אור ברסלב
אור ה המאמר השלישי › חלק ב׳

אור ה· רבנו חסדאי קרשקש

המאמר השלישי · חלק ב׳

חלק א'

הקדמה

החלק הב׳ באמונות הנתלות במצות מיוחדות: וכאשר חקרנו עליהם מצאנום ג' הא' בתפלה וברכת כהנים הב' בתשובה הג' ביום הכפורים וד׳ פרקי השנה הקבועים למועדי י״י ולזה שמנום אותם ג׳ כללים והנה לא ראינו למנות האמונה הנתלית במעשה הסוטה להיותה מצות פרטית וכן האמונה הנתלית ברגלים ובשמחות להיות הייעודים טוב גופיי ואולם יאוזנו בטוב נפשי׳ ויהיה דינם דין שאר המצות וייעודיהן:

הכלל הראשון

הקדמה

הכלל הא׳ בתפלה וברכת כהנים: הנה עם היותם מצות נתלו בהן אמונות והוא היותו יתברך נעתר אל המתפלל אליו ואל הכהנם המברכים את ישראל ולהיותם מסוג אחד נכלל אותו בכלל הזה ואמנם שמנו אותו שני פרקים:

פרק א

הפרק הא׳ בתפלה: האמונה הנתלית במצוה הזאת הוא שנאמין היותו יתברך נעתר לבקשת המתפלל התולה בטחונו בו על דרך האמ׳ בלבבו כאומ' קרוב י״י לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת ירצה שלא תהיה הקריאה בפה לבד והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב ושיהיה מהבת שנאמר עליהם קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם ואמר ג׳ כל אשר יקראוהו הורה מה כי עם חיותו בלתי זכאי וראוי להשיג דרושו בזולת תפלה הנה בתפלה מלבד שכר המצוה יתכן שישיגהו אחד שהוא תולה בטחונו בו על דרך האמ' והוא סוד הבטחות כלו וזה שהוא יכלול מהפנות התורה אם ידיעתו אם השגחתו האישיות אם היותו הפועל המשפיע ברצון וכבר באו בזה תנאים מפורשים בקבלה ואמנם נרמז השרש הזה בתפלת שלמה אמר וגם אל הנכרי הודה שעם היותו בלתי ראוי מצד עצמו הנה באמצעות התפלה יתכן שישיג מבוקשו והנה אמר המשורר מעיד על זה שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו וכבר יראה שאמר זה למה שהוא מבואר מתנאי התפלה סדור השבחים ראשונה כמו שבא בא' מע״ז אמרם לעולם יסדר אדם שבחיו של הקב״ה ואחר כך יתפלל ולפי שכבר יחשב שסדור שבחי הקב״ה ראוי שימנע מהמון העם אלא ליחידים סגולות התחיל ואמר כנגד זה לך דומי' תהלה אלהים בציון ולך ישולם נדר. ירצה כי בציון שהיא עיר בחר י״י לשבתו ולהיות משכנו עליה כי בציון מצד אחד השתיקה אליו תחלה מה ליראת החשובים מה ממהללו לסב׳ נזכרה עוד בגזרת האל. ומצד אחר ישלם נדר ירצה בקרבנות הבאים בנדר ובנדבה כאלו מסדרין אליו שלהן כמו שיסדרו לבני אדם וזה אמנם כי הכל מאתו והכל צריכין אליו וחולים בטחונו בו ולזה המשיך לזה אומרו שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו כלומר השלמים והבלתי שלמים כדמות מה שחת׳ במזמור תהלה לדוד הבנוי על תהלת י״י ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו. ידבר פי מדבר בעדו שהיה בשעור השלמות מה שלא יעלם ואמר עוד ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד כלומר גם הבלתי שלמים ולזה סמכו לזה המזמור מסדרי התפלות ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם כלומר אחר שכן גזרה חכמתו יתברך כמאמר דוד הנה ראוי לנו לברך השם מעתה ועד עולם. והנה ראינו להאריך בזה קצת למה שכבר הבינו קצת בעלי העיון מדברי הרב המורה בהדחקת התארים שכל תארי החיוב נמנעים בחקו ונתלו בדעת ומאמר ר׳ חנינא שאמר ההוה דנחית קמיה ואמר האל העזוז והיראוי החזק והאדיר ואמר ליה וכי סיימתינהו לכלהו שבחי דמרך וכו׳ עד ומקלסין אותו בשל כסף וזהב והלא גנאי הוא לו וחשבו לזה שיאמר בשתוף ה׳ והורה זה המשל הנמרץ שמקלסין אותו בשל כסף שאינו ממין הזהב וכבר הערונו בזה במה שקדם שהתארים יאמרו עליו ועלינו בקדימה ואיחור והוא מין ממיני הספוק. וזה שהתארים יאמר עליו באופן בב״ת ועלינו באופן מוגבל ויאמרו עליו גם כן על שהוא מקנה מציאותם לנו ועלינו על שהם נקנים ממנו ומזה הצד לבד הם מתחלפים במין וזה נרמז כמשל דינר כסף ודיונר זהב אבל תארי החיוב אינם נמנעים לחקו׳ חלילה וכן יורה פשט המאמר אמרו סיימתינהו לכלהו שבחו דמרך כלומר שסיום השבחים נמנע בחקו להיותם בלתי בעל תכלית וכבר הארכנו בזה בסוף המאמר האחד והוא האמ׳ בעצמו לפי שבתארי הש״י אנחנו מדברים בתפלות בדרך המשל והשיר הנה היה ראוי שיתקנו בקדיש דברים מעידים על זה והוא אמרו לעילא מכל ברכתא שירתא ותושבחתא רומז אל הברכות שהוא יתברך בלתי מקבל אותם שהוא המשפיעם ואמרנו שירה ותושבחתא רומז אל התארים הן שיהיו בדרך שיראו בדרך שבח ואמרו ונחמתא יורה על שאילת הצריכים לבלתי יחשוב חושב שהוא מתפעל מתפלה ומתנהם אינו כן אלא ברצונו הקדום להעתר בתפלה הראוי לה וכבר יצאנו בקצת מכוונת הפרק אלא שהוא דבר שטעו בו רבים ונמשכו אחר פשט לשון המורה ונשוב למה שהיינו בו. ונאמר שכבר התבאר גם כן בספורי התורה ובתפלת משה בעד ישראל ובתפלת אברהם בעד סדום ועמורה ובתפלת יצחק בעד אשתו ובמעשים באו בתלמוד על זה שבזכות תפלת הצדיק יתכן שיעתר לו השם יתברך גם אם יתפלל בעד זולתו עד שרז״ל קבלו שגם בעד המתים שכבר מתו יעתר השם יתברך בעד הצדיק וגם על הרשעים כמו שדרשו רז״ל בענין דוד ואבשלום ואולם עם היותו דרש ודברי הגדה הנה המנהג הקבוע בכל גבולי ישראל לברך גם המתים ולהתפלל בעדם ועל זה וכיוצא בו אסרו בירושלמי הנה להם לישראל שאע״פ שאינם נביאים בני נביאים הם:

פרק ב

הפרק הב׳ בברכת כהנים: האמונה הנתלות במצוה זאת באה בתורה בפירוש ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם ואם היה שנחלקו בגמרא סוטה בפירוש יש מי שפירש אברכם לישראל ויש מי שפירש אברכם לכהנים הנה ישראל לא יצאו מכלל הברכה ולפי שלא בא בתנאי בשלמות הכהן או בחסידותו בכלל הנה נאמין שבעת היותנו ראוים לקבל הברכה רוצה לומר שלא תהיה המניעה מצדנו הנה לא תהיה המניעת מצד הכהנים אלא אם יש שם דברים המעכבים המצוה כמו שנתבאר שם וממה שיורה על זה שהשכור הנושא את כפיו דבר תורה אלא שמדברי סופרים אסור גם החשוד בעבירה אמרו שם שהוא נושא את כפיו ולזה הוא מבואר שאין מתנאי המצוה היותו חכם או צדיק והיה זה כי לפי שהכהנים באמצעיים בין ישראל לאביהם שבשמים כשהברכה הזאת היא לבקשת הצבור כי אז הם חייבים במצוה הזאת כמו שדרשו מאמרו אמור להם לכהנים הנה כבר תלו בטחונם בו יתברך ולפי שהשרש אצלנו שתפלת הצבור יותר נשמעת כמו שבא בגמרא ברכות הנה אין כפרה בכהנים שיהיו שלמים באופן שאם לא היו שלמים יוסד התועלת לגמרי מצורף אל זה שהמצות שם בהם השם יתברך סגולות מיוחדות כענין בסמים וכמו שהסמים פועלים באיכותם ובכלל עצמיהם בן מצית התורה בשוה וכמו שסם אחד יערבב סגולת שם אחד כן במצות בשיה עם העבירות שפעמים שססגולת המצוה האחת להמשך ממנה טוב גופיי מה וימנע ממנו אותו הטוב דבר עבירה אחת או ההפך שיתחייב מעבירה אחת רע גופיי מה וימנע ממנו הרע דבר מצוה אחת שיהיה מסגולת הטוב מה והנה לפי מה שנתבאר בתורה שם השם יתברך סגולה זאת בכהנים להיות אמצעיים לקבל׳ הברכה ממנו ולהשפיע לישראל ולזה מה שנצטוו לישראל בפיהם למעלה כאלו הם מקבלים הברכה בידיהם לתתה לישראל. וכבר נתפרסם היות הידים מוכנים לקבל הברכה אמר ולברך את כל מעשה ידיך והנה נתבאר בקבלת בפירוש שקבלת התפלה תהיה בייחוד לדבק העובד ואם אין מדרגתו גדולה בחכמת התורה יותר מהגדול בחכמה אלא שאיננו באותה מדרגה מהעבודה. ובגמרא ברכות בא מעשה יורה על אמתת מה שאמרנו והוא אמרם כשחלה רי״בז וכו׳ ואסרה לו אשתו וכי ר׳ חנינא גדול ממך אסר לה היא דומה לעבד לפני מלך ואני דומה בשר לפני המלך. וראוי שיובן שהשדרה ההיא היתה עצם מדרגתו בחכמה יותר מר' חנינא אלא שהיה ר' חנינא פרוש ועובד בהתמדה ולזה היתה תפלתו יותר נשמעה. וזה מה שראינו לבארו וההתהלה לאל לבדו ומרומם על כל ברכה ותהלה אמן:

הכלל השני

הקדמה

הכלל הב׳ בתשובה: והוא שני פרקים אחד בביאור השרש הזה ואופן עמידתנו עליו השני בהתר הספקות שאפשר שיסופקו בו:

פרק א

הפרק הא' בביאור השרש הזה ואופן עמידתנו עליו: הנה לפי מה שבא בתורה ונתפרש בקבלה מחסדי השם יתברך לקבל החוטא בשובו אליו והפליגו ת״ל באומרם מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים ואמרו במקום אחר שהעונות נחשבים להם כזכיות והסבה בזה גלויה כי הכח הפועל להכניע הרצון אל העבודה יצטרך להיותו חזק הרבה כמי שנכנע ונוטה אל העבודה ממי שלא נכנע ונטה אליה ומי שהכח הפועל להכנעה יותר חזק ראה שיהיה יותר דבק ויותר רצוי למה שהפועל לכח יותר חזק שהוא הדבקות והאהבה יצטרך שיהיה יותר חזק ועם היות שאין ספק שהענין הזה חסד נפלא ממנו ית' אמנם יסכים בו העיון למה שהתבאר ממנו יתברך היותו הטוב המוחלט והתכלית הנרצה אצלו ההטבה ולזה אם היה שכבר מרה ונתרחק מעבודתו הנה כשיטיב דרכיו ויעוד משנת אולתו ראוי שיקיבל אצלו עד שכבד יהיה העוזר והפועל בלבבנו אהבתו וכל שכן עם מה שכבר התבאר בהכלל הה' מהמאמר הב׳ אשר בעבור זה התרנו לעצמנו התפלה להשיבנו אליו בתשובה שלמה ולקרבנו לעבודתו למה שהתכלית בבריאה וכנתינת התורה לא היה זולת זה וזה מה שרצינו לבארו. ואולם דרכי התשובה ומדרגותיה הלא הם כתובים על הספר הישר לרב החסיד ר׳ יונה בר׳ אברהם הנקרא שערי צדק:

פרק ב

הפרק הב' בהתר שני ספקות שאיפשר שיסופק בו: הא' אחר שקבלת התשובה ראוי בחקו ית' להפלגת חסדו וטובו איך יצוייר במי שכוון אליה שימנע מצדו ית' וכ׳׳ש שיענש על מניעתה והנה בא בקבלה בפירוש המשנה האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה אחטא ויום הכפורים מכפר אין יום הכפורים מכפר ואמרו ד׳ דברים מעכבין את התשובה והנה בא בתורה ויחזק י״י את לב פרעה ואמר בפי' כי אני הכבדתי את לבו וגו׳ וכבר העיר הרב המורה בחבורו הגדול על הספק הזה. הב' לפי שאחד מדרכי התשובה לפי מה שיראה והוא דבר הסכימו בו הקודמים הנה היגון והאנחה במה שעברו עליו במעלו אשר מעל בשם והמרה את רוח קדשו האם זה יתחייב בתחלה התעוררותו אל התשובה או בתנועתו לבד כי המאמר שהיה לו יגון בהשלימו חק חתשובה יראה שהוא רחוק מאד וקרוב לנמנע עם קבלתנו שהעונות נחשבין לו כזכיות ואם נאמר שזה בבחינות וזה שבבחינת חטאו לבד יתחייב לו היגון במה שעבר ובבחינת תשובתו כבר יעבור שישמח במה שהיה. הנה נשוב בזה ונאמר שהמאמר בשהיגון בבחינת החטא לבד דנה כחו כח מי שיאמר שהיגון מחוייב לו אם לא עשה תשובה. ואולם עתה בהשלימו חק התשובה האם יעבור שישמח במוחלט על מה שחטא בראשונה. ואם אי אפשר מבלתי שיהיה בו דאגה בבחינת מה הנה בשערנו היגון והשמחה הנה תגבר השמחה על היגון כאשר תתחייב לתכלית המעשה. והתבאר בתכלית הייתה היותר חשובה שבסבות. והנה חתר הספק הא׳ איננו ממה שיקשה למה שהכ״ד דברים המעכבים את התשובה הנה מטבען מאחרין אותה ומקנין לאדם אצלה להתעורר אליה מהם לקלותם בעיני עושיהן מהם להתמדתם והמשך אחריהם מהם לשנאתם תוכחת כאשר התבאר בקלות בהם. ואולם לא אמר מונעים את התשובה אלא מעכבין כלומר שמאחדין ודוחין אותה אבל האומר אחטא ואשוב אמרו אין מספיקין בידו לעשות תשובה ועם שטבע התכונה ההיא תחייב כן הנה הוא מדת כנגד מדה שהוא בשרירות לבו סמך על התשובה ועשה הבטחון בתשובה כלי לחטוא. והמדות את יוצרו ראוי שיוסר ממנו הסמך ההוא. ואמנם לפי שההקדמות התלמודיות בהם על הרוב כח הסתמיות כבר יראה שאם יתעורר משנת אולתו וירגיש שחטא בבטחון ההוא ושהיה בו ככסיל מתעבר ובוטח וכל חפצו לשוב אל השם מהחטא ההוא הנה יקובל בתשובה ולפי שעל הרוב מי שדרכו כן לא יתעורר על זה אמר סתם אין מספיקין בידו לעשות תשובה ואולם מה שבא׳ בפרעה ממניעת התשובה אין צריך שיהיה מזה המין למה שמחסד הש״י ולהשגחתו בדבקיו שירבה נפלאותיו ומכותיו על הרשעים כמו שבאר הסבה אמרו כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו והוא התכלית הקרוב ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגומר וידעתם כי אני י״י והוא התכלית האחרון בו והנה הרב באר דרך אחרת בהתר הספק הזה ובכלל שיש עונות שענשם מניעת התשובה שעם שהוא אמת אין לנו צורך בו במכות מצרים למה שכבר בארה התורה הסבה כמו שקדם ואולם בהתר הספק השני כבר איפשר שיאמר שלמה שהממרה פי השם יתחייב לו עונש בלתי מוגבל לפי היושר והשווי כאשר היה מחסדי הש״י לקבלו בתשובה הנה אין ראוי שיהיה שם שיעור מוגבל שיאמר בו שהשלים חק התשובה באמת כשהגיע אליו אם לא יאמר זה בהמשל והעברה. ואמנם גם כשנניח אפשרות גבול ידוע יאמר בו שהשלים חק התשובה ובאמת כשהגיע אליו אם לא יאמר זהו כמו שיראה מקצת מאמרים באו לרז״ל על זה. הנה התר זה הספק איננו ממה שיקשה וזה שכבר התבאר במה שקדם שהתכלית האחרון הנכסף לאדם הוא הדבקות וההעבודה וההצלחה והערבות למה שהוא הטוב האחרון הוא התכלית הנרצה אצל הש״י ולזה אם היה קבול הטוב והשכר התכלית האחרון לאדם היה בחיי ספק עצום כי למה שהעונות הקודמים יוסיפו לו בטוב כבר ראוי שישמח בהם אבל לחיות התכלית הנכסף האהבה והעבודה הנה האוהב האמתי כבר יקשה בעיניו מאד היותו זמן מהעב שנוי לו יתברך ולזה היותו שעה אחת רשע לפני השם יתברך ויתעלה ממה שראוי שיקשה לו תכלית הקושיא ואם כבר ימשך לו מהזמן ההוא תוספת טובה כבר יותר בזה ספק מה שנסתפקו הקודמים בו והוא נתלה במה שהתחנן משה באמרו אעברה נא ואראה אמרו אחר שהוא ידוע בעצמו שאין שום יחס וערך בין הגמול הנפשי והגמול הגופיי כבר יראה שהיה ראוי ומחוייב למשה לבסוף בתכלית הכוסף שימהר בא הגמול הנפשיי וכל שכן שלא היה לו לאחרו רגע ועם שזה הספק איננו ממה שיקשה וזה שכבר היה אפשר בחק משה בהתמדתו בעבודה והדבקות שיקוה בחייו הגמול הנפשיי והוא הגמול העתיד בתחיית המתים כמו שהתבאר והוא בעצמו הגמול שזכה בו אליהו בחייו אבל נניח אחר שנגזר עליו המו' ולא היה מקוה התכלית משה ההוא אומר כי למה שהתכלית האחרון הנכסף לאדם הוא העבודה והאהבה והדבקות בבחינת העבודה לא בבחינת הערבות המושג הנה היה ראוי שיכסוף משה לעבור בארץ להוסיף בעבודה ואם היה מאחר הערבות המושג מהגמול הנפשיי וכל שכן שבהתמדת העבודה עוד יוסיף במדרגת הנטול הנפשיי שהיה יותר טוב לו מהמהירות להשיג פה שהיה אז ראוי להשיג מהגמול הנפשיי וזה אמנם בנוי על שני הקדמות אין ספק באמתתן האחד שהגמול הנפשיי הוא בב"ת בכח. ארצה שיתיסף אל מה שיתוסף תמיד וזה שמשה רבינו עד״מ שהיה במדרגה היותר גבוהה הרבה מכל נולד לו חיה אלף שנים והתמיד בעבודה היתה מדרגתו יותר גבוהה הרבה ואם לא היה משפט העובד ק׳ שנה והעובד אלף שנים עבודה אחת בעצמה משפט שוה חלילה והב' כי השתדלות השגת הנטול הנפשיי הוא בעוד בחיים חיתו לבד והוא דבר ביארוהו ז״ל במשנה אמרו יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. הנה בארו זאת ההקדמה הב' ועם שנרמז בו התכלית האחרון הנכסף לאדם הוא העבודה המושבת באמצעות התשובה ומעשים טובים והוא דבר מושכל בעצמו שאם היה תכלית העבודה והאהבה הערבות המושג היה הערבות יותר נכסף מהאהבה ולא היתה אהבת הש״י היותר עצומה בתכלית מה שאפשר וכבר התבאר שאהבת הש״י ראוי ומחוייב להיות היותר גבוהה וגדולה בתכלית מה שאיפשר כמו שקדם לנו במאמר השני וזה מה שרצינו בכלל הזה ותהלה לאל לבדו ומרומם על כל ברכה ותהלה:

הכלל השלישי

הכלל הג׳ ביום הכפורים וד׳ פרקי השנה: כבר התבאר במה שקדם כי למה שההטבה האלהית תגזור לשומנו שלמות בתכלית מה שאיפשר והחכמה בכל אופני התחכמות להביאנו אל התכלית הזה ולייחדנו בהשגחתו אנחנו המחזקין בתורתו ביחד עבודות ידועות בפרקי השנה להיותנו מונהגים בהנהגתו ולא בהנהגת זולתו והיו אלו הזמנים אשר להם מבוא כמשפטי בני האדם בפי מה שגזרה חכמתו וכפי מה שהעירונו במה שקדם שם שבזה תועלת נפלא לנו כי בהתיחד הזמן או הזמנים לעבודות כבר יתעירר האדם התעוררות גדול ליחד מחשבותיו לעבודה. ולפי שהפעולות וההתמדה בהם יקנו תכונות וקניינים חזקים בנפש כבר יוסיף שלמות בהתאחדו בעבודה ההיא ויתכן שיתמיד בה ולתקופת השנה בהגיע תור העבודה כבר יתעוררו יותר הרבה מאד ממה שיתעורר בעת ההיא ויוסיף אומץ בזה תמיד באמרם ז״ל ששכר מצוה מצוה. ובכאן נשלם החלק הב' מהמאמר הג׳ בעזרת האל יתברך וישתבח שמו לעד אמן:

תוכן העניינים

אור ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה