אור ברסלב
אוצר מדרשים אלדד הדני

אוצר מדרשים· הרב יהודה דוד אייזנשטיין

אלדד הדני

מדרש אל יתהלל

הקדמה

אלדד הדני: נוסע במאה התשיעית המיוחס לשבט דן ונודע בסיפוריו הנפלאים בנוגע להשבטים בין נפתלי גד ואשר, ויבשר כי הם מושלים במדינה מיוחדת להם באפריקא המזרחית אצל שפת ים סוף ולשון ים עדן (Aden), ויספר גם אודות בני משה ויתר השבטים באסיא. אלדד הלך למסעיו שתי פעמים, בראשונה למצרים, ואח״כ עבר נהרי כוש. בשנת 880 היה בבבל ומשם הלך לברבריא באפריקא הצפונית, ובהיותו בקירואן שאלו אודותו את ר׳ צמח בר חיים גאון שהיה ראש ישיבה במתא מחסיא וחי בזמן ההוא, ומקירואן הלך אלדד לספרד, אלדד מודיע כמה הלכות שונות שהיו נהוגות בין בני עשרת השבטים שגלו לארצות רחוקות ולא ידעו מהתלמוד, רק במסורה ״מרבנו יהושע מפי משה מפי הגבורה״.

יש מן החוקרים המטילים ספק בספורי אלדד ואומרים כי הם בדוים מלבו או כי מספר רק מפי השמועה, ויש שאומרים כי אלדד לא היה ולא נברא רק משל הוא בפי סופרים אחרים אשר יספרו עליו אגדות שונות, וכי ההלכות ג״כ בדויות או כי חדשום קראים להונות את הרבנים. ולכן שאלו אנשי קירואן לר׳ צמח גאון אודותן ״לפי שיש בהן תמיהא גדולה״. אך חוקרים אחרים אומדים כי יש יסוד להספורים בקורות היהודים הפלשים באביסיניא ובכתות שונות מיהודים שהיו רחוקים מא״י ומבבל ולא ידעו את התורה שבע״פ, לדעת אברהם עפשטיין במבוא לספרו אלדד הדני: ״האמת המעטה מעורבת עם הרבה דברים דמיונים והם דומים לרומאן היסטורי שמחברו בודה מלבו אלפי פרטים על מקרה אחד אמתי כדי למשוך את לב הקורא״,

הספורים של אלדד נעתקו ע״י סופרים רבים בשנוים ונוסחאות שונות. הספור א׳ בשאלת אנשי קירואן נדפס קודם שנת 1480 (יעלינעק בית המדרש ח״ב), ספור ב' נדפס בקושטא 1519 (בית המדרש ח״ג), ספור ג׳ הוא ממדרש בראשית רבתי כ״י (ביהמ״ד ח״ו), ספור ד' נדפס בקושטא 1516 (ביהמ״ד ח״ה), ספור ה׳ הוא כעין הקדמה לשאלת אנשי קירואן השייך לספור א׳ ונתחבר בזמן מאוחר, ספור ו׳ הביאו הקראי יהודה הדסי בספרו אשכל הכפר, ספר אלדד נדפס כמה פעמים וגם בהעתקות שונות, עם יהודית אשכנזית ע״י ווייל, פיורדא 1769. עם העתקה צרפתית ואגרת לקהלת בגדאד ע״י אליקים כרמולי פאריס 1838, גם נעתק ללשון רומית ע״י גיניברארד פאריס 1584, ללשון ערבית כ״י פטרבורג סי׳ 674 וסי׳ 703, בלשון רוסית ע״י פ׳ מרגלין פטרבורג 1881, לאחרונה אסף אברהם עפשטיין כל ספורי אלדד הדני והלכותיו במהדורות שונות ע״פ כ״י ודפוסים עתיקים וכתב עליהם מבוא והערות. פרעסבורג 1891. ע״ע אלדד הדני באוצר ישראל. ספורי אלדד בנוגע לעשרת השבטים יבואו פה בערך עשרת השבטים.

הספורים ג׳ ד׳ ה׳ דומים כמעט לספורים א׳ ב', זולת אשר בספור ג׳ יש הקדמה קצרה יוסף ה׳ לי בן אחר (בראשית ל׳ כ״ד) למה נקרא לבנימין אחר לומר שהוא אחר לגלות, א״ר יודא בר סימון לא למקום שגלו י׳ השבטים גלו שבט יהודה ובנימין, י׳ השבטים גלו לפנים מנהר סמבטיון ושבט יהודה ובנימין גלו והיו מפוזרין בכל הארצות (ממדרש בראשית רבתי כ״י). ספור ו' הוא מהקראי הדסי באשכול הכפר ובו נאמר כי אלדד הלך למצרים ושב לארצו, פה מובאים רק ספור א׳ וספור ב׳:

ספר אלדד הדני, ספור א׳

ספר אלדד הדני

שאלה ותשובה בין אנשי קירואן ור׳ צמח גאון

[עפשטיין, אלדד הדני, ספור א׳]

לפני רכב ישראל ופרשיו, עמוד הימיני, פטיש החזק, אביר הרועים, ראש הגבורים, חמוש ושלוח במלחמתה של תורה, אזור וחגור בכל כלי זיין להבין ולהתבונן בספר מלחמת ה', לפרט ולפרש מסתריה, לפענח רזי תעלומיה, לגלות ולפרסם עמקי צפוניה, ולפרש סתרי עניניה לידע טעמה לבאר פתרוניה, לפקוח עינים עורות מעורוניהם, להוציא סגורים ממסגרותיהם, לפתוח לבבות מאטומיהם, להעמיד דברים על בורייהם, דבר דבור על אפניו, והוא אדונינו מאור עינינו, הדר זיוונו, הודנו והדרנו, כתר ראשנו, עטרת תפארתנו, אלופנו ומאליפנו, מר רב צמח גאון יעקב. יהי רצון מלפני אדון האדונים שיוסיף על חיי אדונינו לרוממו ולברכו, להטיב גזעו ולהטיב צמחו ולטייב שרשו, להפריח פרחו, להציץ ציצו, להניץ ניצו, ליפות פניו, להפריחו ולהמליחו, ולהמתיקו ולהצליחו, להטיב צמחו, לעשות צמחים כצמחי רבבה וכאדונינו, כי אדונינו הוא תפארת שבח ישראל, זרוע נטויה לעדת ישראל, מטה ישראל ועטרת תפארתם ולא לנו המפוזרים בלבד אלא לשבטים אשר מעבר לנהרי כוש, כי הם מלחם אדונינו אוכלים ומימיו הם שותים.

נודיע לאדונינו כי נתארח בינינו אדם אחד ושמו אלדד הדני משבט דן, וספר לנו כי ארבעה שבטים הם במקום אחד, דן ונפתלי גד ואשר, שם המקום חוילה הקדומה אשר שם הזהב. ויש להם שופט עבדון שמו, ודנין בארבע מיתות בית דין ויושבים באהלים ונוסעים וחונים ממקום למקום, ונלחמים עם חמשת (צ״ל שבעת) מלכי כוש, ומהלך ארצם שבעה חדשים, אבל חמשה מאותם המלכים סובבים אותם מאחוריהם ומשני צדיהם ונלחמים עמם בכל עת, ומי שהוא רך לבב נותנים אותו לנחלת ה׳ (חכמים למלמדים).

יש להם המקרא כלה, ואין קורין מגילה ממעשה אסתר, כי לא היו באותו הנס, ולא מגילת איכה כדי שלא לשבר את לבם, וכל תלמוד שלהם אין שם שום חכם אלא אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה.

וכל איש זרוע מהם נותנים אותו לחלק המלחמה, ואינם זזין ממלאכתם, וכשיוצאין אין יוצאין מעורבין. גבורי דן להם ג׳ חדשים ידועים רודפים אחר מלחמתם על סוסיהם ואין יורדים מעליהם כל השבוע, ולערב שבת יורדים בכל מקום שהם, וסוסיהם עומדים בכלי זייניהם. ואם לא יבואו עליהם האויבים שובתים השבת כמשפט, ואם יבואו עליהם האויבים יוצאים בכל כלי זיינם והורגים בהם רבים כגבורת השם עליהם. ויש שם מגבורי בני שמשון מבני דלילה (לא נזכר בשום מקום שהיה לשמשון בנים ובסוטה י׳ ע״א, מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר ממנו), והם רצים לקראתם למלחמה, והקטן שבהם ירדוף רבים מהם, והרמת קול כל אחד מהם בקול ענות גבורה כקול הארי, וקורא בקולו הגדול: לה׳ הישועה אל עמך שבטי ישורון גבורתך סלה. ועומדים במלחמה עד משלם שלשה חדשים, ובמשלם שלשה חדשים באים עם כל השלל למלך עדיאל (בספורים אחרים כתוב ״עזיאל״ בן מלכיאל או בן מיכאל) ומחלק הכל בשוה לכל ישראל. וכשהמלך מקבל חלקו נותן אותו לחכמים לומדי תורה, ומי שהוא ראוי לחלק נותנים לו חלק(ר״ל ומי שאינו ראוי לחלק לוקחים אחרים חלקו, שמחלקים אותו לאחרים הראוים לזה). וכן גד וכן אשר ונפתלי עד משלם שנים עשר חדש, וחוזרים.

ואין להם לשון אחר כ״א לשון הקדש בלבד, וזה אלדד הדני אפילו דבור אחד אינו מבין לא בלשון כוש ולא בלשון ישמעאל אלא לה״ק לבד. ולה״ק שהוא מדבר יש בו דברים שלא שמענום מעולם, כמו ליונה קורא תינתרא, ציפור קורא ריקות, פילפול דרמוש, כגון אלה כתבנו מפיו הרבה, שהיינו מראים לו הדבר ואמר לנו השם בלה״ק ואין כותבין אותו, ואחר ימים חזרנו ושאלנוהו על כל דבר ודבר ומצאנו אותו כדבור הראשון.

התלמוד שלהם בלה״ק מצוחצח, ואינו מזכיר בו שום חכם לא מבעלי משנה ולא מבעלי תלמוד, אלא כך אומר בכל הלכה: כך למדנו מפי יהושע מפי משה מפי הגבורה. ובא לומר איסור והיתר וראינו שתורה אחת היא, אלא בקצתם מחליפים. והוצרכנו לפרש לפני מעלת אדונינו הלשון הזה מה שכתבנו במקצת התלמוד שלהם לפי שיש בו תמיהא גדולה, ולפי שיעיין בו אדונינו וכו׳ [פה מביאים אנשי קירואן ההלכות של אלדד, עי׳ עפשטיין אלדד הדני צד 83 ובאוצר ישראל ערך אלדד הדני].

ועוד סיפר לנו, כשחרב ביהמ״ק עלו ישראל לבבל, עמדו הכשדיים על בני משה אמרו להם, שירו לנו משיר ציון, עמדו בני משה וגעו בבכיה לפני הקב״ה וכתתו אצבעותיהם בשיניהם לומר, האצבעות שהיו מכין בהן בביהמ״ק האיך נכה בהן בארץ טמאה, ובא הענן ונשאם עם אהליהם וצאנם ובקרם והוליכם לחוילה והורידם שם בלילה (עי׳ פסיקתא רבתי דף קמ״ד הוצאת איש שלום, בירושלמי סנהדרין פ״י ה׳, ומדרש איכה רבתי פ״ג). ועוד אמר לנו, ספרו לנו אבותינו ואבותינו מאבותיהם ששמעו באותו הלילה רעש גדול ובבקר ראו חיל גדול וכבד, והסב להם את הנהר שגולל אבנים וחול במקום שלא היה שם נהר מעולם, והנהר ההוא עדיין גולל אבנים וחול בלי מים ברעש גדול וקול גדול, שאלמלא היה פוגע בהר של ברזל היה מנפצו. והנהר גולל כל ששת ימי השבוע אבנים וחול בלי שום טיפת מים, ובשבת נח. ובשעה שיעריב יום הששי בין השמשות תרד עליו ענן, ואין אדם יכול ליגש אליו עד מוצאי שבת, והוא ששמו סמבטיון ואנו קוראין אותו סבטינו (או סנבטיון), ויש מקומות באותו הנהר שאין להם רוחב [אלא] כששים אמה, והם עומדים בצד הנהר משם ואנו מכאן ומספרים אלו עם אלו. והם אסורין (עי׳ ירוש׳ סנהדרין שם, ותרגום יונתן לשמות ל״ד), מפני שהנהר מקיף עליהם, ולא אנו יכולין ליכנס אצלם ולא הם יכולין לצאת משם.

ואין ביניהם חיה רעה ולא בהמה טמאה ולא שקצים ורמשים כ״א צאנם ובקרם, וחורשים וזורעים, ושואלים אלו את אלו. וספרו להם מחורבן הבית, ולא היו יודעים בני דן מאומה. אבל נפתלי וגד ואשר לאחר חורבן בית שני (צ״ל בית ראשון) באו לדן, מפני שבתחלה היו יושבים עם יששכר בעריהם, והיו מתקוטטים עמהם שהיו אומרים להם אתם בני השפחות, ונתיראו אלו שלא תפול מלחמה ביניהם, ונסעו והלכו עד שהגיעו לדן ונעשו ד׳ שבטים במקום אחד.

[והרי התשובה שהשיב להם מר צמח גאון יעקב לדברי אנשי קירואן אשר שאלו על עסקי אלדד הדני ושנוי תלמודו:]

בעסק ר׳ אלדד הדני ששלחתם לפנינו, ואשר שמעתם ממנו, ספרו לנו חכמים ששמעו מן רבנא יצחק בן מר ורבנא שמחה שראו ר׳ אלדד הדני זה והיו תמהים מדבריו, שהיו במקצתן נראים כדברי חכמים שלנו ומקצתם היו מופלגין.

בדברינו בדבר זה ראינו מקראות שיש בהם סיוע לחכמים שלנו, לפי כשעלה סנחריב והגלה שבטי זבולון ונפתלי בשנת ח' לאחז המלך, ומן יסוד המקדש עד שמונה לאחז קרוב לס״ד שנה. וכיון שראו בני דן שהיו גבורי חיל שהתחיל מלך אשור לשלוט בישראל, יצאו מארץ ישראל לכוש וחנו שם, להיותה ארץ גנות ופרדסים שדות וכרמים, ארץ רחבת ידים מלאה כל טוב, ונתנו לבם לעבוד את ה׳ ביראה, ולעשות כל מצותיו באהבה, והועיל להם כי נכתרו בשני כתרים, בתורה ומלכות, כאשר ספר ר׳ אלדד הדני זה.

ושנו רבותינו עשר גליות גלו ישראל (עי׳ מדרש עשר גליות), ד׳ ע״י סנחריב וד׳ ע״י נבוכדנצר, ואחת ע״י אספסיינוס ואחת ע״י אנדריינוס, ולא הוזכר שבט דן בכל הגליות, לפי שמעצמו הלך לכוש קודם החורבן קל״ה שנה. נראה לו שאין פגם בדבר זה שמא לא נסע דן עד גלות שלישי (לדעת עפשטיין משתדל הגאון ר׳ צמח לתרץ החילוק שבין חז״ל ואלדד, שחז״ל יאמרו שדן הלך לכוש בימי אשור (מ״ר כ״ב, ומדרש כונן) ואלדד יאמר שיצא לשם כבר בימי ירבעם, וע״ז יאמר ר׳ צמח נראה לי שאין פגם בדבר זה שמא לא נסע דן עד גלות שלישית, ואפשר ששכחו זמן יציאתם מא״י).

ואומר ר׳ אלדד שדנין בד׳ מיתות: סקילה שרפה הרג וחנק, וחכמים דרשוה ואמרו כל מיתה האמורה בתורה אינה אלא חנק (סנהדרין נ״ב ע״ב).

וכי בני משה אצלם ונהר סמבטיון מקיף עליהם —אמת אמר, שכך אומרים חז״ל במדרש שהגלה נבוכדנצר לוים בני משה ששים רבוא וכיון שהגיעו לנהרות בבל הם וכינוריהם אירע להם כמו שסיפר לכם ר׳ אלדד.

וקודם ביאת אבותינו לארץ כנען הם נתעסקו במלחמות ושכחו המשנה שלקחו מפי יהושע (צ״ל מפי משה) ואפילו יהושע ע״ה אמרו עליו שנולדו לו ספקות אחר מיתת משה (תמורה י״ד:), ובכל השבטים שהיו בכל הארץ, שבטי יהודה ובנימין החזיקו בתורה על כלם.

ואל תתמהו על השנוי והחלוף אשר שמעתם מפי אלדד, שהרי חכמי בבל וחכמי א״י שונים משנה אחת בתיקון רב, ואין פוחתין ואין מוסיפין, ולפעמים תלמידים הללו אומרים טעם אחד והללו אומרים טעם אחר, כמו שני חכמים היושבים להבין במקרא או במשנה, זה נראה לו טעם אחד וזה נראה לו טעם אחר. ואפילו במקראות שהן קבועין בכתוב יש שנוי בהן בין בבל לא״י בחסרות וביתרות ובפתוחות ובסתומות ובפסקי טעמים ובמסורת בחתוך הפסוקים. וכל שכן המשנה שהיא דבר מסותם, עמוק עמוק מי יכילנו, ויש לומר שאינו כלל רחוק שאלדד זה שגג והחליף מרוב צרותיו שעברו עליו וטורח הדרך המענה גוף האדם. אבל המשנה תורה אחת היא, עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, ואין אתה מוצא חלוף, לא חלוף בדבר גדול ולא חלוף בדבר קטן, אלא בתלמוד. שאנשי בבל גורסין אותו בלשון ארמית ובני א״י לשונם לשון תרגום (סורסי). ואף החכמים שגלו לכוש פתרו התלמוד בלה״ק שהם מכירים אותה. וזה שאין בו שם חכם לפי שכל משנה שהיו ישראל דורשין במקדש סתם היתה ולא היה בה שם חכם. והתורה אחת היא בין במשנה בין בתלמוד וממעין אחד הכל שותין, ואין נכון לפרש כל דבר, שנאמר כבוד אלהים הסתר דבר (משלי כ״ה).

ושאמר אלדד שהם מתפללים על חכמי בבל בראשונה ואחר על כל הגלות, יפה הם עושים, מפני שעיקר החכמים והנביאים לבבל גלו, והם יסדו את התורה וקבעו ישיבה בנהר פרת מימי יהויכין מלך יהודה ועד היום הזה. והם היו שלשלת החכמה והנבואה, ומהם תורה לכל העם יוצאת. וכבר הודענו לכם שממעין אחד הכל שותין, והתחזקו במה שהחכמים דורשין לכם, ובתלמוד שלמדו לכם, ואל תטו ימין ושמאל מאחרי כל דבריהם, שכן כתוב על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה (דברים י״ז).

ספר אלדד הדני, ספור ב׳

[שם; בית המדרש ח״ג]

בשם ה׳ אלהי ישראל, ישתבח שמו של אלהינו המלך מלכי המלכים שבחר בישראל מכל האומות ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו, מצות ישרים וחי בהם, ואתם אחינו בני הגולה חזקו ואמצו לבבכם לקיים מצות אלהינו בזמנה, כי כל זמן שישראל עושים רצונו של מקום אין אומה ולשון שולטת בהם. ושלום לכם אחינו בני הגולה ושלום לירושלם עיר תפארתנו מקום בית אלהינו המחולל בגוים, ומקום מכוון כנגד קדשי הקדשים, ושלום לכל זקני ישראל ואומני תורת יה ומפרשיה כהניה ולוייה, כל שבטי ישראל ויהודה גדול וקטן. האל יחזק לבבכם בה׳ אלהינו ובנביא אמת משה רבינו הצדיק עבד ה׳.

[ועכשיו נספר לאחינו שבטי ישורון על עסק אלדד הדני המגיד כל זה, איך היה יציאתו בכל הארצות שהוא נאצל משבט דן ועשה לו השם נס גדול והצילו מכמה מקומות, וכמה צרות שעברו עליו לצאת לאלו הארצות ללכת להגיד לכל בני ישראל המפוזרים בגולה ענייניו וענין ארצנו לבשר אותם נחמות ולדבר על לבם דברים טובים] (הוא כעין מבוא לספור הבא, והמוסגר הוא הערת הסופר המעתיק. וכתב אלדד הספור הזה ליהודי ספרד אשר יצא אליהם לבקשם שיתמכו בידו).

וכך היה יצאתי מעבר לנהרי כוש. נכנסנו אני ויהודי אחד משבט אשר בספינה קטנה [לסחור] עם אנשי הספינות, ויהי בחצי הלילה וישב ה׳ רוח גדול וחזק מאד ונשברה הספינה, וימן ה' ותפשתי לוח אחד, ויהי כראות חברי כזה ויתפוש גם עמי על אותו הלוח והיינו עולים ויורדים בו עד שהשליך אותנו הים אצל אומה אחת ששמה רומרנוס (או רומרום במלכות כוש), והם כושיים שחורים בעלי קומה בלא בגד ובלא שמלה עליהם, כי כבהמות נמשלו ואוכלים בני אדם. וכשבאנו לארצם תפשו אותנו, וראו את חברי בריא ושמן ומעונג, ושחטו אותו ויאכלוהו, ויצעק אוי לי שהכרתי לאומה זו שהכושיים יאכלו את בשרי, ויטלו אותי כי חולה הייתי בספינה ושמו אותי בקולר עד שאשמן ואבריא והביאו לפני כל מאכלות טובות אסורות ולא אכלתי דבר, והטמנתי האכילה, והיו שואלים אם אכלתי ואמרתי כן אכלתי.

והייתי עמהם זמן רב, עד שהש״י עשה עמי נס ובאו עליהם חיל גדול ממקום אחר, ושבו אותם ובזזום והרגום, ובתוך השביה שבו אותי עמהם. והיו אותם הרשעים עובדי אש וישבתי עמהם ארבע שנים, והיו בכל בקר עושים אש גדול ויקדו וישתחוו לו, עד שפעם אחת הביאוני למדינת אציץ (או אצין, צין, אלצין אצל בעל הכוזרי מאמר ב' סי׳ י״ט).

וימצאני יהודי אחד סוחר משבט יששכר וקנה אותי בשלשים ושנים זהובים וחזר עמי לארצו. והם שתים בהררי תהום (ההרים אצל הים, כי תהם בלשון ערבית היא הארץ שאצל הים), והם תחת ארץ מדי ופרס והם מקיימים פסוק זה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א׳:ח׳), ואין להם עול מלכות כ״א עול תורה, ועמהם שרי חיילים אבל אינם נלחמים עם אדם כ״א בתורה, והם בשלוה והשקט ואין שטן ואין פגע רע, והם חונים מהלך עשרה ימים על עשרה ימים, ויש להם מקנה הרבה מאד וגמלים וחמורים ועבדים ואין מגדלים סוסים, ואין בידם כלי זיין כ״א מאכלת לשחיטה. וגם אין בידם עושק וגזל, ואפילו אם ימצאו בדרך שמלות או ממון לא יושיטו ידיהם לקחתו, ויש קרוב להם רשעים עובדי אש וישאו אמותיהם ואחיותיהם לנשים, אבל אינם מזיקים להם ואין מועילים (עוזרים). ויש להם שופט ושאלתי עליו ואמרו לי ששמו נחשון, וארבע מיתות ב״ד בידם ומדברים בלשון קדש ובלשון פרס.

ובני זבולון חונים בהררי פארן (נוסחא אחרת ״פריאן״ ועי' הערת עפשטיין שם), ומגיעים בשכונתם [של בני יששכר], ונוטעים אהלים של שער הבאים להם ממדינת ארמיניא, ומגיעים עד נהר פרת ועוסקים בפרקמטיא. ויש להם ארבע מיתות ב״ד על אופניהם.

ושבט ראובן נגדם מאחורי הר פארן, ויש ביניהם שלום ואחוה וריעות. ואלו (השבטים הנ״ל) הולכים ביחד למלחמה וכורתים (גוזלים) הדרכים, וכל שללם ביחד יחלוקו, והולכים בדרך מלכי מדי ופרס, ומדברים בלה״ק ובלשון פרס, ועמהם מקרא ומשנה ותלמוד ואגדה, וכל שבת ושבת פותחין טעמי תורה בלשון הקדש והסברא בלשון פרס.

ושבט אפרים וחצי שבט המנשה שם בהררי נגד מדינת ״מכה״ טעות הישמעאלים, והם אלו זעומי נפש וקהויי לב, בעלי סוסים וכורתים הדרכים ולא יחוסו על שונאיהם ואין להם מחיה כ״א מהשלל, והם אלו גבורי מלחמה אחד מהם יוציא באלף.

ושבט שמעון וחצי שבט המנשה הם בארץ כשדים (בספורים אחרים ״כדריים״ או ״כוזרים״) רחוקה ששה חדשים, ואלו הם מרובים מכולם ולוקחים מס מעשרים וחמשה מלכיות וקצת מהישמעאלים פורעים מס.

ואנחנו אומרים בארצנו שקבלה היא בידינו שאתם בני הגולה שבט יהודה ושבט בנימין תחת אמונת ע״ז בארץ הטמאה המפוזרים תחת רומי שהחריבו בית אלהינו, והיונים והישמעאלים חרבם תבא בלבם וקשתותם תשברנה.

ויש לנו קבלה איש מפי איש שאנחנו בני דן היינו בתחלה בארץ ישראל יושבי אהלים, ולא היה בכל שבטי ישראל בעלי מלחמה גבורי חיל כמונו. וכשעמד עליהם ירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל ועשה שני עגלי זהב נחלקה מלכות בית דוד ונקבצו. השבטים ואמרו קומו והלחמו עם רחבעם ועם ירושלם, אמרו לו למה אנחנו נלחמים עם אחינו ועם בן אדונינו דוד מלך ישראל ויהודה, חלילה וחלילה! באותה שעה אמרו זקני ישראל אין לך בכל שבטי ישראל כמו שבט דן גבורים. מיד אמרו לבני דן קומו והלחמו עם בני יהודה. אמרו לו בחיי ראש דן אבינו אין אנו עושין מלחמה עם אחינו ולא נשפוך דמם. מיד נטלו בני דן חרבות ורמחים וקשתות ונתנו עצמם למות לילך מארץ ישראל, כי ראינו שאין לעמוד. נלך מעתה ונמצא לנו מנוחה ומקום, ואם נמתין עד לסוף יוליכו אותנו. ונתנו לב ונתיעצנו לבא מצרים להחריבה ולהרוג כל יושביה. אמרו לנו נשיאינו והלא כתיב לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות י״ד) ואיך תצליחו? אמרו נלך על אדום או עמון ומואב להשמידם ונשב במקומם. אמרו נשיאינו כתוב בתורה שהקב״ה מנע את ישראל מעבור בגבולם. לסוף נתנו עצה לילך למצרים ולא על הדרך שהלכו אבותינו וגם לא להחריבה אלא כדי לעבור לנהר פישון (נילוס) לארץ כוש. ויהי כי הקרבנו למצרים ויקחו רעדה כל מצרים וישלחו אלינו אם למלחמה ואם לשלום? ונאמר להם לשלום! נעבור בארצכם לנהר פישון, כי שם נמצא מקום מנוחה. ויהי כי לא האמינו ויעמדו על משמרתם כל מצרים עד שעברנו ארצם והגענו לארץ כוש, ומצאנו אותה ארץ טובה ושמנה, ובה שדות וכרמים גנות ופרדסים. ולא מנעו לבני דן לשבת עמהם כי בחזקה לקחו את הארץ. ויהי כי רצו להרוג לכולם ויהיו למס פורעים לישראל וישבו עמהם שנים רבות עד שפרו ורבו עד מאד ויהי לנו עושר גדול.

ואח״כ עלה סנחריב מלך אשור והגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה ויוליכם לחלח וחבור והרא ונהר גוזן (דהי״א ה׳ כ״ו). ועוד עלה סנחריב פעם שניה והגלה לשבט אשר ולשבט נפתלי והולך אותם לארץ אשור (מ״ב ט״ו כ״ט). ואחרי מות סנחריב נסעו להם ג׳ שבטים מישראל והם נפתלי גד ואשר לארץ כוש והיו נוסעים וחונים במדבר עד שבאו אצל גבולם והרגו באנשי כוש מהלך עשרים ימים, והם נלחמים עד היום הזה עם בני מלכיות של כוש.

והללו ארבעה שבטים שהם דן ונפתלי גד ואשר חונים בחוילה הקדומה אשר שם הזהב (והם מקומות טובים וקיימים במלכות פרויים ממשלת הורינוס, ובוטחים בקונם תחלה והאל בעזרם. והשבטים האלה שמו ידיהם בעורף אויביהם, ובכל שנה ושנה עושים מלחמה עם שבע מלכיות ושבע ארצות. ושמות הארצות האלה תוסינ״א וקמת״ו וקוב״א ותריאוג״י ותקול״א וכרמ״א וקאלו״ם (בשנוים בספורים אחרים) והם מעבר לנהרי כוש. ואלו ד׳ שבטים יש להם זהב וכסף ואבנים טובות וצאן ובקר וגמלים וחמורים הרבה מאד, וזורעים וקוצרים ויושבים באהלים. וכשירצו נוסעים וחונים עם אהליהם מגבול לגבול מהלך שני ימים על שני ימים, ובמקום שהם חונים אין לך מקום [שתכנס שם רגל ואינם חונים] כ״א בשדות וכרמים.

ושם מלכם עוזיאל, ושם הנשיא הגדול אליצפן מבני אהליאב למטה דן, ודגלו לבן כתוב בשחור: שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. ובעת אשר יבקש לצאת למלחמה יצעק הצועק בקול שופר ויבא שר הצבא ויצאו החיילות מאה ועשרים אלף דגלים לבנים קטנים. וכל חדש וחדש (צ״ל שלשה חדשים) יוצא שבט אחד למלחמה והשבט עומד בחוץ שלשה חדשים, וכל מה שיביאו משלל אויביהם יחלקו עם שבט שלהם. ומבני שמשון שבט בן דן אלו על כלם, אין בורחים כלל כי בושה גדולה אצלם, והם כחול הים עתה ואין להם עסק כ״א מלחמה, ובעת שילחמו יאמרו, לא טוב לגבור שינוס, ימות בחור ואל ינוס, יחזק לבו אל ה׳, ואומרים כמה פעמים וצועקים כולם יחד, שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, ואז ישמרו כולם.

וכך הם עושים עד משלם ג׳ חדשים וחוזרים, ומביאים כל השלל למלך עוזיאל ומחלק הכל עם כל ישראל. וזה החוק להם מהמלך דוד עד היום. והמלך עוזיאל לוקח חלקו ונותן המלך לכל החכמים בעלי תורה יושבי אהלים חלקם ואח״כ כולם נוטלים חלקם והנשיא על המלחמה. וכן עושים בשלשה חדשים יוצא נפתלי, בשלשה חדשים יוצא גד, וכן כולם עד תשלום י״ב חדש וחוזרים חלילה.

ועוד שבט משה רבינו ע״ה הצדיק עבד ה׳, ונקרא שמו אצלנו שבט ינוס שנס מע״ז ודבק ביראת ה׳. והים סובבו מהלך שלשה חדשים על שלשה חדשים ושוכנים בבתים מפוארים ובבנינים הדורים ובמגדלים יכינו לעצמם בזמן שמחתן על הלפנט (פיל) ואין עמהם דבר טמא ולא עוף טמא ולא חיה טמאה ולא בהמה טמאה ולא זבוב ולא פרעושים ולא כנים ולא שועלים ולא עקרבים ולא נחשים ולא כלבים, כי כל זה יצא מהע״ז שיעבדו בארץ, זולתי צאן ובקר ועופות. וצאנם יולידו שתי פעמים בשנה, וגם זרעם יזרעו שתי פעמים בשנה, וזורעים וקוצרים, ולהם גנות ופרדסים וזיתים ורימונים ותאנים וכל מיני קטניות ואבטיחים וקשואים ובצלים ושומים ושעורים וחטים ומכל אחד יצא מאה [שערים].

והם בעלי אמונה, ותלמוד שלהם כולו לשון הקדש, וכך הם שונים: ככה למדונו רבותינו מפי יהושע בן נון מפי רבינו משה מפי הגבורה. ואינם יודעים בחכמים כי בבית שני היו ולא השיגום. ואינם יודעים לדבר כ״א בלשון הקדש, וכולם טהורים בעלי טבילה, ואינם נשבעים כלל, ומי שזוכר השם לבטלה יצעקו עליו ויאמרו כי בעון שבועה בניכם ימותו קטנים (תחת בעון נדרים, שבת ל״ב:). והם מאריכים ימים ויחיו מאה שנה או מאה ועשרים שנה, ולא בן ימות בחיי אביו, וישיגו לשלשה או ארבעה דורות, והם זורעים וקוצרים [בעצמם] לפי שאין להם עבדים ושפחות, וכולם שוים. ואין סוגרים בתיהם בלילה כי בושה הוא להם, והולך נער עם המקנה מהלך עשרה ימים ואין מפחד לא מלסטים ולא משדים. וכולם לויים ואין להם לא כהן ולא ישראל ועדיין [עומדין] בקדושתו של משה רבינו הצדיק עבד ה'.

ועוד אינם רואים בני אדם ולא בני אדם [רואים] להם (אותם), אלא ארבעה שבטים הללו היושבים מעבר לנהר כוש. ויש מקום שרואין אלו לאלו ומדברים בצעקת אדם ונהר סבטינו (סמבטיון) ביניהם, ואומרים כזה אירע לנו במלחמה, והם הודיעו לכל ישראל מה שאירע להם. כשהם רוצים לדבר או לעסק גדול, יש להם מין יונים ידועים ביניהם וכותבים אגדותיהם וקושרין בכנפיהן או ברגלי היונה, והולכין ועוברים נהר סבטיון ובאות היונות למלכיהם ולשריהם. ועוד יש להם אבנים טובות הרבה מאד וכסף וזהב, ויזרעו פשתן ומגדלים תולעת שני ועושים בגדים נאים עד אין קץ. והם כיוצאי מצרים חמשה פעמים כי אין מספר. ורוחב אותו מקום הנהר מאתים אמה כמטחוי קשת, והנהר מלא מאבנים גדולות וקטנות וקולן ירעם כרעש גדול ברוח סערה בים, ובלילה ישמע קולו מהלך יום. ויש אצלם ששה מעינות ויקבצו כולם לאגימא אחת וישקו מהם ארצם, ושם ישרצו בה דגים טהורים. והנהר הולך והאבנים והחול ירעימו ששת ימי המעשה, וביום השביעי ישבות וינוח עד מוצאי שבת. ומעבר לנהר מצד לארבעת השבטים הללו יש אש תלהט בשבת ולא יוכל אדם לננוע [במקום] כמהלך מיל.

וזה שמי, אלדד בן מחלי בן יחזקאל בן חזקיה בן עלוק בן אבנר בן שמעיהו בן חתר בן חור בן אלקנה בן הלל בן טוביה בן פדת בן עינן בן נעמן בן טעם בן טעמי בן אונם בן נאול בן שלום בן כלב בן עמרם בן דומם בן עובדיהו בן אברהם בן יוסף בן משה בן יעקב בן כפור בן אריאל בן אשר בן איוב בן שלם בן אליהוא בן אהליאב בן אחיסמך בן חושים בן דן בן יעקב אבינו ע״ה ושלום לכל ישראל אמן.

[שגר אגרות הללו מר אלדד זה לספרד שנת ארבעים ושלש (ד״א תרמ״ג), וזה מר אלדד מלא תורה ומצות, ואם ישב אדם עמו מבקר ועד ערב לא יפסק לשונו מטעמי תורה בלשון קדש, ומתוקים דבריו מדבש ונופת צופים. הקב״ה יתן לו שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא].

תם ספר אלדד הדני

תוכן העניינים

אוצר מדרשים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה