אור ברסלב

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

סימן יח

סימן יז

עוד לו בדבר אשר כתב כבודו לפרש הברייתא דתו"כ דבורא דחובה פ' כ"ב וזה לשון הברייתא תניא וכחש לא אמרתי אלא כחש שקדמו חטא יצא כיחש שלא קדמו חטא רבי אומר וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה וכיחש בה ונשבע על שקר מה אלו מיוחדים שהם של ממון יצא אלו שאינם של ממון ע"כ לשון הברייתא, וכתוב בתוס' הר"ש משאנץ וזה לשונו, צ"ע מאי בינייהו ולכך משמע דמשמעות דורשין איכא בינייהו, וכתב כבודו דנראה לו לפרש דיש פלוגתא ביניהם לדינא, דלכאורה תמוה טובא בב"מ (דף מ"ח) דקאמר רב חסדא כגון שיחד לו כלי להלואתו ולעשקו והלא רב חסדא אמורא איך יחלוק על התנאים דברייתא בת"כ דמבואר דעל הלואה גרידא חייב קרבן וז"ל הברייתא (ד' ה' ו') אי מה פקדון מיוחד דאין לו רשות להוציאו מלוה שיש לו רשות מנין תלמוד לומר או בתשומת יד ומבואר דחייב קרבן על מלוה גרידא וכן סובב והולך כל הברייתות שם בתורת כהנים פרשה י"ב וי"ג, וגם קשה איך לא פריך הש"ס בב"מ מברייתא דת"כ על רב חסדא לכן נראה לפרש דתנא קמא דרבי ורבי בזה פליגי דת"ק סבר וכחש לא אמרתי אלא כיחש שקדמו חטא פירוש של ממון א"כ אפילו קדמו חטא ממון של מלוה נמי איקרי חטא של ממון וחייב קרבן ורבי סבר דילפינן מן וכיחש בעמיתו בפקדון כו', א"כ אינו חייב אלא דומיא דפקדון וכגון שייחד לו כלי להלואתו ולעשקו דהוי דומיא דפקדון ורב חסדא כרבי ס"ל והברייתות דת"כ אליבא דת"ק דרבי נשנו ע"כ דברי ידידי יחיה:

וזה אשר השבתי לידידי הנ"ל, לכאורה גוף פירושו בהגמ' דבבא מציעא ובברייתא דתורת כהנים דברים ישרים וממקור נאמן הוא ואך איפכא קצת היה למר ידידי לומר דתנא קמא דאמר יצא כיחש שלא קדמו חטא סבר דבעינן יחד כלי ובלא יחד כלי אינו חייב קרבן וכרב חסדא דבהלואה גרידתא בלא יחד כלי מאי קדמו חטא איכא הכא דבהלואה שהוציא ליכא חטא ואיזה חטאו הקודמו ואך עתה שכפרו השתא נעשה החטא ואך אם יחד לו כלי ומשכו המלוה ועתה כפר לו הלואה ישנו חטא קודם שמשתמש בכלי שאינו שלו ועתה הוסיף חטא שכפרו לגמרי ורבי סבר דבלא יחד כלי נמי חייב קרבן שבועה וזהו כדברי ידידי נ"י ועדיפא קצת חדא דלפ"ז רב חסדא כתנא קמא ס"ל ולא כרבי שזהו דעת יחיד נגד סתם תנא הקדום לפניו וגם לפי דבריו דיתר הברייתות דתורת כהנים אליבא דת"ק למה פסק רב חסדא כרבי ועזב כל הנך סתמא, וגם אם יאמר ידידי דתנא קמא סבר דבעינן יחד כלי ישנו קדימת חטא לשבועה:

ואמנם אנכי העני בדעת לא ניחא לי כלל לפרש דבדרב חסדא פליגי תנאי אחרי דהש"ס לא פי' דבדרב חסדא פליגי תנאי ואדרבה התוספת בבבא מציעא ובפרק נערה אחזו בדרב חסדא כאלו הוה הלכה פסוקה עיין שם בתוספות שהקשו בקנס אם אפילו יחד כלי הא הוי דבר שלא בא לעולם והאריכו בזה, ואמנם הרמב"ם לא הביא לדרב חסדא ואם היה הלכה פסוקה למה לא הביאו הרמב"ם בהלכותיו ולדברי מר ניחא, אך עכ"ז לא ניחא לי לפרש דתנאים פליגי בדרב חסדא דהרי אם נאמר דבדרב חסדא אפליגו תנאים כדפירש מר ידידי יחיה איך אמר רבא קרא ומתניתין מסייע ליה לריש לקיש ועיקר הראיה מהא דאמר רב חסדא כגון שיחד לו כלי לעשקו ובתשומת יד לא אהדריה קרא משום דבעינן משיכה כדמפורש שם בסוגיין וכיון דתנאי פליגי בזה אין כאן שום ראיה מן הפסוק לדריש לקיש דכמו שמפרש התנא דפליג וסבר דלא בעינן יחוד כלי כמו שיפרש הפסוק כן נפרש אליבא דריו"ח ומאי ראיה היא זו ולכן לא נ"ל לפרש דהברייתא דתורת כהנים פליגי אם בעינן יחוד כלי או לא:

ואשר הקשה ידידי נ"י על רב חסדא מברייתא שם (ד' ה' ו') אי מה פקדון מיוחד דאין לו רשות להוציאו מלוה שיש לו רשות להוציאו מנין ת"ל או בתשומת יד א"כ מפורש דלא כרב חסדא, אף כי לכאורה קושיא גדולה היא אך לפי קושייתו מוכח דלא בעינן כלל יחוד כלי ואף לריו"ח דמעות קונות וא"צ משיכה אבל יחוד כלי לא בעינן כלל וא"כ תקשה על רבא ורב פפא דהוכיחו מן הפסוק דלא אהדריה קרא לתשומת יד דהלא מפורש בברייתא להיפך ולומר דכולם לא ידעו הברייתא זהו קשה לומר אף דמצינו לפעמים שנעלם מן האמורא הברייתא אבל לא מכל האמוראים יהיה נעלם הברייתא, ועוד סתמא דגמרא דפריך שם עלייהו ותשומת יד לא אהדריה קרא והתניא אמר ר"ש והאי ברייתא דאמר ר' שמעון נשנית בתורת כהנים שם ולמה לא מקשה מהברייתא הקודמת אצל הברייתא דמנין וגם תקשה על התוספת דקבעי יחוד כלי לכל הפחות ולברייתא הנ"ל הא גם יחוד כלי לא בעינן, אלא נראה ברור דמברייתא זו לא קשה מידי דאף דאמר מלוה שיש לו רשות להוציאו מנין היינו משום דגוף המלוה יש לו רשות להוציאו וממילא קיל מפקדון אף ביחד לו כלי להלואתו ולכן צריך קרא לחייבו שבועה וזה ברור ואין קושיא מזה על רב חסדא, וגם זה שכתבתי לעיל להביא ראיה לדבריו מזה שהרמב"ם בהלכותיו לא הזכיר דין דיחוד כלי ג"כ אין שום ראיה, דהנה באמת הרמב"ם פוסק דגם במלוה קונים ואמרו כמה מהפוסקים דהרמב"ם למד דינו מסוגיא דב"מ הנ"ל דמביא ראיה מן הפסוק דבתשומת יד לא הדר קרא וא"כ תקשה לר' יוחנן נמי דהרי המעות נעשה מלוה ובמה קנה המלוה להכלי וע"כ בזה המעות שלוה לו ובלי שום יחוד כלי נמי נשבע דשיעבודא דאורייתא ופסקינן למפרע גובה וא"כ לא בעינן יחוד כלי להרמב"ם, ובאמת אף להרשב"א ורמב"ן דחולקים ופסקו דמלוה אינה קונה אבל כיון דשיעבודא דאורייתא ולמפרע הוא גובה כמו שפירשו התוספת בדוכתי טובא דבשעת גביה איגלאי מלתא למפרע דהיה שלו א"כ בשעת נתינת המעות קונה ולא צרכינן לטעמא דמלוה וגם לא בעינן יחוד כלי דממילא הכל מכורה לו ואיגלאי מלתא למפרע דבשעת נתינת מעותיו היה משועבד לו והוי כעין מכירה, אלא אותן מטלטלים שלא היה לו בשעת הלואה והוי דבר שלא בא לעולם זה אינו משועבד מן התורה אף דשיעבוד מועיל בדבר שלא בא לעולם כמבואר בשולחן ערוך חו"מ סימן קי"ב יעויין שם, ואם כן אין להביא ראיה לדברי מעכ"ת מזה שלא הביא הרמב"ם דין דיחוד כלי:

וראיתי להקרבן אהרן שפירש בחכמה והשכל פלוגתא דתנא קמא ורבי והוא דרבי סבר בכל הש"ס דדרשינן ריבוי ומיעוטי ואשר ישבע על שקר חזר וריבה הכל ודרשינן זאת בריבויי ומיעוטי ומרבינן הכל וממעטינן שטרות ותנא קמא דריש כללי ופרטי וממעטינן הדומה לפרט, וא"כ איכא בינייהו טובא לתנא קמא אינו חייב קרבן על עבדים ושטרות וקרקעות ולרבי לא ממעטינן אלא שטרות אבל על עבדים וקרקעות חייב קרבן שבועה כן פירש הקרבן אהרן, ואמנם דבריו חכמה הוא אך לא אדע לדבריו מה זה שקראו תנא קמא לא אמרתי אלא כיחש שקדמו חטא ואם הת"ק אינו מחייב קרבן שבועה על עבדים ושטרות וקרקעות לא קדמו החטא עליהם, הלא החטא הוא קדים בכפירתו ואך כן גזר רחמנא דאינו חייב קרבן שבועה על תביעה זו, וגם אישתמיט להקרבן אהרן באותו שעה מאי דאמרינן בשבועות ובבכורות דרבי דריש ריבויי מיעוטי דוקא בשני כללות הסמוכות זו לזו, והנה הקושיא זו מצאתי שקדמני בהגהות מהרי"ד ואמנם בני הנבון מו"ה נחום אביגדור נ"י עוד בימי עלומיו אמר לי ליישב דברי הקרבן אהרן כיון דלענין פדיון בכור לא נתמעטו לרבי קרקעות ועבדים וממילא חשובים ממון גמור כמו כל ממון וחייב קרבן שבועה בכפירתם אבל רחוק בעיני לומר כן דהרי מצינו בשבועות פ' שבועת הפקדון דתלוי הדבר בפלוגתא דר' אליעזר וחכמים במשנה הגוזל את השדה ושטפה נהר יעו"ש בשבועות (דף ל"ז ע"ב) הרי מפורש דדוקא למ"ד דדרשינן בכל התורה רבויי ומיעוטי לא נתמעטו אבל מי שדרש בכללא ופרטא בכל התורה נתמעט הכל אפי' למאן דדריש בשני הכילות הסמוכות זל"ז רבויי ומיעוטי יעו"ש היטב בהסוגיות:.

ועלה על רוחי לומר דפליגי ת"ק ורבי בשיעבודא דאורייתא או לא, דהנה שיטת הרשב"ם בבבא בתרא (דף קע"ה) דהאמוראים דפליגי בשיעבודא דאורייתא או לא פליגי אפילו מיניה דמי שסבר שיעבודא דאורייתא אפי' מלקוחות גובה ופשיטא מיניה ומי שסבר שיעבודא לאו דאורייתא אפילו מלוה עצמו אינו גובה רק שכופין אותו לקיים מצות פריעת בעל חוב ומכין אותו עד שתצא נפשו אבל לא מטעם דיורדין לנכסיו ועיין רמב"ן בחידושיו האריך לפרש שיטה זו שלא תקשה ע"ז מכל הנך קראי דמפרשים שם דמיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, ועוד כהנה יעו"ש ביאור דבריו דזהו הכל מטעם המצוה וממילא יורדין לנכסיו לקיים המצוה, והחילוק לפ"ז בין שיעבודא דאורייתא או לא כיון דאפילו לרבה דסבר שיעבודא לאו דאורייתא ג"כ יורדין לנכסיו לכופו לקיים המצוה, נראה פשוט דלטעם זה דמטעם כפי' הוא אם הלך למדינת הים לא יוכל להפרע אף בשבועה כיון דהלוה ליתא בפנינו לכופו אין יורדין לנכסיו וכן נמי לענין יורשים וכן מצאתי בקצה"ח סימן ר"צ אות ג' לדעת הרמב"ן הנ"ל אין יורדין לנכסיו שלא בפניו אך אם שיעבודא דאורייתא דעתו שם דאפילו בצד זה יורדין לנכסיו יעו"ש עכ"פ לשיטת הראשונים הללו דמאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא אף מלוה עצמו לא יוכל לגבות וא"כ הכופר במלוה לאו כפירת ממון היא כלל ואינו חייב קרבן שבועה. ולפ"ז אפשר דבהא פליגי ת"ק ורבי דת"ק סבר שיעבודא דאורייתא וא"כ מטעם כפירה היה צריך לחייב קרבן שבועה אך מ"מ פטור הוא מקרבן שבועה מטעם דבעינן כיחש שקדמו חטא ובמלוה אף דודאי כפירת ממון הוא מ"מ לא קדמו חטא משום דמלוה להוצאה ניתנה ואישתמוטי קא משתמיט עד דהוה ליה זוזי ופרענא ליה ורבי סבר דפטור מקרבן שבועה בכפירת מלוה מטעם שאין זו ממון דסבר שיעבודא לאו דאורייתא וכדעת הרשב"ם והרמב"ן ואין יורדין לנכסיו ולכן לאו כפירת ממון היא:

ומעתה שניהם מודים דכפירת מלוה ונשבע עליה פטור מקרבן שבועה ואך לת"ק מוכרח ללמוד מטעם דבעינן קדמו חטא דהרי סבר שיעבודא דאורייתא ולרבי אמרינן הטעם משום דלאו ממון הוא כלל, ונפקא מינה היוצאת מפלוגתתם כמו בכל המחלוקת אם שעבודא דאורייתא או לא ועיין בש"ך חו"מ סימן ל"ט וזה נכון לפרש בפלוגתת הנך תנאי:

עוד נראה לענ"ד לומר דפלוגתתם תלוי בזה אם מכירת שטרות דאורייתא או דרבנן וכבר האריכו בזה גדולי המחברים הש"ך בחו"מ סימן ס"ו ואו"ת, ואנכי העני בדעת אמרתי דפליגי בזה תנאים ב"ב פרק יש נוחלין (דף קכ"ד) והכי איתא שם תניא אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן רבי אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן אבל לא בשבח ששבחו יתומים לאחר מיתת אביהן, ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים יצא עליהן שטר חוב בכור נותן פי שנים ואם אמר איני נותן ואינו נוטל רשאי מאי טעמייהו דרבנן אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קריה רחמנא מה מתנה עד דמטיא לידיה אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה, ורבי אומר אמר קרא פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט מה חלק פשוט אע"ג דלא מטי לידיה אף חלק בכורה אע"ג דלא מטי לידיה, והנה בירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים מפורש ברמב"ם דזהו אליבא דרבי ולרבנן אינו נוטל ולפ"ז מאי דאמרינן שם מאי טעמייהו דרבנן אמר קרא לתת לו פי שנים כו' זהו טעם על כל מה דאמרו רבנן בין על מה דאמרו אין נוטל פי שנים בשבח בין על מה דאמרו אין נוטל פי שנים בשטר הכל מהאי טעמא דמתנה קריה רחמנא ופי' רשב"ם דלא יוכל ליטול פי שנים מזה שלא יוכל להקנות לאחרים מטעם אין אדם מקנה דשלב"ל:

ולפ"ז צ"ע טובא הסוגיא שם דאמרו ורבי נמי הכתיב לתת לו, ומשני ההיא שאם אמר איני נותן. ואיני נוטל רשאי וכפי שפירש הרשב"ם דטעמא דרבנן דמתנה קריה רחמנא ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם א"כ מאי מקשה הגמרא ורבי נמי הכתיב לתת לו דהרי לרבי אף דבר שלא בא לעולם יוכל להקנות כדאמר בש"ס יבמות (דף צ"ג ע"ב) ובקידושין (דף ס"ג ע"א) וכיון דיוכל להקנות דבר שלא בא לעולם כמו לרבנן דבר הבא לעולם ומאי מקשה הש"ס ורבי נמי כו' וע"כ נ"ל לומר דהאי מאי טעמייהו עיקר בא לנו לומר על ירשו שטר חוב דהנה בירושת שטר אף אם נאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ לא יוכל להקנותו לאחרים משום דשטרות ליתא במכירה מן התורה ולכן פריך שפיר ורבי נמי הכתיב לתת לו ואע"ג דסבר אדם מקנה דשלב"ל מ"מ שטר לא יוכל להקנות ולמה נוטל פי שנים בשטר הכתיב לתת לו, וע"ז משני דטעמא דרבי דירשו שטר נוטל פי שנים משום דמקיש חלק בכורה לחלק פשוט ובעינן קרא דלתת לו שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי עכ"פ הוכחנו מן הסוגיא דמכירת שטרות דרבנן לרבי, ואם כן אפשר לומר דבזה פליגי תנא קמא דתורת כהנים עם רבי, דתנא קמא סבר מכירת שטרות דאורייתא, ואם כן מלוה בלא שטר ודאי ג"כ איתא במכירה והוי ממון גמור ולמה אינו מביא קרבן שבועה על זה על כרחך קא בעי טעמא אחרינא, ולכן מוכיח דכיחש בעינן שיהיה קדמו חטא אבל במלוה לאו קדמו חטא אבל במלוה לא קדמו חטא כדפירשנו, אבל רבי לשיטתו דסבר מכירת שטרות דרבנן ואם כן לאו ממון היא כלל, ומשום הכי יליף מה אלו שהם של ממון אף כל שהם ממון יצא אלו שאינן של ממון דשטר לאו ממון הוא כלל ופשיטא מלוה בלא שטר ודאי לאו ממון הוא כלל וגם זה נכון, וה' יאיר עינינו במאור תורתו לכוון על האמת:

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה