אור ברסלב

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

סימן כה

סימן כד

באור דעת הרמב"ם בדין אין מחזיקין מאיסור לאיסור.

הנה בדין זה אי מחזיקין מאיסור לאיסור ראיתי גדולים חקרי לב האריכו הרבה לברר הלכה זו על ידי תשובת מהרי"ט בח"ר סימן פ"ב והאריך מש"ס וראשונים דמחזיקין מאיסור לאיסור וכן נראה דעת הטו"א במלואים במסכת חגיגה, והגאון בספר שב שמעתתא ג"כ האריך בזה והעלה דפליגי בזה רש"י ותוספות יעו"ש שמעתא ה' ולא ראיתי לאחד מהמחברים הנ"ל שיגידו דעתם בבאור דעת הרמב"ם איך סבר הרמב"ם בדין זה אם מחזיקין מאיסור לאיסור, ואנכי העני בדעת נ"ל כי הרמב"ם דעתו דאין מחזיקין מאיסור לאיסור דהנה הרמב"ם כתב בפרק א' מהלכות שחיטה הלכה כ"ד וזה לשונו וצריך לבדוק כן אחר השחיטה שאם מצא בה פגם אחר השחיטה הרי זו ספק נבילה שמא בעור נפגמה וכששחט הסימנים בסכין פגומה שחט והובא דין זה בש"ע יו"ד סימן י"ח, והנה הדין הזה נובע מהש"ס חולין דף י' דגרסינן התם איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפי' שיבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ואמרינן שם בשלמא רב הונא כשמעתין ופירש"י דאמרינן לעיל בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה וזו נולד בה ספק בשחיטה, ופסקינן בגמרא והלכתא כרב הונא כשלא שיבר בה עצם, והנה לפי שיטת הש"ס דרב הונא שאסר בנמצא הסכין פגום הוא מטעם דלטעמיה אזיל דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה א"כ בנמצא הסכין פגום והבהמה בחזקת איסור מעיקרא ואם מחזיקין מאיסור לאיסור צריך להיות נבילה ודאית בנמצא הסכין פגום אחרי דמתחלה היה על הבהמה חזקת איסור אבר מן החי או איסור שאינה זבוחה ועתה מסופקים על השחיטה אם נשחטה כראוי ממילא הוית נבילה גמורה דנשארה בחזקתה שהיה עליה מתחילה ואי דתחילה היתה הבהמה בחיים והשתא מתה הבהמה הרי נעשית נבילה דכל זמן שלא נתבררה שחיטתה שנשחטה כראוי הרי היא בחזקת איסור והשתא שמתה ממילא הוית נבילה ודאית, והרמב"ם דפסק דאם מצא פגם בסכין אחר השחיטה ה"ז ספק נבילה ע"כ דעת הרמב"ם דאין מחזיקין מאיסור אבר מן החי או מאיסור שאינה זבוחה לאיסורא דנעשית השתא ואמרינן דחזקה הראשונה הלכה לה לגמרי וכמו שלא רבץ עליה מעולם חזקה דאיסורא והשתא נעשית מחדש עליה ספק איסור היינו ספק אם נשחטה כראוי והסכין נפגמה במפרקת או מתחילה נפגם הסכין בעור הבהמה ונשחטה בסכין פגום ולכן הוי ספק נבילה, א"כ הרי הוכחנו בבירור דדעא הרמב"ם דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, וראיה לדברינו דאם היו אומרין מחזיקין מאיסור לאיסור היה להרמב"ם לפסוק דהוה נבילה ודאית, דהנה כתב הרשב"א בחידושיו למסכת יבמות (דף ל' ע"ב) ד"ה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת וסוף דבריו שם וז"ל ולשון אחר נראה לי לפרש דהתם גבי בהמה כל שלא מתה או שמתה ממילא או שלא נשחטה כהלכתה אסורה עד שיתחדש בה ענין המכשירה והלכך כיון שאתה בא להתירה ולומר שנעשה בה המעשה המכשירה עליך הראיה ודכוותי' כו' הרי מפורש ברישא דאסורה הבהמה עד שיתחדש בה ענין המכשירה, וכיון דהרשב"א כתב דאסורה הבהמה עד שיתחדש בה ענין המכשירה מוכח מדבריו דאסורה משום האיסור הראשון הרבע עליה וכן פסק הרי"ט בתשובה סימן פ"ב דמטעם דמחזיקין מאיסור לאיסור מחמרינן משום אשת איש וסולקין ושורפין על החזקות, וכיון שכן היה להרמב"ם לפסוק דהוי נבילה ודאית אם היה סובר דמחזיקין מאיסור לאיסור, ומוכח דהרמב"ם סבר דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ולכן כיון דאיסור אבר מן החי הנך לא משגיחין רק על זה אם נשחטה הבהמה כהוגן או לא ובזה הוי ספק דהרי הסכין באמת היה בדוק ויוכל להיות דלא נפגם בעור דעור אינו אלא ספק אי פגם או לא ולכך פסק הרמב"ם דהוה ספק נבילה:

ואני תמה כאן על הכ"מ שכתב וז"ל ומה שכתב רבינו הרי זו ספק נבילה ולא כתב נבילה כדאמר רב הונא פסולה י"ל דמשום דסכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי יש לנו לומר שאפילו רב הונא לא פסל אלא מספק והראיה שאמר חיישינן שמא בעור נפגמה משמע שמן הספק הוא פוסל אותה ולכך כתב ז"ל הרי זו ספק נבילה ע"כ דברי רבינו בכ"מ, ולדעתי העני' פשוט שם בסוגיא להיפוך דהרי אמרינן שם מתיב רבא לסיוע לרב הונא טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן והנה שם בברייתא שאמרו לא עלתה לו טבילה הרי הוא ודאי טמא ושורפין עליו תרומה וקדשים וא"כ הש"ס דדמינה דרב הונא לברייתא זו ממילא שוים המה דגם בדרב הונא ודאי נבילה ומה שאמר חיישינן שמא בעור נפגמה היינו כיון דאיכא לאיסתפוקי שמא בעור נפגמה ממילא הוי נבילה ודאית דכ"ז שלא נתברר ששחט כהוגן הוי נבילה דהרי מתה לפניך ושחיטה ליתא ומה שאמר הכ"מ משום דסכין אתרעאי זהו אמרו אליבא דרב חסדא ולא לרב הונא דרב הונא סבר דהכל חדא מה לי בהמה ומה לי סכין כמו שהקשו בתוספות שם ע"ש בדבריהם ועי"ל דמה לי אתיליד ריעותא בסכין ומה לי אתיליד ריעותא בבהמה אלא ע"כ הכי קאמר סכין אתרעאי פי' ואיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגמה ואפילו בעור נפגמה שמא לא נשחטו הסימנין כנגד הפגימה והוי כספק ספיקא וכ"ז הוא הכל לרב חסדא אבל לרב הונא לא אמרינן סברא זו ובמסכת נדה (דף ב') בתוספות ד"ה התם תרתי לריעותא ביארו התוספות דזה שאמרו סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי ואיכא ספיקי טובא ופירשו התוספות שם דיש בזה שלשה ספיקות אחד שמא בעצם המפרקת נפגם, ב' שמא במיעוט בתרא נפגם ואפי' נפגם בעור כשר, שלישית דלמא שחט שלא כנגד הפגימה, ואמרתי לפי דבריהם אפשר לומר דרב הונא ורב חסדא פליגי בזה שפליגי הש"ך והט"ז ביו"ד סימן ק"י, דהנה הט"ז שם סוף סעיף קטן ט"ו בהשגתו על מהר"ר בנימין בתשובה יעו"ש ד"ה העולה מדברינו סבירא ליה דכל ספק בשחיטה פסול ואפילו הרבה ספיקות אינם מועילים להתיר והש"ך שם דעתו דשלשה ספיקות מהני אף בחזקת איסור שאינה זבוחה ע"ש בסעיף קטן ס"ד ובס"ס שלו סימן כ"ח. ובזה אפשר דפליגי רב הונא סבר דנגד חזקת איסור שאינה זבוחה לא מהני שום ס"ס בעולם ולהכי נמצא הסכין פגום שחיטתו פסולה ורב חסדא סבר כסברת הש"ך דשלשה ספיקות מועילים להתיר אף במקום שיש חזקה להיפך ולהכי מתרץ הש"ס אליביה סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי וכדפירשו התוספות במסכת נדה ויש כאן שלשה ספיקות, א"כ רב הונא לא סבר לסברא זו דסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי, וא"כ ליתא לדברי הכ"מ לומר דהוי ספק נבילה גם לרב הונא מטעם דסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי דהרי רב הונא לא סבר כלל סברא זו, ואמנם אי משום הא לא איריא דאף אם לא סבר סברא זו וגם סבר כהט"ז דכל ספיקות שאתה יוכל להרבות לא מהני בשחיטה מ"מ שפיר אתיא דאינה אלא ספק נבילה דמחמת זה דלא מהני ספיקות טובא בספק בשחיטה זהו שלא להתירה מחמת הספיקות, אבל לא נעשה כודאי נבילה וגם זה שאמרנו דרב הונא לא סבר הסברא דסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי ג"כ זהו דלא להתירה לגמרי אבל מועלת סברא זו לעשותה ספק א"כ מחמת קושיות אלו לא איפרוך דברי מרן בכ"מ, אבל הקושיא קמייתא שהקשינו על הכ"מ מזה דהש"ס מסייעא לרב הונא מברייתא דטבל ועלה כו' זהו קושיא גדולה על מרן בכ"מ:

עוד מצאתי להקשות על הכ"מ הנ"ל ממאי דראיתי במשמרת הבית להרשב"א שהעריך מערכה גדולה שם על הבדק הבית דדעת הבדק הבית בהשגה הראשונה על הרשב"א דלרב הונא אם נאבד הסכין ולא בדקו לאחר שחיטה פסולה השחיטה. וטעמו משום דלרב הונא לא מועיל שיבר בהסכין עצמות ונאבד הסכין לא עדיף משיבר בהסכין עצמות והרשב"א האריך להקשות על על הרא"ה כמה קושיות וכתב וזה לשונו ועוד דהא מסיק ר' אבא תיובתא משום דאתי ספק ומוציא מידי ודאי ואלו לרב הונא אפילו במקום שאין לומר בו אתי ספק אסור דבשנאבדה ואין ידוע אם נפגמה אם לאו אפילו ספק אין כאן, [מדברים הללו נתחזקה קושייתי על הכ"מ שהקשיתי כיון דמסייע לרב הונא מטבל ועלה וכיון דבטבל ועלה ודאי טמא כמו כן בדרב הונא ודאי פסולה השחיטה ולא מספיקא ומדברי הרשב"א אלו מוכח כדברינו באין שום חילוק] עוד כתב שם הרשב"א וכי תימא שאני הכא דלרב הונא אפילו העור פוגם והרי יש כאן מחמת שנתעסק בעור בין בדיקה לשחיטה א"כ אין זה מחמת שמעתיה דרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, דהרי מחמת עסק העור אפילו בלא טעמא דבהמה בחייה יש לחוש שמא נפגמה בעור וכדחייש אפילו רב חסדא בשיבר בה עצמות בין בדיקה לשחיטה ואפילו לא נמצאת פגומה ועיין שם עוד שהאריך עכ"פ מפורש בהרשב"א דאין טעמו של רב הונא מחמת העור אלא מחמת שמעמידין הבהמה בחזקתה הראשונה א"כ מוכרח להיות ודאי נבילה ולא ספק נבילה:

וכשאני לעצמי אמרתי דרב הונא ורב חסדא פליגי בזה אם מחזיקין מאיסור לאיסור, דרב הונא סבר דמחזיקין מאיסור לאיסור ולכן כיון דמעיקרא היה עליה חזקת איסור א"כ אם נמצא הסכין פגומה ולא נתבררה ששחיטתה היה כהוגן הרי היא בחזקת איסור שהיה עליה קודם לכן אך השתא דאינה חייה ושחיטה לא הכשירה ממילא היא נבילה ודאית ורב חסדא סבר דחזקה הראשונה הלכה לה משום דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, וא"כ אנו דנין על השחיטה לבדה אם נשחטה בסכין פגום אמרינן מוקים הסכין על חזקתו הראשונה שהרי בדקו אותו קודם שחיטה וזה שנפגם היה אתר שחיטה, ולפ"ז הרמב"ם דפסק כרב הונא היה לו לפסוק דנמצאת סכין פגום לאחר שחיטה הוי ודאי נבילה ולא ספק נבילה:.

אכן אחרי דעייננו בזה ראינו דפסק הרמב"ם ניחא מאד אף אם נאמר דרב הונא סבר דמחזיקין מאיסור לאיסור, דהנה הש"ס פסק הלכתא כרב הונא כשלא שיבר בה עצם, ואם נאמרו דמחזיקין מאיסור לאיסור היה להם לפסוק כרב הונא אפילו אם שיבר בו עצם דהלא אף בשיבר בו עצם ג"כ אינה ראיה ברורה דלא אפגום תחלה דיוכל להיות שאיפגם בעור ואחר זה כששיבר בו עצם איפגם יותר, וא"כ אף בשיבר בו עצם עוד לא נתברר לפנינו שהשחיטה היה כהוגן וא"כ למה בשיבר בו עצם אין הלכה כרב הונא, ומדפסק הש"ס בשיבר בו עצם דשחיטתו כשירה א"כ מוכח מכאן דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, ולכן שפיר פסק הרמב"ם דהוה נבילה מספק ולא מטעמא דרבינו הכ"מ דרב הונא גופא סבר דהוי ספק נבילה אלא כדאמרינן דהוי ספק נבילה משום דהש"ס פסק בשיבר בו עצמות דלא כרב הונא וכדברינו, ולדעתי העניה זהו ראיה ברורה דאין מחזיקין מאיסור לאיסור:

והנה בטור ובש"ע כתבו הרי זה נבילה ולא כתב הטור ספק נבילה כלשון הרמב"ם וכתב ע"ז הדרישה שם ע"ד הטור ה"ז נבילה כדעת רבינו בסימן כ"ז ושם בסימן כ"ו מיירי הטור בנפסלה בשחיטה ובנפסלה בשחיטה הוי ודאי נבילה ולא ספק נבילה דהרי לא נשחטה כלל וא"כ הטור שפסק דהוית נבילה כמו בנפסלה בשחיטה ע"כ סבר הטור דמחזיקין מאיסור לאיסור, ולפ"ז השו"ע שהעתיק לדברי הטור נמי סבר כהטור ולא כהרמב"ם ולפ"ז לא אתיא שפיר דברי הש"ך שם סעיף קטן א' דמפרש להמחבר שכתב נבילה סתם פירש הש"ך דהוי ספק נבילה ולדברינו השו"ע בשיטת הטור קאי וכדברי הדרישה וא"כ הוי נבילה ודאית, שוב ראיתי דהש"ך ברור ממללו דהש"ע סבר דהוה ספק נבילה דהרי בש"ע סעיף י"א מפורש דהוי ספק נבילה אך נ"ל דלפי דעת הש"ך בסימן, נ' דהחזיק בשיטת הרמ"א דלא אמרינן נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר דהריעותא נעשית לאחר שחיטה דלא יצאת מחזקתה מחיים וידוע למעיין שם בדברי הש"ך ובתשובת מהר"ם לובלין דתלוי דין זה בדין אם מחזיקין מאיסור לאיסור דלהכי לא אמרינן נשחטה הותרה רק בדבר שיוכל לתלות שנעשה הריעותא לאחר שחיטה משום דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ היה להש"ך לפסוק בנמצאת פגום דהוי ודאי נבילה. והארכתי הרבה בדין זה במקום אחר אך נאבדו ממני הכתבים כעת ורשמתי מה שעלה בזכרוני ולדעתי הדברים הכתובים כאן נכונים המה לדינא ואך בטלה דעתי נגד דעת מחברים הגדולים ואין תלמיד כמוני מכריע:

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה