אוהב משפט חלק א· רבי פראג'י אלוש
סימן יב
שאלה מי שהיה לו ברית מילה ביום ש"ק והמנהג להתאסף וללמוד בליל המילה בזה"ק סוף פ' לך לך ונתאחרו הקרואים מלבא עד שהנר קרוב לכבות והיה שם בבית אחרת נר של גא"ז דולק ורצה להביאו לשם ע"י גוי ות"ח א' מנעו דאמירה לגוי שבות ונשאלתי לחות דעתי בזה:
תשובה כ' מרן בב"י סי' ער"ו בשם הגהות (מיי') פ"ו שר"ת מתיר שילך עכו"ם עם ישראל בנר הדולק כדי למשוך היין ולהביא לחם דהא טלטול נר אינו אסור אלא משום מוקצה דשרי לישראל ע"י טלטול מן הצד הלכך כי שקיל ליה עכו"ם שלא מן הצד לית לן בה וכ"כ ר"י בח"ב שר"ת עשה מעשה וכו' ושכ"כ הר"מ וגם בהגמ"ר פ"ק דשבת התיר לומר לעכו"ם להביא נר הדולק וכו' וכ"פ בהגה שם ס"ג וא"כ בנ"ד נמי יש להתיר טלטול הנר הנז' ע"י עכו"ם כיון דלית ביה לא כבוי ולא הבערה אלא טלטול בעלמא ובפרט דאיכא צורך מצוה שילמדו לאורו וגם לכבוד האורחים הקרואים הבאים ללמוד וגם לכבוד המילה שרגילים ללמוד בזה"ק הנז' בליל המילה. והגם דהמ"א שם סק"י כ' בשם הרדב"ז דאין להתיר אלא לבני תורה דילמא אתו למסרך ע"ש י"ל דכיון דבנ"ד איכא בעלי תורה ליכא למיחש ועוד דהמ"א שם סיים משם ס' הזכרונות דבנר של שמן אין להקל כלל וכ' עליו אבל בפוסקים משמע דשרי וכו' ע"ש וכפ"ז י"ל דגם הרדב"ז לא אמרה אלא בנר של שמן דיש חשש איסור תורה וגזרי' דילמא אתי למסרך אבל בנר של גא"ז כנ"ד דלית ביה שום חשש שפיר יש להתיר ע"י גוי. ועוד דכיון דאיכא צורך מצוה י"ל דגם הרדב"ז מודה:
ושוב ראיתי לתנא ירושלמאה ה' ישמח לב גאגין ז"ל חא"ח סי' ב' שכ' על המכונות של גא"ז הדולקות בבית אל יכב"ץ וסמוך לכבייתם מוציאים ריח רע וגורמים ביטול הכונה בשעת תפלה דיש להתיר ליטלם ע"י גוי ולהוציאם וטעמו דהו"ל שבות דשבות במקום מצוה דאין כאן אלא איסור מוקצה ע"ש וה"ה דיש להתיר בנ"ד מט"ז שם מהיות טוב היכא דאפ' הצריך שיאמרו לגוי מע"ש ולא בשבת ע"ש ואפ' דגם בזה לא החמיר אלא לפי שהדבר תדירי ואתו למסרך אבל בנ"ד נר' להתיר גם ביום שעת ממש מהך טעמא וכן מהך דהגמ"ר ור"ת ופ' מורם ז"ל וכנז"ל וק"ק על הרב ז"ל שלא זכר ש"ר מדבריהם יצ"י א"ה וכ"ן ברור לדינא וק"ו הוא מהך דההג"ה שהתיר גם שלא לצורך מצוה מדלא ביאר גם הגמ"ר כ' בסתם נר' דאפי' שלא לצורך מצוה והיינו משום דלישראל שרי מן הצד כמ"ש בב"י בשם הגהמ"י ומ"ש הגמ"י ור"י הביאם הב"י למשוך יין ולהביא לחם שהם מידי דמצוה ל"ד הוא וגם האוסרים בסי' ש"ז ס"ה בשבות דשבו' במקום מצוה י"ל דמודו הכא מט' הנ"ל. והגם דדברי מור"ם הנ"ל לא באו מבוארים להתיר לו' לגוי להביא הנר ויל"פ בדבריו שלא יאמר לו אלא שילך עמו וממילא הוא מביא הנר עמו וזהו שכ' ומותר לו' לגוי לילך עמו ליטול וכו' גם הגהמ"י ור"י שהביא מרן בב"י לא מוכח מדבריהם להתיר לומר לגוי רק שכ' דר"ת מתיר שילך הגוי עם ישראל בנר הדולק וכו' ואדרבא יותר משמע דדוקא שאומר לו לילך והוא מאליו מביא נר הדלוק (וע' הגמ"י פי"ב ה"ז אבל בפ"ו לא נמצא כלום) מ"מ הגמ"ר בשם ר"ת כ' להדיא להתיר לו' לו להביא הנר וכמבו' בב"י וכ"כ האגודה וא"כ נראה דגם הגה"מ ורי"ו ה"ה דמתירים לומר לו להביא נר דלוק אלא דהנהו לא מיירי אלא מדין ליהנות מנר שמדליקו גוי דמזה מיירי לעיל מינה גם ההגה נראה דמתיר גם לומר לו ליטול שכ"ה משמעות לשונו שכ' ליטול וכו' משמע שאומר לו כן והוי כאלו אמר וליטול נר הדולק וכן העתיק הט"ז סי' שכ"ה סק"י וליטול וכ"כ ה' מטה אפרים סי' תקפ"ד ס"א דמותר לומר שילך עמו ויקח נר הדלוק וכו' ע"ש גם הלבוש כ' לומר לגוי שילך עמו ויטול נר דלוק וכו' וכ"כ בהדיא בהגהת הלבוש בסי' עט"ר ס"ג וכ"כ הע"ש דמשמע דאפי' לומר לגוי ליטול נר דלוק מותר ומט' דשבות בטלטול בעלמא ל"ג ומכ"ש אם נוטל הנר מעצמו דמותר לילך עמו וה' מאמר מרדכי ז"ל כ' עליו דל"י מה חידש ע"ד מור"ם ע"ש ול"ק דבדברי מור"ם יל"פ שיאמר לו רק לילך עמו וכנז"ל וכ"ר למהר"י עייאש ז"ל בס' מט"י שכ' דלכאו' נר' דוקא בנוטל הגוי הנר מאליו וכו' אבל בהגמ"ר וכו' ול' מור"ם ז"ל שיעורו כך וכו' וכ"כ בע"ש וכן ל' הלבוש מדודקק וכו' ע"ש ולא זכר ש"ר מדברי הגהת הלבוש שכ"כ להדיא מהרש"א בס' משד"ר שמדברי ר"ת שהביא הב"י הב"י נר' דדוקא כשיטול הנר מעצמו אבל בהגמ"ר שהביא הב"י נר' דאפי לומר לגוי וכו' וכן הבין הלבוש בסי' רע"ט ס"ג ע"ש:
איברא דראינו להמ"א סקי"א בשם הר"ש מבנבו'רק שרבו רא"ם אומר לשפחתו לילך עם וכו' כדי שתקח הנר להאיר לעצמה וכו' ע"ש גם הרדב"ז ח"א סי' נ' כ' דמותר לישראל לסבב שתעשה השפחה מלאכה לצרכה כדי שיהנה הוא והב"ד הגהמ"י פי"ב בשם ר"ת והרא"ם ע"ש נר' מדבריהם דלא שרי רק לסבב בעלמא שתעשה מלאכה לעצמה ולא לו' לה להדיא להביא הנר וכ"ש אם אינו רק לצורך ישראל ודוח"ל דדוקא משום דאפ' בתקנה זו וכ"כ בתשו' מהר"ם מרוטנבורק סי' תקנ"ח שכ' וז"ל כ' הרב בשם ר"ת שהיה מתיר לישראל ליהנות מן הנר שהשפחה מטלטלת בשבת לצורך ישראל משום דאי בעי ישראל וכו' אבל אסור לומר לה לטלטל הנר לצורך ישראל ומו' הגיד שהרא"ם ה"ל שפחה וכו' כשמורי רצה לילך לישן אמר רא"ם לשפח' לכי ותחלוץ וכו' והיא הרגישה ולקחה הנר והלכה עמו להאיר לו עכ"ל מבו' להדיא דלא שרי רק לעשות לו רמז בעלמא אבל לומר לו להדיא אסור (אלא דלכאו' ממ"ש והיא הרגישה ולקחה הנר והלכה עמו להאיר לו משמע דכל עיקר לקיחת הנר אינו אלא לצורך הישראל ולא לצרכה וזה הפך ממ"ש הגמ"ר בשם הרא"ם והביאו המ"א שהשפחה לקחה הנר להאיר לעצמה וגם הם משתמשים לאורו אלא דז"א דכל עיקר טלטול הנר אינו רק לצורך ישראל דהרי אפ' שתחלוץ להם מיד ולא במקום שרוצים לישן אלא מפני שהרגישה שהם צריכים לאור הולכת עמהם לחלוץ המנעלים במקום שרוצים לישן ולוקחת הנר להאיר לעצמ' והם משתמשים לאורו) גם בסי' רכ"ב כ' ר"ת מתיר שילך א"י עם ישראל בשבת בנר דלוק וכו' ע"ש ולא כ' שיאמר לו הישראל כן ומ"ש אח"ז אבל ודאי אסור שידליקנה לצורך ישראל וכו' ע"ש אין לדקדק מזה דלא אסר רק להדליק' אבל לומר לו להוליכה שרי דהא ליתא דהוצרך לאסור בהדלקה אע"פ שמדליק מעצמו לצורך ישראל בלא אמירת הישראל וכ"מ שהבין הב"י שעמ"ש הטור ואם אמר לעבדו או לשפחתו לילך עמו והדליקו הנר וכו' כ' שכ"כ הגהות (מיי') ואע"פ שכ' שיש בדבר זה קצת התיר דהא אי בעי ישראל וכו' משמע דמה שאסרו בהדליקו הנר הוא אפי' באינו אומר לו להדיא להדליק רק לו' לו לילך עמו והוא מעצמו מדליק וא"כ י"ל דבזה אה"ן דדוקא הדלקה אסור אבל טלטול אם אומר לו לילך עמו וכיו"ב והוא מעצמו מביא נר הדלוק שרי אולם לומר לו להדיא להביאו אסור:
עוד ראינו להמ"א בשם הש"ך בגיליון דלא שרי רק היכא שגם העכו"ם צריך לו וכ"ן דעת הרא"ם שהביא המ"א שם והגם דכ' דמדברי הגה"מ משמע דר"ת מתיר בכ"ע וכ"כ המרדכי ואגודה ור"י בשם ר"ת ע"ש ס"ל להש"ך ז"ל דאין זה מוכרח כ"כ ובפרט מדברי הגה"מ די"ל שסמכו עמ"ש אח"ז בשם הרא"ם ועוד דהרי ההגה בסי' עט"ר משמע דמכריע כסברת רא"ם הנז' מדהוצרך לתנאי והנה מדברי הש"ך הנז' י"ל דלא שרי לו' לו להדי' להביא נר רק לסבב לו להביאו וכנז"ל והוא דמצד הסברא נר' דכל שאומר לו להדיא להביא הנר והוא מביאו רק בשביל אמירת הישראל אינו מעלה ומוריד כלום מה שהוא נהנה מזה דס"ס הוא עושה ע"ד הישראל ובשבילו דאפי' בלא אמירה החמיר ולענין הדלקה דחשיב לצורך יש' עי' בטור ונהי דהקילו בטלטול מ"מ כשאומר בהדיא ודאי דחשיב לצרכו ואפ' שזהו כונת המ"א שכ' דמשמע דר"ת מתיר בכ"ע ע"ש דלכאו' אינו מוכרח כ"כ דר"ת לא ס"ל הכי די"ל דאיירי בענין שגם העכו"ם צ"ל אבל לפמ"ש ניחא דהא בהא תליא דאי שרי לומר לעכו"ם להביא נר דלוק א"כ יש להתיר גם אם אינו צ"ל (ודע דנר' דהיתה גי' אחרת להמ"א בדברי הגהמ"י ור' ירוחם אבל בגי' שבידנו לא כ' אלא שילך עמו בנר הדלוק וכ"כ מרן בב"י בשמם) ואפ' שזאת היתה כונת המט"י שאחר שהוכיח מהגמ"ר והלבוש דמותר לומר לו להדיא כ' ודלא כהך סברא שכ' מ"א סקי"א ע"ש וכוין לסברת הש"ך שהביא המ"א דבעי' שגם העכו"ם צ"ל דכיון דמותר לו' לו להדיא יש להתיר גם אם אין העכו"ם צ"ל א"נ יל"פ כונת המט"י שכוין לס' הרא"ם שהביא המ"א דנר' מדבריו דלא שרי רק לומר לשפחה שתלך עם הבחורים כדי שתקח הנר להאיר לעצמה וגם הם משתמשים לאורו אבל לומר לו להביא הנר אסור וע"פ סברת הש"ך הנז' מיושב משה"ק המט"י שם דהא קי"ל דשבות דשבות לא שרי אלא במקום מצוה דהכא שאני דגם הגוי צ"ל והמט"י ז"ל אזיל לשי' בסי' רע"ט סק"ז דלא ס"ל כהש"ך ז"ל שתי' דברי ההגה דבסי' רע"ו לא מחזי כמטלטלו לצורך יש' וגם אינו דבר קבוע ולכך שרי גם בלא תנאי ע"ש ולא תי' בפשי' דהכא דגם הגוי צ"ל א"ו דלא ס"ל כהש"ך ולכך ק"ל שפיר. (אלא דק"ק ע"ד המט"י דמאי ק"ל לפי הט' המבו' בהגה"מ שהביא הב"י והמ"א כאן ובסי' רע"ט סק"ט דאי בעי מטלטל ליה ישראל מה"ץ ע"ש ואולי דק"ל להגמ"ר שהביא קודם זה של"כ ט' ההתר כנז' אלא מט' דאפי' לישראל אינו אסור אלא משום דהוי בסיס לדבר האסור ע"ש) נמצא דלדעת הש"ך דבעי' שהעכו"ם צ"ל אסור לומר לו להדיא מיהו ק' דהש"ך אחר שכ' דהכא גם העכו"ם צ"ל ציין לסי' רע"ט ס"ב ומשמע דרצה לישב בזה מאי דק' משם דלא התיר אמירה לגוי באיסור טלטול אלא משום דהוי כאלו התנה ואי ס"ל להש"ך דכאן לא איירי באומר לו להדיא מק"ל מהתם דהתם קאי עמ"ש ואין בזה משום אמירה וכו' ומשמע דמותר אמירה ממש ולזה כ' הט' הואיל וכו' ולכ"ן דמה שציין הש"ך לסי' רע"ט לא כוין להוכיח דינו משם שד"ז כבר מוסכם אצלו מראיות אחרות אם כמ"ש המה"ש ומהר"א מווילנא דמקור דברי ר"ת הוא מההיא דעכו"ם שמילא מים לבהמתו וכו' בשבת דקכ"ב ופסקה מרן סי' שכ"ה ס"י וכמ"ש התוס' ד"ה משקה בשם ר"ת דישראל עצמו מותר דאפ' לשתות בהתר ע"ש וכיון דבהגה שם כ' דיש להחמיר וכו' ה"ה הכא וכן הק' שם הט"ז ומזה הוציא הש"ך דמיירי שהוא ג"כ לצורך הגוי וכה"ג כ' המ"א שם סקכ"א גבי שכר ע"ש וכן תי' הא"ר שם אם מדאסרי' בסי' של"ד ס"ב לומר לגוי לטלטל הסחורה הנפסדת והכא שרי. ולכן כ' הש"ך דהכא איירי שהגוי ג"כ צ"ל וע"פ סברא זו נתישב לו בפשי' הקו' מסי' רע"ט ולכן ציין לשם. א"נ י"ל דגם הש"ך ס"ל להתיר לומר לגוי להדיא ומ"ש ע"ד המ"א דר"ת מתיר בכ"ע לאו מדהתיר לומר לו להדיא וכמש"ל אלא כונתו דכיון דבדברי הרא"ם נזכר להדיא כדי שתקח הנר להאיר לעצמה ובדברי ר"ת לא נזכר זה משמע דמתיר גם באין העכו"ם צ"ל וכ"ר להמחה'"ש ע"ש:
ודע דראינו להפמ"ג בא"א סקי"א שכ' וז"ל ועי' לבוש כאן במ"ש דלא עושה מלאכה ד"ת היינו נמי מהני טעמים דגם לעצמו הוא עושה העכו"ם וכל שעושה לצורך שניהם אפ' שרי מדרבנן עי' אות ו' ולט' המ"א י"ל דלצורך שניהם אסור בדרבנן כל שאין מצוה וכאן הואיל ויש התר לישראל מן הצד ע"ש. והנה מ"ש דלהמ"א לצורך שניהם אסור בדרבנן לכאו' משמע דגם המ"א מצריך שהעכו"ם צ"ל אלא דבעי' ג"כ שיש התר ליש' וק' מהיכן יצא לו זה בדעת המ"א ואדרבא בדבריו מבו' מכו' להפך שכ' דר"ת מתיר בכ"ע ושכ"מ מהנה"מ ומרדכי ואגודה ור"י ע"ש גם בסי' רע"ט תי' לקו' מסי' רע"ו ע"ש ול"כ בפשי' בההיא דסי' רע"ו איירי בשהג"י צ"ל והנר' בכונתו דבלא ט' דיש התר לישראל גם לצורך שניהם אסור מדרבנן אבל כאן דיש התר לישראל אה"ן דשרי גם שאין הגוי צ"ל א"נ י"ל דהנה המ"א אחר שכ' דר"ת מתיר ושכ"מ מהגה"מ וכו' ציין לסי' שכ"ה וסי' של"ד ס"ב והבין הפמ"ג בכונתו דהגם דבהגה"מ וש"פ משמע דל"ב צורך שניהם מ"מ מסי' שכ"ה ושל"ד מוכח כהש"ך אמנם לע"ד לולי דבריו נראה בכונת המ"א דע"פ הט' שכ' הגה"מ דלישראל שרי בטלטול מה"ן מיישב מאי דקשה מסי' שכ"ה ס"י דשם כ' להחמיר ולא הקיל רק לצורך שבת ושה"ד גם דאינו אלא טלטול בעלמא ע"ש וכנז"ל דהתם שאני שאין היש' יכול לעשות הדבר עצמי בהתר רק שיכול לילך שם ולשתות וס' זו ל"מ כ"כ (וכמש"ל) וכ"כ המה"ש לתי' הקו' מהתם וגם הלב"ש כ' דדוגמא לד"ז בסי' שכ"ה ע"ש גם מיושב מאי דק' מסי' של"ד ס"ב דאסר מרן לו' לגוי לטלטל הסחורה הנפסדת וכו' ע"ש דכיון דעיקר ט' ההתר אינו אלא משום דלישראל שרי טלטול מה"ץ דוקא לצורך גופו התירו וכמ"ש המ"א סי' רע"ט סקי"א ע"ש ואפ' לכוין בזה גם הגהת לבוש שם וע' להלב"ש שפי' כונת המ"א במה שציין לסי' של"ד דיש אוסרים וחו' על ר"ת (וע' למהרש"א במשד"ר סי' רע"ו) ע"ש ויותר נכון לשי' לומר דגם מה שציין לסי' שכ"ה כונתו ג"כ דשם מבו' שלא כדעת ר"ת שהרי סיים להחמיר וכמש"ל בדעת הפמ"ג לחד תירוצא אלא דבאמת לקעד"ן דאין ראיה משם וכדכתי' גם מ"ש הפמ"ג בדעת הלבוש ק' דבהגהת הלבוש סי' רע"ט הק' מדברי ההגה שם ע"ד אלו וחילק בין צריך לגוף הנר לצריך למקומו ולדברי הפמ"ג אמאי לא משני בפשי' דהכא שאני דגם העכו"ם צ"ל א"ו דס"ל להלבוש דגם באין העכו"ם צ"ל יש להתיר ומהט' שכ' שם בהגה סי' רע"ט ומ"ש בסי' רע"ו בט' ההתר לפי שאינו עושה הדלקה שהוא איסור דאו' אלא טלטול הנר בעלמא ע"ש היינו כמ"ש הגהמ"י דהואיל ואי בעי יש' לאתויי מה"ץ אבל לגבי הדלקה אין להתיר אמירה הואיל ויכול להביא בלא נר ע"ש וס"ל הט' דלגבי איסור דאו' ל"מ טעם זה וכן הבין המחה"ש ע"ש (והגאון מהר"א מווילנא ז"ל בסי' שכ"ה כ' דמדקאמר הגה"מ לאסור ההדלקה שהרי ד"ז אין הישראל יכול לעשותו משמע דגם בדאורייתא סמכי' אט'"ז ע"ש ולכאו' ק' דהרי הגה"מ סיים וגם בד"ז יש צד התיר דהא אי בעי מייתי בלא נר ומ"מ אין להקל וכו' מבו' דגבי הדלקה גם דשייך ט"ז דאי בעי' וכו' החמיר בזה ואולי דס"ל לה' ז"ל דט' דאי בעי מייתי בלא נר ל"מ כ"כ כיון דא"י לעשות עיקר ההדלקה אבל גבי טלטול יכול לעשות הוא גם דטלטול ולכן לא כ' הט' גבי טלטול דאי בעי מייתי בלא נר ואה"ן דבכה"ג שיכול לעשות הדבר עצמו בהיתר גם בדאורייתא שרי) ואולי שלא היה ביד הפמ"ג הלבוש עם ההגהות ולכן הבין כנז'. וע' להא"ר סי' רע"ו סק"ט שכ' וז"ל מותר וכו' דוקא לצורך שבת התירו כמ"ש הגהת הלבוש סי' רע"ט ומ"א כ"כ בשם גיליון ש"כ והוא תמוה גם מה שה"ר מהגה"מ ומרדכי ואגודה ור"י שמותר אף של"ץ לענ"ד מוכח למעיין במקורם להפך ע"ש (הוא שייך לדברי ההגה ס"ג ומותר לומר לגוי וכו' ונכתב שלא במקומו כסדר הלבוש שכ' דברי הי"א דסס"ב בסס"ד ועליה קאי הציון מותר וכו' וכנודע שהא"ר נתחבר על הלבוש) ודבריו תמוהים לע"ד דדברי הש"ך שהביא המ"א אינם ענין כלל לדברי הלבוש בהגה ואיך ערבינהו ותנינהו בחדא מחתא ואולי דגי' אחרת הי"ל בדברי המ"א בשם הש"ך הואיל והוא צריך לו והבין הכונה דצריך לו הישראל לצורך שבת משא"כ בסי' רע"ט שאינו לצורך שבת שא"ץ לנר עצמו להאיר ואכתי יל"ד בדבריו דמתחלה כ' והוא תמוה ומשמע דכונתו על סברת הלבוש והש"ך ושוב כ' ע"ד המ"א דמותר אפי' של"ץ דמוכח למעיין במקורן להפך ע"ש והיינו דלא שרי רק לצורך וכס' הלבוש והש"ך וצי"ב:
המורם מכל האמור דמההיא דסי' רע"ו אי"ר להתיר בנ"ד דדעת הש"ך שהביאו המ"א דאין להתיר רק בשהעכו"ם צ"ל וגם נתבאר לעיל דדעת מהר"ם מרוטנבורק בתשו' דלא שרי לומר לגוי להדיא גם לדעת ר"ת ושכ"מ בדברי הרא"ם והרדב"ז והגם דהמ"א ס"ל להתיר גם בשאין העכו"ם צ"ל וכ' שכ"מ מהמרדכי ואגודה ור"י והגה"מ ודלא כהש"ך גם כל האחרונים הבינו בדעת ההגה דמותר לו' לו להדיא להביא הנר וכ"נ ג"כ דעת הלבוש בהגה לסי' רע"ט והט"ז סי' שכ"ה דמקשו מסי' רע"ו ולא כ' לתי' בפשי' דהתם בשהעכו"ם צ"ל גם מדלא תי' הט"ז דלא התירו לומר להדיא משמע דס"ל דשרי בכל ענין גם באינו אומר להדיא ומדברי הלבוש שם מבו' דשרי לומר לו להדיא מ"מ יש להחמיר שלא לומר לו להדיא דהוי כעין ס"ס שמא כהאוסרים ושמא כהסו' דבעי' שהעכו"ם צ"ל ומה גם דנר' דדברי מור"ם בהגה הנ"ל אינם מוסכמים לדעת מרן בב"י סי' שכ"ה שפ' כדעת ר"י וש"פ שחולקים על ר"ת בעכו"ם שמילא מים לשתות מהם ישראל ע"ש וגם שכתבנו לעיל דיל"ח בין שיכול לעשות הדבר עצמו בהתר או לא כ"ז דוקא לשי' ההגה שפ' דבענין שא"י לעשות הדבר עצמו יש להחמיר כר"ת לצורך שבת יש לסמוך על סברת ראבי"ה שהתיר לכתחלה וכמבו' כ"ז בד"מ שם אות ד' ומבו' בדבריו בסי' ש"ז אות ב' דדברי ראבי"ה אזלי לשי' ר"ת אבל לדעת החולקים על ר"ת יש לאסור בכל גוונא וכ"ר למו"ה בס' אבני צדק זיע"א סי' עט"ר שכ' דס' הגה"מ בשם ר"ת היא סברת ראבי"ה וכבר כ' הד"מ דל"מ כן בסי' שכ"ה והב"ד המ"א שם סקי"ב ומהר"ם סי' רכ"ב וסי' תקנ"ח ומזה הסכים לס' הש"ך ובזה תי' דברי ההגה בסי' שכ"ה שכ' דיש להחמיר וכו' ע"ש ולכאו' ק' ע"ד דא"כ בעכו"ם שמילא מים לצרכו ולצורך ישראל מותר גם לר"י ומסתמיות דברי הפוס' ל"מ כן ונר' דל"כ כן רק לדעת ההגה עצמו אבל לדעת מרן שפ' כר"י ודעמיה אה"ן דאין חילוק וגם לצורך שניהם אסור. גם מהרש"א ז"ל בס' משד"ר כ' דלדברי הרשב"א שאסר בסחורה הנפסדת יש לאסור בטלטול הנר ע"ש ודברי הרשב"א פסקם מרן בסי' של"ד ס"ב וגם דלעיל כ' דל"ד דהתם מטלטל לצורך הסחורה עצמה ואין התר ע"י ישראל מ"מ דעת ה' דלדעת הרשב"א יש לאסור בכאן גם ראינו בשו"ת מן השמים למהר"י ממרוייש ז"ל סי' ד' וז"ל על שבות דשבות וביארתי שאלתי על טלטול הנר הדולק בשבת שהוא אסור משום שבות אם מותר לומר לגוי לטלטלו ממקום למקום שאפי' לישראל אינו אסור אלא משום שבות או אם נאמר אמירה לגוי אסור אפי' בדבר שאינו אסור לישראל מה"ת הואיל ואית ביה איסורא דרבנן והשיבו ואתה פה עמוד עמדי ואתנה לך התוה"מ אשר כתבתי להורותם לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה וכל הנוגע בדבריהם כנוגע בבבת עיני ובכ"מ חכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה כ"ז השיבו עכ"ל ע"ש ודוחק לומר דמיירי שמטלטלו שלא לצורך גופו ושלא לצורך מקומו. ועוד דכבר כ' הרדב"ז ח"א סי' נ' דאין ראוי להתיר דברים אלו אלא לאותם שהם בני תורה שיודעים עיקר הדבר וטעמו ולא אתו למסרך ולדמות מלתא למלתא והביאו הכנה"ג והמ"א והמט"י והע"הש וכ'"כ ה' ראשון לציון ה"ד הע"הש שם דכיון דרבים טעו להטיב את הנר ולהחזיר הקדרה על האש דהכל א' אין לעשות אלא דוקא בצנעה ע"ש מבואר מדבריהם דחיישי' שיבאו לעשות שאר מלאכות ע"י עכו"ם וחושבים שהכל מותר וגם יוצא מזה דגם אם יש מבעלי תורה כיון שיש ג"כ שאינם מבעלי תורה יש להחמיר דחיישי' להנך דאתו לאסרוכי ומזה תשו' לדברי ההמ"ח זצ"ל שכ' להתיר גם לדעת הרדב"ז כיון דאיכא בני תורה וגם די"ל דדוקא בשל שמן ולאחר המח"ר יסלח צדיק דנר' שחשב דחיישי' לאותה שעה שאנו מתירים להם שמא יבאו לידי איסור מעין מ"ש הע"ש וס' הזכרונות ואי"ן כן מדברי הרדב"ז אלא כמ"ש וא"כ יש לאסור בכ"ע ועמ"ש הד"מ בסי' ש"ז אות ב' בכונת ראבי"א שהביא הב"י שם (האמנם אין לאסור עוד בנ"ד לפ"ד הע"ש דלא התירו אלא בנר של שעוה וכיו"ב דליכא למיחש שמא יטה ויבעיר וכ"כ ס' הזכרונות דאין להתיר בשל שמן דכבר חלקו האחרונים ע"ז עי' להמ"א והא"ר והמט"י והמאמ"ר וכן כתב המשד"ר ומ"ש אח"ז אחר שכ' זה וכו' מצאתי שכ"כ סה"ז וכו' לאו משום דמסכים לעיקר דברי סה"ז דחיישי' להא דשמא יטה שהרי מקודם כ' איפכא אלא דמייתי ראיה לענין דשייך בו הטיה ולכן יש לאסור אם הטה וכמ"ש מקודם אבל אין לאסור מחשש זה דשמא יטה וכמ"ש מקודם. ועוד נר' דבנר של גא"ז דנ"ד שרי לכ"ע כיון שהפתילה דחוקה ע"י המכונה והשמן רחוק מהאור ואינו במציאות שיקרב אל האור וכ"ר לה' ישמח לב שזכר ההמ"ח זצ"ל דנר זה עדיף משל שעוה ע"ש) ומן האמור מיושב מה שהעיר ההמ"ח זצ"ל ע"ד ה' ישמ"ל ז"ל דלא אתי עלה רק מט' דשד"ש במקו"מ לא גזור ולא זכר מדברי מור"ם והב"י סי' רע"ו כיון דיש סוברים דלא שרי רק בשהעכו"ם צ"ל וכן יש סוברים דאסור לומר לו להדיא וגם אין להתיר רק לבני תורה ובצנעה וגם זה אינו מוסכם לדעת מרן וכנז"ל:
ומ"מ נר' להתיר בנ"ד מט' שכ' ה"ה ז"ל משם ה' ישמח לב ז"ל דשבות דשבות שרי במקום מצוה כמו שסתם מרן בסי' ס"ז ס"ה וכ"פ בסי' תרפ"ו סכ"א וכ"נ דעת ההג"ה וכן הסכימו האחרונים עי' להב"ח והברכ"י והעה"ש סי' ש"ז והשו"ג סי' תקפ"ו והמאמ"ר שם ע"ע וה"נ חשיב צורך מצוה מצד הלימוד ומצד המילה וכמבו' בטור סי' ש"ז משם התוס' דלהביא ס' ללמוד בו חשיב צורך מצוה ע"ש ומינה להביא הנר ללמוד לאורו ועי' להטור סי' של"ג בשם ראבי"ה דלנגן בחופות בכלי שיר חשיב ד"מ וכ"פ מרן שם ס"ב ועי' להשכנה"ג סי' ש"ז אות ג' דמנאן סמכו בעירם בשמחות וגיל או בג"ח ולאבלים שולחים מתנות וכו' ע"ש אמנם מ"ש ההמ"ח זצ"ל מצד האורחים כבר כ' הפמ"ג סי' ש"ז סק"ז דאם זמן אורחים מעירו י"ל דל"ה צורך מצוה עפ"ד התה"ד סי' ע"ב ע"ש ודברי התה"ד פסקם בהגה סי' של"ג ס"א ע"ש ועי' למרן בתשו' אבק"ר סי' כ"ט שנשאל במי שהוצרך להביא פת וכיוצא בשבת או בשביל האורחים ע"י גוי מחצר שאינו מעורב והשיב דאם יש צורך גדול יש להתיר ע"ש וממה שלא התיר מצד האורחים נר' דלא הוי ד"מ וי"ל דאי ליכא צורך גדול כגון היכא שיש לו פת אחר ל"ח מצוה מצד האורחים כיון שיש לו מה ליתן להם. אמנם העה"ש סי' שכ"ה אות ב' (ושם בהשמטות) ורס"י של"ח כ' משם המרדכי פ' הדר בשם ר"י (נר' דצ"ל ר"ש) והריב"ש סי' שפ"ז בשם הרמב"ן דבמצוה שיש בה הנאת הגוף זולת עשיית המצוה כמו לקנות פת ולנגן בחופות אין להתיר שבות דשבות ע"ש וה"נ יש להם הנאה מאותו אור ונוח להם לישב באור מבחשך וכ"מ מדברי הריב"ש שם דנר חשיב נהנה וכ"כ ה' חיי אדם ה' שבת כלל ו' אות ו' דללמוד או לאכול בפני הנר אסור דדבר ידוע שהגוף נהנה מהנר אף כשלומד ע"ש וא"כ אין להתיר בנ"ד מט' דשד"ש וכו' ול"ד נ"ד לנדון ה' ישמח לב ז"ל שאומר לגוי להוציא הנר שאינו רק מניעת הצער ולא הנאה ל"כ בנ"ד דאיכא הנאת הגוף ולכאו' מוכח כן מתשו' מרן הנז"ל שלא התיר רק מט' צורך גדול ולא התיר מצד סעודת שבת שהוא ד"מ א"ו דכיון דאיכא הנאת הגוף לא שרי מיהו י"ל דהתם איירי שכבר סעד ולכך לא הוי מצוה או דלא שרי אלא דאין לו פת אחרת דהשתא הוי שפיר ד"מ וז"ש מרן דלצורך גדול יש להתיר ר"ל אם הדבר צריך להם שלא סעדו ואין להם פת אחרת והנה מוהרמ"ז זצוק"ל בסה"ב ויאמר משה סי' ה' כ' דמדברי מרן באבק"ר הנז' משמע דלא כהעה"ש ז"ל דאי איכא הנאת הגוף בהדי מצוה לא שרי והוא ק' דמרן לא איירי כלל מצורך מצוה ואדרבא יש ללמוד מדבריו להפך וכמש"ל ואולי דמוהרמ"ז זצוק"ל הבין דמ"ש מרן דאם יש צורך גדול וכו' היינו דאם עדין לא סעד ואין לו פת אחר יש להתיר והיינו משום מצוה ודייק מזה מוהרמ"ז זצוק"ל דגם דאיכא הנאת הגוף שפיר דמי א"נ דס"ל להרב ז"ל דצורך גדול ומצוה כי הדדי וכמו דבמצוה כ' העה"ש דהיכא דאיכא הנאת הגוף לא שרי כמו כן גבי צורך גדול שאין מתירים אלא בדליכא הנאת הגוף וכיון דמרן מתיר בצורך גדול גם דאיכא הנאה"ג ה"נ בד"מ מיהו מרן בסי' של"ח פ' להתיר גבי נגון וכ"פ סי' תקפ"ו סכ"א גבי שופר אע"ג דאיכא הנאת הגוף למי שתוקע בו וכמ"ש מרן שם ס"ה גבי מודר הנאה משופר וצ"ל כמו שחלק העה"ש גופיה רס"י תרכ"ט דשאני מודר הנאה משופר דהנאת הגוף לא באה מחמת המצוה דאי תוקע לו אחר ליכא הנאה אבל בישיבת סוכה דא"א למצוה בלא הנאת הגוף אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש וה"נ גבי נגון וכן בההיא דשופר דסכ"א דא"א למצוה בלא הנאת הגוף שרי ולא ס"ל למרן כדעת הר"ן ברפ"ב דנדרים שהביאו העה"ש דגם בא"א למצוה בלא הנאת הגוף אמרי' מצות לל"ן ע"ש והה"נ בנד דא"א למצוה בלא הנאת הגוף דאין יכולים ללמוד בלא נר יש להתיר אלא דהרשב"א בחי' שם הביאו העה"ש שם ס"ל דהיכא דאפ' לקיים המצוה בהתר ל"א מצות לל"ן ע"ש וה"נ אע"ג דא"י ללמוד בלא נר מ"מ אפ' שילכו למקום שיש אור ללמוד שם וכה"ג כ' המרדכי בעירובין פ' הדר בשם ר"מ גבי הבאת ס' ללמוד בו דכיון דאפ' שילך אצל הס' ללמוד בו אין להתיר ע"ש ומ"ש העה"ש דמגמ' דערובין דל"א משמע דגם בדאפ' בע"א אמרי' מצות לאו ליהנות נתנו ע"ש לעד"ן ליישב דעת הרשב"א דהנה השע"ה פ"א מה' שופר ופ"ח מה' לולב הוכיח דלא ס"ל להרשב"א כס' הר"ן הנז"ל מדלא תי' דהכא איכא הנאת הגוף כתי' הר"ן אבל תלמידו ה' שרשי הים ז"ל פ"א מה' שופר כ' דודאי גם הרשב"א מודה לס' הר"ן וכמבו' מדבריו בחי' ש ב ליבמות דק"ג אלא דס"ל דל"ד ההיא דהנאת תשמישך להנהו דמעין והזאה דהכא א"א לקיים מצות עונה זו בענין אחר ולזה אף דאיכא הנאת הגוף שרי וא"כ י"ל דגם היכא דאפ' בע"א שרי הרשב"א אי ליכא הנאה"ג וזהו מוכרח בדעת השה"י הנז' שכ' דהרשב"א מודה לס' הר"ן דכיון דגם היכא דאיכא הנאה שרי היכא דא"א א"כ אם נימא דבליכא הנאה גם בדא'"א אסור א"כ אין הדבר תלוי באפ' ולא אפ' ומעתה י"ל ההיא דערובין כמ"ש השע"ה ליישב סוגיא הנז' לדעת הר"ן דכיון שאין ההנאה נמשכת לו מגוף האיסור רק שגורם לו האיסור ליהנות אח"כ מבית המשתה ש"ד ולמ"ש דהיכא דליכא הנאת הגוף שרי הגם דאפ' בע"א א"ש מה שהק' השע"ה בה' שופר ע"ד הרשב"א ממודר הנאה מחבירו דמותר לתקוע לו מט' דמצות לל"ן אע"ג דאפ' באחר ולהאמור א"ש דכיון דליכא הנאת הגוף שרי ומשת"י השע"ה דס"ל להרשב"א דאין הטעם שם משום דמצות לל""ן אלא משום דסתם מודר הנאה מחבירו אין דעתו על דבר מצוה וכמ"ש התוס' בר"ה דכ"ח ד"ה המודר ע"ש קשה דא"כ בההיא דהנאת תשמישך נימא נמי דלא אסר אלא היכא שאינו לדבר מצוה ונתיר לו עד שיקיים מצות פו"ר ויש לחלק בדבר אלא דיש לתמוה עליו איך לא זכר ש'ר תשו' הרשב"א ח"א סי' תשמ"ו (והביאה הוא עצמו בה' לולב) דמודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב יוצא בו ביום ב' משום דמלל"ן ע"ש ונר' שסובר דדברי הרשב"א שחילק בין אפ' בע"א או לא לא קיימי למסקנא שהרי סיים הרשב"א אלא שעדין ק"ל לפי תי' זה דא"כ באומר תשמיש כל הנשים עלי וזרע אין לו לא חייל נדרא עליה דמצוה הוא ומלל' ואפ' דהנאת תשמישך ל"ד אלא באומר גופך לתשמישך עלי וכמ"ש למעלה וזה לי נ"ל יותר עכ"ל הרי דחזר בו מהך סברא שחלק בין אפ' ללא אפ' וא"כ הך תשו' קאי בתר חזרה דגם דאפ' בע"א שרי וכ"כ הרשב"א בחי' לסוכה דל"ה וה"ד מהריט"א בגט מקושר (שבס' נאות יעקב) ד"ל דכל שאינו מתכוין ליהנות שרי דהוי לא אפ' ולא קמכוין ופי' לא אפ' הוא שיש לו לעשות אותו דבר עכ"פ ואע"פ שאפ' לעשות אותו בדרך אחרת וכו' ע"ש ומ"מ הק' השע"ה עליו לפי הס"ד מסוגיא דמודר הנאה מחבירו וגם אמאי לא דחה תי' זה משם ותי' בדעתו דסתם מודר הנאה לא נתכון לד"מ וכ"ז לפי הס"ד. ובזה א"ש משה"ק ה' וישב משה סי' קכ"ה ע"ד ה' שרשי הים ז"ל דהרי הרשב"א כ' דאין לומר דגבי הנאת תשמישך אסור משום דאפ' באחרת דא"כ אם אסר כל הנשים וכו' וה"נ איך אפ"ל דההיא דמעין משום דאפ' באחר דא"כ אם אסר כל המעינות לא חל הנדר ועוד דהרשב"א בחי' לסוכה דל"ה כ' דאפי' אפ' באתרוג של התר מקרי לא אפשר ע"ש דכונת השה"י דלכך הוצרך הרשב"א לחלק בין אפ' או לא ולא כ' בפשי' כטעם הר"ן משום דהוי הנאת הגוף וכההיא דמעין והזאה משום דש"ה דאפ' בע"א ולזה אסרי' היכא דאיכא הנאת הגוף ולכן כ' הרשב"א דה"נ אפ' לקיים פו"ר באחרת ודמי להזאה ומעין ואסור משום דאיכא הנה"ג ודחה הרשב"א לתי' זה דא"כ אם אסר כל הנשים וכו' ותי' באופן אחר ותו אין אנו צריכים לחלק בין אפ' ללא אפ' ושרי בכ"ע. העולה מזה דלמסקנת הרשב"א אפי' דאפ' בע"א שרי ומינה לנ"ד וכ"מ מדברי הטור הנז"ל דחשיב לההיא דס' ללמוד בו כשאר צו"מ דלא אסר אלא להסו' דלא הותר אמירה לגוי אלא בדבר שדוחה שבת ע"ש ואי משום שיש אוסרים כשיש הנאת הגוף וכנז' כבר הוכחנו בדעת מרן לחלק כמ"ש העה"ש בין היכא דהנאת הגוף לא באה מחמת המצוה ובין היכא דא"א למצוה בלא הנה"ג וגם למ"ש העה"ש שם ובסי' תקפ"ו דקול שופר וצל סוכה ל"ח כ"כ הנאה ע"ש ה"נ י"ל דהנאת הנר דכותה (ולכאורה יש להתיר בנ"ד למ"ש השד"ח בדברי חכמים סס"י מ"ז דאם איסור הנאה דבהדי המצוה אינו אלא מדרבנן גם הר"ן מודה דאמרי' מלל""ן גם דאיכא הנאה"ג אלא דה' גופיה בחלק הכללים מע' המ' כלל צ"ו הדר ביה מר מההיא וע' לה' קול צעקת הרועים נר"ו דקט"ו מה שהוכיח בדעת הרבה פוסקים דלא ס"ל חלוק הר"ן בין היכא דאיכא הנאה"ג או לא ע"ש ולא זכר ש"ר מדברי העה"ש הנז"ל דקול שופר וצל סוכה ל"מ הנאה כ"כ וע"ע לה' שה"י שם) גם י"ל דהנאת הגוף דהכא היא באה מצד המצוה דלולי מה שרוצים ללמוד היו הולכים לבתיהם לישן ואין להם הנאה מצד עצם הנר כלל ואפ' דבכה"ג גם הר"ן מודה וע"ע להעה"ש סי' תקפ"ו מ"ש משם הר"י והריטב"א ומ"ש שם משם הא"ר והב"ד ע"ש ובפרט דבנ"ד קיל טפי דלישראל שרי מה"ץ ועוד דאין בזה רק איסור מוקצה שאל"ע מה"ת וכמ"ש המט"י הנז"ל דגם דבעלמא אין להתיר שד"ש אלא במקום מצוה מוקצה שאני וכו' ואפ' דגם האוסרים שם הכא מודו ע"ש וע' להנובי"ק סי' ל"ח שהתיר לטלטל הגוי נרות הדולקות מעי"ך להעמידם מפוזרים בכל בה"כ ביהכ"פ משום דהוי ב שד"ש במקום מצוה וע' להגאון הראש"ל בסה"ק עולת איש סי' י"א ושאל האיש סי' ה' ודברי הפו' שציין בזה ע"ש וכן הסכים מוה"ר מהר"ם שתרוג נר"ו להתיר בנ"ד בתשו' לידי"ן הרמ"ח הי"ו מט' דהוי שד"ש במקום מצוה זת"ד נר"ו. ואף דבתשו' מן השמים אסרו בזה י"ל דמיירי שאינו לצורך מצוה ועוד דאנן קבלנו הוראת מרן שפ' דשד"ש מותר במקום מצוה וע' לה' שם הגדולים ז"ל מה שהאריך בענין תשובת מהר"י ממרוי"ש הנז' ולהטה"ש יו"ד סי' קכ"ב סוף אות ט"ו ע"ש]: