי׳ ידיעתו יתברך הפרטים כי הם דמו שההודעה שתהיה לשלם היא איפשרות מצד התאחדות מה עם השכל הפועל ולזה יקרה לו ההודעה מזולת שידע האיש הפרטי אבל המצאת טובות פרטיות לאיש הפרטי אין המלט משידע הממציא הטוב הפרטי ע"צ הפלא אל האיש הפרטי ולפי שהם סלקו הידיעה ברחו מזה המין מן ההשגחה והוא מבואר שזה הנטיי׳ והיציאה משרשי האמת ואם בעונש הרשע הוא יותר מבואר למה שהונח ענשו העצמי עזיבתו למקרי הזמן לא בהמציא לו רעות מדומות בלתי נבונות מפאת הסדור וכאשר סופק עליהם מהיעודים שבאו בתורה שיראה מהם היותם מכוונים [לעצמם יאמרו כי הם מכוונים] (ולא) לעצמם אבל הם על צד ההשגחה אם על אשר התחילו ברע כדי שיסורו ממנו ואם על אשר הפליגו ברע מצד כללות האומה הטוב והנה אלו היה זה כמו שהונח אין המלט מידיעתו יתברך הפרטים וזה שאם הרע המגיע לרשע הוא מכוון הגעתו אליו מצד ההשגחה לטובים הנה (הגעת) הרע ההוא אי אפשר בזולת פועל מניע הרע אל האיש ההוא ואין דרך שיגיע אליו מצד התאחדות וקורבה מהמגיע כי הוא רחוק מאד ונעזב ולזה א״א שיצוייר זה הפץ מההשגחה בזולתי פועל יודע הצדיק והרשע למה שהוא מבואר שאין לטבע מבוא להיותו נביא לדעת הטוב והרע ולזה הממציא הסבות לפעול הרע באיש הרשע הפרטי א״א שלא ידענו ולזה הוא מבואר שבמה שהניחו יתחייב להם ידיעתו יתברך הפרטים והוא הדבר שברחו ממנו והנה אשר הניחוהו סותר הוא פשטי הכתובים וזה שבעוגש דור המבול שהיה כולל כבר יראה שלולי נח מצא חן בעיני הש״י כבר היה נמחה מין האדם בכללו ולפי הנחתם אם לא מצא חן בעיניו לא היה מגיע עונש כלל לדור ההוא וזה בתכלית הגנות והנה אין דרך להנצל מזה אלא כשיאמר שהמבול היה מסודר מפאת המערכת ושההשגחה היתה לנח להצילו בדרך שישאר המין וזה ואם הוא הפך פשט הכתובים המיחסים העונש לרשעים הנה הוא בלתי האפשר שהסרור אשר לגרמים השמימיים אשר היא להשגחה לשמירת המציאות הזה השפל ימשך ממנו רע בעצם למין הנבחר שבו בכללו והוא גם כן הפך הנחתם אלא שאין ספק שהיה על צד העונש לדור ההוא ואם היה נח מכללם גם הוא היה לוקה עמהם ומלבד זו ל״ו כריתות שבאו בתורה על עברות ידועות האם יש בה קשר ותנאי שיהיו עוברים נודעים לזולתם והנה לפי הנחתם האוכל חלב ודם לא יהיה נכרת על צד העונש אם לא יהיה נודע לזולתו מהצדיקים כי ענשו ע״צ ההשגחה לצדיקים לבד וכבר בארו רז״ל גבולי הכרת במקומות מתחלפים ושהוא מיתת הגוף עוד שלא ימנע מהיות הכרת הזה לגוף או לנפש ואם הוא לגוף יתחייב שהעובר בינו לבין עצמו לא יענש ואם הוא לנפש מי יתן ואדע אם הוא להשגחת על נפשות הצדיקים שירגישו באבדן הנפש ההיא ולא ישתקעו עוד בפעולות ההם אלא שכל זה הריסה ליסודות התורה וכפירה גמורה בקבלה האמתית ועוד שלפי הנחתם זאת שעונש הרשע הוא להשגחה על הצדיק הנה אם כן העונש האמתי לרשע באבדן הנפש שאין דרך להיותה על צד ההשגחה על הצדיק יתחייב שיהיה טבעי ולא נימוסי וזה אמנם יתאמת למי שלא ישתמש במושכלות לפי דעתם אבל מי שמשתמש במושכלות וקנה אותם אין דרך להענש על הפעולות ובכמה מקומות בתלמוד נתבשרו המסורות והנותנים חתיתם בארץ החיים וכיוצא בהם בעונש נפלא לנפשות אולי יאמר אומר שגם זה להשגחה על הצדיק היודע כי כלה ונחרצה לרשע באבדן נפשו וימנע מלהמשך אחר הפעולות ההם והנה זה הכל ורעות רוח בי הצדיק אינינו יודע אלא א״כ מאמין ואם הוא מאמין אין צורך להשגחה ההיא ושימשך הרע ההוא על צד הפלא אחר המות לנפש ההיא אשר היה ההשארות מחוייב לה קניין המושבלות אשר לה ומכל זה יראה בכל מה שהניחו אם בגמול הצדים ואם בעונש הרשע היותו סותר לעיקרי התורה ושרשיה. ואחר שהעירונו על מקומות הנטיה והיציאה מהדת נבאר הספקות במה שחייבו. בפנה הזאת ונאמר שהספק הא׳ אשר הגיעם אל מה שהניחו בפנה הזאת נשאר בעינו וזה שהוא מבואר בנפשו ומקובל מהם שהגמול והעונש האמתי הוא הגמול והעונש הנפשיי ולזה מחויוב לפי הנחתם שאשר קנה שיעור גדול מהמושכלות ונטה אל פעולות הרשע שיהיה ענוש עונש נפשיי ובייחוד אם יהיה מהכת שהוא מקובל לפי שרשי התורה שאין להם חלק לעולם הבא. ולזה אין המלט משלא יהיה העונש הזה ר״ל הרע והאבדון המניע לנפש הזאת מניע מהש״י בעצמות כי המאמר בהיותה העונש הזה אחר המות ליסר זולתו הוא מאמר בטל עם שבו ספק אחר איננו למטה לפי דרכם וזה שהנפש הזאת אשר לה המושכלות בקניין והיא בטבע עצם נצחי כשיניע לה הפסד בג״ה על עונש הפעולות הנה אם שתפסד אל דבר או אל לא דבר וזאת חלוקה הכרחית ושקר שתפסד אל לא דבר לפי דרכם וזה שבעלי הדעת הזאת יראו שההוי' מלא דבר או הפסד אל לא דבר הוא מן הנמנע אשר לו טבע קיים יחוייב א״כ שתפסד אל דבר ומה זה הדבר מי יתן ואדע שחלוקה תגזור שיהיה עצם או מקרה ושקר שהוא. מקרה למה שיאמר בנושא ולא יצוייר מציאותו זולתו יחוייב אם כן היותו עצם והעצם אם שיהיה נבדל או בלתי נבדל ושקר שיהיה בלתי נבדל כי הנפש אחר הפודה היא עצם נבדל והיות הנבדל בלתי נבדל הוא בהתקבץ ההפכים יחוייב אם כן שיהיה עצם נבדל ואם הוא עצם נבדל הנה אין לו סבות ההפסד וישאר נצחי בהכרח ויש לו חלק לעולם הבא [וכבר הונח שאין לו חלק לעולם הבא] התבאר אם כן שהספק שהניעם אל הדעת הזה נשאר בעינו ויותר חזק ממנו והנה הספק הא' גם כן שהונח היותו רחוק שישגיח ית׳ על האדם לפחיתותו ביחס אליו נשאר ג"כ בעינו וזה שמה שיאמר בהתרו שההתאחדות המניע להיות כל המושכלות בפעל אצל השי׳ והאדם כחיי על הרבה מהם יחייב ההשגחה הוא בלתי מספיק למה שהתבאר מדברינו בכלל הא' מהמאמר הזה במה שאין ספק שהידיעה וחהשכל אינם נאמרים בו ית' וכנו בהסכמה והדברים שלא יאמרו בהסכמה לא יהיו בהם התאחדות באופן שיחייב בו ית׳ השגחה על האדם וכ״ש לדעת הרב שיראה שהם נאמרים בשתוף השם ונשאר הספק בעינו שהאדם עם היותו משכיל הוא כתכלית הפחיתו׳ ביחוס אליו עד שהיחס ביניהם בב״ת ולזה הוא רחוק שישגיח בו התבאר א״כ שהספקות אשר הגיעו אותם אל הדעת הזה נשארו בעצם עמו מלבד הספקות אשר בו מצד הידיעה כאשר קדם לנו בכלל ההוא והעירונו בהם בזה הפרק:

פרק ד

הפרק ד׳ בהתר הספקות אשר הניחו בפנה הזאת לפי דעת התורה:

והנה הספק ההוא מצד מה שיחשב מרוע הסדור אין התרו ממה שיקשה לפי מה שהונח והוא האמת בעצמו שהעינש והגמול האמתיים הוא הנפשיי וזה שיסוד הספק הוא הרע המגיע לצדיק והטוב המגיע לרשע והנה הרע המגיע לצדיק מלבד הרע המגיע אליו מצד האבות כמו שקדם כבר אפשר בו שיגיע מצדדים מתחלפים כמו שקדם אם להתר הקשר והדבקות שבינו ובין השי״ת שיהיה לפעמים להיותו בעל חומר ואם שיהיה ממין הרע שתכליתו טוב אם גשמיי ואם נפשיי כמו שיבא עליו עניין מצער לתכלית טוב גשמיי או בלתי נטות אל התאות שהיה מוכן אליהם או לשומו שלם ולהקנותו קניין חזק במעלות הנפשיות וזהו אצלי עניין הנסיון הנזכר בתורה בכלל האמונה הנאמר בבחינת המנוסה וזה אמנם אחר שנתאמתה ההקדמה האומרת שהפעולות יקנו תכונה ומדה קבועה בנפש וכ״ש שיחזקו אותה אם היא קנויה בשכבר ולזה יתאמת שהמנוסה בפעל רשום או בפעילות רשומות כשיעמוד בנסיונו הנה כבר קנה שלמות [נוסף] על שלמותו אשר בבחינתו יתאמת שיהיה נודע לשם מה שלא נודע קודם הנסיון למה שלא היה לו מציאותו ולזה מה שאמר בכלל האומה כי מנסה י"י אליכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את י"י אלהיכם לא אמר אם תהיו אוהבים שזה כבר נודע לשם אבל למה שהמצוות נצטוו לכלל האומה לשוטנו שלמים באהבת השי"ת כמו שיתבאר בג״ה הנה אם כן באמצעות המצות נקנה השלמות אשר ידע הש״י היותנו אז אוהבים אבל קודם הנסיון ההיא לא ידע היותנו אוהבים לפי שהאמת שלא היינו אוהבים אלא אחר הנסיון כמו שבא בנסיון העקידה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וכמו שהעידונו בפרק הא' מהכלל הא' שבאמר הזה והרב המורה פי' בדרך אחרת לדעת כלומר להיות נודע לכל העמים הישכם אוהבים ואין צורך ואיך שיהיה הנה הרע שיגיע בדרך הזה ואם הי שלא תהיה תכליתו טוב. גשמי הנה הוא טוב גמור אחר שהונח הגמול האמתי הטוב הנפשיי וזה אצלי יסורין של אהבה הנזכר בדברי חז״ל לא הייסורין שתכליתן טוב גשמי כמו שדמה הר״ל ולזה אין מקום לספק הזה מצד הרע המגיע לצדיק ולפי שידיעת ההפכים אחת תתאמת שלא יקרה ספק גם כן מצד הטוב המגיע לרשע וזה שהטוב המגיע לרשע מלבד הטוב המגיע אליו מצד האבות גם כן אפשר בו שיגיע מצדדים מתחלפים אם שלפעמים יפעל הטוב ומצד הטוב ההיא לא יענש בעת ההיא להסיר מעליו הטוב הנכון לבא עליו מפאת הגרמים השמימיים ואם שיהיו הטוב ההוא ממין הטוב שתכליתו רע אם גשמי ואם נפשיי כמו שיבא עליו טוב לתכלית רע גשמי או שיבא עליו הטוב מפאת הגרמים השמימיים וימשך מהטוב ההוא השתקע בתאוות ובחסרונות אשר מהצד ההוא לא היה עול בחק הש״י והיושר האלה׳ להסיר מעליו הטוב ההיא וכבר אפשר כרע המגיע לצדיק ובטוב המגיע לרשע שיגיע בדרך אחרת זולת הדרכים שקדמו ווה שהשרש אצלנו בקבלה האמיתית היות העולם נדון אחר רובו וזה אמנם מיוחד בייעודים הגשמיים כי בגמול ובעונש הנפשיי האמתיי מדרגת כל אחד ידועה כמו שבא בגמ' שבת באמרם מלמד שכל אחד עושה לו מדור לפי כבודו ומהצד ההוא כבר יגיע טוב לרשע ורע לצדיק כשלא יהיה במדרגה שישתנה הסדור בשבילו ולא יהיה עול בחק היושר האלהי וזה כי למה שהגמול והעונש הגשמיים הכוללים כבר יסודרו על הרוב מהגרמים השמימיים והיו הככבים שיתנו ההצלחות המדומות יתנו על הרוב תכונות טובות והמזיקים שיתנו הרעות יתנו על הרוב תבונות רעות הנה כבר יעבור בחק היושר האלהי להיות נידונים אחר הרוב אחר שגמול והעונש האמתי הוא הגמול והעונש הנפשיי וזאת היא החזקה שבסבות אצלי שלא הזכירה בתורה הגמול האמתיי וזה כי הייעודים שהזכירה הוא לכללות האומה הנידונים אחר הרוב אך אמנם הגמול המיוחד ליחידים עם שנרמז במקומות מהתורה הנה נתפרש בקבלה האמתית ואיך שיהיה לא נשאר ספק מצד מה שיחשב מרוע הסדור ואמנם הספק הב׳ אשר יסודו ההקדמה האומרת שאין הרע המגיע מהשם בעצמות ואם היה שהוא מעניש לרשע כבר היה מגיע ממנו רע בעצמות הנה אין התרו ממה שיקשה וזה שהרע המגיע לו להשגחה על הצדיק הנה תכליתו טוב והרע המגיע לו מצד העונש הנה למה שהוא עלול לתכלית פעל היושר והצדק הנה הוא טוב להיות היושר האלהי הוא טוב בעצמו ולזה כבר יתאמת שהרע המגיע לרשע איך שיהיה אם להשגחה על הצדיק ואם לפעל הצדק והיושר הנה הוא טוב ולזה דרשו חז״ל וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והנה טוב מות ולהיות הטוב הנמשך במציאות תמיד והרע בו מעטי כמו שהאריך בזה הרב המורה והרע המעטי הוא לתכלית טוב אמר המשורר כי רגע באפו חיים ברצונו הנה המשיל יחס האף אשר נרמז בו הרע המוחש אל הטוב כיחס הרגע אל הזמן. והפליג בזה באמרו כי הרגע ההוא המעטי מהאף חיים ברצונו כלומר הנרצה והנכסף בו הוא החיים והטוב והמכוון הנה אשר בו היתר הספק הב׳ הזה ואמנם הג׳ אשר יסודו פחיתות מדרגת האדם כיחס אליו ית' אשר לזאת הסבה יחשב היותו רחום מאד שישגיח בו הנה אין התרו גם כן ממה שיקשה אחר שיתאמת שהש״י ממציא ומחדש תמיד הנמצאות כרצונו ואין עניין הרצון לדבר מהרוצה אהבתו הדבר הנרצה ואינו רחוק שהדבר האהוב אצלו שהיה מושגח ממנו איך שיהיה יחסו אליו קרוב או רחוק ואפי׳ בתכלית הרחק ויתחייב מזה שהיותר אהוב אצלו יהיה מושגח יותר [ולהיות היותר חשוב ראוי שיהיה יותר אהוב אצלו והיה היותר חשוב מהנמצאות השפלות הוא האדם היה ראויה להיותו ממנו יותר מושגח] ולזה הוא מבואר שהספק הזה שיסודו היחס הרחוק אשר בין הש״י והאדם איננו ממה שיתחייב היותו בלתי מושגח ממנו ולפי שההשגחה הזאת מצד האהבה מהבורא אל ברואיו מבלי בחינה אל ההשכלה כלל כמו שיתבאר עוד בכלל הה׳ מזה המאמר בג״ה הוא מבואר שהספק שחדשו ברשע אשר קנה מהמושכלות אם היה שיענש עונש נפשיי הנה כבר היה מגיע רע בעצמות מהש״י איננו ממה שיקשה שהוא ואם כבר הותר במה שקדם מצד היות הרע ההוא צדק ויושר אלהי שהוא הטוב הגמור הנה כבר הותר לפי האמת בעצמו שלסבת רשעו הוא דנקצף המרוחק אחד שאין האהבה לסבת ההשכלה ולזה היה העונש טבעי ועצמותי לנפש ההיא ואין לה חק בו יתברך ישנה לטוב מטבעה ועצמותה ואם אמנם ישיגה עונש מיוחד רצוניי אם לא זה ממה שנחקור בו במאמר השלישי בגזירת הצור:

פרק ה

הפרק ה׳ באופן ידיעתינו בפנה הזאת בשלמות:

ואומר שהפנה הזאת מלבד מה שנתאמתה אצלנו מצד הקבלה באופן שהנחנוח הנה נתקיימה אצלנו מצד העיון לפי שהיא מבואר שבביטול הטענות והתר הספקות שהגיעו המפרשים לבטל ההשגחה הפרטית די בקיום הפנה הזאת למה שאין ראוי ליחס למנהיג השלם הידוע חסרון ההנהגה במה שידע ולפי שנתבאר בכלל הא' שהוא ידע הפרטים במה שהם פרטים והתבאר תכלית הבאור שאין בכל מה שטענו נגד הפנה הזאת דבר יבטל אותה אין ראוי ליחס חסרון ההנהגה בהם אלא שהוא ראה שתהיה ההשגחה יותר שלמה ביותר שלם ולזה ראוי שתהיה ההשגחה במין האנושי יותר שלמה משאר המינים ולהיות כלל אומתנו שלמה שבמין האנושית היה ראוי שתהי׳ ההשגח׳ בה יותר שלמ׳ ומה שיוסיף גילוי ושלמו' בפנה הזאת כשיתבאר בשלמות שורש אמונת החדוש כי שם יתבאר במה שאין ספק בו היותר יתברך הפועל והממציא הנמצאות כלן ברצונו הפשוט ולא יצוייר פועל אותם ברצון מזולת שיאהב מה שיפעל והוא רחוק קרוב לנמנע שידע דבר ויאהבנו ולא ישגיח בו. ואמנם השרש הזה יתבאר במאמר הב׳ בג״ה.

פרק ו

הפרק ו נחקור בו ב׳ דרושים מתיחסים לפנה הזאת:

הא' לפי שהונח שההשגחה היותר שלמה שבמין האנושי היא הרשגחה בכלל אומתנו האם שם דבר מיוחד זולת התורה הזאת כולל באומה יהיה בו יתרון ההשגחה או אם אין שם דבר מיוחד הב' אם יש יתרון ההשגחה במקו׳ זולת מקום לפי שכבר יראה מקצת כתובים ומקצת מאמרים לרז״ל שיש חלוף בזה במקומות הדרוש הג׳ אם יש שם יתרון השגחה בזמן זולת זמן לפי שכבר יראה גם כן קצת כתובים וקצת מאמרים לרז״ל שיש שם חלוף בזה בזמנים ויראה דבר מתמיה מאד שיהיה חלוף ההשגחה כפי חלוף המקומות והזמנים אולם הדרוש הא' כבר יראה לפי הקבלה שמצות המילה שניתנה לאברהם אבינו והוא דבר מיוחד בכלל האומה הוא עניין נתלית בו חלק מההשגחה וזה אמנם ירא' ממטבע הברכה שתקנו רז״ל אמרו אשר קדש ידיד מבטן וכו׳ על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורינו צוה להציל ידידות זרע קדש שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו והוא מבואר שההצלחה מהאבדון ורדת שחת הוא בעצמו ההשארות הנצחיי שהוא חלק גדול מההשגח' ולזה מה שצריך לבאר איך תתיחס המצות הזאת להשגחה הזאת כמו שיראה ממטבע הברכה ואם היה שתתיחס מה ראו על ככה לתקן בה ההצלה משחת שהוא זכר העונש ולא תקנו בה זכר ההשארו׳ שהוא השכר והנה כבאור שני אלו הענינים צריך שנציע בקצרה מה שבא לרז״ל במאמר אחד משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן [אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן] וכו׳ ובאור זה כי לפי מה שיראה שהי' חטא אדם וחוה מרי גדול בשורש הראשון ובצור אשר ממנו חוצב המין האנושי' בכללו הנה כבר הטיל בו זוהמא והוא הרושם החזק מן הנטיה אל החמריות ולזה היה מוכן המין בכללו אל ההפסד והאבדון וכאשר הי׳ מחסד עליון לשומנו שלמים בנתינת תורתו הג' פסקה הזוהמא הזאת כי בה [מהער׳ די] [מההערות די] אל שיטה האדם אל השלמות ויכניע תאוותיו וימית יצרו כמו שיתבאר כל זה בכלל הזה במאמר הזה בג״ה ואמנם כאשר זרחה שמשו של אברהם שהיה בקצה המנגד בייחס אל אדם וזה שזה היה יציר כפיו של הב״ה והי׳ מוכן תכלית ההכנ׳ אל השלמות מרה והפליג בעול וזה נוצר בין עובדי ע״ז והפליג באהבה אשר היה תכלית השלמות האנושי כמו שיבא בג״ה הנה הי׳ ראוי שיהיה שורש והתחלה אל המין הנבחר הזה ולזה היה ראוי שיביאהו הש״י בברית חדש כדי להפסיק זוהמת בניו ונפשות ביתו ושיוחדו באות ברית קדש בכלי בעצמו ושבאמצעותו ישלם קיום המין ונצחותו ושיהיה הרושם הזה בכללם כאלו הקריבו מדמם ומבשרם מכלי תולדתם אל השם מצורף אל שבו רושם מההרחקה מהחמריות ומבטול התאוות להיות התאוה הנשואה באבר ההוא החזקה שבתאוות ולזה היא מבואר שהמצו׳ ההיא ביחוד היא להציל ידידות שארנו משחת אשר היינו מוכני' אליו בסבת החטא הראשון ולזה ביארו ותיקנו זכר הצלת העונש למה שרמזו בזה שבזולת זאת המצוה היינו מוכנים אליו וכבר יראה שהכוונה כולה בעקידה היה גם כן ייחוד ההנהגה האלהית אל האומה הזאת וזה שכבר יפלא אחר שהיה הויעוד הטוב לאברהם נתיחד [ליצחק] באמת כי ביצחק יקרא לך זרע איך היה מקום לצואה הזאת וכבר יחשב שהיה ראוי שתקדם מצות העקידה לייעוד הזה ושיחייב הייעוד הזה ליצחק בזכות העקידה אלא שכאשר יעויין בו יראה שהיה מעשה העקידה מתיחס ליעוד הזה ושהיה ראוי שיקדם לה הייעוד הזה על כל פנים וזה כשבחר השי׳ באברהם להיותו אב המון גוים וביחוד שורש והתחלה לאומה הנבחרת לחלקו וחבל נחלתו להיותם מונהגים ממנו בייחוד אשר בעבור זה נקראו עם סגלה מכל העמים אשר חלק השם להם שופטים כפי מערכות השמי' ותנועתם הנה קרבם כלם לעבודתו והסירם מההנהגה הכוללת בקרבן כולל כלל האומה והוא מעשה העקידה וזה בהקריב לשם יצחק בנו שהיה בו הייעוד והוא כאלו כבר הקריב לשם יצחק וכל יוצאי ירכו אשר במעשה הזה הוסרו מהנהגת זולתו ונתייחדו להנהגתו ית' וכבר התבאר בחכמת משפטי הככבים אפשרות אצילות השפעת ככב באמצעות פעולת פועל ואם לא היה בתולדת האיש כמו שבא זה כלו בספר הפרי לתלמי ולזה כאשר גזרה החכמה האלהית יתברך ליחד' האומה הזאת חקרה וגם הכינה באמצעות המעשה הזה לקבל הנהגתו ושסותר מהנהגת זולתו ואם לא היה בתולדת להיות כן ולזה תמצא שכשהקריב אברהם האיל תחת בנו אשר שמהו כפר לבנו ותמורה אמר י"י יראה רצה בזה שעם הפעל הזה היה ראוי שיהיה הש״י עצמות הרואה והמשגיח ולזה נכתב בשם בן ד׳ שהוא השם המיוחד וקודם המעשה הזה אמר אלהים יראה לו השה לעולה בני הזכירו במלת אלהים כי לא היה מוכן עדיין כל כך להשגחה זאת המיוחדת והנה יראה שעקרות האמהות גם כן היה מכוון לתכלית זה כי בו ישלם חיות האומה הזאת היוצאת מהן התחלתה ושרשה ממנו יתברך בייחוד ובזה היו יותר מוכנים בהשגחה הזאת המיוחדת המסכים עם התכלית בעקידה וכבר יראה שהמעשה הזה שהיה חסד לכל אומתינו יוצאי ירך יצחק היה ראוי שישאר ממנו להם רושם עם שבו עזר גדול להתמדת ייחוד ה׳ ההנהגה ולזה יראה שהיתה הכוונה בשני תמידין תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים שהם בעת חלוף הזמנים להורות שזה כפרה לכל ישראל להסירם מההנהגת המשרתים וליחדם בהנהגת השם יתברך כאלו היו התמידין האלו תמורת כלל ישראל ובהקריבם יקרבו כללם לעבודת השם יתברך ולזה היו התמידין כבשים שהם יוצאי ירך האיל כמו שהאומ׳ בכללה יוצאי ירך יצחק ולזה היו באין מתרומת הלשכה שהיתה מהצבור כמו שבא זה במסכת שקלים והנה יראה שהכוונה בתקיעת שופר של איל בראש השנה שהוא יום הדין לפי מה שבא בקבלה היא זאת גם כן להמליך עליו ומלכות רוכב שמי׳ ולהתיחדנו בהנהגתו כמו שאז״ל אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמלכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר והנה זה מסכים מאד עם מה שאמרנו שהשופר שהוא כלי הנהוג ביום הקמת המלוכה כאמרו ויתקעו בשופרות ויאמרו יחי המלך היה [ראוי להיות ביום] ייחוד מלכות שמים זכר לאיל יצחק הנאחז בסבך בקרניו והוא מטבע האמת שהוא עד לעצמו ומסכים מכל צד לעצמו והנה יתבאר בכאן שכלל אומתנו מלבד התיחדם בכלל התורה יש שם יחודים כמו מצות המילה וקצת מצות המילה וקצת מצות אחרות יתבארו עוד בכלל הו׳ בג״ה ובייחוד העקידה הנרשמת בתמידין אשר בעבורן תהיה בהם יתרון ההשגחה וייחוד ההנהגה וזהו מה שרצינו לבארו והוא הדרוש הא׳. ואולם הב' והוא אם יש יתרון השגחה במקום זולת מקום הנה באו בתורה כתובים מורים חלוף גדול במקומות אמר יעקב אבינו רומז אל המקום אשר שכב שם בדרך מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים ואל המקום הנכחי לו מהגלגל וזה שער השמים ונאמר בתורה ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ואמר עוד תמיד עיני י"י אליך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה והיו עיני ולבי שם כל הימים ואמר המשורר אוהב י"י שערי ציון מכל משכנות יעקב מה ידידות משכנותיך י"י צבאות נכספה וגומ׳ ורבים זולתם ונתאמת לרז״ל זה עוד שהפליגו במאמר ה׳ הרבה ואמרו כל הדר בחוצה לארץ כאלו עובד ע״ז עד שאסרו לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ ובא בקבלה שהמוכר עבדו בחוצה לארץ לא יצא לחירות כמו שאמ׳ במסכת גיטין ודקדקו בעת התפלה לירושלים כמו שנרמז בדניאל וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלם והעומד בירושלים לכוין לבו למקדש ולקדשו הקדשים כמו שנרמז בתפלת שלמה אמר והתפללו דרך ארצם והתפללו אל הבית הזה כמו שנתבאר במסכת ברכות ולזה מה שצריך לבאר הוא סבת החלוף הזה בהשגחה עם היות כלם עמו יתברך ביחס אחד והוא ממה שלא יקשה ביאורו וזה שעם היות המשגיח ביחס אחד המקומות עם המושגח איננו ביחס אחד עמהם כבר יתחיי' שיה' חלוף בהשגחה ואמנם בלתי חיות המושגח ביחס אחר עמהם הנה זה מבואר למה שבהתחלת המקומות יתחלפו ההכנית ההכרחיות אל העמדת האל ית׳ כמו הפרישות וההתבודדות וזה אמנם לסבות שמימיות וארציות כמו שרמזו ז״ל במקומות היות ארץ ישראל מיוחדת להם בזה עד שבא בקבלה שאין הנבואה שורה אלא בארץ ישראל כמו שבא במסכת יומא ולהיות הגבול ההוא נבחר על זולתו גזרה חכמת האל יתברך שתהיה יצירת האדם משם כפי שקובל להם אמרו אדם ממקו׳ כפרתו נברא ולזה נבחר המקום ההוא בייחוד לעבודת הקרבנות עם שבהתדמ' העבודה במקום ההוא רושם גדול להגעת השפע והשלמות למה שבפעולות רושם חזק באצילות שפע כמו שקדם והתבאר בכאן הדרוש הב'. ואולם בדרוש הג׳ והוא אם יש יתרון השגחה בזמן זולת זמן הנה לפי מה שבא בקבלה גם כן הוא מבואר אמרם בד׳ פרקים העולם נדון וכו׳ ודרשו שם אמת דרשו י"י בהמצאו בי׳ ימי תשובה שבין ר״ה לי"ה ואמרם ג׳ ספרים נפתחים בראש השנה ורבים מלבד אלו ואמנם עם מה שקדם לא יקשה לתת סבת החלוף הזה בזמנים שהוא ואם הם על יחס אחר עם המשגיח כבר יתחלפו בבחינת המושגח וזה שבחלוף הזמנים יתחלפו ההכנות ההכרחיות אל העבודה אם מפאת הזמן בעצמו ואם מפאת הפעולות המיוחדות בזמנים הדם כאלו תאמר הפרקים הד' שנתיחדו לעבודות מיוחדת מתייחסות לזמנים כמו שבא בכלל הששי בג״ה אשר מכללם ירח האיתני' שנתעטר במצות ובעבורו' מיוחדו׳ כאלו תאמר קבלת מלכות שמים ודתיחדות ההנהגה מאתו יתברך אשר בעבור זה יש בו התעוררות שמחה ולזה מה שאמר בעזרא כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו למה שבו (ייחוד) [יסויד] המלוכה והסר מעלינו ממשלת זולתו באמצעות עבודת היום ותקיעת שופר והתעוררות החשובה בימים הנוראים ההם עד יום הצום הנבחר שהוא קרבן כולל פרטי האומה עם שבו מהפרישות והכנעת התאוות מה שלא יעלם והיה ראוי להיות כן כי למה שבזה ב׳ בחינות אם ייחוד המלוכה והמשלה ואם העבודה הנה ראוי להתחייב מיחוד המלוכה שמחה. וששון למונהגים שיוצאים מממשלת זולתו הנכנסים לחסות בצלו כמו שאמ' אכלו משמנים ושתו ממתקים וגומר ויהיה הסבה כי קדוש היום לאדוננו רמז לקדושת האדנות ומהעבודה פרישות מופלג וקרבן עצמי לא מהזולת כמו בשאר הקרבנות כמי שמצנו לקצת חכמינו שהיו אומרים ביום הצום רבונו של עולם גלוי וידוי לפני כסא כבודך וכו׳ יהי רצון שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאלו מונח על גבי המזבח ותרצני ולפי שהשמחה היא בהעתק המנגד היה ראוי בזה שתהיה בהתחלה שהוא בעת עזיבת המנגד ר״ל בעת ההכנסה בהנהגתו ועזיבת זולתו ולהכנס בדרך הפרישות והתשובה עד שישל' זה בתכלית מה שאפשר והוא הצום הנבחר והיה זה אמנם בעת ההיא לסבות אם לטבע העת שהוא מוכן אל הפרישות להיותו התחלת התקופה שהיא קרה ויבשה אם למה שבתקופת השנה רושם גדול לחיי הנולד ולזה היה מן ההכרח להסיר הרושם ההוא מזולתו ובייחוד באומה נבחרת ולתתו לו ית' ואם למה שבעת ההיא נתרצה הש״י למשה במ' יום האחרונים ומלבד זה להיות העת ההוא מיוחדת בדין המים שהוא חיי העולם הזה באה הצואה על ד׳ המינים שהם הנבחרים אם בגדול אם בטעם אם בריח אם בזולתם אבל ישתפם היותם מתמידים כל ימות השנה והם גדלים על כל [רוב] מים וזה אמנם להקריבם לו ית' ולהורות בזה שממנו יתברך ההשגחה הזאת והדין הזה ולזה היה ראוי שנקריב לו מהמיני' היית׳ המשובחי׳ גדלים על המים ולהיות הערבה היותר מתפעלת משפע המים היה מנהג הנביאים שבמקדש לשמוח בה ביחוד ביום הז' שבו נשלם החג והיה מיוחד החג הזה בנסוך המים כמו שבא בגמ' סוכה נסכו לפני המים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי השנה ולפי שכבר קדם לנו שבאמצעו' פעולים יושג אצילות משפיע ויוסר גם כן הנה אין מן הפלא שבאמצעות ופעולות בזמנים ידועים יוסרו ממשלות כוכבים ושרים ויוחד לו יתברך והתבאר בכאן הדרוש הג' והוא מספיק בכלל הזה שבח ותהלה לאל לבדו מרומם על כל ברכה ותהלה.

תוכן העניינים

אור ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה