אוצר מדרשים· הרב יהודה דוד אייזנשטיין
עשרה הרוגי מלכות
הקדמה
עשרה הרוגי מלכות: עשרה מגדולי ישראל שמסרו נפשם על קדוש השם ונהרגו באכזריות נוראה בגזרת השמד של מלכות רומי הרשעה בזמן חורבן הבית, ואחרי כן. רובם הומתו בידי אדריינוס בגזרת טורנוסרופוס איש הדמים, ויש מהם שנהרגו בזמן מאוחר כי עשרה הקדושים לא היו בזמן אחד. ואלה הם שמות הקדושים: רבי ישמעאל כהן גדול ורבן שמעון בן גמליאל, רבי עקיבא ורבי חנניה בן תרדיון, רבי חוצפית המתורגמן ורבי אלעזר בן שמוע, רבי חנינא בן חכינאי ורבי ישבב הסופר, רבי יהודה (נ״א ר׳ אלעזר) בן דמא ורבי יהודה בן בבא. אולם בנוסחאות אחרות מסיפור עשרה הרוגי מלכות הזוגות מתחלפים ושונים הם שמות הקדושים, כמו במדרש תהלים פ״ט נזכרו: רשב״ג ור׳ ישמעאל כ״ג, ר׳ ישבב הסופר ור׳ חוצפית המתורגמן, ר׳ יוסי ור׳ יהודה בן בבא, ר׳ יהודה הנחתום ור׳ שמעון בן עזאי, ר׳ חנינא בן תרדיון ור״ע. ובנוסחא אחרת נזכרו ר׳ אלעזר בן דהבאי ויונתן בן עוזיאל. בעל היוחסין אומר על ר׳ ישמעאל בן אלישע שהיה מעשרה הרוגי מלכות ולא נהרג בזמן החורבן עם רשב״ג, ואצל ר״ע כותב: "וזכור זה שלא תטעה במעשה דהרוגי מלכות מהקינות שכתובות במחזורים שנראה מהם שהיה עם רשב״ג בזמן אחד ואינו כן, כי רשב״ג שהיה הראשון נהרג בזמן החורבן ור״ע קרוב לששים שנה אחריו, וחמשה האחרונים נהרגו בזמן שנכבשה ביתר ע״ג שנים אחר החורבן". במס׳ שמחות פ״ח נאמר: כשבאו רשב״ג ור׳ ישמעאל גזרו עליהם שיהרגו וכו׳. באה השמועה אצל ר״ע ור׳ יהודה בן בבא. עמדו וחגרו מתניהם שק וקרעו בגדיהם וכו׳, וכשנהרג ר״ע בקיסרי באה שמועה אצל ר׳ יהודה בן בבא ואצל ר׳ חנניה בן תרדיון ועמדו וחגרו שקים וכו׳. ובגמרא נזכרו בין הרוגי מלכות ר״ע וחביריו (פסחים נ׳.). בשעה שהוציאוהו להריגה זמן ק״ש היה והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל והוא מקבל עליו עול מלכות שמים והיה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו באחד וגו׳ (ברכות ס״א:). מצאוהו לר״ח בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו, הביאוהו וכרכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו שלא תצא נשמתו מהרה וכו׳ (ע״ז י׳: י"ח.). ר׳ יהודה בן בבא היה בגזרת הסמיכה שגזרה המלכות גזרה שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג. מה עשה ר׳ יהודה בן בבא, הלך וישב לו בין שני הרים גדולים וכו׳ וסמך שם חמשה זקנים, והם ר״מ ור׳ יהודה ור״ש ור׳ יוסי ור״א בן שמוע. כיון שהכירו אויביהם בהם, אמר להם בני רוצו! א״ל, רבי מה תהא עליך, אמר להם הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין. אמרו לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל ועשאוהו ככברה (סנהדרין י״ד). כנראה מצאו אח״כ את הנסמכים והרגו אותם. ר׳ ישבב ור׳ חוצפית היו בעלי פקודות בב״ד אשר ביבנה והסתתרו בראשונה בצפורי ונהרגו ע״י הנציב. בין הקדושים נחשבו גם הרוגי לוד אשר אמרו עליהם חז״ל כי אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, והם שני אחים שהודו שהרגו בת המלך ובאמת לא הרגוה אלא שרצו להציל את כלל ישראל שנחשדו בהריגתה (עי׳ פסחים דף נ׳, ב״ב דף י׳ ע"ב בפי׳ רש״י).
בעל שלשלת הקבלה (דפוס אמשטררם דף כ״ג ע״א) כותב וז״ל: הנראה לי בזה הפרט הוא כפי סדר השבטים בזה הדרך: לשבט שמעון נהרג ר׳ אלעזר בן שמוע שבן שמוע יש בו תיבת שמעון ואולי היה משבטו, לשבט לוי נהרג ר׳ ישמעאל שכן היה משבטו, לשבט יהודה נהרג ר׳ שמעון בן גמליאל שכן היה משבטו, לשבט יששכר נהרג ר׳ חוצפית המתורגמן שכן יש בו תיבת חמור גרם כמו שנאמר ביששכר, לשבט יוסף נהרג ר׳ עקיבא בן יוסף שכן נרמז בהקראו בן יוסף שרומז אל יוסף הקדוש, לשבט דן נהרג ר׳ חנינא בן תרדיון שכן יש בו תיבת דן, לשבט זבולון נהרג ר׳ יהודה בן דמא שכן זבולון במספר קטן עולה כ״ט ועם שמו עולה ל׳ וכן יהודה מלא ל׳, לשבט גד נהרג ר׳ ישבב הסופר שכן ישבב במספר קטן עולה ח׳ כמו שעולה גד עם שמו, לשבט נפתלי נהרג ר׳ יהודה בן בבא שכן נפתלי במספר קטן עולה כ״א כמספר יהודה במספר קטן, לשבט אשר נהרג ר׳ חנינא בן חכינאי שכן רומז פסוק בדניאל אשרי המחכה שר"ל שבט אשר אשר הוא נגד בן חכינאי.
מעשה של עשרה הרוגי מלכות נודע בשם מדרש אלה אזכרה ונדפס קצתו בס׳ לקוטי הפרדס דף ד׳ ע"א, ובסוף מדרש אצילות שנדפס עם אגדת בראשית, ובמכ"ע לגייגר ח״ד 449. ונדפס כולו ע״י יעלינעק בספרו בית המדרש ח״ב ע״פ כ״י המבורג, גם נדפס ע״י המו״ל רב פעלים ע״פ כ״י אופנהיים שנמצא כעת באוקספורד. יעלינעק הו״ל עוד שתי נוסחאות ממעשה העשרה הרוגי מלכות בביהמ״ד חלק ו'. ״אלה אזכרה״ הוא סליחה שאומרים בתפלת יוה״כ, ויש נוסחא אחרת במחזור ספרדים בשם "ביה אב" שנדפס בליוורנו בשנת תרל״ז. גם קינה המתחלת ״ארזי הלבנון אדירי התורה״ שאומרים בתשעה באב, והמשורר הלך בדרך המסופר באיכה רבה (פ״ב על הפסוק בלע ה׳ ולא חמל). לפי דברי המשורר מקור הגזרה הוא החטא של מכירת יוסף שנענשו ע״ז הדורות האחרונים.
מדרש אלה אזכרה
[בית המדרש ח״ב; סוף רב פעלים צד 157]
כשברא הקב״ה את האילנות, היו מתגאים בקומתן ומגביהין עצמן למעלה למעלה, וכיון שברא הקב״ה את הברזל היו משפילין עצמן ואמרו אוי לנו שכבר ברא הקב״ה דבר שיכרות אותנו. כך אחר חרבן הבית היו פריצי הדור מתגאים ואמרו מה הפסדנו בזה שנחרב הבית, הרי יש בינינו ת״ח שמדריכין את העולם בתורתו ובמצותיו. מיד נתן הקב״ה בלב הקיסר של רומי ללמוד תורת משה מפי חכמים וזקנים, והתחיל בספר בראשית והיה לומד עד שהגיע לואלה המשפטים, וכיון שהגיע לפסוק וגונב איש ומכרו וגו׳ מיד צוה למלאות פלטירו מנעלים, ושלח לקרוא לעשרה חכמי ישראל, ובאו לפניו והושיבן בקתדראות של זהב. אמר להם עומק הדין יש לי לשאול מכם ואל תאמרו לי כי אם הדין ואת האמת והמשפט. אמרו לו, אמור. אמר להם, ומי שגנב איש מאחיו של בני ישראל והתעמר בו ומכרו מה דינו? אמרו לו, התורה אמרה – מות יומת. ענה ואמר להם, א״כ אתם חייבים מיתה. אמרו לו, אמור למה. אמר להם, על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו, ואם הם היו בחיים הייתי דן אותם, ועתה שאינם בחיים אתם תשאו עון אבותיכם. אמרו לו, תן לנו זמן ג׳ ימים אם נמצא זכות על עצמנו מוטב, ואם לאו עשה מה שתחפוץ, ונתרצה להם לדבר זה. יצאו מלפניו וחלו את פני ר׳ ישמעאל כ״ג שיזכיר השם הגדול ויעלה לרקיע ויחקור אם נגזרה גזרה מאת הש״י. וטיהר ר״י את עצמו בטבילה ובקדושין ונתעטף בטלית ובתפילין והזכיר השם המפורש בפירושו. מיד נשאו הרוח והביאו למעלה עד הרקיע הששי ופגע בו גבריאל המלאך, וא״ל אתה הוא ישמעאל שקונך משתבח בך בכל יום שיש לו עבד בארץ שדומה לקלסתר פניו? א״ל, אני הוא. א״ל, למה עלית לכאן? א״ל, לפי שמלכות הרשעה גזרה גזרה עלינו לאבד ממנו עשרה חכמי ישראל ועליתי לידע אם הגזרה היא מאת הקב״ה. א״ל גבריאל אם היא גזרה לא חתומה תוכל לבטלה? א״ל הן. א״ל, במה? א״ל בשם יתברך. מיד ענה גבריאל ואמר, אשריכם בני אברהם יצחק ויעקב שגילה הקב״ה לכם מה שלא גילה למלאכי השרת.
אמרו עליו על ר״י כ״ג שהיה משבעה יפים שהיו בעולם, והיו פניו דומה למלאך ה׳ צבאות. כיון שכלו רוב ימיו של ר׳ יוסי אביו א״ל אשתו, אדוני אישי, מה זה שאני רואה הרבה בני אדם שמצליחין בזרעם ואנו לא הצלחנו בבנים כי אין לנו יורש בן או בת? אמר לה ר׳ יוסי, דבר זה גורם להם לפי שנשיהן משמרין עצמן כשיוצאין מבית הטבילה אם פגע בהן דבר שאינו הגון הן חוזרות לבית הטבילה וטובלות פעם שנית, ולפיכך הם מצליחים בזרעם. אמרה לו, אם הדבר הזה מעכב הרי אני מקבלת עלי להיות נזהר באותן הדברים. וכיון שהלכה לטבילה ויצאה מבית הטבילה פגע בה כלב אחד, חזרה וטבלה פעם שנית. פגע בה חזיר, חזרה וטבלה פעם שלישית, עד פ' פעמים. אמר הקב״ה לגבריאל, הרבה נצטערת הצדקת, לך והתראה לה בדמות בעלה. מיד יצא גבריאל והלך וישב בפתח בית הטבילה, והיה נדמה לה כדמות ר׳ יוסי בעלה, ותפסה והוליכה לביתה, ואותו הלילה נתעברה וילדה ר׳ ישמעאל ונעשה יפה תאר ויפה מראה כדמות גבריאל *(ע״ע נדה). ולכך נזדווג לו גבריאל כשעלה ר״י לרקיע, א״ל גבריאל ישמעאל בני חי נפשך שכך שמעתי מאחורי הפרגוד שעשרה חכמי ישראל נמסרו להריגה ביד מלכות הרשעה. א״ל ר״י, למה? א״ל על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו, שמידת הדין מקטרגת בכל יום לפני כסא הכבוד ואומרת כלום כתבת בתורתך אות אחת לבטלה, הרי השבטים שמכרו את יוסף ולא פרעת עדיין מהם או מזרעם, לפיכך נגזרה גזרה על עשרה חכמי ישראל למסרם להריגה ביד מלכות הרשעה. א״ל ר׳ ישמעאל, עד עתה לא מצא הקב״ה פריעה במכירתו אלא בנו? א״ל גבריאל, חי נפשך ישמעאל בני שמיום שמכרו השבטים את יוסף לא מצא הקב״ה בדור אחד עשרה צדיקים וחסידים כמו השבטים, לפיכך הקב״ה פורע מכם, אבל אגיד לך האמת, כיוון שראה סמאל הרשע שבקש הקב״ה לחתום את החתימה למסור עשרה צדיקים ביד מלכות הרשעה שמח שמחה גדולה, והיה מתפאר לומר נצחתי את מיכאל השר! מיד חרה אפו של הקב״ה על סמאל הרשע וא״ל, אי סמאל! או רצונך לפטור עשרה חכמי ישראל מהריגה או תקבל עליך צרעת לעולם הבא, אחד משנים תקבל. א״ל סמאל הרשע, לא אפטור עשרה צדיקים מהריגה ואקבל עלי גזרתך כאשר דברת. מיד חרה אפו של הקב״ה על סמאל ולא הספיק את דבריו עד שקרא הקב״ה למטטרון הסופר השר הגדול ואמר לו כתוב וחתום ששה חדשים נגע צרעת שאת וספחת ובהרת וירקון ושחין רע על אדום הרשעה (סמאל הוא שר של אדום), וגפרית ואש על האדם ועל הבהמה ועל הכסף ועל הזהב ועל כל אשר להם, עד שיאמר איש לחבירו הא לך רומי וכל אשר בה בפשוט (פרוטה) וחברו משיב אין לי חפץ בהם כי אין לי הנאה מהם. וכיון ששמע ר״י כך, מיד נתקררה דעתו והיה מהלך ברקיע אנה ואנה, והיה רואה מזבח סמוך לכסא הכבוד. אמר לגבריאל, מה זה? אמר, מזבח היא. א״ל ומה אתם מקריבים עליו בכל יום, וכי פרים ואשים למעלה? א״ל נפשות של צדיקים אנו מקריבים עליו בכל יום. א״ל, מי מקריב אותם? א״ל, מיכאל השר הגדול. מיד ירד ר״י והגיע לארץ והגיד לחביריו שכבר נגזרה גזרה ונכתב ונחתם, והיו מתאוננים בימין על שנגזרה עליהם גזרה קשה כזאת ושמחים בשמאל על ששקלן הקב״ה בצדקות ובחסידות נגד השבטים, והיו יושבים זוגות זוגות: רבי ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל, רבי עקיבא ורבי חנניה בן תרדיון, רבי אלעזר בן שמוע ורבי ישבב הסופר, רבי חנינא בן חכינאי ורבי יהודה בן בבא, רבי חוצפית המתורגמן ורבי יהודה בן דמא.
נכנס הקיסר וכל גדולי רומי אחריו. אמר להם, מי יהרג תחלה? ענה ר׳ שמעון בן גמליאל, אני נשיא בן נשיא מזרעו של דוד מלך ישראל ע״ה אני אהרג תחלה. ענה ר׳ ישמעאל כהן גדול ואמר, אני כהן גדול בן כהן גדול מזרעו של אהרן הכהן, אני אהרג תחלה ואל אראה במיתת חברי. אמר הקיסר, זה אמר אני אהרג תחלה וזה אמר אני אהרג תחלה, א״כ הפילו גורלות ביניהם. ויפול הגורל על רשב״ג וצוה הקיסר לחתוך את ראשו תחלה וחתכוהו, ונטלו אח״כ ר׳ ישמעאל כהן גדול בין ירכיו וצוח עליו במר נפש ואמר, אי תורה ואי שכרה! הלשון שהיתה מבארת התורה בשבעים לשונות איך עתה לוחכת את העפר. והיה מתאונן ובוכה על רשב״ג, א״ל הקיסר מה זה ומה זה זקן שאתה בוכה על חבירך, היה לך לבכות על עצמך. א״ל ר׳ ישמעאל, איני בוכה על עצמי שחברי גדול ממני בתורה ובחכמה, ועל שקדמני בישיבה של מעלה אני בוכה.
עוד הוא מדבר ומתאונן ובוכה ומקונן, נשקפה בתו של הקיסר בעד החלון וראתה יפיו של ר׳ ישמעאל כהן גדול ונכמרו רחמיה עליו ושלחה לאביה ליתן לה שאלה ובקשה אחת. ושלח לה הקיסר בתי כל אשר תאמרי אעשה חוץ מר׳ ישמעאל וחביריו. שלחה לו אבקש ממך להחיות את נפשו, שלח לה כבר נשבעתי. שלחה לו אבקשך א״כ שתצוה להפשיט את עור פניו כדי להסתכל בו במקום מראה, מיד צוה להפשיט את עור פניו, וכיון שהגיע למקום תפילין צעק צעקה גדולה ומרה ונזדעזעה שמים וארץ, צעק פעם שניה ונזדעזע כסא הכבוד. אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה צדיק כזה שהראית לו כל גנזי העולם עליונים ורזי תחתונים יהרג במיתה משונה מזה הרשע, זו תורה וזו שכרה?! אמר להם הניחו לו שתעמוד זכותו לדורות שלאחריו. אמר הקב״ה מה אעשה לבני, גזירה היא ואין מי שיפר אותה. יצאה ב״ק ואמרה, אם אשמע קול אחר אהפוך את כל העולם לתהו ובהו. וכששמע ר׳ ישמעאל כך שתק. א״ל הקיסר, עד עתה לא בכית ולא צעקת, ועתה אתה צועק? א״ל, לא על נשמתי אני צועק אלא על מצות תפילין שלוקחין ממני. א״ל הקיסר, עדיין אתה בוטח באלהיך? א״ל, הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל (איוב י"ג ט"ו). מיד יצאה נשמתו של ר׳ ישמעאל.
ואחריו הוציאו את רבי עקיבא בן יוסף הדורש כתרי אותיות ומגלה פנים בתורה כמו שנמסרו למשה מסיני, וכשהוציאוהו להריגה בא מכתב לקיסר שמלך ערביא מתפשט בארצו והיה נחוץ ללכת, וצוה לחבוש את ר״ע בבית האסורין עד שישוב מן המלחמה, וכשבא מן המלחמה צוה להוציאו, וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, ובכל סריקה וסריקה שהיו סורקין היה אומר ר״ע צדיק הוא ה׳ הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, יצתה בת קול ואמרה אשריך ר׳ עקיבא שהיית צדיק וישר ויצאה נשמתך בצדיק וישר. וכשנפטר בא אליהו הנביא זכור לטוב ונטלו על כתפו ונשאו חמש פרסאות, ופגע בו ר׳ יהושע הגרסי, א״ל וכי אינך כהן? א"ל, גופו של צדיק אינו מטמא. והלך עמו ר׳ יהושע הגרסי עד שהגיע למערה אחת יפה מאד, וכיון שנכנסו שם מצאו מטה יפה ונר דלוק, נטלו אליהו ז״ל דרך מראשותיו ור׳ יהושע דרך מרגלותיו והשכיבוהו על אותו מטה, והיו מלאכי השרת בוכים עליו שלשה ימים ושלשה לילות, ואח״כ קברוהו באותה מערה. וביום שלמחרתו נטלו אליהו ז״ל והביאו בישיבה של מעלה לדרוש שם בכתרי אותיות, והיו מתקבצות כל הנשמות של הצדיקים וחסידים לשמוע מדרשותיו.
ואחריו הוציאו את ר׳ חנניה בן תרדיון, אמרו עליו על ר׳ חנניה בן תרדיון שהיה נעים בפני הקב״ה ואדם, ומעולם לא עלתה קללת חברו על שפתו. וכשצוה הקיסר ברומי שלא ללמוד תורה מה עשה ר׳ חנניה, עמד והקהיל קהלות ברבים וישב לו בשוקי של רומי והיה לומד ועוסק ודורש בתורה, וצוה הקיסר לכרכו בס"ת ולשרפו. נטלו הקוסטינר וכרכו בס"ת והצית את האור ונטל ספוגין של צמר ושראן במים ונתן על לבו כדי שלא תצא נשמתו במהרה. והיתה בתו עומדת ואומרת אוי לי אבא שראיתיך בכך, והוא השיב ואמר לה טוב לי בתי שראיתיני בכך, ותלמידיו היו עומדין עליו ואומרים רבינו מה אתה רואה? אמר להם אני רואה גוילין נשרפין ואותיות פורחין, והתחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו, מפני מה אתה בוכה? א״ל, אם אני לבדי נשרף לא היה הדבר קשה לי, ועכשיו אני נשרף וס"ת עמי. א״ל הקוסטינר, רבי! אם אני מסלק את הספוגין של צמר מעל לבך כדי שתצא נשמתך מהרה אתה מביאני לחיי עוה״ב? א״ל הן. א״ל השבעה לי, וישבע לו. מיד כשנשבע לו הרבה הקוסטינר את השלהבת ונטל הספוגין ויצאה נשמתו, ואף הקוסטינר השליך עצמו באש ונשרף. יצאה בת קול ואמרה, ר׳ חנניה בן תרדיון והקוסטינר מזומנים לחיי עוה״ב. על זה בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת – כגון זה הקוסטינר, ויש אדם שעובד את ה׳ כל ימי חייו ומפסיד את שכרו בשעה אחת – כגון יוחנן כהן גדול ששמש שמונים שנה בכהונה גדולה, ולבסוף נעשה צדוקי.
ואחריו הוציאו ר׳ יהודה בן בבא שלא טעם טעם שינה אלא כשינת סוס מי״ח שנה עד פ׳ שנה, והוציאוהו ליהרג מט׳ שעות ולמעלה, והתחיל מבקש מהם בחייכם המתיני לי מעט עד שאקיים מצוה אחת שצוה הקב״ה עלי. א״ל עדיין אתה בוטח באלהיך? א״ל הן. א״ל וכי עדיין יש כח באלהים שאתה בוטח עליו? א״ל, גדול אדוני ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר. א״ל, אם יש בו כח למה לא הציל אותך ואת חביריך מיד המלכות? א״ל, אנו חייבים מיתה למלך גדול ונורא, והוא מסר אותנו ביד מלך כדי לתבוע את דמינו מידו. באו והגידו למלך את דבריו, שלח המלך אליו ואמר לו אמת שהגידו לי ממך או לאו? א״ל, אמת הוא. א״ל הקיסר, כמה עזי פנים אתם, שעל פתח מיתה אתם עומדים ועדיין עזות אתכם. א״ל ר׳ יהודה, אוי לך קיסר רשע בן רשע! הלא [הקב״ה] ראה חורבן ביתו והריגת חסידיו וצדיקיו ולא עשה קנאה להנקם מיד. אמרו לו תלמידיו, רבינו! היה לך להחניף אותו. אמר להם, וכי לא למדתם שכל המחניף לרשע סופו נופל בידו. א״ל, בחייך קיסר המתין לי עד שאקיים מצוה אחת ושבת שמה והיא מעין עולם הבא. א״ל, לזה שמעתי לעשות שאלתך. מיד התחיל בקידוש היום ויכלו השמים והארץ, והיה אומר בנעימות ובקול רם, והיו תמהים כל העומדים עליו, וכיון שהגיע עד ברא אלהים לעשות לא הניחוהו לגמור וצוה הקיסר להרגו, והרגוהו ויצאה נשמתו באלהים. יצאה בת קול ואמרה, אשריך ר׳ יהודה שהיית דומה למלאך ויצאה נשמתך באלהים! וצוה הקיסר וחתכוהו אברים אברים והשליכוהו לכלבים, ולא הוספד ולא הוקבר.
ואחריו הוציאו את ר׳ יהודה בן דמא, אותו היום ערב שבועות היה. א״ל ר׳ יהודה לקיסר, בחייך המתין לי מעט עד שאקיים מצות עצרת ואקדשו כדי לשבח להקב״ה שנתן לנו התורה. א״ל הקיסר, ועדיין אתה בוטח בתורה ובאלהים שנתנה? א״ל הן. א״ל קיסר, מה שכרה של תורתך? א״ל, עליה אמר דוד ע״ה מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, א״ל הקיסר, אין שוטים בעולם כמו אתם שסוברים שיש עולם אחר. א״ל, אין שוטים בעולם כמו אתם שכופרים באלהים חיים, ואוי לך – אוי לבשתך ואוי לחרפתך כשתראה אותנו עם ה׳ באור החיים, ואתה תשב בשאול תחתית במדרגה התחתונה. מיד חרה אפו של הקיסר עליו וצוה לקשרו בשערות ראשו בזנב הסוס ולמושכו בכל רוחב של רומי. ואח״כ צוה לחתכו אברים אברים. ובא אליהו ז״ל ולקח האברים וקברם במערה אחת הסמוכה לנהר היורד לפני רומי, ושמעו כל רומיים קול נהי ובכי כל שלשים יום מתוך אותה מערה ובאו והגידו לקיסר, אמר להם אם היה העולם נהפך לתוהו ובהו לא אשקוט עד שאמלא רצוני באותן עשרה זקנים כאשר נשבעתי. והיה שם אחד מחכמי רומי ואמר לקיסר, אדוני קיסר! דע כי נסכלת בזה ושגית הרבה מאד ששלחת יד בעם ה׳ בלי חמלה, דע כי מרה תהיה לך באחרונה, שהרי כתיב בתורת היהודים אל רחום וחנון ארך אפים, ועוד כתיב בתורתם ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו. כששמע הקיסר כך חרה אפו על אותו זקן וצוה לחנקו, וכששמע הזקן כך מיהר ומל עצמו, ומיד כשנחנק לא נמצא ולא נודע אנה הוא. ויחרד הקיסר חרדה גדולה, ובכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה.
ואחריו הוציאו את ר׳ חוצפית המתורגמן, אמרו עליו שהיה בן מאה ושלשים שנה כשהוציאוהו ליהרג והיה יפה תואר ויפה מראה, ודומה למלאך ה׳ צבאות. באו והגידו למלך את יפיו ואת שיבתו, ואמרו לו בחייך אדוני תרחם על הזקן הזה. אמר הקיסר לר׳ חוצפית, בן כמה שנים אתה? א״ל, בן מאה ושלשים שנה לבד מיום אחד, ובקשתי ממך שתמתין לי עד שימלא יומי. א״ל הקיסר, מה לך שתמות היום או למחר? אמר לו, כדי שאקיים עוד שתי מצוות. א״ל איזו מצוה אתה רוצה לעשות? א״ל לקרוא ק״ש ערבית ושחרית להמליך עלי את שם הגדול והנורא המיוחד. א״ל הקיסר, עזי פנים ועזי נפש! עד מתי אתם בוטחים באלהיכם שאין בו כח להציל אתכם מידי, שהרי אבותי החריבו את ביתו, ואת נבלת עבדיו נתנו סביבות ירושלם ואין קובר, ועתה אלהיך זקן הוא ואין לו כח להציל עוד, שאילו היה בו כח היה נוקם נקמתו ונקמת עמו ונקמת ביתו כמו שעשה מפרעה ומסיסרא ומכל מלכי כנען. וכששמע ר׳ חוצפית כך, בכה בכי גדול ואחז בבגדיו ויקרעם על גדוף השם יתברך ועל חרפתו, ואמר לקיסר, אוי לך קיסר! מה תעשה ליום אחרון כשיפקוד הש״י על רומי ועל אלהיכם. אמר המלך, עד מתי אתווכח עם זה, וצוה להרגו ויסקלוהו ותלוהו, ואז באו שריו וחכמיו וחלו פניו לקברו כי חמלו על שיבתו, ויאמר המלך לקבור אותו, ויבואו תלמידיו ויקברוהו ויספדוהו הספד גדול וכבד מאד.
ואחריו הוציאו את ר׳ חנינא בן חכינאי, ואותו היום ערב שבת היה, וכל ימיו היה יושב בתענית מבן שתים עשרה עד תשעים וחמש שנה. אמרו לו תלמידיו, רבי, רצונך שתטעום כלום קודם שתהרג? אמר להם, עד עתה התעניתי ולא אכלתי ולא שתיתי, ועתה איני יודע איזה דרך אלך, ואתם תאמרו לי לאכול ולשתות! התחיל בקידוש היום ויכולו השמים עד ויקדש אותו, ולא הניחוהו לגמור עד שהרגוהו, ויצאה בת קול ואומרת, אשריך ר׳ חנינא בן חכינאי שהיית קדוש ויצאה נשמתך בקדושה בתיבת ויקדש.
ואחריו הוציאו ר׳ ישבב הסופר, אמרו עליו שהיה בן תשעים שנה אותו היום שהוציאוהו ליהרג. כיון שהוציאו אותו, באו תלמידיו ואמרו לו, רבינו! תורה מה תהא עליה? אמר להם, בני, עתידה תורה להשתכח מישראל, לפי שהאומה הרשעה העיזה פניה והערימה סוד לאבד מרגליותינו ממנו, והלואי שהייתי כפרה על הדור. אבל אני רואה שאין לך רחוב ורחוב שברומי שאין בו חלל חרב, שעתידה אומה הרשעה לשפוך דם נקי מישראל. אמרו לו, רבינו, ומה תהא עלינו? אמר להם, החזיקו איש ברעהו ואהבו שלום ומשפט אולי יש תקוה. אמר לו קיסר, זקן! בכמה שנים אתה? אמר לו, היום בן תשעים שנה אנכי, ועד לא יצאתי ממעי אמי היתה גזירה מאת הקב״ה למסור אותי ואת חבירי בידך כדי לתבוע דמינו מידך. א״ל וכי יש עולם שני? א״ל, הן, ואתה אוי לך ואוי לבשתך כשיפרע דם חסידיו מידך. אמר הקיסר, מהרו להרוג גם זה ואראה כחו וגבורתו של אלהי זה, ומה יעשה לי בעולם שני, ויצו עליו לשרפו.
ואחריו הוציאו את ר׳ אלעזר בן שמוע. אמרו עליו שאותו היום היה בן מאה וחמש שנים, ומקטנותו ועד סוף ימיו לא שמע אדם שהוציא תיפלות מפיו, ולא נתקוטט עם חביריו בין בדבור בין במעשה, והיה עניו ושפל רוח וישב בתענית שמונים שנה, ואותו היום שנהרג יום כפורים היה, ובאו תלמידיו לפניו ואמרו לו, רבינו! מה אתה רואה? אמר להם אני רואה את ר׳ יהודה בן בבא שמשיאים את מטתו ומטת ר' עקיבא בן יוסף סמוכה אצלו, והם מתווכחים בדבר הלכה יחד זה עם זה. אמרו לו, ומי הכריע ביניהם? אמר להם, ר׳ ישמעאל כ״ג. אמרו לו, מי מנצח? אמר להם, ר' עקיבא על שטרח בכל כחו בתורה. אמר להם, בניי רואה אני עוד שנשמת כל צדיק וצדיק מטהרת את עצמה במי השלוח כדי ליכנס היום בטהרה בישיבה של מעלה לשמוע את דרשות ר' עקיבא בן יוסף שידרש להם מענינו של יום. וכל מלאך ומלאך מביא קתדראות של זהב לכל צדיק וצדיק לישב עליו בטהרה. צוה הקיסר להרגו, ויצאה בת קול ואומרת, אשריך ר׳ אלעזר בן שמוע שהיית טהור ויצאה נשמתך בטהרה.
סליק מדרש של אלה אזכרה
עשרה הרוגי מלכות נוסחא ב׳
מעשה עשרה הרוגי מלכות, נוסחא ב׳
[בית המדרש חדר ו׳ צד 19]
ר' תנחומא פתח, (עי׳ תנחומא ריש פ׳ ויקרא וילקוט משלי כ׳), יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת (משלי כ׳ ט״ו) – בנוהג שבעולם אדם שיש לו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל החמודות שבעולם ודעת אין בו, מה הנאה יש לו? דמתלא אמרי דעה חסרת מה קנית. א״ר יודן אילין כותאי חכימין למיחסרא (עי׳ ויק״ר פ״ח ומדרש שוחר טוב מזמור י״ט, שקיסר רומי דומה לכותאים שציר בפיהם, ומתחילין בדברים של מה בכך ומסיימים בעלילות), חד מנהון אזיל לגבי אתתא, אמר לה אית לך חד בצל, תיתנון לי. מן דיהבה ליה א״ל אית בצל בלא פיתא? מן דיהבה ליה א״ל אית מיכל בלא משתי? מתוך כך אכיל ושתי.
כשברא הקב״ה את האילנות גברו וגבהו וגדלו עד למאד, ושמחו שמחה גדולה. כיון שברא הקב״ה את הברזל נעצבו ואמרו אוי לנו שברא הקב״ה ברזל הקוצץ אותנו, [חזרו ואמרו אם לא ניתן לברזל עץ לבית יד לא יוכל לקצץ בנו], וכן ישראל – אלמלא שלמדו לקיסר תורה לא היו באים לידי כך. פעם אחת היה יושב ועוסק בתורה ומצא כתוב וגונב איש ומכרו וגו׳ (שמות כ״א ט״ז) והלך וטח הבית כלו בנעלים ודבקם בכתלים (המחבר הבין נעלים כמו סנדלים, ולא נעלים מנעולים לסגור החדרים כדי לחבוש ולאסור את הזקנים שם), ושלח אחר רבן שמעון בן גמליאל וחביריו ואמר להם, מי שגנב איש מבני ישראל והלך ומכרו מה דינו? אמרו לו, חייב מיתה. אמר להם, אם כן אתם חייבים מיתה, קבלו על עצמכם דין שמים. אמרו לו, למה? אמר להם בשביל אחי יוסף שמכרו את יוסף, דכתיב וימכרו את יוסף (בראשית ל״ז כ״ח), וכתיב על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים (עמוס ב׳ ו'), ולכן טח אותו רשע את הבית במנעלים כדי שיכירו באיזה דבר מכרו את יוסף שנאמר בעבור נעלים – בדמי נעלים. וכי אדם יפה כיוסף היו מוכרים אותו בעשרים כסף? אלא בשעה שהכניסוהו לבור הפשיטוהו והשליכוהו לבור ערום ויפשיטו את יוסף וגו׳, וכתיב והבור ריק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. כיון שראה יוסף את נפשו בין אותן החיות נעצב ואמר אוי לי שאיני ניצול מן החיות האלו. ומרוב יראה ופחד אבד תוארו ויפיו ממנו, אך סגר הקב״ה פי החיות ולא הזיקו לו. וכשראו אחי יוסף ארחת ישמעאלים, הוציאוהו מן הבור ערום ומכרוהו כן. אמר הקב״ה, צדיק כזה יעמוד ערום לפני הבריות? אמרו, קמיע אחד היה תלוי בצוארו, ושלח הקב״ה את גבריאל והוציא מאותו קמיע בגד ולבשו. כיון שראו אחי יוסף, אמרו לאותן הישמעאלים החזירו לנו הבגד הזה שלא מכרנוהו לכם אלא ערום. ויאמרו הישמעאלים, לא נחזיר לכם, עד שהוסיפו להם עוד ארבעה זוגות מנעלים, ובאותו בגד הביאוהו למצרים ובו מכרוהו ובו אסרוהו ובו הביאוהו לפני פרעה ובו מלך על מצרים. ואותו קיסר הרשע היה יודע שמכרוהו בנעלים, ואמר להם קבלו עליכם דין שמים. אמרו לו, אם אחי יוסף מכרו אחיהם אנו מה פשענו ולמה תהרוג אותנו. אמר להם אם היו אחי יוסף היום בחיים הייתי תופשם ועושה בהם דין, עכשיו שאינם בחיים אעשה בכם דין שאתם שקולים כאחי יוסף במכירתו. אמרו לו, תן לנו זמן שלשה ימים עד שנדע, אם גזרה זו באה מן השמים נקבל עלינו דין שמים. נתן להם זמן שלשה ימים ונתקבצו הללו הרוגי מלכות, ואלה הן: רבן שמעון בן גמליאל ור׳ ישמעאל בן אלישע כהן גדול ר׳ עקיבא בן יוסף ור׳ יהודה בן בבא, ר׳ חנינא בן תרדיון ור׳ ישבב הסופר, ר׳ אלעזר (נ״א ר׳ יהודה) בן דמא ור׳ חנינא בן חכינאי, ר׳ חוצפית המתורגמן ור׳ אלעזר בן שמוע. אלו הן עשרה הרוגי מלכות שנהרגו על שמכרו את יוסף, וקטן שבכולם היה ר' ישמעאל כ״ג. אמר להם, אם דעתכם שתחלקו עמי בעון שאזכיר השם עכשיו אעלה לרקיע ונדע, אם נגזרה גזרה זו מן השמים אנו מקבלין עלינו ואם אינה מן השמים אני יכול לבטלה בשם. אמרו לו, עונך מופלג בינינו. ולמה זכה ר׳ ישמעאל לכך, מפני שאביו ר׳ אלישע כ״ג לא היו מתקיימים לו בנים, בשעה שאשתו היתה יולדת בן מיד היה מת אותו הילד. אמרה לו אשתו מפני מה הצדיקים הללו יש להם בנים צדיקים ואנו אין לנו בן אחד? אמר לה, מפני שהם נוהגים בנפשם טבילה בשעה שהם עולים למטה, בין בדבר (בתשמיש) בין שלא בדבר, הם ונשיהם. אמרה לו אף אנו ננהוג בעצמנו כך, קבלו עליהם לעשות כך מהיום והלאה. פעם אחת הלכה לבית הטבילה, טבלה ויצאתה וראתה לפניה חזיר, וחזרה וטבלה וראתה מצורע, וחזרה וטבלה וראתה לפניה גמל, וכן אירע לה כמה פעמים ובכל זאת חזרה וטבלה. לסוף אמר הקב״ה למטטרון שר הפנים, רד לפני צדקת זו שהלילה הזה תתעבר בבן זכר וישמעאל שמו. באותה שעה ירד מטטרון ועמד לפניה בצד אחד ביציאתה וגם גבריאל ירד ועמד בצד השני ונתעטף וקישט את עצמו בבגדים נאים ועמד על פתח בית המקוה, מכאן אתה למד שצריך אדם לקשט עצמו בבגדים נאים. וילך ויעמוד לפני האשה בשעה שהיא עולה מבית הטבילה. ועמד גבריאל על פתח בית המקוה וראתה אותו ועלתה לביתה ונתעברה אותו הלילה בר׳ ישמעאל, והיה דמותו יפה כדמות גבריאל.
ובזמן שהיה רוצה לעלות לרקיע, היה מזכיר את השם ורוח נושאו ופורח באויר ועולה לרקיע, ובא גבריאל לקראתו והיה מספר לו כל דבר שהיה רוצה. ובאותה שעה שהזכיר את השם קבלתו רוח סערה והעלתה אותו לשמים, וכיון שעלה פגע בו מטטרון שר הפנים. אמר לו, מי אתה? א״ל אני ישמעאל בן אלישע כהן גדול. אמר לו, אתה ישמעאל שקונך משתבח בך כל היום ואומר יש לי עבד בארץ כמותך זיוו כזיוך ומראהו כמראך? אמר לו, אני הוא ישמעאל. אמר לו, מה טיבך במקום הזה? א״ל גזרה גזרה עלינו המלכות להרוג עשרה מחכמי ישראל, ועליתי לידע אם גזרה זו מן השמים נקבלנה עלינו, ואם לאו שאינה מן השמים יכולים אנו לבטלה. אמר לו, במה אתם יכולים לבטלה? אמר לו, בשם. א״ל מטטרון שר הפנים, אשריך ישראל שגלה לכם הקב״ה סוד השם שלא גלה אותו למלאכי השרת, שאתם יכולים לבטל את הגזרות בשם המפורש. אך אי ישמעאל בני, כך שמעתי מאחורי הפרגוד בת קול צווחת ואומרת עשרה מחכמי ישראל מסורין למלכות. א״ל ר׳ ישמעאל, למה? א״ל מפני שהיתה מריבה לפני הקב״ה, סמאל עם מיכאל, ואמר לפניו, רבש״ע! כלום כתבת בכל התורה אות אחת לבטלה, והלא כתיב לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ (מ"א ח' נ"ו), והנה כתיב וגונב איש ומכרו וגו׳, בני יעקב שמכרו את יוסף עדיין לא גבית מהם דינם. מיד גזר הקב״ה על עשרה מחכמי ישראל שיהרגו. השיב ר' ישמעאל ואמר, ולא מצא הקב״ה עשרה שיפרע מהם דינו של יוסף אלא ממנו? א״ל מטטרון, אי ישמעאל! חייך לא מצא הקב״ה עשרה ששקולים כבני יעקב כ"א אתם. אמר לו, ומה זה לפניך? אמר לו, מזבח. א״ל וכי קרבן ומזבח יש למעלה? א״ל כל מה שיש למטה יש למעלה, דהא כתיב בנה בניתי בית זבול לך (מ״א ח׳ י״ג). אמר לו, ומה אתם מקריבים עליו, וכי יש לכם פרים אילים וכבשים? א״ל אין לנו לא פרים ולא אילים וכבשים, אלא נשמותיהם של צדיקים אנו מקריבים עליו לפני הקב״ה. כיון ששמע ר' ישמעאל כך, אמר הא למדתי מה שלא שמעתי מעולם, וכיון ששמע את דברי מטטרון ירד לארץ ומצא את חביריו בתענית ובתפלה.אמרו לו, מה בידך? אמר להם, לכו ורחצו והטהרו ולבשו תכריכין שלכם, שגזרה זו מלפני הקב״ה. א״ר ישמעאל, כשבאתי והעדתי עדות זו מלפני כסא הכבוד (שהם שקולים כבני יעקב), שמחו כל חבירי וישבו לפני ר׳ נחוניא בן הקנה ועשו משתה ושמחה, וישב ר׳ ישמעאל ורשב"ג בן זוגו והיו שמחין ומתאבלין – מתאבלין משמאל שנקנסה עליהם מיתה משונה ושמחין ומרקדין מימין על שהבטיחם הקב״ה שהם שקולין כבני יעקב. ולא עוד אלא שאמר להם הנשיא בשמחתם: אלהי ישראל יקבל נפשותינו קרבן לעשות מהן נקם ברומי הרשעה, נגילה ונשמחה בשמחת כנור ועוגב, והיו יושבים ועוסקין בהלכות פסח ושונין אלו עוברין בפסח: כותח הבבלי – זה אומר מחמיץ וזה אומר אינו מחמיץ, ולא הספיקו לגמור את ההלכה עד שבא הגמון של מלך וחרבו שלופה בידו, אמר להם עדיין לבבכם פנוי בתורה והרי אתם יודעים קצכם שנקנסה עליכם דין מיתה.
אמרו עליו על ר׳ ישמעאל בן אלישע כ״ג שהיה אחד משבעה אנשים יפים שהיו בעולם, ואלו הן: אדם הראשון, יעקב, יוסף, שאול, אבשלום, ר׳ אבהו, ור׳ ישמעאל. ובשעה שהביאוהו לרומי כל הנשים שרואות אותו שופעות דם, וכשהביאוהו לפני המלך אמר לו יש באומותך כמותך או יפה ממך? אמר לו, לאו. מיד גזר עליו הריגה. בא אותו הגמון לחתוך את ראשם של ר׳ ישמעאל ושל רשב״ג, אמר לו ר׳ ישמעאל חייך התחל בי שאני כהן גדול ובן כ״ג מזרע אהרון הכהן, הרגני תחלה ואל אראה במיתת חכמים. א״ל רשב״ג, לא כן – אלא אני נשיא בן נשיא, הרגני תחלה ואל אראה במיתת חברי. אמר להם אותו הגמון נחש צפעוני, אם כן הפילו גורלות, ונפל הגורל על רשב״ג. מיד פשט רשב״ג את צוארו ונטל איספקלטור את החרב והתיז את ראשו, ויאמר לר׳ ישמעאל פשוט את צוארך. אמר ר׳ ישמעאל, חייך הנח לי רגע אחד עד שאבכה על הצדיק. אמר לו, עשה. מיד נטל ר׳ ישמעאל את ראשו של רשב״ג ונתנו על ארכבותיו, ונתן עיניו על עיניו ופניו על פניו וחוטמו על חוטמו ופיו על פיו, ואמר, אי הפה המתגבר בגבורה של תורה של עם קדוש וטהור, פה מוציא מרגליות מי יטמינך בעפר, איך נקנסה עליך מיתה משונה כזו, (עליו) [עליך] הכתוב אומר חֶרֶב עוּרִי עַל רֹעִי וְעַל גֶּבֶר עֲמִיתִי (זכריה י״ג ז׳). אמר לו אותו הגמון, ריקה! עד שאתה בוכה על מיתתו בכה על מיתתך שקשה ממיתתו. מיד התחיל צווח, עד שנשקפה בתו של קיסר לקול צעקתו וראתה אותו וחמדה יפיו. אמרו, מימות יוסף לא היה יפה כמוהו. אמרה לאותו הגמון, המתן לי שעה אחת עד שאכנס אצל אבי. נכנסה אצל אביה ואמרה לו שאלה אחת יש לי אצלך. אמר לה המלך, שאלתך עשויה חוץ מישמעאל וחביריו. אמרה לו, אבא, היא שאלתי שרציתי לשאול ממך בדבר הזה. אמר לה, לא תעשה שאלתך. אמרה לו, אם כן תן לי רשות לפשוט עור פניו. מיד גזר עליו המלך להפשיט עור פניו בעודנו חי, וכיוון שהגיע הפושט למקום תפילין, התחיל ר' ישמעאל לצעוק צעקה גדולה ומרה וישא את קולו ויבך. אמרו לו, מפני מה לא בכית עד עכשיו ועתה אתה מתחיל לבכות? אמר להם ר״י, על נשמתי איני בוכה אלא על מקום שבו נתון שם אל עליון על התפילין. אמרו לו, וכי עדיין אתה בוטח בשם ה׳, אם גדול הוא יבא יצילך עכשיו. ומן אותה צעקה שצעק ר״י נזדעזע כל העולם. אר״י והרי מכמה שהיו לפני וממה שיהיו אחרי לא נקנסה בעולם מיתת זו. יצתה בת קול ואמרה, לא קרית גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ (דברים כ״ח ס״א). פתחו מלאכי השרת ואמרו לפני הקב״ה, רבש״ע! צדיק זה שהראית לו גנזי רקיעים, גזרה זו נגזרה עליו?! אמר להם הקב״ה, הניחו לו כדי שתעמוד זכותו לדורות. ועוד זעק שניה ונזדעזע כסא הכבוד, ובקש הקב״ה להפוך את העולם לתהו ובהו. ירד גבריאל ואמר לו לר״י, אם תצעק שלישית יהפך העולם לתהו ובהו, אלא אשריך ישמעאל ואשרי חבריך מה צפון לכם. כיון ששמע ר״י כך, הפך פניו עד שיצאה נשמתו. פתח הקב״ה ואמר עליו זכר צדיק לברכה, פתחו מיכאל וגבריאל ואמרו זכרו לחיי העולם הבא, פתחו חיות הקדש ואמרו תנוח נפשו בצרור החיים, פתחו שרפים ואמרו רוח ה׳ תנחנו, פתחו המלאכים וכל צבא מעלה ואמרו זכרו לחיי עולם עם הצדיקים. ועוד פתחו מיכאל וגבריאל ואמרו, אשריהם שזכו להתקרב על גב המזבח שבמרומים. ועוד פתח הקב״ה ואמר להם, מִמְתִים יָדְךָ ה׳ מִמְתִים מֵחֶלֶד חֶלְקָם בַּחַיִּים וגו'.(תהלים י"ז י"ד) ועדיין קלסתר פניו של ר״י ברומי היא אדום הרשעה, ובכל שבעים שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על חגר ומלבישין אותו בגדו של אדם הראשון ומביאין קלסתר פניו של ר׳ ישמעאל ומניחין אותו על ראשו ומייתין מתקל ד׳ זוזי פיתקא ותליה ליה על צואריה, ומביאין כרוז ומכריז לפניו דחמא חמא דלא חמא לא חמא, ומסיימין ווי לדין כד יקום דין (עי׳ ע״ז י״א ע״ב), והקב״ה יאבד אדום הרשעה לקיים מה שכתוב ונתתי נקמתי באדום וגו׳ (יחזקאל כ״ח י״ד).
א״ר ישמעאל אמר לי שר הפנים, ידידי שב בחיקי ואגיד לך מה יהא על ישראל עם קדוש. ישבתי בחיקו והיה מסתכל ובוכה ודמעותיו נוטפות מעיניו ויורדות ונופלות עלי. אמרתי לו, הדר זיווי, מפני מה אתה בוכה? אמר לי, ידידי, בא ואכניסך בחדרי חדרים ולגנזי גנזין, ונטל את הפנקסים ופתח והראני אגרות כתובות בהן צרות מצרות משונות זו מזו, אמרתי לו, הללו למי? אמר לי, לישראל. אמרתי לו, יכולין ישראל לעמוד באלה? אמר לי, למחר בא ואראך צרות משונות מאלה. למחר הכניסני בחדרי חדרים והראני צרות קשות מהראשונות, אשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, אשר לשבי לשבי, ואשר לביזה לביזה. אמרתי לו, הדר זיווי, וכי ישראל לבד חטאו? אמר לי, בכל יום ויום מתחדשות עליהם גזרות קשות ורעות, וכיון שנכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין "אמן יהא שמיה רבא מברך" אין מניחין אותן לצאת מחדרי חדרים. ובשעה שירדתי מלפניו שמעתי קול מדבר בלשון ארמי, ובלשון הזה היה מדבר: מקדשא קדישא לחרבא יהא, והיכליה לנור דליק, ודירתיה דמלכא תהיה לצדיותא, ובתולין ועולמין לביזה יהון, ובני מלכא לקטלא יהון ואתתא דמלכא תנטר ארמלתא, ומדבחא דכיא לאיסתאבא, וירושלם לעיים, וארעא דישראל לזיע. באותה שעה נזדעזעתי ונפלתי לאחורי עד שבא הדרניאל והעמידני על רגלי ואמר לי, ידידי מה עלתה לך? אמרתי לו, הדר זיווי, שמא אין להם לישראל תקוה? אמר לי, בא ואכניסך בגנזי ישועות ובגנזי נחמות. באתי שמה וראיתי כתות כתות של מלאכי השרת שהן אורגין בגדי ישועות כתרי חיים ואבנים טובות ומרגליות קבועים בהם, ומרקחים וכל מיני בשמים וממתיקים יינות לצדיקים לעתיד לבוא, וראיתי כתר אחד שהוא משונה מכל הכתרים וחמה ולבנה וי״ב מזלות קבועין בו. אמרתי לו, הדר זיווי, כתרים הללו למי? אמר לי, לישראל. וכתר זה המשובח למי? אמר לי, לדוד מלך ישראל. אמרתי לו, הדר זיווי, הראני הדר כבודו של דוד. אמר לי, ידידי, המתן לי שלש שעות עד שיבא לכאן ותראה גדולתו. תפשני בידי והשיבני בחיקו. אמר לי, מה אתה רואה? אמרתי לו, שבעה ברקים שהן רצין כאחד. אמר לי, כבוש עיניך שלא תזדעזע כי הללו יוצאין לקראת דוד מלך ישראל. מיד רגשו כל האופנים ושרפים וחיות הקדש וגלגלי המרכבה ואוצרות שלג ואוצרות ברד וענני כבוד וכוכבים ומזלות ומלאכי השרת ולוהטי זבול, ואומרים למנצח מזמור לדוד, ושמעתי קול רעש גדול הבא מעדן ואומר ה׳ ימלוך לעולם ועד. והנה דוד מלך ישראל בא בראש, וראיתי כל מלכי בית דוד באין אחריו, וכל אחד ואחד כתרו בראשו, וכתרו של דוד מובהק ומשונה מכל הכתרים וזיוו הולך עד סוף העולם, וכיון שבא דוד לבית הגדול שברקיע, מצא מוכן לו כסא של אש וישב עליווכל מלכי בית דוד יושבים לפניו, וכל מלכי ישראל עומדים מאחוריו. מיד עמד דוד ואמר שירות ותשבחות שלא שמעה אזן מעולם, וכיון שפתח דוד בשירות ותשבחות, פתח מטטרון וכל פמליא של מעלה ואומרים קדוש קדוש קדוש, וחיות משבחות ואומרות ברוך כבוד ה׳ ממקומו, ורקיעים אומרים ימלוך ה׳ לעולם ועד, והארץ אומרת ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד , וכל מלכי בית דוד אומרים והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד.
אשרי עין שראתה כך, אשרי האם שסבלה אותו, אשרי דדין שינק וזרועות שחבקוהו, אשרי תורה שלמד, אשרי בינה שהשיג, אשריך ר׳ ישמעאל שזכית לכך!
כתיב כִּי כֶרֶם ה׳ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו (ישעיה ה׳ ז) אמרה מדת הדין לפני הקב״ה, רבש״ע! בני יעקב מכרו את יוסף בעשרים כסף וישראל עבדו שבעה אלהות, שנאמר ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה׳ ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים ויעזבו את ה׳ ולא עבדוהו (שופטים י' ו'). אמר הקב׳׳ה, אפילו כתורמוס הזה לא עשאוני בני ששולקין אותו ז׳ פעמים ואח״כ אוכלין אותו בקנוח סעודה. אמרה מדת הדין לפניו, רבש״ע, תפרע מהן צדיק אחד בכל דור. מיד נגזרה הגזרה על עשרת הזקנים בימי טורנוסרופוס הרשע. מיד שלח הגמון אחד להביא את רשב״ג. בא אותו הגמון ועמד על הפתח ואמר, רשב״ג מתבקש לפני המלכות. שמע רשב״ג ונחבא ממנו. הלך אליו בצנעא ואמר לו, אם אני מציל אותך תביאני לחיי עוה״ב? מיד בכה רשב״ג ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת. א״ל אתה חפץ בזה? א״ל הן. א״ל, השבע לי. נשבע לו, ועלה בעליה ונפל ומת, ואמרו רבנן שבזמן שהיה אחד מגדוליהם מת היו מבטלים את הגזרה. יצאה בת קול ואמרה אותו הגמון מזומן לחיי העוה״ב. (אפשר שחדשו את הגזירה אח״כ, או אפשר שרשב"ג נהרג אח״כ, ע״י אדריינוס).
הביאו את רבי עקיבא, וכשחבשו אותו בבית האסורים היה יהושע הגרסי משמשו (עי׳ מדרש משלי פ"ט), וכל יום ויום היה מכניס מים במדה. יום אחד מצאו שומר בית האסורים, א״ל היום מימיך מרובים, שמא לחתור קיר בית האסורים אתה מבקש, שפך חציים ונתן לו חציים. כיון שנכנס אצל ר״ע, א״ל תן לי מים לטול ידי. א״ל, רבי, כדי שתיה אינן מספיקין וליטול ידיך מספיקין?! א״ל מה אעשה שאמרו רז״ל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, מוטב לי שאמות מיתת עצמי (אחת) ואל אמות ב׳ מיתות, ואעפ״כ לא טעם כלום עד שנטל ידיו. וכשהוציאוהו להרגו זמן ק״ש היה, והיו מסרקין את בשרו במסרקות של ברזל והוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו, רבינו עד כאן?! אמר להם, בני, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך, והייתי אומר אימתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? —האריך ב"אחד" ויצאה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה אשריך ר״ע שגופך טהור ויצאה נשמתך באחד בטהרה, ומזומן אתה לחיי העוה״ב. אמרו עליו, מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים? דורות הראשונים אפילו שחיו בצער היו אוהבים ומיחדים שמו של הקב״ה, כגון ר״ע וחביריו שהיו צדיקים גמורים והיו מקבלים עליהם עול מלכות שמים באהבה. אמרו עליו, כשהיה חבוש בבית האסורים היה יהושע הגרסי משמשו, פעם אחת ערב יוה״כ עמד ונטל רשות מר"ע והלך לו לביתו, ופגע בו אליהו ז״ל ודפק בפתח ביתו, א״ל מי אתה, א״ל אני אליהו, א״ל ומה תרצה, א״ל באתי להודיעך שר״ע רבך מת. מיד הלכו שניהם כל הלילה עד שהגיעו לבית האסורים ומצאוהו פתוח ורב בית האסורים ישן וכל העם ישנים. באותה שעה נתחזק אליהו ונטפל לו ונשאו על כתפו. א״ל יהושע, רבי, לא כהן אתה? א״ל אין טומאה בצדיקים ולא בחכמים ובתלמידים, וכשיצאו מבית האסורים היו כתות כתות של מלאכי השרת מספידין עליו ואומרים צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל (דברים ל״ג), והדרך מאירה לפניהם כזוהר הרקיע. כיון שהגיעו לפפליון של קיסרין, ירדו שלשה ירידות ועלו שש מעלות ומצאו מערה, והיו בה מטה ושלחן וכסא ומנורה, בא לצאת לא היה יהושע רוצה לצאת, אמר לו איני יוצא מכאן עד שתודיעני למי המטה הזאת, א״ל לאשתו של טורנוסרופוס הרשע. כיון שיצאו מן המערה נסתם פיה, ושבחו והודו למי שאמר והיה העולם, ואמרו אשריכם צדיקים אשריכם חסידים אשריכם עמלי תורה, מה גנוז לכם ומה צפון לכם, דכתיב מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם (תהלים ל״א כ׳).
ואחריו ר׳ יהודה בן בבא, אמרו עליו מבן י״ח שנה ועד ע׳ שנה (למעלה נאמר שהיה בן שמונים) לא טעם שינה אפילו כשינת הסוס, ולא טעם חטא מימיו, ולא אמר על טמא טהור ועל טהור טמא, ולא היה איש בביהמ״ד שלא האירו [בדברי תורה], וישב בתענית כ״ו שנה, והיו בנקיון כל ימי חייו, ולא נכשלו חבריו בדבר הלכה עמו ושמח בהן, והיה קורא לתלמידיו רבי, והיה לומד לתלמידיו יומם ולילה, ועליו הכתוב אומר ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נ״ז), ואותו היום שנהרג בן ע׳ שנה היה, ויום ה׳ היה, והיה יושב בתענית, והיה שם זקן אחד ור׳ ראובן בן אצטרובול שמו, שלח אחריו והביאו, א״ל ר׳ יהודה מורי יודע אני שצדיק גמור אתה, אבל מה אעשה שמלכות הרשעה העיזה פניה לאבד מרגליותינו, אלא אם רצונך אמות אני תחתיך ותנצל אתה. א״ל ר׳ יהודה: ראובן אחי אם גזירת בשר ודם אין אנו יכולין לבטלה, גזירת מלך מלכי המלכים הקב״ה מי יכול לבטלה, אלא הנח דבריך וברך דין האמת. אמרו לו תלמידיו, רצונך שתטעם כלום קודם שתהרג? אמר להם, ומה עד עכשיו שלא הייתי יודע באיזה דרך אני הולך לא טעמתי כלום, ועכשיו שאני יודע באיזה דרך אלך אטעום כלום? אמרו, לא טעם כלום, וכך נהרג ויצאה נשמתו. יצאה בת קול ואמרה אשריך ר׳ יהודה בן בבא שגופך נקי ויצאה נשמתך בנקיות.
ואחריו ר׳ חנינא בן תרדיון, אמרו עליו על רחב׳׳ת שהיה יושב ועוסק בתורה וס״ת מונח לו בין חיקו ומקהיל קהלות ברבים, ובשעה שגזרה המלכות הרשעה שלא לעסוק בתורה מצאוהו עם ס״ת בזרועו וכרכוהו בס״ת והקיפוהו בחבלי זמורות והציתו בהן את האור ושרפוהו, והביאו ספונין של צמר ושורין אותו במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה. א״ל בתו, אבא, אוי לי שכך אראך. אמר לה, אלמלא אני לבדי נשרפתי היה קשה הדבר, עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי – מי שיבקש עלבונה של תורה הוא יבקש עלבוני. באו תלמידיו ואמרו לו, מסור עצמך לשמים (ר"ל שימהר מיתתו, וכמו שאמרו אח״כ) אמר, יכול אני שתצא נפשי שלא בעונתה? מיד נשא עיניו לשמים. א״ל תלמידיו, רבי, מה אתה רואה? אמר להם, רואה אני את הגויל שהוא נשרף והאותיות פורחות באויר. א״ל, ואף אתה פתח פיך ותכנס האש ותפטר מהרה. אמר להם, מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יקבל הוא בעצמו. א״ל הקונסטינר, אם אני מרבה השלהבת ונוטל הספוגין של צמר מעל לבך, תביאני לחיי העוה״ב? א״ל, הן. מיד ריבה השלהבת ונטל ספוגין מעל לבו ויצאתה נשמתו מהרה, ואף הקונסטינר השליך עצמו לתוך האור ונשרף עמו. יצאה ב״ק ואמרה, אשריך ר׳ חנינא בן תרדיון וקונסטינר שלך שאתם מזומנים לחיי העוה״ב. בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים. ואותו היום מת הקיסר (הוא מאמר מיוחד שיש אומרים שלא נהרג ר׳ חנינא בן תרדיון רק נתחלף עם הקיסר מרומי ודנו אותו למיתה תחתיו. עי׳ היכלות פ״ו ג׳), ואמרו עליו על ר׳ חנינא בן תרדיון שהיה יושב על כסאו ששה חדשים והיו רואין אותו ושמחין – כסבורין שהוא המלך, והמלך נדון תחתיו באש ששה חדשים – כסבורין שהיה ר׳ חנינא בן תרדיון, וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו (משלי י״א ח׳).
ואחריו ר׳ ישבב הסופר, אמרו שאותו היום שהרגוהו שני בשבת היה והיה יושב בתענית, א״ל תלמידיו, רבי, רצונך שתטעום כלום קודם שתהרג? אמר להם, לא דיו לעבד שיהיה כרבו ולא די לי להיות כרבי יהודה בן בבא שנהרג בתענית. והרשע צוה על ר׳ ישבב הסופר להורגו בשעת ק״ש. כיון שהגיע אל ויאמר ה׳ אל משה לאמר יצאה נשמתו. יצתה ב״ק ואמרה, אשריך ר׳ ישבב שלא הנחת מתורת משה כלום. הרגוהו והשליכוהו לכלבים ולא הוספד ולא הוקבר.
ואחריו ר׳ אלעזר בן דמא שנהרג על מצות תפילין —ואחריו ר׳ חנינא בן חכינאי. —ואחריו רבי חוצפית המתורגמן שהיה שקול כיונתן בן עוזיאל. אמרו עליו שהיה שונה ק"פ פנים בתורת כהנים והיה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים ועל טהור טמא ומראה לו פנים, והיה יודע בשבעים לשון ובקי בהן. תפשוהו עם תלמידיו והרגום כלם עמו, וכשבקשו להרגו לא נשאו פנים לתורתו. יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד שנאמר לא ישא פנים ולא יקח שוחד (דברים י׳).
ואחריו ר׳ אלעזר בן שמוע. ואותו היום שנהרג ערב שבת היה, והם מבקשין להרוג אותו בט׳ שעות ביום, אמר להם בבקשה מכם הניחו לי עד שאקיים מצות שבת, אמרו לו על שבת אתה בוטח, ומהו שבת? אמר להם, מצוה קטנה שצוני ה׳ ושבת שמה, שכתוב מחלליה מות יומת. אמרו לו, אם אלהיכם מלך גדול הוא בשמים, למה אינו מציל אתכם מן המלכות? אמר להם, כדי שיתבע דמינו מכם. הלכו ואמרו למלך, שלח המלך והביאוהו לפניו. אמר המלך, אי עם עזי פנים! אפילו בפתחה של מיתה בעזותכם אתם עומדים. אמר לו, מוטב לי שאמות על ידך ולא אמות על מיתת שמים, שכבר אמרו חז״ל כל המחניף את חבירו לסוף נופל בידו. אמר לו המלך, אלהיכם מדוע אינו מציל אתכם מן המלכות? א״ל כבר אמרתי לעבדיך ששאלוני, הרי כדי ליפרע מכם. א״ל, ויפרע עכשיו? א״ל, ומה כשחרבו את ביתו ושרפו את היכלו עשה להם אריכות אפים, עכשיו לא כ״ש. וצוה המלך והוציאוהו מעליו ועשו לו דינו. לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו, רבינו היה לך להחניף לו בזה הדבר. אמר להם, לא די לאלעזר להיות כחבריו שמתו על שם שמים. וכשנצטוו עליו להרגו התחיל בקדוש היום, אמרו לו לקוסטינר הנח לו שיגמור. כיון שהגיע לאשר ברא אלהים לעשות הכהו ויצאה נשמתו בתיבת אלהים. יצאה בת קול ואמרה, אשריך אלעזר! בעוה״ז היית דומה לאלהים ויצאה נשמתך באלהים. יתברך ויתנשא עילת העילות, שלו נתכנו עלילות.
תם
עשרה הרוגי מלכות נוסחא ג׳
עשרה הרוגי מלכות, נוסחא ג׳
[בית המדרש ח״ו 31]
כתיב כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה (תהלים מ״ד כ״ג). פעם אחת עלה בלב לוליאנו קיסר והביא עשרה חכמים ופירשו לו את החומש ומצא שם מכירת יוסף, ועוד מצא וגונב איש ומכרו מות יומת, ואותו היום יום חמישי בשבת היה, ושלח וקרא לרבן שמעון בן גמליאל וחביריו. א״ל, מי שגונב נפש אחת מישראל ומוכרה מה דינו? אמרו לו, מות יומת. אמר להם, א״כ התחייבתם מיתה, קבלו על עצמכם דין שמים. אמרו לו למה? אמר להם אלמלא אחי יוסף בחיים הייתי תופשן ועושה בהם דין, עכשיו שאינם בחיים אני עושה עמכם דין שאתם שקולין כנגד אחי יוסף בחסידות. בא הדבר לפני ר׳ נחוניא בן הקנה, אמר להם, שאלו מעט זמן. אמרו, תן לנו זמן. נתן להם זמן ונתקבצו עשרה זקנים וקטן שבכולם ר׳ ישמעאל בן אלישע כהן גדול. אמרו לו... (חסר כאן) במרכבה ותודיענו. אמר להם, אם תחלקו עוני מן השם אני מזכירו ועולה לרקיע ונדע, אם גזרה זו מן השמים נקבל עלינו, ואם לאו יכול אני לבטלה בשם. אמרו לו חבריו, עונך יהי מופלג עלינו. עמד ר׳ ישמעאל והזכיר את השם והעלהו רוח סערה עד שעלה למרום. כיון שעלה למרום פגע בו מטטרון שר הפנים. א״ל, מי אתה? א״ל אני ישמעאל בן אלישע כהן גדול. א״ל, אתה ישמעאל שקונך משתבח בך בכל יום ואומר יש לי עבד בארץ כמוך זיוו כזיווך מראהו כמראך? א״ל, אני הוא. א״ל, ומה עסקך הדר זיווי הנה, מה טיבך במקום טהורים? א״ל גזירה גזרה מלכות הרשעה עלינו שיהרגו עשרה חכמי ישראל ועליתי כאן לידע אם גזירה זו מן השמים נקבל עלינו ואם לאו יכול אני לבטלה בשם. א״ל, אשריכם שגלה לכם הקב״ה סוד זה שלא גלה למלאכי השרת, שאתם יכולים לבטל הגזרות בשם המפורש. מיד א״ל מטטרון, כבר כתבו בית דין ונתנו לו לסמאל שר של רומי להכחיד מאבירי ישראל כל נתח טוב ירך וכתף, וכך שמעתי מאחורי הפרגוד שיהרגו מחכמי ישראל עשרה אלו. א״ל למה? אמר, לפי שהיתה מדת הדין מרובה לפני הקב״ה עם מיכאל, ואמר, רבש״ע כלום כתבת בתורתך דבר אחד לבטלה, והרי כתיב כי לא דבר ריק הוא מכם, וכתיב וגונב נפש מאחיו מבני ישראל וגו׳, והשבטים מכרו את יוסף ועדיין לא תבעת מידם, מיד גזר שיהרגו עשרה מאבירי ישראל. א״ל ר׳ ישמעאל, ולא מצא הקב״ה ליפרע דין יוסף אלא ממנו? א״ל אשריכם שלא מצא הקב״ה חסידים כבני יעקב אלא אתכם. מיד א״ל ר״י, מה זה לפניך? א״ל מזבח. א״ל וכי יש מזבח למעלה? א״ל הן, כל מה שיש למטה יש למעלה, דכתיב בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים. א״ל, ומה אתם מקריבים עליו, יש לכם פרים וכבשים ואילים? א״ל, נשמותיהם של צדיקים אנו מקריבים עליו. אמר, שמעתי מה שלא שמעתי מעולם. מיד ירד ומצא את חבריו בתענית ובתפלה. אמרו לו מה בידך? אמר להם, לכו והטהרו ולבשו תכריכים, שגזרה זו מלפני הקב״ה. אמר ר׳ ישמעאל כשבאתי והעדתי מלפני כסא הכבוד עדות... שמחו כל חבריו וישבו לפני ר׳ נחוניא בן הקנה ועשו משתה ושמחה, שמחין בימין ומתאבלין בשמאל, שמחין ששקולין כבני יעקב ומתאבלין שנקנסה עליהן מיתה משונה, ולא עוד אלא שאמר הנשיא בעת שמחתם: הואיל ועתיד ה׳ אלהי ישראל לקבל נפשותינו קרבן ולעשות נקמה ברומי הרשעה נגילה בשמחת כנור ועוגב, והיו עוסקים בהלכות הפסח ושונים אלו עוברין בפסח, לא הספיקו לגמור עד שבא הגמון של מלך וחרבו שלופה בידו והוציאן למיתה. א״ל ר׳ ישמעאל, בחייך אני אהרג תחלה שאני כהן גדול ובן כ״ג ואל אראה במיתת חברי, ורשב"ג אומר אני נשיא בן נשיא – אני אהרג תחלה ואל אראה במיתת חברי. א״ל ההגמון, הפילו גורלות, והפילו גורלות ונפל הגורל על רשב״ג. מיד פשט את צוארו ונטל איספקלטור הסייף והתיז את ראשו. מיד נטל ר״י את ראש רשב״ג, ונתנו בחיקו ונתן עיניו על עיניו ופיו על פיו ופניו על פניו, וצווח ואמר: פה מפיק מרגליות מי יטמינך בעפר, איך נקנסה עליך מיתה משונה זו! עליך אומר הכתוב (זכריה י"ג ז') חֶרֶב עוּרִי עַל רֹעִי וְעַל גֶּבֶר עֲמִיתִי, א"ל ההגמון, ריקה! עד שאתה בוכה על מיתתו בכה על מיתתך שקשה ממיתתו, מיד התחיל וצווח עד שנשקפה בתו של מלך לקול צעקתו וראתה אותו וחמדה אותו ביפיו. אמרו, מימות יוסף לא היה אדם יפה כמוהו. באותה שעה אמרה להגמון המתן שעה אחת עד שאכנס אצל אבי, נכנסה ואמרה שאלה יש לי אצלך. אמר לה המלך, בתי כל שאלתך אעשה חוץ מר״י וחבריו. אמרה לו כיון שאינך רוצה, אם כן הפשיטו עור פניו. מיד צוה לטבחים והפשיטו עור פניו, כיון שהגיעו למקום הנחת תפילין צעק צעקה גדולה ונזדעזע כל העולם כלו. אמר לפניו, רבש״ע! הראני למה נקנסה עלי מיתה זו. יצתה ב״ק ואמרה לו לא קרית גם כל חלי וכל מכה וגו׳, צעק צעקה שניה ונזדעזע כסא הכבוד ובקש הקב״ה להפוך כל העולם כלו לתהו ובהו, מיד ירד מטטרון ואמר לו אם תצעק עוד צעקה שלישית יהפך העולם כלו לתהו ובהו, אשריך ואשרי חבריך, מה גנוז לכם ומה צפון לכם! כיון ששמע כך עמד עד שיצאה נשמתו. מיד פתח הקב״ה ואמר זכר צדיק לברכה, פתחו מיכאל וגבריאל ואמרו זכרונו לברכה, אשריהם שזכו להתקרב קרבן על גבי מזבח שבמרומים. ועוד פתח הקב״ה והבטיחם ואמר להם ממתים ידך ה׳ וגו׳... ועדיין קלסתר פניו של ר׳ ישמעאל ברומי הרשעה, כל ע׳ שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חגר וכו׳ (ע״ז י״א:). כתיב כי כרם ה׳ צבאות וגו׳... (הכל כמו בנוסחא ב׳ לעיל).
הוספה למדרש עשרה הרוגי מלכות
[בסוף מסכת אצילות שנדפסה עם אגדת בראשית]
כפר כנה שם קבורת יונה בן אמתי בראש ההר, ועליו שתי כפות תמרים, ותחת ההר שתי מערות זו כנגד זו, אחת קבר ר' ישמעאל בן אלישע ושנית לחבריו שהיו מהרוגי מלכות. כי כשהיו ר״ש בן גמליאל ור׳ ישמעאל יוצאין ליהרג, אמר רשב״ג לר״י לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג, א״ל ר״י מימיך לא בא אדם אצלך לדין ושהייתו עד שתהא עוטף טליתך או עד שתהא שותה כוסך או עד שתהא נועל סנדלך, והתורה אמרה אם ענה תענה אותו וגו׳ אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט, וכתיב וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב. וכששמע דבר זה א״ל נחמתני נחמתני. א״ר ישמעאל יום חמישי בשבת היה כשבאה השמועה קשה מכרך של רומי לאמר תפשו מאבירי ישראל ארבעה אנשים והם ר׳ שמעון בן גמליאל ור׳ ישמעאל בן אלישע ור׳ אלעזר בן דמא ור׳ יהודה בן בבא, ושמונת אלפים תלמידים מירושלם פדיון שלהם. וכיון שראה ר׳ נחוניא בן הקנה גזרה זו עמד... והורידיני למרכבה, בקשתי מסוריאל שר הפנים ואמר לי עשרה נכתבו ונתנו לסמאל הרשע שר של רומי ואמרו לו לך והכחד מאבירי ישראל כל נתח טוב ירך וכתף להשלים וגונב איש מבני ישראל ומכרו ונמצא בידו מות יומת, ובני יעקב גנבו את יוסף אחיהם ומכרוהו מה תהא עליהם, לכך נתנה רשות לסמאל להכחיד עשרה אבירים תחתיהם להשלים גזרה זו, ושמורה לו להנקם כשיגיע עת שנאמר יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה, ואז יהיה נשחת הוא וכל שרי המלכות שבמרום. אר״י כל התראות הללו וכל התנאים הללו התנו בו וקבלם, רק יכחיד עשרה אדירים הללו. א״ר ישמעאל סח לי סגנסגאל ואמר לי ידידי שב בחיקי ואגיד לך מה תהא על ישראל וכו׳… (כמו לעיל בנוסחא א׳ וב׳)
א״ר ישמעאל סח לי סוריאל שר הפנים ידידי אל תתעצב במיתה זו שאתה נפטר בה, שכבר מלא זהרריאל ה׳ אלהי צבאות פיו שחוק ושחק על אותו רשע על מה שעתיד להיות לו בגיהנם על יד ר׳ חנינא בן תרדיון. א״ר ישמעאל מיד כשבאתי העמדתי והקהלתי כל סנהדרי גדולה וקטנה למבוי הגדול אשר בבית ה׳ וישבתי על ספסל של שיש טהור שנתן לי אלישע אבי, כי מחפץ יולדתי היה שהכניסה אותו לו בכתובתה, ובא רשב"ג ור״א בן דמא ור״א בן שמוע ור״א בן דהבאי וחנינא בן חכינאי ויונתן בן עוזיאל ור״ע ור׳ יהודה בן בבא וישבו לפניו, וכל שאר המון החברים עומדין על רגליהם ורואין כוביות של אש שהפסיקו ביניהם ובינינו, ור׳ נחוניא בן הקנה יושב ומסדר לפניהם דברי המרכבה, ירידה ועלייה, היאך יורד מי שיורד והיאך עולה מי שיעלה.
תם ונשלם>