אוהב משפט חלק א· רבי פראג'י אלוש
סימן א
שאלה. כתב מר"ן בסי' ל"ב סל"י דבסוף שמע אין מניחין חלק ואת מניחים הוא פרות מט' אותיות ויש להסתפק אם עבר והניח הסופר חלק ט' אותיות או יותר האם נפסלו הפרשיות בדעבד או לא:
תשובה לכאו' ממ"ש מר"ן ז"ל ואם מניחים היא פחות ת מט' אותיות משמע דלעכובא קאמר דגם בדיעבד פוסל אי איכא ט' אותיו' אבל ראיתי בס' קיל יעקב הנד"מ לה' מהריע"ק נר"ו מבבל אות קס"ח שנ' דבדיעבד אם שייר כשיעור ט"א כשר ע"ש ונר' דדייק כן מלשון ואם מניחין וכו' דמשמע לכתחלה וכ"נ להוכיח ממ"ש הר"מ ה' ס"ת פ"ח ה"ב וז"ל ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השי' תיבה אחת יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש השיטה ב' ומתחיל לכתוב הפ' הסתומה וכו' ע"ש הרי מבו' דאם לא נשאר בשיטה ריוח אלא כשיעור ט"א בלבד ולא כדי לכתוב חובה אחת ג"כ בסוף השיטה יכול להניח המקום פנוי ויתחיל משי' שאחריה וא"כ ה"ה בתפלין שיכול להניח חלק ט"א שו"ר למהר"ש זלמן ז"ל:
שכ' דיזהר שלא להניח וכו' ואע"פ שבס"ת אם אירע שישאר בסוף השיטה כדי ט"א ואין שם עוד מעט ריוח לכתוב תיבה א' מפ' שלאחריה היא סתומה כשמניח מעט ריוח בשיטה שלאחריה שאני ס"ת דאסור למעט בכתב מפני הריוח שבין פ' לפ' כמ"ש הרמב"ם פ"ז ה"ה והטיש"ע י"ד סי' רע"ג אבל בתפלין יכול לעשות הסופר כמו שירצה ע"ש ואם כונתו דבתפלין יכול להרחיב ולהאריך האותיות ולכך לא יניח חלק יותר מט"א לכתחלה חלה לא ידעתי מנ"ל זה ומאיזה טעם ראה לחלק בין תפלין לס"ת בזה ועי' להגה"מ פ"ז שכ' אבל להמשיך האותיות ולעשותן גדולות עד סוף השיטה אסור שאין לשנות את א' מחבירו לא להגדילו ולא להקטינו זולתי המקובלים לבעלי המסורת והביאו בב"י סי' רע"ג ע"ש ואם כונתו דהתפלין יש לי לשער מתחלה עלא יצטרך למעט הנה יתכן דמתחלה חשב בדעתו שלא ישאר ריוח ט"א ולבסוף נשאר לו ועוד דממ"ש מר"ן בכ"מ גבי הא דלא ימעט בכתב וז"ל ואפ"ה לא יעשה כן אלא יזרז עצמו שלא יצטרך לבא לידי כך ע"ש משמע דאם א"א בע"א יכול למעט בכתב וכן דקדק הט"ז סי' ער"ג סק"ג מדברי הנ"י וכ"כ הרמב"ם פ"ז ה"ט דכל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה ע"ש ועכ"ז בחר לו הרמב"ם ז"ל להניח הריוח חלק ולא למעט בכתב והה"נ בתפלין אם נשאר לו ריוח ט"א אף דיכול להרחיב האותיות מ"מ עדיף טפי להניחו חלק ממה שישנה הכתיבה:
ומזה ק"ל על הט"ז גופיה בסי' ער"ה סק"ב שכ' דט' דכ' מר"ן יגנז משו' דא"א לתקן שאז צריך למחוק קצת תיבות ולמעט בכתב ואין זה הדור וזה דעת הרמב"ם אבל הי"א שהוא דעת הרשב"א ז"ל ס"ל דההיא דל"י הכתב אינו אלא לכתחלה שיזהר שלא יבא לידי כך אבל בדיעבד כשר למעט ע"ש דמשמע דלהר"מ הא דל"י בכתב הוא אפי' בדיעבד עבד וא"נ כן מדברי הרמב"ם ומדברי הכ"מ ז"ל שכ' דיזהר שלא יבא לידי כך וכנז"ל וכמו שדקדק הט"ז גופיה בסי' רע"ג מדברי הנ"י ובפרט דבסי' רע"ה נר' דמסתייע מדבריו בסי' רע"ג:
ומ"מ לענין דינא נראה דבדיעבד כשר וכמו שהוכחנו מדברי הרמב"ם ואף דמהרש"ז דחה להוכחה הנז' מ"מ הרי הוא גופיה בתחלת דבריו כ' בלשון יזהר משמע דלאו לעכובא קאמר וכ"ד ה' קול יעקב הי"ו וכנז'. (א"ה וע"ש להקו"י שכ"כ משם המה"ש והאמ"ש ומהרש"ז ע"ש וכ"ר לה' משנה ברורה נר"ו (הנד"מ) בס' ביאור הלכה ושכ"ד הגר"א ע"ש וכן הוא ברור לע"ד בדעת הרמב"ם וכמ"ש ה"ה ז"ל והגם דמהרש"ז חילק בין ס"ת לתפלין פשוט הוא דכונתו לענין לכתחלה דוקא ולומר דבתפלין יכול לשער בתחלת כתיבתו שלא יבא לידי כך משא"כ בס"ת דהדבר קשה לכוין השערתו בכל הפרשיות שבס"ת אבל בדעבד גם בתפלין ש"ד וכמו שמסיים אח"כ ואם אירע לי שהניח בתפלין וכו' והוא מוכרח דאם נימא דפוסל גם בדיעבד ודאי דלא היה מתיר הרמב"ם ז"ל בס"ת מצד שא"י למעט בכתב ומעתה ל"ק לאהמ"ר משה"ק ה"ה ז"ל ע"ד מהרש"ז הנז' והגם דמדברי הרמב"ם אין הוכחה אלא אם היה הריוח כשיעור ט"א בלבד ולא היכא שהניח גם שיעור תיבה א' מ"מ אין נראה לחלק בדבר וכ"מ מדברי מרן בב"י בשם מהריב"ח דעיקר הקפידא אינו אלא שיתחיל פ' והיה אם שמוע באמצע שיטה שזו היא צורת סתומה לדעת הרמב"ם אלא שכ' דעכ"פ צריך ליזהר שלא יסיים פ' שמע אלא בסוף שיטה להורות על סתימת פ' והיה א"ש ע"ש משמע שאינו רק לסי' בעלמא והיינו משום שאינו כותב גמר שמע והתחלת והיה בעמוד א' ואם יגמור שמע באמצע שיטה יהיה נראה כאלו הפ' שלאחריה פתוחה אף דבאמת לא מיקרייא כלל פתוחה כיון שמתחלת באמצע שיטה שהוא צורת סתומה לדעת הרמב"ם דנקטי' כותיה בהא וכיון דכל עיקר שצריך לסיים בסוף שיטה אינו אלא לסי' הא ודאי דאינו פוסל בדיעבד וכן מורה לע"ד ל' צריך ליזהר שכ' מהריב"ח דמשמע זהירות בעלמא ולא לעיכובא ומה גם למ"ש מהריב"ח שם דמה שאין נזהרין לעשות ב' זוגי תפלין לצאת י"ח פ' סתומה לדעת הרא"ש דכל כה"ג סמכי' על בה"ע דגם פ' זו יעשה פתיחה ע"ש וא"כ מינה נמי דאין להקפיד כ"כ בדיעבד במה שאינו רק סי' סתומה וגם הד"מ כ' דמהר"ם פדאוה כ' בתשו' סי' ע"ז בשם או"ח דאם עשה פ' אחרונה פתוחה כשר וכ' דנכון הוא ואפ' דאף הרמב"ם לא פסל בדיעבד וכו' והביאו בהגה וכ' בעדיפא מהא דבמדינותם נוהגים לכתחלה לעשות פתוחה ע"ש וכ"כ הט"ז בסי' ל"ב סס"ק כ"ו דכשמניח חלק כשיעור ט"א בסוף פ' ג' לא מיקרי פתוחה לדעת הרמב"ם כיון שלא הניח עוד ריוח כשיעור כתיבת התיבה שאחריה ע"ש והגם דמשמע מדבריו דבהניח שיעור ט"א וכתיבת תיבה אחרת חשיב פ' פתוחה מ"מ כבר תמה עליו ה' יד אפרים ז"ל דשיעור פרשה אינו תלוי כלל בשיעור כתיבת תיבה אחרת אלא משום שאם נשאר שיעור תיבה אחרת עדיף טפי להניח ט"א ולכתוב התיבה באותה שיטה ואז היא סתומה אבל אם אין כדי לכתוב תיבה אחרת צריך להניח ריוח מעט משיטה השנית ולפ"ד משמע דגם אם מניח שיעור תיבה אחרת חוץ מט"א אם מתחיל פרשה שאחריה באמצע ה"ל רק פ' סתומה ע"ש וכן תמה הפמ"ג דלהרמב"ם כל שאין מתחיל בראש השיטה אף שיש במקום א' יותר מט"א ואף שבפ' הקודמת נשאר כדי ט"א ותיבה אחת הוי סתומה ע"ש. והלב"ש תי' דברי הט"ז דריוח כשיעור בסוף פרשה מורה על פתיחות פ' שאחריה ובשיעור ט"א לחוד כיון שאם היה כותב שם תיבה א' היתה נסתמת רק שאין שם מקום אין כאן הוראה על הפתוחה משא"כ אם יש ג"כ שיעור תיבה ולא כתבה זהו הוראה על הפתוחה ואף אם יתחיל באמצע ה"ל תרתי דסתרי הוראת פתוחה והוראת סתומה ע"ש וכ"כ בהדיא מהרש"ל בתשו' סס"י ל"ז בתמונה ד' שחדש דאינה סתומה אלא כשאין ריוח בפ' שלפניה כדי לעשות סתומה מעלייתא אבל אם יש שיעור ט"א ועוד תיבה א' אף להרמב"ם פתוחה היא דאם היא סתומה היה עושה בסוף שיטה שהיא הסתומה מן המובחר ע"ש. ומ"מ מדברי ה' באר יעקב סי' ד' נר' שסובר בדעת הב"י דלהרמב"ם כה"ג סתומה היא ודקדק כן מלשון הרמב"ם ואף שהביא אח"כ דדעת מהרש"ל דהוי פתוחה ע"ש אנן נקטי' כדעת מרן גם בתשו' מהר"י שנדפסה שם הניח דברי מהרש"ל בצ"ע אמנם ע"ש מה שהשיב עליו ה' ז"ל דלא כ' מהרש"ל אלא בהניח גם שיעור תיבה (ונ"ל דנדונו שם ג"כ שהניח בשל יד גם כשיעור תיבה אחרת) גם ה' מאמר מרדכי אות ל"ד כ' להכשיר אף בהניח יותר מט"א ומשמע מדבריו דאפי' שיש שיעור תיבה אחרת ג"כ וכ' שם שכן הורה הל' למעשה והסכימו עמו קצת מחכמי העיר ע"ש. ואף דה' מהר"א מפיסא בתשו' הרמ"ע ס' ק"ו סובר שאם הניח בסוף הפ' הקודמת או בתחלת הפ' הסתומה שיעור ט"א ה"ל פתיחה ע"ש מ"מ הרואה יראה שזו סברא יחידאה וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא משמ"ל כן בדעת הרמב"ם ומ"ש הרמב"ם מעט וכו' היינו דדי בזה או שסמך על מ"ש מקודם שיעור ט"א שהוא שיעור פ' ועי' להמאמ"ר והאחרונים ז"ל שנחלקו בזה והביאם ה' קול יעקב הי"ו ע"ש. גם בזרע אמת ח"ג סי' ד' בשאלה שסידר תלמידו הוכיח מדברי הרמב"ם והב"י ביו"ד סי' רס"ה להכשיר בהניח יותר מט"א דסתומה הויא ופי' מ"ש הב"י דיש ליזהר וכו' דלמדת חסידות הוא דכ"כ ולא לעיכובא ושוב הביא דעת מהרש"ל ומהר"א ודברי המאמ"ר הנז' ומסיק דכיון דלבעה"ע ומנהג האשכנזים אף דכלם פתוחות כשר אין מקום לפסול בזה ע"ש וכ"נ דהוי כמו ס"ס וכ"ש דדעת מרן כדעת רוב הפוס' דמכשירים בזה וכנז"ל ומ"ש ה"ה זצ"ל בתחלת דבריו לדייק מל' מרן שכ' ואם מניחים וכו' דלעיכובא קאמר והיינו דאי לכתחלה הא כבר כ' מרן דלא יניח כלל ואם ר"ל אם נדחק להניח הא ליתא דאכתי אם נדחק להניח יותר מה תקנתו לע"ד א"מ די"ל דה"ק דלכתחלה יש לו לדקדק שלא יניח כלל ואם אי אפ' שלא יניח דבל"ז יתקלקלו האותיות שרי אבל עכ"פ צריך לדקדק בזה שלא יניח יותר מט"א ואינו חושש להרחיב כ"כ באותיות כדי שלא יניח יותר מט"א ואם א"א בשום אופן ונדחק להניח יותר מט"א או שכבר עבר והניח אין ה"נ דאין קפידא וכ"נ עיקר לדינא לענ"ד דאם הניח אפי' כמו ט"א ותיבה בסוף השי' יש להכשיר ואח"ז ראינו מה שהאריך ה' פאת נגב סי' א' בנדינו ומשם באר'ה לנ"ד וע' ג"כ לה' עמק המלך ז"ל סי' י"ד ואכמ"ל
בדבריהם: ובענין מ"ש ה"ה י"ל דמוכח מדברי הכ"מ דאם א"א בע"א יכול למעט בכתב ושכן הוכיח הט"ז מהנ"י לכאו' ק' דהא אף דלא נשאר ריוח כשיעור ט"א לענין ס"ת איתיה בתקנתא לעשות צורת סתומה אחרת ומה צורך למעט ובדעת הנ"י י"ל דאינו מודה בצורה אחרת וכן יל"ד ממ"ש בלשונו שה"ל לסיים הפ' באמצע שיטה ולהתחיל הפ' שאחריה בסוף אותה שיטה ע"ש משמע שאין דרך אחרת לפ' סתומה אבל הכ"מ דקאי לשי' הרמב"ם ק' אמאי נקט יזרז עצמו דמשמע דאם עבר ולא זירז יכול למעט ואפ' דמיירי שכבר התחיל בפ' שנייה וכ' כמה שורות שא"א לתקן אלא ע"י מיעוט ובל"ז פסול א"נ י"ל דס"ל להכ"מ דכל שיש בידו לעשות צורה הא' אין לו לעשות צורה אחרת אע"פ שיצטרך למעט וחשיב א"א בענין אחר דלא נאמרה צורה אחרת אלא כשכבר כל הפ' ולא נשאר לו ריוח וכן מדוקדק ל' הטור שכ' שצריכה להיות פתוחה באמצע וכתובה מב' צדדים וכו' ע"ש דק' והא יש צורה אחרת אלא ר"ל דלכתחלה צריך להיות כן וכ"כ מהרש"ל שהבאנו לעיל דסתומה מב' צדדים בשיטה א' היא הסתומה מן המובחר ע"ש ואפ' שזהו ג"כ כונת הנ"י ולעולם מודה בדיעבד דיעשה צורה אחרת. אלא דצ"ע בל' הט"ז שהק' והא יהיה פסול אם לא יהיה שם סתומה וכו' ע"ש דכיון דיכול לעשות צורה אחרת אף דזו קודמת מ"מ לא הל"ל דפסו' ובדוחק י"ל דקו' זו קאי על מר"ן בש"ע דפ' דלא ימעט וכו' וביאורו היינו כמ"ש מהטיר וכיון דמר"ן מצריך לעשות ככ"ע הרי אם לא ימעט יהיה פסול ר"ל אליבא דמאן. אבל קו' ה"ה ז"ל על הט"ז ממ"ש בעצמו בסי' ער"ה היא קו' אלימתא ולכאו' הי"ל להק' עיקר דברי הכ"מ אהדדי דבפ"ח ה"ג כ' בט' הרמב"ם דאין תקנה לפתוחה וסתומה משום דצריך למעט הכתב ע"ש והרי נר' מדבריו דבדיעבד שרי למעט. מיהו א"ז קו' כלל דהכ"מ כ"כ לפי מה דלאו ממש אין לו תקנה אלא משום דתקונם רחוק וכמבו' מלשונו דע"ז קאי לומר דמט"ז נמי דצריך למעט ה"ל תקונו רחוק דאל"כ הל"ל א"נ משום דהיה צריך למעט אבל על הט"ז ק' דא"ל דכונתו בהכ"מ דמט"ז תקונם רחוק דממ"ש בדעת הי"א משמע דלדעת הרמב"ם אף בדיעבד אינו יכול למעט ונר' דל"כ שם הט"ז אלא משום דאיכא תרתי שכותב על המחק וממעט הכתב דא"ז הדור ופסול אף בדיעבד והי"א שהוא הרשב"א מתיר אף בכה"ג כנ"ל):