אוהב משפט חלק א· רבי פראג'י אלוש
סימן כ
שאלה מי שבאו לו שעורים בספינה ונמצאו מהם שמראיתם ירוק ואומרי' שזה בא ע"י גשמים שירדו עליהם בגורן או בספינה וי"א מפני שהיו טמונים בבורות (הנק' מטמו"ר) ע"י הלחות אם צריך למכרם קו"ף לא"י וכמ"ש מרן בסי' המ"ח ס"ג או די בבטול:
תשובה כ' הטור בסי' תס"ז בשם בה"ג דחטים שבאו בספינה אם לחות הם או שנשתנה מראיהן בידוע שבא עליהם מים ואסור להשהותם בפסח ופ' מרן בש"ע שם ס"ג וה"ה הכא כיון שנשתנו מראיהן אסורים בשהיה והגם דילד"ח ולומר דהתם מיירי שכלם נשתנו משא"כ הכא שנשתנו רק מיעוטם ובטלים ברוב ושרו בשהיה מ"מ נר' דכיון שיכול לברר אותם שנשתנו מראיהן והם ניכרים ל"ב וכמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תפ"ה בחטים שנפלו למים ונתנגבו ונתערבו דכל איסור ניכר אפי' באלף ל"ב וכיון שכן חטים אלו הרי אפ' לבדקם דדילמא יש בהם שנתבקעו ואינם בטלים ע"ש וה"נ כיון שאפ' לברר אותם שנשתנו ל"ב וכ"מ מדברי הב"ח שם בנדון מרדכי הארוך בחטים שנתבקעו ונתיבשו ונתערבו באחרים ואינו ניכר שפ' דשרי להשהות החטים בעינם דכבר נתבטל ביבש ומ"מ צריך בטול למבוקעים דאע"פ שאינו ניכר ה"ל כמונח בכד וע"י בטול שרי להשהות וכו' ע"ש משמע דלא התיר בשהיה רק משום דאינו ניכר והגם דהמ"א בסי' תמ"ז סקמ"ה ה"ד הרשב"א הנז' וכתב ולפמש"ל (סקמ"ב) בשם הב"ח מותר להוסיף עליהם עד ס' ולטחנם ולהשהותם ושכ"ן עיקר הרי מסיק דאין להקל נגד הרשב"א ע"ש. ובעיקר מ"ש המ"א בלשונו ולטחנם הרואה להב"ח יראה שלא הזכיר טחינה כלל לא בסי' תמ"ז ולא בסי' תס"ז ונר' שהוא ט"ס גם ה' מחצית השקל לא העתיק תיבת ולטחנם ע"ש:
וראיתי להב"ח סי' תמ"ז ע"ד הגהמ"י בחטים חמץ שנתערבו בחטים כשרים ולא נודע עד לאחה"פ דאסורים באכילה דאפי' להרא"ש שפ' דתערובת חמץ יבש ביבש חד בתרי בטל ומותר הכל באכילה הכא מודה דבעי' ס' כמו לבסוף כשיטחננו דאז שרי כשיש ס' דקמח בקמח הוי לח בלח וכו' ע"ש והוא ק' דהרא"ש ס"ל דיבש ביבש שנתערב נעשה התר גמור ומותר לבשלם כא' כמבו' בטי"ד סי' ק"ט ע"ש וה"ן כיון שנודע התערו' ונתבטל חד בתרי מותר לטחנו וא"ץ ס' וצ"ע:
והנה ה' מחצית השקל בסי' תמ"ז כ' ע"ד המ"א הנז' דמשמע מלשונו דהרשב"א אוסר להוסיף אפי' להשהותן ואע"ג שכ' בתחלת דבריו אסור להוסיף כדי לאכלן מ"מ ס"ל להמ"א דמה שסיים דלהשהותו נמי אסור מיירי אף שרוצה להוסיף דהוי מאס"ל מדלא ביאר התר זה ע"ש ואני תמה ע"ד שזה מבו' להדיא בתשו' הרשב"א שם וז"ל ולהצניעו עד לאחה"ף מסתבר' ג"ך שהוא אסור והראיה מההיא דרבא דטבעא בחישתא דלא ערבינהו ושהינהו לאה"ף ע"ש הרי להדיא דגם במערב כדי להשהות אוסר וצ"ע [א"ה וכ"ה מוכרח לפי הט' שכ' הרשב"א שזכר ה"ה ז"ל דכל איסור ניכר אפי' באלף ל"ב וכו' דלפ"ז פשי' דל"מ הוספה גם לענין שהיה ועוד ק' על המחה"ש ז"ל שהוצרך לט' דאמאס"ל ול"כ בפשי' משום דהאיסור ניכר ולכ"ן לענ"ד דכונת המה"ש היא להוכיח דאפי' להוסיף עד ס' ולטחנם ולהשהותם אסור אע"ג דהשתא אינו ניכר משום מאס"ל דמ"ש הרשב"א בתחלת דבריו דאסור להוסיף כדי לאכלם (והיינו בטוחנם קו"ף וכ"ן מדברי המה"ש שהבין כן דברי הרשב"א) הה"ן להשהותם וכמו שהוכיח מדלא ביאר וכו' ולזה לא הביא מהא דכ' הרשב"א בהדיא ולהצניעו וכו' ומהראיה דארבא וכו' דההיא להשהותם כמות שהם יבש ביבש דאדלעיל מיניה קאי שכ' דאסור לאכלם כמות שהם יבש ביבש וכדמוכח מדכתב בט' דמילתא משום דהאיסור ניכר ולכן לא נקט בלשונו ולערבו ולהצניעו כמ"ש אח"ז וז"ל והראיה מההיא דרבא דלא ערבינהו ושהינהו וכו' משום דמיירי במשהן כך דסגי ברובא אי לאו מט' דה דהאיסור ניכר וכבר הם מעורבים חד בתרי אבל לאסור להוסיף עד ס' ולטחנם אין ללמוד מההיא דארבא די"ל דמיירי שכלם או חצים נתחמצו עד שקשה מאד למצא ס' כנגד כל החטים שבספינה ולטחון כלם ולהשהותן ועדיפא מהא א"ל לזבנינהו קבא קבא ומ"מ הוכיח שם הרשב"א בתחי' התשו' דאסור להוסיף כדי לאכלן בפסח משום דאם היה מותר לאכלן היה נקל עליו לקבץ מחטי בני העיר ולהרבות על חטים שבארבא ויטחנם ויחזיר לכאו"א את שלו א"נ י"ל שהוצרך לתקן זה לענין שא"ץ לטחנם כלם ק"ף ומ"מ הוכיח דאסור להוסיף כדי לאכלם דאל"ך הול"ל להם דשרי לטחון מהם ק"ף מה שצריכים לאכול עכ"פ בפסח והשאר ימכר ק"ף ולפ"ז מ"ש המ"א ולטחנם הוא בדוקא דאל"ך. הוי האיסור ניכר וכנז"ל וכ"מ מדהצריך ס' ואי בלא טחינה הו"ל יבש ביבש ודי במה שהיה מעורב חד בתרי א"ו כמ"ש וכונת המ"א דלפמ"ש הב"ח דלהשהות מותר לערב בידים ה"ן מותר להוסיף עד ס' ולטחנם דהגם דהב"ח אפשר דמיירי באינם ניכרים ומט"ז ל"ך טחינה מ"מ שפיר יליף מינה המ"א לנדון הרשב"א דכיון דק"ף התירא הוא ול"ש ביה אמאס"ל שרי לטחנו ותו הו"ל אינו ניכר וגם המה"ש הזכיר טחינה בסו"ד וז"ל וכן מה שהסכים פה להרשב"א דאפי' להוסיף ולטחנם וכו' ע"ש. מיהו ק' אהא דמוכיח הרשב"א לאסור להצניעו מההיא דארבא דלפ"מ שמבו' מדברי המ"א דגם להשהותם שייך מאס"ל ודלא כהב"ח נימא דהתם ה"ט משום מאס"ל אבל אם מעורבים חד בתרי שרי להצניעם כך ועי' להפמ"ג במש"ז סי' תמ"ז סק"ה סד"ה כתב ע"ש ותי' ידי"ן הרכ"ץ הי"ו דדוקא לערב בס' ולטחנם דעי"ז ניתרים לאכילה בפסח שפיר שייך מאס"ל משא"ך בתערובת חד בתרי דלא הותרו בפסח וכמ"ש הרשב"א ל"ש מאס"ל מפני מה שמותרי' בשהיה וא"ך שפיר מוכיח הרשב"א דא"א דכשנתערבו חד בתרי שרי בשהיה ה"ה דשרי לערב לכתחלה. ועי' לה' מגן האלף בס"ס תמ"ז שכ' ע"ד המ"א דלכאו' י"ל דהרשב"א לא אסר רק משום דהאיסור ניכר אבל להרבות ולהשהותם ש"ד אבל בתשובת הרשב"א מבו' להדיא דאסור לערבן ולהשהותם מההיא ארבא דל"ע ושהינהו ודחה לראית הרשב"א דאולי הרבה היו מחומצים ולזבוני קבא קבא עדיף ע"ש ולענד"ן כמ"ש דא"א דכנת הרשב"א להוסיף עד ס' ולהשהותם הא ודאי דאין ראיה מההיא ארבא וכדדחי איהו ז"ל אלא להשהותם כמות שהם ולזה מוכיח מדל"ע ברוב דבנקל היה מוצא וכנז"ל:
ואולם ידידינו הרב החו"ש הדו"מ כמה"ר ר' חיים חורי הי"ו הק' עמ"ש בכונת המה"ש ממ"ש וז"ל מ"מ ס"ל להמ"א דמה שסיים דלהשהותו נמי אסור מיירי אפי' אם ירצה להוסיף עד ס' וכו' ע"ש משמע שהבין מ"ש הרשב"א ולהצניעו וכו' הוא במוסיף עליהם עד ס' וטוחנן עכ"ד הי"ו ועו"ק כיון דמההיא דארבא אי"ר לאסור להוסיף והרשב"א מיירי להשהותן כמות שהם מנ"ל לאסור להוסיף ונראה דודאי אין להוכיח מההיא דארבא אלא במשהם כמות שהם ומ"מ גם כשמוסיף עליהם וטוחנם אין להתיר בלא ראיה ולכן לא ביאר הרשב"א התר זה וז"כ המה"ש שכ' דמה שאסר להשהותו מיירי אפי' אם ירצה להוסיף ר"ל שכ"ה דעת הרשב"א לאסור גם בזה כיון שאין לנו ראיה להתיר דאל"ך ה"ל לבאר אלא שלא מצא ראיה לאסור אלא במשהן כמות שהם ומהרח"ח נר"ו הנז' ההוא אמר דהמה"ש לא עמד ע"ד הרשב"א במקומם אלא ממ"ש המ"א בשמו וכ"מ ממשה"ק בתחלת דבריו ע"ד הרשב"א שכ' ט' משום דאמא ס"ל דהא איהו ס"ל חו"ן ע"ש והרואה בתשו' הרשב"א יראה שאחר שכ' ט' דמאס"ל כ' עוד לאסור עפ"ד הגאוני' דס"ל חו"ן זת"ד נר"ו (ועי' להמה"ש בהקדמתו שהתנצל שלא היה בידו כמה ספרים ומביא רק ממה שמביא המ"א בשמם ע"ש) וע"ע לה' חמד משה סי' תמ"ז סק"מ שהק' כקו' המה"ש הנז' גם הדגמ"ר הוכיח מזה בדעת הרשב"א דתע' לח בלח אחו"ן ע"ש ולאחר המח"ר לא זכרו שרים מתשו' הרשב"א עצמו שכ' ט"ז ומה שהוצרך לט' דמאס"ל הוא לחסור גם להסו' דאחו"ן שכ"ה ד' השואל א"נ לאסור גם לטחנם ולהשהותם ולזה כיון בשו"ד שכ' ולהצניעו לאחה"ף מסת' ג"ך שהוא אסור וכו' ע"ש ר"ל מאותו הט' שהציע בתחלה דאמאס"ל אבל מט' חו"ן אפ' דס"ל דדוקא באכילה ולא בשהיה וכמ"ש הח"מ שם סקי"ג וע' להח"מ סק"מ שהק' מהיכא משמ"ל להמ"א בד' הרשב"א דאפי' לטחון להשהותם אסור ע"ש ומן האמור א"ש (ועמ"ש הקצה"ר נר"ו הנד"מ דקי"ט בשם ר"י נ"ה ח"ה דהרשב"א ס"ל מעיקר הדין דאחו"ן אלא שנהג איסור במקום שנהגו) גם משה"ק הח"מ על המ"א כאן שלא אסר אלא משו' דהאיסור ניכר מדבריו בסקי"א שנתן ט' דעכ"פ החמץ בביתו ע"ש י"ל לפ"מ שכ' לעיל דמ"ש הרשב"א ולהצניעו אסור והראיה וכו' איירי במשהן כמות שהן יבש ביבש ואיכ"ל דבאמת מט"ז עצמו אסר הרשב"א דעכ"פ החמץ בביתו ואפי' אינו ניכר ונתן עוד ט' אחר בנדונו דהאיסור ניכר א"נ לפי מ"ש הפמ"ג באשל אברהם סקי"א בט' המ"א שהלכו ע"ש סופו שכשיבשלם יתנו ט' אלא דמה שנראה מדבריו דאף שיש ס' אסור להשהותם ביבשותן שכשיבשלם אוסרין במשהו ע"ש אינו מוכרח לע"ד די"ל דתרי חומרי ל"מ לילך ע"ש סופו גם לענין חומרת משהו וא"ך י"ל דמשו"ה לא אסר הכא מט"ז משום דמיירי במוסיף עד ס' א"נ י"ל לפ"מ שמבו' שם בסקי"א דבמקום הפסד סמכי' על הרא"ש דיבש ביבש שנתבטל נעשה היתר גמור ע"ש וא"ך שפיר הוצרך בכאן לט' דהאיסור ניכר לאסור גם במקום הפסד. (מיהו בעיקר דברי המ"א ס"ק י"א הנז' כבר חלק עליו והא"ר סקי"א ע"פ) ושו"ר להא"ח ה' פסח סי' ע"ו שכ' בשם הראב"ד דכרי שנפל עליו דלף במקומות מועטים בטלים ברוב וכו' והרא"ה כ' והוא שאינם ניכרים אבל אם הם ניכרים נוטלם ואוכלם ק"ף וזה שהתרנו דוקא בשלא נתבקעו וכו' ובסו"ד כ' ואע"פ שלא נתבקעו אפ' לאסו' וכו' מ"מ ראוי להחמיר באכילתו אחר שאין הפסד וכו' ויש כותבי' שאסור לקיימם בפסח הרשב"א בתשו' אפי' הוציאם ונגבום ואחר נתערבו ברוב אסור לקיימם בפסח והביא ראיית לדבר ע"ש וכנר' שכיון לתשו' הרשב"א הנ"ל ומשמע מדבריו דאף שאין ניכרים אוסר הרשב"א דקאי עמ"ש וזה שהתרנו דמיירי בשאי"ן ומזה מבו' כמש"ל דמ"ש ולהצניעו וכו' הוא במשהן כמות שהם וגם בשאי"ן אוסר דעכ"פ החמץ בביתו דאל"ך מנ"ל דהרשב"א אוסר באי"ן נימא דלא אסר אלא בניכרים עדין ואם יוסיף עליהם ויטחנם הוי מאס"ל ודו"ק ובזה א"ש דברי הב"י בסי' תס"ז שכ' ע"ד הרוקח שכ' הטור בחטים שירד עליהם דלף ונתבקעו וחזרו ונתיבשו ואין בקוען ניכר דיש לצדד וכו' ונטה להתי' וכו' וז"ל ובא"ח כ' דגן שנפל עליו מים כ' הרשב"א אפי' נגבום וכו' ע"ש דמשמע דהרוקח והרשב"א בחד גוונא איירי והרי הרשב"א איירי בניכרים כמבו' בתשו' שם ודוח"ל דמ"ש הרוקח ואין בקועם ניכר ל"ד אלא דר"ל שאינו ניכר אלא בדוחק ובהכי מיירי הרשב"א ולהאמור דהרשב"א אוסר אפי' באי"ן א"ש ומדברי ההמ"ח וצ"ל נר' דס"ל דבאי"ן מתיר הרשב"א ולאחהמ"ר אי"ן כן וכמ"ש וכ"ז לדעת הרשב"א אבל דעת הרוקח הרוקח הנז' נוטה להתיר באי"ן אלא שלא החליט ההתר וכ"ד הפו' והמרד' שזכר הב"ח להתיר בשהיה דלא התירו אלא באי"ן וכמ"ש ההמ"ח זצ"ל בד' המרד' (והיינו מדלא אשמעי' רבותא טפי דלהשהות שרי אע"ג דניכר) ועי' להב"ח שם בסי' תס"ז שכ' בט' מחלוקת המרד' עם ראבי"ה דראבי"ה ס"ל דקמח בקמח הוי יבש ביבש וגם אי איכא ס' נ"ט בפסח והמתירים ס"ל דהוי לח בלח וכיון דיבש ביבש חד בתרי בטל אם יטחנים אין כאן מאס"ל ע"ש וזה נראה כונת הפר"ח וא"ש מ"ש עליו החה"פ דליתא שהרי המרד' כ' דיבש ביבש חד בתרי בטל ור"ל דלהפר"ח אין זה עיקר הט' שהרי ראבי"ה סובר כן ואסר משום דנ"ט בפסח ובאמת מת כונתו דיבש ביבש בטל אם יטחנום ל"ה מאס"ל והנה לכאורה י"ל דפלוגתייהו היא דהחטים שנתבקעו היו ניכרים ע"י הדחק וראבי"ה ס"ל דכיון דאפ' לבדקן ל"ב וכמ"ש הרשב"א בתשו' הנ"ל אבל היכא שאכלו מן התבואה קי"פ התיר מס"ס ואף דאכתי אפ' לברר י"ל דס"ל כהפוס' דס"ס שיש לברר ח"ץ לברר והמרד' ס"ל דכיון דבדיקתם קשה ל"ח ניכרים א"נ י"ל דפלוגתייהו ביבש ביבש שנתערב אי מותר בפסח ועי' להטור סי' תמ"ז שהביא מחלוקת בזה ואולי דלא ניח"ל להב"ח בזה משום דמשמ"ל דבנדון ראבי"ה איירי שיש ס' נגד המבוקעו' ויכול לטחנם ושוב אין האיסור ניכר והוו לח בלח ואין בזה משום מאס"ל כיון שיש בהם ס' כמ"ש המ"א סי' חמ"ז סקמ"א והפר"ח סי' תנ"ג ועוד דראבי"ה בלא"ה ס"ל דכיון דאכתי ל"ח הפסח אין בזה משום מאס"ל כמבו' בדבריו ע"ש. ומדברי ה"ה ז"ל שאסר בנדונו מדברי הרשב"א ומדברי הב"ח בנדון המרדכי שלא התיר אלא משום שאינו ניכר לכאור' משמע שסו' דהמרד' מיירי שאינם ניכרים כלל דאם ניכרים ע"י הדחק ואפ"ה חשיב להו שאינם ניכרים ודלא כהרשב"א א"ך לדעתו יש להתר בנדון ה"ה ז"ל אם לא שנאמר דנדון ה"ה ז"ל הוא בניכרים בלא טורח אבל בניכרים ע"י טורח י"ל דחשיב אינו ניכר ובכה"ג מיירי המרד'. ולכאורה בזה א"ש מ"ש הב"ח בסו"ד דאע"פ שאינו ניכר ה"ל כמונח בכד וכו' ר"ל דהוי כאלו הוא בעין כיון דניכר ע"י הדחק מיהו לפ"ז לא ה"ל להתר ע"י בטול ומשמע דר"ל שנתבטל בס' וצ"ל דכונתו משום דמ"מ החמץ בביתו וכמ"ש המ"א סקי"א וע"י בטול ס' התיר כמ"ש לעיל ליישב סתירת המ"א לחד תירוצא וזה נראה כונתו ג"ך בסי' תמ"ז ע"ד הגמ"י וע"ש שכ' דאפי' להרא"ש וכו' וה"ה ז"ל הניח דבריו בנ"ע ולע"ד י"ל דדוקא בשאר איסורין שהותר האיסור לגמרי ע"י בטול יבש ביבש גם לאכלו וכיון שהותר הותר אבל חמץ לא חל עליו שם התר כלל דק"ף אפי' חמץ גמור מותר ולהשהותו כמות שהוא בעין אסור וכנז' ומשה"ק לבסוף ע"ד המרדכי שהתיר לאכלו בפסח דחד בתרי בטל דהא יהיב ט' בשעת אפיה ולא הק' עליו דלאיזה דבר חל עליו שם התר ל"ק די"ל דהמרד' חולק בזה וס"ל דיבש ביבש נתבטל לגמרי ונעשה התר ושו"ר לה' חקי דעת סי' תס"ז סק"ב מ"ש בכונת הב"ח ע"ש:
ולענין הל' בנ"ד אם יש ס' כנגד אותם שנשתנו יש להתיר לטחנם קו"ף ולאכלם בפסח וגם הרשב"א מודה בזה וכמ"ש המ"א והפר"ח וכנז' וכ"מ בתשו' הרשב"א סי' תפ"ח בחטים שיש בהם נשוכי עכבר שכ' וז"ל וכ"ש במעשה זה שאמרת שאין בו אלא מעט בתוך הרבה וא"א לבא בו לידי איסור דאו' ע"ש משמע שהתיר לטחנם אע"ג דניכרים ול"ה מאס"ל וע"ך משום שיש בהם ס' וכשטוחנ' אין כונתו לבטל אלא לטחון וכן דקדק הב"ח בסי' תנ"ג מדברי הרשב"א הנז' וכן חילק השכנה"ג שם הגהב"י אות ג' (בד"ה אמנם) בדעת הרשב"א וכ"כ העה"ש סי' תס"ז סוף אות י"ג וכ"כ בחה"פ סי' תמ"ז סק"ז משם ה' ארעא דרבנן סי' ט"ז ומשה"ק ע"ד מדכ' הטור שאינו טוחן כדי לבטלם ע"ש לא ידענו מאי ק"ל דגם מ"ש האד"ר דהתם שאני שכבר היו בהם ס' ואינו מוסיף בידים היינו לומר דאינו מתכוין לבטל אלא לטחון ומ"ש מרן בסי' תנ"ג ס"ג אם לא ביררו החטים מאכילת עכבר אין בכך כלום ע"ש דמשמע דלכת' אסור אע"ג דאין כונתו לבטל כבר כ' הפמ"ג בא"א סק"ה דמיירי דליכא ס' ע"ש (וכ"ב, מהרח"ב ז"ל הו"ד בס' קצה"ר נר"ו דמ"ב ושז"כ המ"א סק"ה שכ' ואפי' אין ס' משום דמהב"י נר' דאפי' לכת' מותר וע"ש ברצ"ט באורך) והגם דמוהרמ"ז זצ"ל בויאמר משה או"ח סי' י"א כ' משם מהרמ"ך וכדומה ששמע ממהרא"ך בשם מ"ז מהרש"ך זצ"ל דמנהגנו להחמיר בחו"נ בטעמו והוחם וממשו ולא הוחם (וכ"כ בכ"מ מספריו) ע"ש כבר הוכחנו בעניו' במ"א מדברי מ"ז עצמו שנד' בס"ס ילדי יוסף ח"ב דחשיב ג' פרטים שנוהגים פה כההגה ולא זכר דין חו"ן אלמא דמנהגנו כס' מרן דאחו"ן וכ"מ מכי"ק בכ"ד וכן הוכיח אמו"ר הרה"ג מוהרמ"ך נר"ו בכי"ק ושכן שמע משם מהרס"ך זצ"ל ה"ה ברכת ה' דבג' פרטים הוא דנהגי' כההגה ונראים הדברים שהם מה שזכר מ"ז הנז' וגם מהרמ"ז באיזה מקום מספריו זכר לדברי מ"ז הנז' וכנר' שח"ר בו ממ"ש בויא"מ הנז' או לספוקי מספק"ל זת"ד נר"ו ומיהו היכא דליכא הפמ"ר יש להחמיר כדעת הי"ח שזכר מרן וכמ"ש בהג' לעיל ס ס"ס י"ג ולכאורה יש לאסו' ללוש במים דלהאומרים שנשתנו מלחות הבור הוו מ"פ (ע' בסמוך בס"ד) ומ"פ ע"מ ממהרים שהחמיץ ואף כשנתיבשו המ"פ תוך המים נר' מדברי הח"י סי' תנ"ג סקכ' ב דיש להחמיר וכ"כ סי' תס"ב סק"ג וסי' תס"ו סק"ז דישהנו אה"פ ואם לש יאפה מיד וכן הפמ"ג בא"א סי' תס"ב סק"ג ה"ד הח"י שכ' לאסור (והתימא מהקצה"ר נר"ו דרל"ה שכ' דדעת הח"י להתי' בנתיבשו) וכן יש להוכיח מת' הר"ן סי' נ"ט (ומתבאר שם דאפי' נתיבשו בחטים אסור ועי' להמאמ"ר רס"י תס"ב) וכ"ן דעת מהרש"א במשד"ר רס"י תס"ב ע"ש (וע"ש שכ' לאסור גם בנתיבשו המים ללוש אח"כ במ"פ והוכיח כן מהרוקח ולפ"ז יש לאסור בנ"ד גם ללוש במ"פ שמא בא הלחות ע"י מים אלא דבמ"א כ' הנלע"ד על ראיתו והוכחנו שאין לחוש לנתיבשו המים שאין בהם שום ט' כמ"ש הפו' סי' ר"ד וע"ש בלבוש ובס' האשכול ח"א סי' כ"ט גבי ברכת המים ולהמאמ"ר סי' ר"ה סק"ד ובהשמטות ולה' חיים מדבר סי' תס"ו ואכמ"ל) מיהו נר' דיש להתיר בנ"ד אחר שיתיבשו לפמ"ש האחרונים דקמח בקמח הוי לח בלח ובטלי המ"פ בטחינה דאפי' חטים מחומצים בטלי והח"י שאסר דוקא בנתיבשו בקמח משום חשש פרורין ואזיל לשי' בסי' תנ"ג סקי"ג וסי' תס"ו סקי"ג (וכ"כ ה' חיים מדבר שם וא"ש משה"ק מהרח"ב ז"ל הו"ד בס' קצה"ר דמ"ט ע"ב ע"ד הח"י סי' תס"ו ממ"ש בעצמו בסי' תס"ב סק"ו וי"ב דמים שנתערבו במ"פ בטלי בס') וזה אפ' כוונת הפר"ח סי' תס"ב סק"ד שכ' להתי' בנתבטלו המ"פ ע"ש דר"ל שנפלו המ"פ על החטים ונתערבו ונטחנו ובטלי בס' קודם שבא עליהם מים ועי' להמשד"ר שם. ובפרט למ"ש ז"ש הרבה אחרונים דכל שאינו מ"פ ממש הוא תולדה בפ"ע וכ"כ הפר"ח סי' תס"ו ס"ג גבי זיעה ע"ש ועוד דשמא נתלחלחו מחמת מים ואי משום חמוץ כבר נתבטלו וכיון דאינו אלא ס' מ"פ עם מים שהוא מדרבנן כמש"ל סי' י"ז שרי ועוד דיש להקל בנתיבשו המ"פ וה"ל ס"ס אבל אי ליכא ס' אין להתי' להוסיף עליהם וכמש"ל דאפי' לטחנם ולהשהותם סו' המ"א בדעת הרשב"א לאסור דאף דהוא התר הוי כמבטל איסור כיון דבפסח נאסר וכ' דאין להקל נגדו ע"ש הטוב וצ"ע על הח"י שכ' בפשי' בשם המ"א להתי' ומה שנר' מדברי המא סקי"א דשרי להוסיף כדי לאכלו היינו משום שאינו ניכר ומה"ת בטל (והרשב"א סי' תפ"ה דאוסר להוסיף ומשמע דאף שאינם ניכרים אפ' דסובר המ"א דלשי' אזיל בשאר איסורין שנתבשלו יבש ביבש דאוסר לבשלן כמבו' בי"ד סי' ק"ט אלמא ל"ה התר גמור אבל המ"א סמך על הרא"ש דמתיר שם וה"ה דשרי כאן להוסיף דהיו כאלו אין שם חמץ כלל) אבל בנ"ד דניכר אסור וכ"כ הפמ"ג והמה"ש והח"מ סק"מ ע"ש וכ"כ השכנה"ג סי' תנ"ג הגב"י אות ג' (ד"ה ולאו) דכיון דמערבו לאכלו בפסח הוי כמאס"ל או דכיון האיסור ניכר אפי' הוי כהתר בהתר אסור וכ"כ הפר"ח שם ס"ג דאסור לערב כדי לאכלו בפסח ומבו' שם שכ"ד הטור מדהוצרך לט' דא"מ לבטל (גם משמע דאפי' נתערבו חד בתרי ואין ניכרים אסור להוסיף עד ס' וה"ט דנקטי' כהרשב"א בשאר איסורין שנתבטלו) וכ"ן דעת החה"פ סי' תמ"ז סק"ז וכ"ד הר"י הביאו הטור סס"י תמ"ז וזה נר' דעת הטור שאסר לערב כדי לאכול וכ"כ בדעתו הט"ז רס"י תמ"ב וכ"כ החה"פ שם וכ"ד ה' שרשי הים פט"ו מהמ"א הכ"ה וכ"כ בהג' מהרל"ח וצ"ע ע"ד השכנה"ג סי' תס"ז הגב"י אות ג' שכ' דבסי' תנ"ג העלה דלהטור ות"ה והרשב"א והמר' כיון דחמץ ק"פ התירא הוא ל"ש אמא"ל וכו' ע"ש. ומשמע דאפי' מכוין לבטל שרי וכ"ה דעת המר' שכללו עמהם (כמבואר מדבריו שכ' הט"ז סי' תרכ"ו סק"ב ורמזי בסי' תמ"ז סק"ה וכ"ה מדבריו ה' שרשי הים שם) ומבואר שנתכוון לדבריו בסי' תנ"ג ד"ה אמנם והו"ת דהתם אתי עלה רק משום דכיון דיש כבר ס' כשטוחנם א"מ לבטל איסור ואפ' לפמ"ש מהר"ם שי"ק א"ח סי' ר"ל דט' דא"מ ל"מ לחודיה כיון דאפ' לברר האיסור וכמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קל"ה סק"ד וה"ט דס"ס הדבר נעשה ממילא ופ"ר הוי כמתכוין אבל בדא"א הוי כמו א"א ולא מכוין) אלא משום דקו"פ התירא הוא רק שהיה מקום לאסור מצד דעתו וכוונתו שמבטלו לצו"פ וכיון שא"מ לבטל שרי ע"ש והיינו שתלה השכנה"ג הט' משום דקו"פ התירא הוא דאל"כ אף שא"מ אסור בדאפ' באופן אחר ולזה כיון ג"כ בסי' תנ"ג ועי' להגו"ד כלל ד' סס"י יו"ד שכ' בדעת מהר"י מווינא (שכ' המרד' פכ"ש) דמותר לבטל לכ'ת ק"פ כיון דהתירא הוא ע"ש ולע"ד א"מ די"ל טעמו משום דא"א לבא לידי נ"ט ע"ד מ"ש הטי"ד ס' קכ"ב בשם הרשב"א ועי' להחק"ל ז"ל יו"ד סי' ע"ז דקט"ו ע"ד ומה שהוכיח הר"י מההיא דצמר גמלים וצמ"ר שטרפן וכו' היינו לענין דאחו"ן בפסח שהוא במשהו ול"מ הך התירא דא"א לכא לידי נ"ט וכמבו' שם במרד' והגם דהט"ז סי' תמ"ז סי' סק"ה וסי' תרכ"ו סק"ב כ' דשרי להוסיף כיון דק"פ התירא הוא כבר האחרונים תמהו עליו מת' הרשב"א סי' תפ"ה (וע' לה' קצה"ר נר"ו דע"ב ע"ב בשם האפ"ז שתי' בב' פנים והם תמוהים למעיין היטב בת' הרשב"א דבתחי' דבריו אוסר בלא ט' דניכר וט' דחי"ן ועוד דהט"ז מתיר אפי' יבש ביבש ואכמ"ל) וגם הט"ז לא אמרה אלא להוסיף ולא לערב לכת' כמבואר מדבריו וע"ש להמש"ז ונ"ד הוי כמערב לכת' (ומ"ש החה"פ. סי' תמ"ז סק"ז דהרשב"א לשי' דאיסורא בלע והמרד' שהתיר לשי' דהתירא בלע וכ"נ מדברי השכנה"ג סי' תנ"ג דלהסו' התירא בלע אין מקום לאסור עי' להכלבו בה' חמץ ד"י הו"ד להקצה"ר נר"ו דע"ו שכ' בשם הרשב"א דאיסורא בלע ע"ש ואפ"ה אסר להוסיף וצ"ל משום דמ"מ מכוין לבטלו ולאכלו בפסח והוי כמא"ל וכמ"ש הפר"ח הנז"ל) וע' להב"ח סי' תס"ז בדעת המרד' דכיון דנתבטל ביבש אם יטחנם אין כאן מא"ל ע"ש משמע דאל"כ הוי מא"ל ומ"ש ראבי"ה הביאו הב"ח שם דאין כאן מא"ל דאכתי לא חל הפסח ע"ש היינו משום שכבר נתערב ולא לערב לכ' וכ"ן דעת הח"מ והנה"ש והמאמ"ר שהשיגו על הט"ז מת' הרשב"א הנז' וכ"ד ה' נגן האלף ס"ס תמ"ז דגם בחמץ שייך א"ל וע' להשר"ח בכללים מע' א' אות משם האחרונים בזה וכן מסיק מהרש"ז בק"א וכ"ד ה' משנה ברורה נר"ו ס' תמ"ז ס"ק ק"ב והקצה"ר נר"ו דע"ב ה"ד השה"י שהוכיח מהמרד' דק"פ דהתירא הוא שרי להרבות ושכ"ה הגו"ר מדברי מהר"י מווינא ושכ"ד המ"א ושכנה"ג ומסיק דלכל הפו' הסו' דק"פ התירא הוא דינא הכי ע"ש וכבר נתבאר הנלע"ד בכונת המ"א ושכנה"ג ומהר"י מווינא ושגם למ"ד התירא הוא אסור להוסיף וע"ש ג"כ במ"ש בדעת רש"י דחמץ התירא בלע וציין להר"ן פכ"ש ויפה העיר ידי"ן הרמ"מ נר"ו דשם מבואר להפך ע"ש הטוב ואכמ"ל):
אמנם נר' להת' בנ"ד כיון דאינו אלא ס' איסור דאם נאמר דהלחו' אינו מחמ' מים אלא מזיעת הבור שרי וכמו שסתם מרן סי' תס"ו ס"ג להתי' זיעת החומה וכן הבין המ"א בדעת מרן ועי' להמה"ש וכ"כ הפמ"ג והא"ר שכ"ד מרן ועי"כ הא"ר שכ"מ דעת הדרישה ושדברי המ"א שחלק על מרן א"מ ושכ"מ בס' אמרכל על קלף וכ"ה דעתו זו לדינא כמ"ש י"ש בא"ז ה"ד האחרונים וכ"פ הפר"ח כהמתירים ע"ש וכבר כ' הש"ך יו"ד סי' פ"ד סק"מ בשם התה"ד ובסי' קי"ד סקכ"א וסי' קט"ו סקכ"ח בשם הב"י דס' איסור שרי לבטל וכ"כ הקה"י בתוס' דרבנן רע' א' אות ט"ו (ועי' להשד"ח בכללים מע' א' אות ה' ובפאת השדה אות פ' מה שציין בזה) ומ"ש הפמ"ג בא"א סי' קס"ז סק"ד ובשפ"ד ביו"ד סי' צ"ט סק"ז דס' איסור תורה אסור לבטל אפ' דהיינו להסו' דאיסור בטול האיסורין דאו' וכ"כ הק"א חיו"ד סי' ט"ז דלמ"ד דאו' אם היו ב' קדרות א' איסור וא' התר ונפל איסו"ת לא' מהן דאסור להוסיף לבטל דסד"א לחו' ע"ש וכבר כ' העה"ש יו"ד סי' צ"ט אות ו' דגם להסו' דאו' דוקא לער' דומיא דזרוע בשלה אבל להוסי' על התע' שרי מה"ת וכ"כ בחה"פ סי' תס"ז סק"ב ע"ש (וע"ש להשד"ח סוף אות ו' ובפאת השדה שם אות) מיהו קשה דכיון דעיקר הס' בדאו' ונתגלגל להיות דרבנן מצד הבטול ה"ל להחמיר ואף להמתירים בנתגלגל מודו היכא דנודע האיסור דהוי כודאי עי' להב"י ביו"ד סי' נ"ז בשם מ"כ ולהשיו"ב סי' נ"ה בשם מהר"ש עמאר ולהעה"ש סי' מ"א ע"ש ומדברי התה"ד והב"י אין ראיה דהתם שאני דאפ' שלא יתערב כלל האיסור אבל חתי' שהיא ס' איסור אפ' דאסור לבטל מט"ז וגם נראה לומר שזה תלוי במחלוקת הפו' בסד"א דקי"ל לחו' אם הוא מדאו' דלמ"ד דאו' הוי כודאי (וזה ט' הרשב"א בחטים שנפלו למים שאסר להוסיף עליהם דאזיל לשי' דחומר הספי' מדאו' ובזה י"ל ראיית החה"פ שם מדברי הרשב"א הנז' דחטים שנפלו למים הוו ודאי איסור וזה טעמי ג"כ בכרכום וא"ש מ"ש עליו הש"ך בנ"ד סי' קי"ד דהוי ס' איסור) וא"כ למה שהעלה העה"ש שם בסי' ק"י אות כ' ובס' הזכרון (שבסו' עה"ש ח"מ) מע' ס' אות ט"ו דרוה"פ ס"ל דחומר הס' דאו' ע"ש יש לאסור ומה שהוכיח העה"ש ביו"ד סי' צ"ט מדברי הרמב"ם פ"ד מה' תרומות ד"ט דס' איסור שרי לבטל ע"ש י"ל דהרמב"ם לשי' אזיל דחומר הס' מדבריהם. אבל למ"ש העה"ש בסי' צ"ט דבעי' דומיא דזר"ב ע"ש י"ל דמט"ז אף דחי' הס' דאי' מ"מ בעינן דוקא איסור ודאי ויש להתי' אפי' חתי' ס' איסור כיון דל"ד לזר"ב ואולי דסו' הש"ך דע"כ מה שהתירו התה"ד והב"י בנדונם הוא רק מט"ז ומינה דיש ללמוד לדינו וכ"ש למאי דמסיק מהר"י זרקא בס' יוסף חי (שבס"ס פל"ח) דחי' הס' מדרבנן ע"ש. והגם דבנ"ד הם ניכרים מ"מ אין זה בסוג מבטל אלא מוסי' מקרי דל"ד לזר"ב שמער' ממש וכ"מ מהעה"ש סי' קי"ד וממ"ש חה"ף הנז"ל מת' הרשב"א (אלא שי"ל דקאי מקמי שכ' הרשב"א ט' דניכ') וגם אפ' דמדאי' דוקא בזמן איסו' כזר"ב וא"כ בנ"ד גם לבט' הוי סד"ר ולכאו' יש לאסו' מס"ס דאת"ל מלחות הבו' שמא כהאוסרי' ומה' פאת נגב יו"ד סי' ג' והישמ"ל אה"ע סי' ט"ו והויע"מ יו"ד סי' ך' וע"ה והעה"ש סי' תס"ז אות תי"א ובחה"פ שם אות ח' והאב"ץ שם ד"ט וסי' תס"ב ד"ו נר' דגם להחרי עבדי' ס"ס נגד מרן וכ"ד אמו"ר מוהרמ"ך נר"ו אלא דמוה"ר יש"מ נר"ו סי' ק"ב ורע"ג אין דעתו כן וכ"ד מהרמ"ה נר"ו ולגבי בטול דרבנן דבלא"ה יש מתירין בס"ס לחו' בדרבנן י"ל דכ"ע מודו וגם הוי פלוג' בדרבנן ועוד צי"ב ולכ"ן לע"ד דיש לבטלם בס' ולהשהות' דאיכ' ס"ס שמא אין מים ושמא כהמתירי' לבט' כדי להשהו' וע' למוה"ר שב"א נר"ו ס' ל"א אות ו':]