אוצר מדרשים· הרב יהודה דוד אייזנשטיין
מדרשים על שלמה המלך
הקדמה
שלמה המלך: איזה ספרים או מדרשים נתייחסו לשלמה המלך, כמו ספר אפוקריפי חכמת שלמה או ספר החכמה או חכמתא רבתי דשלמה מלכא המכיל אמרי חכמה ומשלים, וערוך ע״פ תכונת ספר משלי בכתבי הקדש. הספר מובא בזהר פ׳ בלק (דף קצ"ג) וז״ל: אלא בספרא דחכמתא דשלמה מלכא הכי אמר: תלת סימנין אינון, סימן לעבירה – ירקון, סימן לשטות – מלין, סימן דלא ידע כלום – שבוחי עכ״ל. ובמדרש הנעלם פ׳ בראשית (פרשתא ד' ד״ה ת״ר יומא חד), וז״ל: להכי אשכחן בספרא דחכמתא דשלמה מלכא ואלין ארבע כד מתכנפי במטלניהון משתמע בכל רקיעא קל מטלניהון כקל מלאכין סגיאין עילאין דאתקרון אלף אלפין ורבו רבבן וכההוא קלא דההוא שמשא חד דמשמש קמיה דמלכא עילאה וההוא כנופייא דאינון מתכנפי בעידנא דאתי לאשפעא עליהון טיבו יקר מכלהון וכו׳. ובזהר פ׳ יתרו (דף ע׳) ברזא דרזין אתמשכא ספרא גניזא דשלמה מלכא.
עצת חכמה לשלמה המלך מובא בזהר פרשת ויחי (דף רכ"ח:) אמר ר׳ יוסי ודאי הכי הוא והא אשכחנא מלי בספרא דשלמה מלכא ההוא עלאה דקרא ליה עיטא דחכמתא דשלמה ורב המנונא סבא הכי גלי ואמר דהא אחזיו ליה דיתיר וכו׳. הרמב״ן בהקדמתו לפירושו עה״ת מביא את חכמת שלמה בלשון ארמית ומעתיקו ללשון הקדש. הספר נעתק כלו מלשון יונית ללשון עברית. גם נעתק ע״י יצחק זעקיל פרענקיל ב״כתובים אחרונים׳׳ שיצאו לאור פעמים רבות.
מדרש החפץ, כ״י הובא מתימן ונמצא באוצר הספרים של בריטיש מוזיאום בלונדון, מתחיל אמר ר׳ ישמעאל. גם נמצא ממנו כ״י בפארמא איטליא ושם מתחיל א"ר ישמעאל זו חכמתו של שלמה שהיתה מסוף העולם ועד סופו, ובו נמצאו י״ט חידות ממלכת שבא ששאלה משלמה, וד׳ חידות הראשונות מהן מתאימות עם ד׳ חידות המובאות בריש מדרש משלי אשר שאלה לשלמה והם לא נמצאו במדרשים אחרים, ומשונות הן מג׳ שאלות הנמצאות בתרגום שני על אסתר, ועי׳ ילקוט דה"י רמז אלף פ״ה שמביא את החידות בשם מדרש משלי (רב פעלים, הערה צד 79).
דמות כסא של שלמת המלך או כסא ואיפודרומין של שלמה המלך – האגדה הזאת אודות כסא המלך והאיפודרומין (Hippodrome) או במת ישחק הוא העתקה מכ״י במינכען סי׳ 222 שהו״ל יוסף פערלעס במאנאטסשריפט לשנת 1872 וגם בחוברת מיוחדת (ברעסלוי 1872). ההגדה על הכסא נמצאה ג״כ בתרגום שני לאסתר ומדרש במדבר רבה פי״ב, ובמדרש אבא גוריון (הוצאת באבער צד 3), ובספר כלבו. אגדת דמות כסא נדפסה ע״י יעלינעק בבית המדרש ח״ב, וכסא ואיפודרומין שם ח״ה.
משלים של שלמה המלך – ספורים ומעשיות ממנו, נמצאים בקובץ קושטא וקובץ שלוניקי, וגם בתוך מדרשים אחרים כמו המעשה בשלשה בני אדם בענין גניבה שנמצא במדרש עשרת הדברות דבור שמיני, והסיפור הראשון פה נמצא בספר חסידים (ועי׳ תוספות למנחות ל״ו), המשלים האלו נדפסו ע״י יעלינעק בביהמ״ד ח״ד 145.
מפתח שלמה – על השבעת השדים והשטן וטבע אילנות ועשבים ובעלי חיים, מיוחס לשלמה המלך ע״ה (סדר הדורות בשם שלשלת הקבלה), ויש עוד ספר בשם באור ספר רזיאל הוא כולל סגולות נפלאות מאבנים יקרות ובע"ח בדרך מבהיל מאד, ולפני כל מאמר כתוב שם שלמה המלך ע״ה, ואולי הוא מפתח שלמה (רב פעלים בהערה צד 82).
מעשה הנמלה – נמצא בסוף מדרש ויושע בכ"י בבית אוצר הספרים קמברידש באנגליא, ונדפס עם המדרש ויושע גם בהוצאת בלימאן, ווארשא תרמ"ו, וע״י יעלינעק בביהמ״ד ח״ה צד 22.
גם יש מעשה שלמה עם בניהו בן יהוידע, בספר מנצור אלדאמרי שהו״ל קאהוט. ועי׳ אוצר ישראל ע׳ שאח.
דמות כסא של שלמה המלך ע״ה
[בית המדרש ח״ב צד 83]
חז״ל אמרו: בשעה שהמלך אחשורוש ישב על כסא מלכותו, בקש לישב על כסא שעשה שלמה ברוב חכמתו ובתבונתו של הקב״ה. אמרו ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע! במקום שהיה יושב שלמה המלך ודן את ישראל, שנאמר וישב שלמה על כסא ה׳ למלך על ישראל, איך ישב עליו אותו רשע?! עשה למען שמך ואל תנבל כסא כבודך! ואמרו חז״ל, היאך נמצא כסא של זהב במדי? אמרו ז״ל, לאחר מיתתו של שלמה, עלה שישק מלך מצרים לארץ ישראל ונטל כסא שלמה בשביל כתובת בתו והוריד אותו למצרים, ככתוב (מ"א י"ד כ"ה) בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלָים, ואח״כ עלה סנחריב ושבה את הכסא מארץ מצרים והביאו לא״י מפני שהיה מבקש להלחם עמם, ובאותו הפרק נפל סנחריב ביד ישראל ובזזו את ממונו וחזר הכסא למקומו, וישב עליו חזקיהו ונטל את הכבוד, ותתנשא מלכותו והצליח, כדכתיב ויצלח חזקיהו בכל מעשהו, וראה חזקיהו שיש בכסא שש מעלות. ומה ראה שלמה לעשות הכסא בשש מעלות? כנגד ששה בני אדם שיצאו מדוד, ואלו הן: חזקיהו, יאשיהו, דניאל, וחביריו [חנניה מישאל ועזריה]. וברוח הקדש עשה אותו כסא כנגד ששה מלכי יהודה שישבו עליו, ואלו הן: שלמה, רחבעם, חזקיהו, מנשה, אמון, ויאשיהו. ובימי יאשיהו עלה פרעה מלך מצרים ונלחם ביאשיהו ונטל הכסא מירושלם והביאו למצרים, ובקש לישב עליו ולא ידע מנהגו של כסא ואיך יושבין עליו, והכהו האריה על ירכו והיה צולע, ולפיכך נקרא שמו פרעה נכה ומתרגמינן פרעה חגירא. וכשעלה נבוכדנצר למצרים, מצא שם הכסא ונטלו והוליכו לבבל, ובקש לעלות בו ולישב ולדון את צדקיהו בבבל, אמרו ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע, נתקיים בנו הכתוב וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים (דברים ל"ב ל"א). ונבוכדנצר לא היה יודע מנהגו של כסא, עלה לישב בו והכה אותו הארי שעל השמאל, ונפל ממנו והיה מצטער ממנו עד יום מותו, ועליו אמר הכתוב (ישעיה י"ד י"ב) אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר, וכי לשמים עלה אותו רשע בן רשע מזרע נמרוד הרשע? אלא כיון שרצה לישב על כסא שלמה שנתן לו מן השמים, נפל מן הכסא, לכך נאמר איך נפלת משמים. וכשדריוש המדי מלך והחריב את בבל, אף הוא נטל את הכסא והוליכו לעילם אשר במדי לקיים מה שנאמר ושמתי כסאי בעילם, ואעפ״כ לא ישב עליו אדם שם מעולם. וכשמלך אחשורוש שלח והביא לו חכמים לעשות כדמותו של כסא ולא יכלו, אלא עשה לעצמו כסא אחר וישב עליו, שנאמר בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ (אסתר א' ב').
כיצד עשה שלמה המלך הכסא, בחכמתו שנתן לו הקב״ה והוא מכובש באבנים טובות ומרגליות שכמותו לא היה יכול לעשות שום מלך ושליט. שש מעלות היו לכסא, ומאותן המעלות היה עולה לכסא, ושנים עשר אריות יש בו, על כל מעלה ומעלה יש בו שני אריות. כיצד? כיון שהמלך שלמה דורש לעלות במעלה ראשונה, היו אריות שבו פורשים ידיהם למעלה וכתב מורשם בידיהם, ולא היה עולה במעלה שניה עד שהיה קורא הכתובים שהיו מורשמים. ומה היה בהם? כשהמלך הופך פניו לצד ימינו היה רואה את הכתב שהיה ביד הארי של ימין, ומה היה כתוב בו, לא תכירו פנים במשפט. והופך פניו לצד שמאלו והיה כתוב בו לא תקח שוחד. וכן בכל האריות היה כתוב בהם מענינים אלו של משפט, כגון ודל לא תהדר בריבו, וכיוצא בו. וכל מעלה ומעלה היתה מכובשת מאבנים טובות ומרגליות, ויש בהן אבנים יקרות לבנות מכורכמות, ויש מהן זכוכית לבנה וטובה, ואילני תמרים מיפות את הכסא ומרוקמים בבגדי שש, והיו טווסין של שן מכוונים כנגד כנפי נשרים. ושני עמודים של שיש על ראשי האריות ושני אבנים של זהב היו על שני צידי הכסא והיו מלאים מכל מיני בשמים. ושתי קתדראות של זהב משני צדי הכסא אחד לגד הנביא ואחת לנתן הנביא. ושבעים קתדראות של זהב לשבעים זקנים ויושבין בהן, ועל כל קתדרא וקתדרא שני אריות ושני נשרים, ומכוונים אחד כנגד אחד ועומדים על רגליהם, וכשהמלך עומד על הכסא נותן רגלו על מעלה ראשונה והיה הגלגל חוזר והארי פושט ידו של ימין והנשר כנפו של שמאל והמלך נשען עליהם. ועל מעלה שניה, הגלגל חוזר והנשר פושט כנפו של ימין וארי פושט ידו של שמאל והמלך נשען עליהם ועולה למעלה שלישית, וכן כלן. וכשעלה כל המעלות תנין של כסף היה טוען גלגל של כסא וכופין למלך שלמה ומושיבים אותו על הכסא, ומיד פושטים הנשרים את כנפיהם ועולים בגלגל של כסא. והיו מוסכים למעלה מראשו, ויונה של זהב היתה עומדת בין העמודים ופותחת לו הארון ונוטלת ספר תורה ונותנה אותו על ברכיו, לקיים מה שנאמר וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו (דברים י"ז י"ט). והארי של שמאל פושט ידו ונוטל העטרה ונותנה על ראש המלך, והעומדים אומרים תקום מלכות בית דוד לעולם! ועל כל מעלה ומעלה היו החיות טמאות עם הטהורות. במעלה הראשונה – השור כנגד הארי, בשניה – הזאב כנגד הטלה, בשלישית – נמר כנגד גדי, ברביעית – דוב כנגד צבי, בחמישית – נשר כנגד צפור. והוא (שלמה) היה עולה ביניהם להודיע שהוא נותן שלום ביניהם, מפני שהוא יושב בין אלו לאלו. וכשהיה יושב על כל מעלה ומעלה היה קורא פסוק אחד: על מעלה ראשונה – אומר תורת ה׳ תמימה, בשניה – עדות ה׳ נאמנה, בשלישית – פקודי ה׳ ישרים, ברביעית – מצות ה׳ ברה, בחמישית – יראת ה׳ טהורה, בששית – משפטי ה׳ אמת. ואח״כ יושב המלך שלמה. וכשהיה הכהן גדול והזקנים באים אל המלך שלמה לשאול שום דבר מהמשפט שבין אדם לחברו, יושבים מימינו ומשמאלו ודן עמהם את הדין. וכשהם מביאים את העדים להעיד לפני המלך, היו הגלגלים של כסא חוזרים ואריות נוהמים ונשרים פורחים וטווסין מצפצפים, וכל כך למה? כדי לחטוף את העדים בלבם כדי להעיד אמת.
—ואף נבוכדנצר כשבקש לישב עליו נשבר כאשר כתבנו, ואחשורוש ראה אותו כסא ונתאוה לו לישב עליו יותר מנבוכדנצר ומדריוש ומפרעה, ולא יכול לישב, והביא אומנין מצור ואלכסנדריא לעשות כסא אחד כדמותו – ולא יכלו, אלא עשו לו כסא אחר נאה וישב עליו, שנאמר בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה. ושלש שנים עסקו בכסא שעשו לו האומנין מצור ומאלכסנדריא, ובשנת שלש ישב על אותו כסא, שנאמר בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ וגו׳ (אסתר א' ג').
נשלם דמות הכסא
כסא ואיפודרומין של שלמה המלך
[בית המדרש ח״ה צד 34]
אמרו חכמים, שלמה מלך על עליונים ועל התחתונים, שנאמר וישב שלמה על כסא ה׳ – אמר ר׳ יוחנן וכי ישב על כסא ה׳? אלא הקב״ה הושיבו והמליכו על העליונים ועל התחתונים, ועשה לו כסא בתחתונים דמות כסא הכבוד אשר בעליונים, מה בכסא העליונים דמות ארבע חיות אדם ואריה ושור ונשר, אף כאן בכסא שלמה דמות אדם אריה שור נשר, ותני ר׳ חייא בדמות הכסא הכבוד עשה שלמה כסאו ברוח הקדש, ודמות הגלגל וכרובים מאחורי הכסא, ודמות חיות ואופנים העמידם לפני הכסא, וששים גבורים היו קבועים שם, והיו על מצחו ששים אותיות של יברכך. אמר ר׳ אלעזר, גם באבנים טובות ומרגליות כולם הטיחן כעצם השמים לטוהר, וגם בהמות חיות ועופות החזיקם בכסא, טמא כנגד טהור – אריה למול שור. אמר ר׳ אלעזר, דמות פני אריה היה עומד בגבורה, ושתי ידיו היו נשואות כנגד קרני השור, וקרני השור יוצאין לקראתו כשני קונטריות. אמר ר׳ יוחנן, העמידם המלך שלמה לכסא, אחד מימין ואחד משמאל, כבש מימין וזאב משמאל, צבי מימין ודוב משמאל, יחמור מימין ופיל משמאל, ראם מימין ונרפית משמאל, ובסוף כולם העמיד בן אדם ונגדו שד והעמיד למעלה זיז ונגדו נשר, ושם יונה ונגדה התקין נץ, ובתוכה לוח חקוק נחש בו על נס. ואמר ר׳ יוחנן, היאך היה דרך שלמה לעלות ולישב בכסא? נוטלו שור בקרניו והיה נותנו לאריה והיה מזהירו ואומר לו הזהר במלך שלמה שלא ירע בו דבר, ואריה נותנו לאיל, ואיל נותנו לנמר, ונמר לכבש, וכבש לזאב, וזאב לצבי, וצבי לדוב, ודוב ליחמור, ויחמור לפיל, ופיל לראם, וראם לגרפית, וגרפית לאדם, והיו אומרים לו בקול גדול: הרי שלחנו לך המלך שלם ואתה עד בינינו. ואדם נתנו לשד, ושד היה נותנו ופורח בו ומוליכו בין שמים לארץ, ואח״כ מביאו למקומו ומושיבו על קתדרא של זהב כולה מקובעת באבנים טובות ומרגליות, והיה השד עולה לרקיע ומביא לבנת הספיר ומניח תחת רגליו. שאלו תלמידיו את ר׳ יוחנן, וכי כל כך היה כחו של שד ברקיע? אמר להם, ולא שנינו שמונה דברים נאמרו בשדים: ארבעה כמלאכי השרת וארבעה כבני אדם. אוכלים ושותים כבני אדם ומשמשים מטותיהם כבני אדם ופרים ורבים כבני אדם ומתים כבני אדם. וארבעה כמלאכי השרת: יש להם כנפים כמלאכי השרת, רואים ואינם נראים כמלאכי השרת, ומהלכים מסוף העולם ועד סופו כמלאכי השרת, יודעים מה שבעליונים ושבתחתונים כמלאכי השרת. באותה שעה יונה מפז מביאה למלך את ספר משנה התורה ומניחה אותו על ברכיו וקורא בו, לקיים מה שנאמר (דברים י"ז י"ט) וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו. ר׳ אלעזר אמר אלו החיות והבהמות שהיו חקוקות בכסא, חציין היו בעלי קרנים וחציין בעלי טרפות, יד ושינון אלו בגמרא ואלו בטרפה (?), ולא חקקם הקב״ה בכסא של שלמה אלא להראות מהן דוגמא לישראל לעתיד לבא שעתידין אלו עם אלו להיות דרים כאחד, שנאמר וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וגו' וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו וגו׳ (ישעיהו י"א ו' ז'). אמר ר׳ יוחנן, היו כולם נותנים קולם והיה מרעיד כל העולם כולו – שור גועה, אריה שואג, איל צוהל, נמר צורח, כבש חונב, זאב זורד, צבי מפרט, דוב מגמגם, חמור מבריס, פיל נוהם, ראם מצלצל, גפרית מלבלב, אדם מרנן, שד מזמר, זיז היה קורא וקולו עולה לשמים, נשר צועק כקול מים רבים, יונה מהגה, נץ מצפצף והיה מקולו מתעוררים כל ישני ירושלם, נחש בפיו היה שורק והיו חולי ירושלם מתרפאין מקולו. ר׳ אלעזר אומר, הוא נחש שעשה משה במדבר, הוא נחש שכיתת חזקיהו מלך יהודה. שאלו תלמידיו את ר׳ יוחנן, וכי חזקיהו מלך יהודה היה ראוי לכתת נחש שעשה משה במדבר לישראל נס להתרפאות בו, שכן כתוב וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה (מ"ב י"ח ד')? אמר להם, לא היה מכתתו אלא מפני שהיו ישראל מובטחים בו באותם הימים ולא היו מבקשים רחמים מלפני הקב״ה, לכך כיתתו כדי שיבקשו רחמים מן המקום, שכתוב בו מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא (דברים ל"ב ל"ט). אמר ר׳ אלעזר, היאך היה דרך שלמה לישב על הכסא? היה נוטל את התורה ומסתכל בה ומתחיל לשפוט את ישראל. באותה שעה היה קורא אריה – לא תכירו פנים במשפט, שור יהדר בדיבורו – ודל לא תהדר בריבו, איל מענה – כי המשפט לאלהים הוא, נמר עונה באף – צדק צדק תרדוף, כבש נותן קולו ואומר – ושפטו את העם משפט צדק, זאב צועק בדבר שבועה – על כל דבר פשע וגו׳, צבי קורא בדבר אמת – ושפטו את העם משפט צדק בכל עת, דוב מתגבר בקולו – ושפטתם צדק, נחרד יחמור ואומר – לא תטה משפט, פיל היה מזהיר בשבח משה – צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל, ראם היה קורא – ואלה המשפטים, גרפית היה אומר – ושפטתם בין איש ובין רעהו, ואתה המלך שפוט בין איש ובין רעהו, ובסוף כולם היו עומדים אדם ושד ועונים כאחת יחד שופטים ושוטרים תתן לך, ואתה המלך נתנך ה׳ למלך דיין לשפוט ולדין עמו ישראל, שפוט בצדק ודון באמת כדי שירבה ה׳ שלומך ושלום ישראל שאין העולם מתקיים אלא על שלשה דברים, על הדין ועל האמת ועל השלום.
תנו רבנן על שלשה דרכים היה שלמה עולה לכסא, ועל כל דרך ודרך שש מעלות, ועל כל מעלה ומעלה שנים עשר מעלות קטנות, ובמנגנון היה עולה לכסא, ועל כל דרך ודרך היו קנקילות ובמסטאות, ועל כל קמארא וקמארא שנים עשר אריות עומדים מזה ומזה, דכתיב וּשְׁנַיִם אֲרָיוֹת עֹמְדִים אֵצֶל הַיָּדוֹת. וּשְׁנֵים עָשָׂר אֲרָיוֹת עֹמְדִים שָׁם עַל שֵׁשׁ הַמַּעֲלוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה (דהי"ב ב' ט'). אמר ר׳ אלעזר פיצל בין אבנים כולם קרוסתולים ואילני תמרים בבגדי שש היו מוקפים. שאלו תלמידיו את ר׳ יוחנן, למה היו תמרים ובגדי שש? אמר להם, אילנות היו גבוהות למעלה מן הכסא נעוצים על קמאריות וחבלי בוץ וארגמן דלויים בראשו, באילנות היו בגדי שש וכל מיני דמות צבע היו קולעים אותם, והיה הרוח נכנס בהם והיו מכסים על כל הכסא וסביבי הכסא מאה אמה, והן נראין כמראה החזק וכמראה ברק ולפידי אש וכמראה הקשת, והיו פעמוני זהב בפיהם קשורות, והרוח היה נכנס בהם והיו מצלצלים. תני ר׳ חייא, שבעים אלף קתידרי זהב היו סביב לכסא, ששם יושבים חכמים ותלמידיהם וכהנים ולוים ונשיאי ישראל, ושבעים קתידראות היו באולם הכסא ששם היו יושבים שבעים זקנים, ושני קתידראות היו נגדו – אחד לגד החוזה ואחד לנתן הנביא, וכסא אחד מימינו לבת שבע אמו שתשמע חכמתו, דכתיב (מ"א ב' י"ט) וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ, וכתיב ושנים עומדים אצל הידות, מהו אצל הידות? אלו שני אריות שהיו עומדים אחד מימינו ואחד משמאלו. בא המלך לישב, פושט ידו ארי השמאל ונוטל העטרה ומניחה על ראש המלך, נוטל ארי הימין ונותן שרביט הזהב ביד המלך, רץ תנין של כסף במנגנון וכופף למלך, והנשרים פורשים כנפיהם.
בא לחתוך הדין, היו פותחין האריות פיהם נגדו ומאירות באבוקי אש ופותחין את פיהם וחורקין בשיניהם, והיו נושאין כפיהם נגד המלך באולם השער, והיה המלך מתיירא לחתוך את הדין שמא לא פסק כהוגן, והיה מסתכל נגד גד החוזה ונתן הנביא, והיו פוסקים הדין בנבואה והמלך היה מסכים עמהם בחכמה, ומשמיעים לשבעים זקנים, והזקנים לנשיאי ישראל, ונשיאי ישראל לשלוחי בית דין, והיו מוליכין את האדם אם לחיים אם למות. וכל כך למה, שהשנים טובים מן האחד, ועליהם אמר שלמה בחכמתו (קהלת ד' ט'): טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, וכתיב (קהלת ד' י"ב) וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד, האחד – זה שלמה המלך, השנים – אלו נתן וגד, וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ – אלו שלשתן. שאלו את ר' יוחנן, מפני מה האריות והחיות צועקים לפניו? אמר להם, באותם הימים היו ארבע מיתות ב״ד כדי שלא ימות אדם בחנם. פסק המלך את הדין והיו האריות לוחכים כפות רגלי המלך ורוח הקדש מצפצפת ואומרת: המלך שלמה ברוך! והעומדים עונים כאחד ואומרים: תכון מלכות בית דוד! ושנים עשר בקר, אלו שנים עשר נציבים שהיו מכלכלים את המלך ואת ביתו כל אחד מהם חודש אחד, שנאמר ולשלמה שנים עשר נציבים, וכל אחד מהם היו לו שמונה עשר אלפים שרים, ולכל שר ושר אלף שרי אלפים, ולאלפים שרי מאות, ולמאות שרי חמשים, ולחמשים שרי עשרות, והיו מכלכלים המלך וביתו מכל דבר, ולא היו מעדרים דבר כל אחד ואחד בחדשו, ומאכל שלחנו ליום אחד שלשים כור סלת וששים כור קמח עשרה בקר בריאים משומנים שהיו מאכילים אותם עיסה בלולה בשמן ומשקים אותם חלב, ועשרים בקר אבוסים בעשב עם שעורים, מאה כבשים, שמנים ומאה צבי, ושלשים איל, ועשרים יחמורים, גדיים ועופות ודגים וכל מיני מעדנים עד אין מספר, שנאמר וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח. עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים (מ"א ה' ב' ג'). מה הוא וברבורים אבוסים? ר' אלעזר אומר אפילו פסיונים היו מגדלין אותם, ר׳ יוחנן אומר עופות המפוטמות.
—כתיב (במדבר ז' ג') עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים. עגלות אלו שני נשיאים היו מביאים מרכבה צבועה שעל שני עגלות לארבעה סוסים כדי לעשות איפודרומין למלך, וְשׁוֹר לְאֶחָד – זה בן הנשיא שהיו רוכבין אותו במרכבה. שאל ר׳ יוחנן לר׳ זירא, כמה איפודרומיות היו למלך בכל שנה? אמר לו י״ב כנגד י״ב נציבים (מ״א ד׳ ז׳), וכל אחד היה עושה חדשו, לכך נאמר לֹא יְעַדְּרוּ דָּבָר (שם ה' ז'). אמר לו, והלא י״ג היו? א״ל, האחד לא היו עושין אותם בסוסים אלא בחורים היו רצים האיפודרומין, ואותם הבחורים היה דוגמת ארכובתם חתוכות והיו רצים ולא היה סוס וחיה יכולין לרוץ לפניהם. ומאיזה שבט היו? ר' יוסי אומר – מנפתלי, שנאמר נפתלי אילה שלוחה, ר׳ יוחנן אומר – משבט גד, שנאמר וּמִן הַגָּדִי נִבְדְּלוּ אֶל דָּוִיד לַמְצַד מִדְבָּרָה גִּבֹּרֵי הַחַיִל אַנְשֵׁי צָבָא לַמִּלְחָמָה עֹרְכֵי צִנָּה וָרֹמַח וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם וְכִצְבָאיִם עַל הֶהָרִים לְמַהֵר (דהי״א י״ב ט׳). וכמה היו? עשרת אלפים בחורים, ואלו הן נערי המלך המתכלכלים משלחן המלך. בטבת היו רצים אותם, ועליהם אמר הכתוב וַיְהִי מִדֵּי בֹא הַמֶּלֶךְ בֵּית יְהוָה יִשָּׂאוּם הָרָצִים וֶהֱשִׁיבוּם אֶל תָּא הָרָצִים (מ"א י"ד כ"ח). ומה היו נושאים? מגיני זהב.
—וכמה היה אורכו של האיפודרומין, שלש פרסאות על שלש פרסאות,ופרסא אחת היתה, ובאמצע היו שני טורים עשוים וסבכים עשיות, וכל מיני חיה ועוף היו קבועים בהם, והיו סביבם רצים הסוסים והרצים שמונה פעמים ביום. שאלו תלמידיו לר׳ זירא, באיזה יום היו עושין איפודרומין, ר׳ זירא אומר בהשלמת החדש, ר׳ יוסי אומר בראש החדש, אביי אומר בשני בחדש, ר׳ יוחנן אומר בשלישי בחדש שבאלו הימים היה המלך עושה דיקסומין, בהשלמת החדש היה עושה לחכמים ולתלמידים ולכהנים וללוים, ובראש החדש היה עושה לכל ישראל הדרים בירושלם, בשני בחדש היה עושה לכל הבאים מן הכרכים והכפרים ומכל האומות, ומשלישי בחדש [ואילך] לא היה עושה איפודרומין. אמרו לו תלמידיו, מאיזה מקום היה נובע אותו הדיקסימון (cisterne)? אמר להם כתיב וַיַּעַשׂ לִפְנֵי הַבַּיִת עַמּוּדִים שְׁנַיִם וגו' וְהַצֶּפֶת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ אַמּוֹת חָמֵשׁ (דהי״ב ג׳ ט״ו) מהו הַצֶּפֶת? אלו שני אריות זהב על העמוד האחד ושני אריות זהב על העמוד השני, והיו משני אריות יוצאים קונדיטין ושני אריות זוחלים מיני בשמים לקיים מה שנאמר לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים וגו׳ (שה"ש א' ג'). ומאיזה מקום היו נובעין? מגן עדן להראות דוגמא לישראל לעתיד לבוא שהם עתידין לראות כל אלו בעיניהם, שנאמר (שה"ש שם) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ – אל תקרי עלמות אלא עולמות. התחילו תלמידיו להיות תמהים, אמר להם ר׳ יוחנן ומה אתם תמהים שלעתיד קטן שבישראל יהיה גדול משלמה במלכותו. ומה בימי שלמה, מפני שני אריות היה יוצא קונדיטין ומשני אריות בשמים אבל לעתיד לבוא לפרות (בפלגות?) כחרדל (הירדן?) ופרת כולם של אפרסמון, ובשמים ויין וחלב ודבש וכל מיני מתיקה המזומנים לצדיקים. ושמא תאמר לרשעים? חס ושלום! לא יראו בפלגותיהם, שנאמר אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת נַהֲרֵי נַחֲלֵי דְּבַשׁ וְחֶמְאָה (איוב כ׳ י״ז). אמר ר׳ יוחנן, ארבעה דימוטית היו באיפודרומין של מלך, ובכל אחד ארבעת אלפי איש, ובכל דימוט היו שבכות נעשות וכותרות מחוזקות בברזל נחשת וזהב, ועל כל כותר שבעה בימי – אחד למעלה מחברו, וארבע נדבכות – אחד למעלה מחברו, ועל כל נדבך מאה איש, ובכל דימוט שני דלתות מעצי שמן, והיו קבועים בהם כל מיני כלי זהב ואבנים טובות ומרגליות וכרובים ותימורים קבועים בזהב, והיה הולך אורם למקום רחוק מירושלם, ולפני כל דימוט חליל ועוגב היו מרננים למעלה ואלו מכים בחליל לטעמם. אמר ר׳ יוסי, לארבעה חלקים היו נחלקים. המלך ועבדיו וחכמים ותלמידים וכהנים ולוים היו לבושים תכלת, וכל ישראל היו לבושים לבנים, והבאים מן הכרכים ומן הכפרים ומשאר מקומות היו לבושים אדומים, ואומות העולם שהיו באים ממרחק להביא למלך מנחה היו לבושים ירוק. אמרו לו תלמידיו, מפני מה אלו ארבעה מיני בגדים? אמר להם, כנגד ארבע תקופות: מתקופת תשרי עד תקופת טבת – הימים הם כתכלת, מטבת עד ניסן – השלג יורד והיו לבושים לבנים, מניסן עד תמוז – הים טוב לפרש בו והיו לבושים ירוק, מתמוז ועד תשרי – הפירות יפות ואדומות ואז היו לובשים בגדים אדומים.
נשלם ענין כסא שלמה
שלמה המלך ונעמה העמונית
מעשה בשלמה המלך ע״ה
[בית המדרש ח״ב 86]
מעשה בשלמה המלך ע״ה אשר היה שט בכל יום לרקיע לשמוע סודות מפי עזא ועזאל ולא היה לו פחד ואימה, וכל צבא מעלה היו כורעים ומשתחוים לפני הקב״ה והיו משבחים אותו שהעמיד מלך כזה בישראל, והיו ממלאים לו כל רצונו, שנאמר וישב שלמה על כסא ה׳ למלך וגו׳, והיה מולך על העליונים והתחתונים וגזר והביאו אבנים וצרכי בנין לבית המקדש, וכשבקש השמיר היה מביאו אשמדאי מלכא דשידי בשלשלאות של ברזל וטבעת שחקוק עליו שם המפורש והיה תפוס אצלו ימים רבים אפילו אחר בנין ביהמ״ק, וכשגרמה החטא בקש ממנו שיתיר אותו והוא יגלה לו סוד אחד שהוא ענין גדול ונורא, והתירו ושאל ממנו שיתן לו טבעתו שהיה חקוק בו שם המפורש והוא האמינו כי היתה סבה מאת ה׳ לשלם לו כפעלו על שעבר שלשה לאוין שילך ג׳ שנים בגלות, וכשלקח הטבעת השליכו לים ובא דג אחד ובלע אותו, אז השליכו ארבע מאות פרסאות בארץ העמים וגרשו מעל מלכותו ואבד כל תפארתו, כי השליכו למרחוק והיה שואל על הפתחים ואמר אני שלמה הייתי מלך בירושלם, והיו משחקים מדיבורו והיו אומרים מלך כזה ישאל על הפתחים, ועמד בזה הצער שלש שנים על שעבר שלש מצות התורה: על לא ירבה לו נשים ולא ירבה לו סוסים וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, ונכשל בכולן, ובסוף הזמן הזה של שלש שנים רצה הקב״ה לרחם עליו למען דוד עבדיו ולמען הצדקת נעמה בת מלך עמון שיתחבר אליה ויביאנה עמו לארץ ישראל ויצא ממנו משיח בן דוד, הביא הקב״ה לארץ עמון ובא לעיר המלוכה אשר שמה משכמם והיה עומד ברחוב העיר משכמם ומלצר המלך שר הטבחים שעושה ומבשל מאכל המלך בא לקחת מה שצריך לעשות למלאכתו ומצא את שלמה עומד שם ולקח אותו באנגריא שהוליך מה שלקח, והוליכוהו לבית התבשיל וראה מה שהוא עושה, ואמר שלמה שיעמוד עמו וישרתהו ואינו רוצה אלא המאכל בלבד, ונתרצה לו וישב עמו וישרתהו ויעזרהו. אחר איזה ימים אמר לו שיבשל למלך מאכלים כמנהגו כמו שהוא היה אומן גדול באלו המאכלים, ונתרצה לו המלצר, והוא (שלמה) עשה ובשל מעדני המלך וכשאכל המלך אותם המטעמים שהביאם המלצר וטעם אותם התבשילין, שאל המלך למלצר מי בשל אלו המאכלים שעד עתה לא הבאת לי כהם, וסיפר לו כל המאורע שאותו האדם בשלם, וצוה לעבדיו שיקראו אותו, ובא לפני המלך, ושאל לו אם רוצה אתה להיות לי מלצר ואמר הן, ושלח את המלצר מלפניו ושם אותו במקומו לבשל לו כל מאכליו. ויהי אחר הדברים האלה, ראתה אותו בת מלך עמון, ושמה נעמה, ואמרה לאמה שרצונה לקחת את האיש הזה המלצר לבעל, ואמה גערה בה ואמר לה יש במלכות אביך שרים רבים ונכבדים שתקח אחד מהם הטוב בעיניך, ואמרה אינני רוצה אלא זה המלצר, והפצירה בה הרבה ולא הועיל שאמרה על כל פנים אין רצוני באיש אחר אלא בזה, עד שהוכרחה אמה לגלות הענין לבעלה המלך שרצון בתו הוא ליקח את המלצר לאיש, וכששמע זה הדבר חרה לו עד מאד ורצה להרוג את שניהם, אבל לא היה רצונו של הקב״ה ונעשה להם נס שנכמרו רחמי המלך עליהם ולא רצה לשפוך דם נקי וקרא לאחד מעבדיו וצודו שיוליך אותם למדבר שמם ושם ימותו מאליהם, והסריס עשה כאשר צוהו המלך והניחם במדבר והלך לדרכו אל המלך לשרתו כבראשונה, והם הלכו משם למצוא אוכל להחיות נפשם ובאו לעיר אחת שהיתה על שפת הים והוא הלך לבקש אוכל לנפשם ומצא דייגים מוכרים דגים וקנה אחד מהם והביא את הדג הזה לאשתו שתבשל אותו, וכשפתחה אותו הדג מצאה הטבעת בתוכו שחקוק עליו שם המפורש ונתנה את הטבעת הזה לבעלה, ותכף הכיר את הטבעת הזה ושם אותו באצבעו ותכף שב רוחו אליו ודעתו נתישבה עליו ועלה לירושלם וגרש את האשמדאי וישב על כסא מלכותו וישם כתר מלכות בראשו, ואחר כך שלח לקרוא לאביה שהוא מלך בני עמון ואמר לו למה הרגת שתי נפשות בלי רשות ופחד ואמר ח״ו שלא המתים אלא גרשתים למדבר שמם ולא ידעתי מה נעשה בהם, אמר שלמה המלך ע״ה לו, ואם תראה אותם תוכל להגיד אותם? דע שאני המלצר ובתך אשתי ושלח לקראתה ובאה ונשקה ידיו והוא שמח שמחה גדולה והלך לו אל ארצו.
תם מעשה בשלמה המלך ע״ה
האשה שבגדה
מעשה בימי שלמה המלך, אדם אחד שהלך מטבריא לביתר ללמוד תורה, והיה הבחור נאה ביותר. מיד ראהו נערה אחת ואמרה לאביה, בבקשה ממך זווג לי הבחור הזה. מיד רדף אחריו ואמר לו לבחור, רצונך לישא אשה ואני אתן בתי לך? א״ל, הן. מיד קידש בתו וחזר לביתו ושמח עם אשתו שנה אחת. לסוף שנה, א״ל אשתו בבקשה ממך הוליכני אצל אבותי ואראה אותם. מיד נטל סוסים ומגדנות ומאכל ומשתה והלך עם אשתו לפקוד את אבותיה. כשהלכו בדרך יצא עליהם לסטים אחד מזויין, וכשראתה האשה את הלסטים נכנסה אהבתו בלבה ויתפשו האשה והלסטים את הבחור ויאסרוהו בעבותים, ושימש הלסטים את האשה בדברי תפלות, ואח״כ שב הלסטים לאכול ולשתות יחד עם האשה, והבחור היה אסור באילן אחד וראה את הכל. אח״כ בא לישן עם הבחורה, ונטל הלסטים את הקיתון ושם מראשותיו ויישן, והנה בא נחש ושתה מן היין והקיא סם המות בתוכו. כיון שהקיץ הלסטים משנתו, נטל הקיתון ושתה ומת, והבחור היה רואה את הנס שנעשה לו, אמר הבחור לאשתו בבקשה ממך תתירני והסר ממני העבותים. אמרה לו, מתיירא אני ממך שמא תהרגני. א״ל, בשבועה שלא אמיתך! מיד פשפש אחר הלסטים והנה הוא עץ יבש, מיד נטלה בעלה והלכו שניהם לבית אביה של האשה, וכשראוה אבותיה שמחו מאד ותקנו לאכול ולשתות. אמר להם הבחור, לא אוכל ולא אשתה עד שאספר מה שאירע לי, מיד סיפר כל המעשה. מה עשה אביה? הרג את בתה המרשעת, ולכך אמר שלמה בחכמתו, וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי (קהלת ז׳:כ״ח).
ואשה בכל אלה לא מצאתי
מעשה בשלמה המלך עליו השלום, שאמר ברוח הקודש: "אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי – וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי [קהלת ז' כ"ח]."
כששמעו העם והסנהדרין דבר זה, היו תמהים.
אמר שלמה: "אם תרצו אראה לכם."
אמרו כולם: "הן."
אמר להם: "בקשו אשה אחת מטובי העיר ואיש גם כן שיהיה טוב מכולם."
בדקו ומצאו איש אחד שהיתה לו אשה טובה ונאה.
שלח המלך לקרוא אותו והביאוהו לפניו. אמר לו: "תדע שאני מבקש לך כבוד ולעשות אותך שר פלטורין שלי."
השיב ואמר: "אני עבדך ואהיה לך כאחד מעבדיך."
אמר לו המלך שלמה: "אם כן, לך והרוג אשתך והבא לי את ראשה בלילה הזה, ומחר אני אתן לך את בתי ואעשה אותך פקיד על רוב ישראל."
אמר האיש: "אעשה רצונך."
הלך לביתו, והיתה אשתו נאה ומיופה והיו לה ממנו בנים קטנים. נכנס הדבר בלבו והיה בוכה ומתאונן.
כשראתה אשתו שהיו פניו נזעמים, פגעה בו ואמרה לו: "מה לך, אדוני, שאני רואה פניך זועפים?"
אמר לה: "הניחיני, שיש לי דאגה בלבי."
מיד הביאה לפניו לאכול ולשתות. ולא רצה לאכול, הרהר בלבו ואמר: "מה אעשה? אהרוג את אשתי ויש לי בנים קטנים ממנה!" אמר לאשתו: "לכי ושכבי עם בניך."
כיון ששכבה ושקעה בשינה, מיד שלף חרבו להרגה, ומצא בנה הקטן ישן בין שני דדיה ובן קטן אחר היה שוכב ראשו בין כתפיה. אותה שעה אמר: שלמה המלך שטן נכנס בלבו! ואמר: "אוי לי, מה אעשה? אם אני הורגה, ימותו אלו בנים קטנים. מיד השיב חרבו ואמר: יגער יי בך, השטן! חזר פעם שנית ואמר: אהרגה, ומחר יתן לי המלך את בתו ומעשרו. מיד שלף חרבו עליה וראה שערה פרוש על פני התינוקות. מיד נכנסו בלבו רחמים ואמר: אם יתן-לי המלך כל ביתו וכל עשרו, לא אהרוג את אשתי זו. מיד החזיר חרבו אל נדנה ושכב עם אשתו עד הבוקר.
והנה שלוחי המלך באו בשבילו והוליכוהו לפניו.
אמר לו המלך: "מה עשית? קיימת מה שאמרת?"
אמר לו: "אם טוב בעיני המלך, אל ייכנס עמי בדבר הזה. ביקשתי לעשות פעם ופעמיים ולא מלאני לבי לעשותו."
אמר שלמה: "הרי אדם אחד מאלף מצאתי!"
יצא מעליו והניחוהו עד שלושים יום.
אחר שלושים יום שלח המלך בסתר לאשתו והביאה לפניו.
אמר לה המלך: "יש לך בעל טוב?"
אמרה לו: "הן."
אמר לה: "שמעתי על יפיך ועל זיו שבפניך, ואהבתיך ליקחך לאשה ונמליך אותך על כל שרות המלכות ונלביש אותך זהב מראשך ועד רגליך."
אמרה לו: "הן, כל אשר תחפוץ אעשה."
אמר לה: "דבר אחד יזיק לנו שאיני יכול לעשות שום דבר, שיש לך בעל."
אמרה לו: "והיאך נעשה?"
אמר לה: "הרגי את בעלך ואחר כך אשא אותך לאשה."
אמרה לו: "כך נעשה."
אמר שלמה בלבו: אם כן, הורגת זו את בעלה. נעשה איזה דבר תקנה שלא ימות. מה עשה? נתן לה סיף אחד מן הבדיל. וכשראתה אותו שהוא מבהיק, אמר לה: "בסיף זה הרגי אותו, כי מיד שתתני אותו בצוארו הוא נחתך."
חזרה האשה לביתה לבעלה עם הסיף. בא בעלה ועמדה לפניו וחיבקה ונשקה אותו, אמרה לבעלה: "שב, אדוני, עטרת ראשי!"
כששמע כך, שמח שמחה גדולה. וישב בעלה, ואין בלבו שום מחשבה רעה. מיד הביאה השולחן ואכלו ושתו.
אמר לה בעלה: "אשתי, מה עסקיך זה הלילה?"
אמרה לו: "נבקש לשמוח עמך ולראותך שיכור זה הלילה."
שחק לפניה בטוב לב ושתה ונשתכר עד שנשתקע בשינה. כיון שראתה כן, עמדה ואזרה חלציה ושלפה הסיף שנתן לה המלך והתחילה לחתוך את העור. מיד הקיץ בעלה משנתו וראה והנה אשתו עומדת עליו להרגו.
אמר לה: "הגידי לי העניין, ומי נתן לך הסיף הזה ואיך היה מעשה – ואם לא תגידי לי, אעשה בשרך איברים איברים."
אמרה לו: "כך וכך היה העניין, שאמר לי שלמה המלך.
אמר לה: "אל תיראי."
כיון שהשכים בבוקר והנה שלוחי המלך באו בשבילם. מיד הלך הוא עם אשתו אל המלך, והסנהדרין יושבים לפניו. כשראם המלך שחק.
אמר להם המלך: "בבקשה מכם, ספרו לי, היאך היה המעשה."
אמרו: "כך וכך היה – הקיצותי ומצאתי את אשתי שהיתה עומדת עלי להרגני, אילולי שהיה הסיף מבדיל, כבר הייתי מת מן העולם. אני ריחמתי עליה, והיא לא ריחמה עלי."
אמר שלמה: "אני הייתי יודע שאין רחמנות בנשים, לפיכך נתתי לה סיף של בדיל."
וכששמעו הסנהדרין כן, אמרו: "אמת מה שאמר המלך: אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי – וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי."
שלושה דברי חכמה
מעשה בשלושה אחים שהלכו ללמוד תורה אצל שלמה המלך.
אמר להם שלמה המלך: "עמדו ושמשו לפני ואני אלמדכם חכמה."
ומינה אותם להיות שרי הפרגוד שלו. עמדו שם שלוש עשרה שנה. לסוף שלוש עשרת שנה אמר זה לזה: "מה עשינו? עזבנו ביתנו וכל אשר לנו הרי שלוש עשרה שנה ובאנו ללמוד תורה ושימשנו אותו ולא למדנו כלום. נקח רשות ונחזור לביתנו."
יום אחד באו אצל שלמה ואמרו לו: "אדוננו, הרי שלוש עשרה שנה שהנחנו ביתנו. תן לנו רשות לילך לראות אנשי ביתנו."
מיד קרא המלך לבעל האוצר להביא לפניו שלוש מאות זהובים.
אמר להם: "בחרו לכם אחת משתיים: או אלמד לכל אחד מכם שלושה דברי חכמה, או אתן לכל אחד ואחד מאה זהובים."
מיד נטלו עצה ביניהם ונטלו הממון ונטלו רשות והלכו להם.
כשנתרחקו מן העיר עד ארבעה מילין, ענה הקטן ואמר לאחיו: "מה עשינו? בשביל זהובים באנו לכאן או ללמוד תורה? אם תשמעו לעצתי, בואו ונחזיר הממון ונלמד חכמה משלמה המלך."
אמרו לו אחיו: "אם רצונך להחזיר הזהובים ללמוד שלושה דברי חכמה, לך, כי אנו לא נחזור לקנות דברים בממון."
מיד חזר הקטן אצל שלמה ואמר לו: "אדוני, לא באתי לכאן בשביל הזהובים. בבקשה ממך, טול הזהובים ולמדני חכמה."
מיד התחיל ללמדו ואמר לו: "בני, כשתלך בדרך היזהר. כשיעלה עמוד השחר, תהיה מתוקן לילך, ובערב תחנה מבעוד יום – הרי אחד. וכשתראה הנהר כשהוא מלא, אל תיכנס לשם אלא המתן עד שירד וישוב למקומו – הרי שניים. ולעולם סוד אל תגלה לאשה, אפילו לאשתך – הרי שלושה."
מיד נטל רשות ורכב על סוסו ורץ והלך אחר אֶחיו.
כשהגיע אליהם, אמרו לו: "מה למדת?"
אמר להם: "מה שלמדתי למדתי."
התחיל לילך ביחד עם אחיו. עד תשע שעות פגעו במקום אחד שהיה יפה לחנייתם.
ענה הקטן: "הרי המקום טוב ללין, שנמצא בכאן מים ועצים ועשב לרעות הסוסים. אם רצונכם, נלין בכאן, וכעלות השחר, אם גוזר השם בחיים, נלך בטוב."
אמרו לו אחיו: "אי שוטה! בשעה שנתת הממון וקנית הדברים, הכרנו, כי אין בך חכמה. אנו יכולים לילך עד הערב שמונה מילין, ואתה אומר שנלין בכאן?"
אמר להם: "כרצונכם עשו, כי אני לא אזוז מזה."
הם הלכו לדרכם, והוא נשאר שם והתחיל לכרות עצים והבעיר אש ועשה לו כמין צריף לו ולבהמתו. והניח הסוס לרעות עד הערב, ובערב נתן לו שעורים, ואכל הוא ובהמתו ושכב בלילה לבטח. ואחיו הלכו עד הערב ולא יכלו למצוא מרעה לבהמתם ולא עצים ולא אש. וירד עליהם שלג גדול עד שמתו מרוב הקרירות. ואותו הבחור לא הרע לו השלג מפני הצריף והאש והאכילה והשתיה. וכעלות השחר תיקן עצמו ורכב על סוסו ותפש הדרך והלך אחר אחיו ומצאם מתים. כשראם נפל עליהם בבכיה ונטל ממונם וקברם והלך לו.
ויצא השמש ונמס השלג ונתמלאו הנהרים על כל גדותם, ולא היה יכול לעבור הנהר. מיד ירד מעל הסוס והמתין עד שמָעט. וכשהיה מהלך על שפת הנהר, הביט לאותו הצד וראה שם עבדי שלמה שהיו מביאים שתי בהמות טעונות זהב ואמרו לו: "למה לא תעבור?"
אמר: "מפני שהוא מלא."
והם התחילו לעבור. כשבאו תוך הנהר שטפם ומתו. והבחור המתין עד שירד הנהר, ועבר ונטל הממון והלך לביתו לשלום.
כשראוהו נשי אחיו, שאלוהו על בעליהן.
אמר להן: "הם עומדים ללמוד חכמה."
והוא התחיל לקנות שדות וכרמים ולבנות פלטורין ולקנות מקנה וקניין.
והיתה אשתו שואלתו: "אדוני, אמור לי, מאין היה לך זה הממון?"
מיד כעס עליה והכה מכה נמרצת. אמר: "מה לך לשאול זה?" עד שפיתתהו פעם ופעמיים, עד שהגיד לה הכל.
פעם אחת הקניט עם אשתו, והתחילה לצעוק ואומרת: "לא די לך שהרגת שני אחיך, אלא שתרצה להרוג אותי!"
כששמעו נשי אחיו מיתת בעליהן, מיד הלכו וקבלו עליו לפני המלך. מיד ציוה המלך להביאו לפניו וציוה להרגו.
כשהוציאוהו להרגו, אמר להם: "בבקשה, הניחוני שאדבר דברי לפני המלך."
מיד הוליכוהו למלך ונפל על פניו ואמר: "אדוני, אני משלושת האחים שעמדנו לפניך שלוש עשרה שנה ללמוד חכמה. ואני הוא הקטן שהחזרתי הזהובים ללמוד ממך חכמה, והחכמה שלימדתני היא הגינתני."
מיד הכיר המלך האמת ואמר: "אל תירא: הממון שלקחת מאחיך ומעבדי היה שלך, שהחכמה שקנית הצילתך ממוות ומיד זאת האשה, ולך ושמח!"
באותה שעה אמר שלמה: קְנֹה חָכְמָה מַה טּוֹב מֵחָרוּץ [משלי ט"ו ט"ז].
כדי הדבש והזהב
מעשה באדם אחד שהיה בימי שאול מלך ישראל, (אולי צ״ל שלמה המלך במקום שאול המלך, ושלמה במקום דוד, ולולי זאת אין להמעשה ענין בכאן אצל ספורי שלמה) שהיתה לו אשה יפה ונאה מאד. והיתהעשירה גדולה. והאדם ההוא היה זקן ביותר והגיע זמנו ליפטר לבית עולמו. ובעבור שהאשההיתה נאה, נתן עיניו עליה השר של המדינה והיה רוצה ליקח אותה ביד רמה. והיא לא רצתה בשום סיבה ונכנס פחד בלבה עד אין תכלית. ולקחה כל הממון שלה ונתנה בכדים, ובפי הכדים שמה דבש והפקידתם ביד אדם אחד מכירו ואוהבו של בעלה בפני עדים וברחה מן המדינה.
לאחר זמן מה מת אותו השר וחזרה האשה לביתה. והאיש שהיה הפקדון בידו, עשה סעודת אירוסין לבנו ונצטרך לדבש. הלך ומצא אותם הכדים עם דבש ולקח מן הדבש אותו מעט שמצא בפי הכדים. סוף דבר מצא כל הכדים מלאים זהב – מיד לקח הממון ומילא הכדים דבש.
כשחזרה האשה לביתה, הלכה אצל האיש ואמרה לו: "תן לי הפקדון שהנחתי בידיך!"
אמר לה: "לכי והביאי לי העדים שנתת לי הדבש בפניהם וטלי דבר שלך."
והלכה והביאה העדים, והוא הוציא את כל הכלים והחזירם לה בפני העדים הנזכרים.
כשהלכה לביתה, מצאה כל הכלים מלאים דבש. התחילה לצעוק ולבכות. הלכה אצל שופט המדינה וקבלה עליו.
אמר לה השופט: "יש לך עדים?"
אמרה לו: "לאו."
אמר לה: "בתי, מה אעשה לך? לכי לשאול המלך וידון לך."
הלכה אצל שאול והוא שלחה לסנהדרין. אמרו לה: "יש לך עדים, שהפקדת לזה האיש הממון?"
אמרה להם: "אין לי עדים, כי עשיתי הדבר בערמה מפני פחד השר."
אמרו לה: "בתי, אין לנו רשות לדון אלא על פי עדים, כי אין אנו יכולין לדון דינין שבלב."
יצתה מפניהם בפחי בפש. התחילה לחזור לביתה, פגעה בדוד מלך ישראל והיה נער קטן רועה צאן והוא שרחק עם הנערים. מיד צעקה ואמרה: "בני, קבלתי ולא דנו לי מן האיש שרימני; שמעו דברי ודונו לי בחסדכם!"
אמר לה דוד: "לכי למלך, שיתן לי רשות ואני אוציא את דינך לאור."
חזרה למלך ואמרה: "אדוני מצאתי נער אחד שיודע לפי דבריו להוציא את דיני לאור."
אמר לה המלך: "לכי והביאי אותו לפני."
קראה אותו למלך. אמר לו שאול: "אמת הדבר, שתוכל להוציא זה הדין לאור?"
אמר: אם יש לי רשות ממך, בטחוני בקוני."
אמר לה: "לכי עמו."
אמר לה דוד: "הוציאי הכלים שהפקדת לאיש ההוא."
הוציאה הכלים. אמר לה: "תכירי שהם אלו הכלים שהפקדת לאיש ההוא?"
אמרה לו: "כן, אדוני."
שאל לאיש גם כן והודה שהם הכלים.
אמר לה דוד: "לכי והביאי לי כלים אחרים ריקים."
הלכה והביאה והריקה הדבש לאותם הכלים. ותפש דוד אותם הכלים ושברם לעיני הקהל; ופשפש ומצא בשברי הכלים במקום אחד שניים זהובים שהיו דבוקים בצלעות הכדים. מיד ענה דוד ואמר לבעל הפקדון: "לך והחזר הפקדון אצל האשה!"
מיד כששמע שאול וכל ישראל על כך, תמהו על הדבר מאד וידעו שרוח הקודש בו.
האיש בעל שני הראשים
מעשה שהיה בימי שלמה מלך ישראל (עי' תוס' מנחות ל"ו ע"א).
יום אחד נכנס אשמדאי מלכא דשידי ואמר לו: "אתה הוא שכתוב עליך: וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם [מ"א ה' י"א]?"
אמר לו שלמה: "כך הבטיחני הקדוש ברוך הוא."
אמר לו אשמדאי: "אם תרצה, אני מראה לך דבר, שלא ראית מימיך מעולם!"
אמר לו: "הן."
מיד הושיט ידו בארץ תבל והוציא ממנה איש בעל שני ראשים וארבע עיניים.
מיד נזדעזע ונבהל שלמה ואמר: "הכניסהו לחדרי."
שלח וקרא לבניהו בן יהוידע. אמר לו: "תאמר שיש תחתינו (תחת כפות רגלינו מעבר לכדור) בני אדם?"
אמר לו: "חי נפשך, אדוני המלך, אם ידעתי, אלא שמעתי מאחיתופל אלוף אביך, שיש תחתינו בני אדם."
אמר לו: "אם אני מראה לך אחד מהם, מה תאמר?"
אמר לו: "ואיך אתה יכול להראותו מעומקה של ארץ שהיא מהלך חמש מאות שנה ובין ארץ לארץ גם כן מהלך חמש מאות שנה?!"
מיד שלח והביאוהו אצלו. כיון שראהו, נפל על פניו ואמר: "שהחיינו וקיימנו לזמן הזה!"
אמר לו שלמה: "בן מי אתה? אמר לו: "מבני אדם אני מתולדות קין."
אמר לו: "באיזה מקום מושבכם?"
אמר לו: "בארץ תבל."
אמר לו: "יש לכם שמש או ירח?"
אמר לו: "הן וגם אנו חורשים וקוצרים ובעלי צאן ובהמות."
אמר לו: "באיזה מקום תזרח השמש?"
אמר לו: "ממערב, ותשקע במזרח."
אמר לו: "תתפללו?"
אמר לו: "הן."
"ומה היא תפילתכם?"
אמר לו: " 'מה רבו מעשיך יי כולם בחכמה עשית' [תהלים ק"ד כ"ד]."