אור ברסלב

אהל דוד מסכתות שונות· רבי דוד דייטש

חגיגה

מגילה

דף ב.

תוס' ד"ה הכל ומיהו שיטת ירושלמי וכו' וה"ה דהוה מצי לאתוי' דאי' מסוגיא דעירובין דף צ"ו אשתו של יונה היתה עולה לרגל מי איכא למ"ד רגל לאו מ"ע שהז"ג ולירושלמי דילמא לא היתה מביאה קרבן רק ראי' פנים אלא דניחא להוכיח מהאי מסכתא גופיה:

דף ב:

תוס' ד"ה כופין וכו' ואע"ג דהמשחרר עבדו עובר בעשה וכו' ותירצו דהואיל והוא מצוה רבה פ"ו ושמעתי להקשות א"כ מאי הקשה ש"ס במסכת ב"ב דף י"ג על מ"ד גוד מהאי דכופין רבו מפני תיקן עולם ומאי קושי' דילמא אף בכל דוכתי אמרינן גוד מ"מ הכא אי לאו מפני תיקן עולם דהוא מצוה רבה לא היה העבד יוכל לומר גוד כיון דהמשחרר עבדו עובר בעשה ונראה דידוע דאפי' תנא אין רשאי לחלוק על ב"ש וב"ה דהם תנאים קדמונים (יעיי' תוס' ריש ביצה דהקשו וכי ר"י כב"ש ומכ"ש נגד ב"ש וב"ה) וא"כ שפיר מקשה ש"ס דהרי ר' ישמעאל סובר במסכת גיטין דף ל"ח לעולם בהם תעבודו הוא רשות וא"כ ר' ישמעאל ע"כ לא סובר גוד דא"כ קשה מב"ש וב"ה דהא דוקא מפני תיקן עולם הוא דכופין את רבו לשחרר הא לאו הכי לא היינו כופין רבו ואמאי לימא העבד גוד ולר' ישמאל ליכא איסור אם משחרר עבדו ור"ע לא מצינו דפליג בזה על ר' ישמעאל וא"כ קשה מר' ישמעאל שהוא תכא על רב יהודה דהוא אמורא דאית לי' גוד או אגד, ובזה ישבתי ג"כ מה שהקשה זקני הרב מ' מרדכי דייטש זלה"ה על הרמב"ם דפסק דנשים אינן מצוות לטמאות קרוביהם וכתב הרמב"ן דכי כתב בני אהרן ולא בנות אהרן אכולה ענינא כתיב גם על לה יטמא ה"כ מאי הקשה ש"ס במסכת יבמות דף פ"ה והרי טומאה דלאו שאינה שוה בכל וטעמא דכתב בני אהרן וכו' ומאי קושי' הלא איצטרך בני אהרן למפוטי נשים שאין חייבות לטמאות לקרוביהם וטומאת קרובים הוא שוה בכל הן לכהנים ולישראלים ולתנ"ל ניחא דקושי' הש"ס הוא לר' ישמעאל דסובר במסכת סוטה דף ג' דלה יטמא הוא רשות והנה הראב"ד הקשה על הרמב"ם דפסק דנשים אין מצוות לטמא לקרובים והקשה הראב"ד מהא דאשתו ארוסה וכו' ולא מטמאות לו וגם בס' טורי אבן הקשה מהאי דסיכה דף כ"ה טמאי מת מצוה היו והיינו טומאת קרובים ולפי מה שנתן הרמב"ן הטעם משום דכל שישנו בבל יטמא איתא בלה יטמא דהיינו טומאת קרובים והני נשי דליתנהו בבל יטמא דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אינם בלה יטמא א"כ ישראלים לא שייכי במצות זו כן הקשה טורי אבן בחדושיו למסכת ר"ה דף ט"ז ולי נראה כיון דהאי דלא יטמא והאי כי אם לשארו כתיבי בתרי קראי לא הוה הקישא רק סמוכין וכמ"ש תוס' יבמות דף ה' ד"ה לא א"כ יש לאוקמי' הך ברייתא כר' יהודה דלא דריש סמוכין ממילא גם נשים וישראלים מצוות לטמאות לקרובים אבל אליבא דהילכתא דדרשינן סמוכין ממילא דרשינן ג"כ כל שישנו בבל יטמא ישנו בלה יטמא וגם ר' יצחק דאמר טמאי מת מצות היו איהו סובר כר"י דלא דריש סמוכין. והנה תוס' ריש סוטה הקשו לר' ישמעאל דסובר דלעולם בהם תעבודו ולה יומא וקינא לה המה רשות א"כ חסרו ב' מצות מתרי"ג מצות ותירץ הגאון מ' דוד אופנהיים זלה"ה דר' ישמעאל לטעמי' אזיל דסובר במסכת מנחות גבי ציצת דארבעתן ארבע מצות א"כ מעייל איהו הנך ג' מצות של ציצת ועיי' רמב"ן ספר עצות ולדידי קשה הא ר"י אמר שמואל במסכת מנחות דף ל"ב אמר דהלכה כר' ישמעאל ובמסכת גיטין דף ל"ח אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה וא"כ טפי ב' מצות:

והנה במסכת ב"ב דף י"ג שם תוס' ד"ה כופין הקשו דימכור עצמו בעבד עברי למ"ד מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית ולמ"ד נמי אפי' אין לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ולכאורה יפלא מנ"ל להקשות דילמא מ"ד מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית סובר כמ"ד אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ונראה דכוונת תוס' להקשות סוגי' דקידושין דף ס"ט להאי תירץ שכתבו תוס' שם ד"ה אלא דאי הוה מקשי' לי' הכי הוה ליה לשנוי זיל ומכור עצמך וכר"א דאמר זה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית א"כ קשה איך נוכל לקיים שניהם יחדיו דמוכר עצמו וגם אם אין לה אשם ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית א"כ קשה מהאי דב"ש וב"ה מי שחציו עבד וכו' דכופין רבו (ועובר על עשה) הלא יוכל למכור עצמו בעבד עברי והלא אינה רשאים לחלוק על ב"ש וב"ה:

עוד הקשו תוס' לית' עשה דפרו ורבו וידחה ל"ת דלא יהיה קדש ותירצו כיון דאפשר ע"י כפיי' יוכל לקיים שניהם משמע דאם אי אפשר ע"י כפי' כגון שמת רבו ונפל לבנו קטן ואף דאיתא תקנתא כדאיתא גיטין דף מ' מקרקש לי' בזוזי מ"מ רבו בזה פירושים אי זה מהני מד"ת וגם כמדומה שראיתי דהאי דכופין את רבו מפני ת"ע שהוא ממרבנן וגם אם הוא קטן ממש לא שייך מקרקש בזוזי וא"כ בכה"ג באמת אתיא עשה דפ"ו ודחי ל"ת בזה מיושב מה שהקשה מהרש"א במסכת ביצה דף ה' שהקשה על הא דאמר הש"ס וכ"ת למצות עונה והקשה מהרש"א דהא כבר נצטוו ולהנ"ל ניחא דנשנית שיהיה עשה אחר הדיבור ויוכל לדחות ל"ת דעשה קודם הדיבור אינה דוחה ל"ת לאחר הדיבור כדאי' בירושלמי הביאו תוס' בסוגי' דחדש, ומה שכתבו תוס' דפ"ו אכולהו ב"כ כתיב עיי' שבות יעקב ח"ב סימן קל"ד כתב דכוונת תוס' למ"ד ב"נ מצווין על סירס והאי דחציו עבד הוה כסירס שא"א לישא אשה ועיי' משנה למלך פ"ו ה' מלכים שכתב בכוונת תוס' במס' סנהדרין דמנ"ל דין זה אימא דמה שנישנית בסיני לחייבם לב"נ ומנ"ל דין מחודש דכל דבר שבמנין וכו' ורבים הקשו דהא דדבר שבמנין וכו' ילפינן מבמשוך היובל ושובו לכם לאהלכם איצטרך דאי לאו הכי כו' נשאר באיסורו ונראה דכוונת המ"ל דמנ"ל דין המחודש דילפי' בדבר שקבוע לזמן צריך מכין אחר להתירו ובעיקר קושי' מהרש"א במסכת סנהדרין דף נ"ח שהקשה דלמה לא הקשו תוס' על הא דמקשה הש"ס והרי מילה דילמא באמת נוהג בב"נ ונראה דקושי' הס"ס הוא לעולא דאמר במסכת ב"ק דף פ"ט אתי' בק"ו ומה אשה שאינה במילה קטן יוכיח ומדלא אמר בן נח יוכיח (הגם שיש להסתפק אי האי קטן יוכיח הוא מדברי עולא או סתמא דתלמודא) א"ו דמילה אינה נוהג בבני נח. והנה תוס' תירצו דלכך לא דחי עשה דפ"ו ל"ת דלא יהיה קדש דבעידנא דמעקר לאו לא מקיים עשה וקצת קשה לי מדברי ריטב"א מס' ב"מ דף למ"ד דמוקי האי דכהן בבה"ק כגון דליכא דרך אחר ותחילת השבה צורך סופה היא כמו מילה בצרעת רק שהמילה צריך פריעה דמ"ל ולא פרע כאל לא מל עוד הקשו תוס' דימכור עצמו בעבד עברי ותירצו דגר אינו נמכר בע"ע דשב אל משפחתו בעינן והקשה טורי אבן מסוגי' דיבמות דף ק' כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה וכו' אמר רבא כופין ואמאי ימכור עצמו על תנאי אם הוא בן כהנת ומותר בשפחה ממ"נ ולי נראה דלא בעי הש"ס לשנוי הכי דא"כ תיפשט הא דמספקא לש"ס במסכת קידושין דף כ"א אם עבד עברי כהן רבו מוסר לו שפחה כנענית וגם יקשה על שמואל דאוסר ע"ע כהן בש"כ רק דקלת קשה על רבא דאמר במסכת יבמות דף ק' דכופין ומסתמא רבא לא פליג על רב דמתיר ע"ע כהן בשפחה כנענית דהילכתא כרב באיסורי ונראה דרבא לא בעי לאוקמי' מתני' דלא כהילכתא דהרמב"ם פסק בפ"ג מה' עבדים הלכה ד' דאם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ואפשר מטעם זה פסק הרמב"ם כן והכ"מ כתב משום דראב"י קב ונקי וקשה הלא הכ"מ בפ"ב ה' בית הבחירה הלכה ח"י כתב דמשנת ראב"י קב ונקי הוא דוקא במשנה גם מ"ש הכ"מ הואיל דמפרש רנב"י דברי ראב"י קשה מדברי הרא"ש רפ"ק דשבת דדרך האמוראים לפרש דברי תנאים אף שאין הלכה כן (ומדברי הרא"ש הנ"ל קשה על הדריסה בח"מ סימן רל"ה הביאו הקרבן נתנאל שכתב דוקא במשנה דרך אמוראים לפרש דברי התנא אף שאין הלכה כן ולא בברייתא וקשה מהאי דברי הרא"ש ריש שבת גבי המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו דהוא ברייתא ואפ"ה כתב הרא"ש דדרך אמורא לפרש דברי התנא אף שאין הלכה) גם לא ידעתי למה לא כתב הכ"מ דלכך פסק הרמב"ם כרתב"י משום דגם חכמים במסכת תמורה דף למ"ד סוברים כן. גם יש לומר דרבא במסכת יבמות בעי לאוקמי' מתני' אליבא דהילכתא דפסקינן מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית והא דהקשו תוס' דימכור עצמו בעבד עברי נראה דמלבד שמ"ד מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית אינה רשאי לחלוק על ב"ש וב"ה וביותר נראה דתוס' במסכת קידושין דף ט"ו ד"ה ואידך כתבו דר"א הוא דאמר מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית ור"א הוא מתלמידי ב"ש ועיי' ביצה דף ל"ד הביאו תוס' דירושלמי הקשה מב"ש על ר"א אבל רבא בעי לאוקמי' כהילכתא והנה לעיל כתבתי בשם כ"מ ה' בית הבחירה דמשנת ראב"י קב ונקי הוא דוקא במשנה אבל רשב"ם במסכת ב"ב דף קל"ח כתב דמשנת ראב"י קב ונקי הוא אף בברייתא וגם הסמ"ג לאוין סימן של"א כתב כרשב"ם ולפי מה שכתבתי לעיל דרבא בעי לאוקמי' מתני' כהילכתא דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מיושב מה שהקשה בס' המקנה במסכת קידושין דף י"ד דמקשה ש"ס אלא למאן דלא יליף שכיר וכו' והקשה בס' המקנה הא ר"א הוא דלא יליף שכיר שכיר שכיר והלא ר"א סובר בפ' חלון דמד"ת מעות קונות ולהנ"ל ניחא דקושי' הש"ס הוא לרבא ואיהו סובר בפ' הזהב דמשיכא מפורשת מד"ת ועיי' תוס' דף מ"ח ומיושב ג"כ מה שהקשה חכם א' דילמא מאן דלא יליף ש"ש סובר כר"ש דאמר משיכה קונה ולהנ"ל ניחא דקושי' הש"ס הוא לרבא גם י"ל דלא ניחא לש"ס לשנוי הכי כיון דרבי לא יליף ש"ש ורב סובר בפ' הזהב דמשיכה קונה ורב הוא תלמיד דר"ח ור"ח מרבי כדאי' עירובין דף ע"ג וגם רב הוא ממנינא דרבי:

שם כאן כמשנה ראשונה הקשה בס' טורי אבן איך חייבו חכמים להביא עולת ראי' משמע דמביא אפי' בי"ט נהי דמשום חולין בעזרה ליכא דמתנה לשם עולת נדבה מ"מ בי"ט איך מביא והא עולת נדבה לכ"ע אין קריבין בי"ט והולך לשיטתו שהשיב על רש"י שכתב לקמן דלמ"ד נדרים ונדבית קריבין בי"ט יוכל להקריב אפי' עולות וטורי אבן חולק דעולת נדרים ונדבות לכ"ע אין קריבין (ועיי' תוס' ביצה דכ"א) אבל באמת דברי מאור עינינו רש"י יש להם על מי שיסמכו והוא אמת ותורתו אמת דאי נימא כדעת טורי אבן דעולת נדרים ונדבות לכ"ע אין קריבין קשה מאי הקשה ש"ס במסכת סנהדרין דף ל"ה ע"א אלא למ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט מאי איכא למימר ולטורי אבן מאי קושי' הלא יש לאוקמי' קרא מעם מזבחי תקחנו למות בעולת נדבה דלכ"ע אין קריבין אלא ודאי דלמ"ד נונ"ד קריבין בי"ט אפי' עולת נדבה קריבין בי"ט וכן משמע מסוגי' דשבת דף קי"א גבי עולת שבת בשבתו דאי' שם לדברי ר"י נו"נ קריבין בי"ט וצל"ע קצת על תוס' מסכת ביצה דף כ' ד"ה נדרים:

תוס' ד"ה עמון והקשה ר"ת והנה במסכת שבועת דף ט"ז הקשו תוס' ד"ה וקדושתה לספרים דגרסי ר"א קשה מפ"ק דחולין ולולי דברי תוס' יש לומר דעד כאן לא שמעינן לר"א דקדושת עולם רק במקדש הוא לא בטלה כמ"ש הרמב"ם פ"ז ה' בית הבחירה שקדושת מקדש וירושלים מפני השכינה אינה בטלה אבל האי דפ"ק דחולין דעולי כרכים בטלה וכ"כ תוס' שם במסכת שבועות ד"ה דכ"ע וכתבו דקדושה דאקרי נחלה לא בטלה וקדושת ארץ לענין תרומה בטלה ואין להקשות למ"ד קדושת ירושלים יס אחרי' היתר קשה למה נאמר משכן ומקדש נראה דהסמ"ג כתב דלכך אין עונשין מן הדין דאולי הואיל והוא חמיר לא נתכפר בעונש הזה וא"כ אם נאמר מקדש לחוד ה"א דמשכן דחמיר דנמשח בשמן המשחה לא יתכפר בכרת דגם בכרת אין עונשין מהדין כדאיתא מכות דף ה' וכ"כ תוס' חולין דף קט"ז ור"א דאמר שם במסכת שבועות למה נאמר משכן ומקדש אולי סובר כמ"ד רפ"ג דמכות דעונשין מן הדין, והנה לשיטת הרמב"ם קשה איך מביא ש"ס שם בשבועות תנאי מהאי דבתי ערי חומה הא אכתי לא שמעינן קדושת מקדש אי קידשה לע"ל ונראה דש"ס לא מייתי שם תנאי רק אי בכל אלו או באחת מכל אלו תנן ורש"י במסכת עירובין כתב דבתי ערי חומה ג"כ צריכים ב' תודות וכל הנך דיליף מקרא אשר ירשו אבותך וכו' ובימי עזרא לא היה אורים ותומים ואם קדושה ראשונה לא נתקדשה לע"ל במה נתקדשו בימי עזרא א"ו באחת מכל אלו וממילא אם ירצו עכשיו להוסיף על העזרה ג"כ סגי' בא' מכל אלו דלענין זה אין סברא לחלק ומה שמקשים שם מסוגי' דמייתי שם תנאי כבר כתבו תוס' זבחים דף ס"א דהני תנאי דמייתי לא קאי אדר"י ע"ש, והנה קשה לי בסוגי' דשבועות דאיתא שם אלו נאמר משכן דנמשח בשמן המשחה וקשה מסוגי' דמ"ק דף ט' ע"א מה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וכו' והלא איכא למיפרך מה למשכן שנמשח בשמן המשחה:

דף ד.

כאן בקטן שהגיע לחינוך הקשה בס' טורי אבן דבמס' פסחים דף פ' דלא יאכל משל עצמו כמ"ר והוא דלא כהילכתא הוה לאוקמי' אפי' כמ"א רק דאתי' כמאן דחייש לשמא ימות ואולי ימות קודם השיחרור וכמו האי דגיטין דמספקא לש"ס אי יש לו קנס וכתבו תוס' דכיון דמית איגלאי דלא היה עומד לשחררו ולי נראה דלא ניחא לש"ס לאוקמי הכי דא"כ תיפשוט הא דבעי הש"ס במסכת גיטין מי שחציו עבד אי יש לו קנס תיפשוט דיש לו קנס דאי אין לו קנס אף דכבר מת ולא שחרר מ"מ לאו אדון עקרי למה לא יאכל משל עצמו ותוס' לא כתבו רק דלא נוכל למיפשט משום דבגיטין מספקא רק אצל קנס הואיל דכבר מת העבד אבל אם נימא דלכך איתא בברייתא דלא יאכל משל עצמו דשמא ימות ש"מ דאם מת העבד אדון קרינן בי' א"כ תיפשוט דיש לו קנס ודוחק לומר דתנא גופי' מספקא לי' כדאי' בפ"ד דעירובין זה על צד הכרח אבל כבר כתבו תוס' מסכת שבועות דף כ' דאין דרך משנה וברייתא שיסתפק התנא ועיי' סוכה דף ל"ח תוס' ד"ה ובאמת במהרש"א שם שכתב שם ג"כ שאין דרך התנא שיסתפק ובזה י"ל קצת רמב"ם שפסק דלא יאכל משל עצמו משום דחייש שמא ימות:

תוס' ד"ה לא וקשה וכו' ונראה לתרץ דבס' טורי אבן הקשה מאי מקשה ש"ס מכדי כל מצוה שאשה חייבת בה וכו' הא האי קרא בשפחה כתיב ומנ"ל ללמוד עבד שהוא זכר דלא מחייב רק במה שאשה מחייבה דהא בישראלים חייבים זכרים במצות יותר מנשים ותירץ דעבד גופי' לא ידעינן דחייב במצות רק מק"ו משפחה דבישראל החמיר תורה באנשים וא"כ להחמיר בעבד יותר מבשפחה א"א דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ע"כ והנה במסכת יבמות דף מ"ז ע"ב כתב רש"י ד"ה אבל בעבד משעה שטבל לסם עבדות שייך במצות דכתיב למען ינוח עבדך א"נ דגמרינן לה לה ע"ש והנה לטעם ראשון של רש"י נסתר הירץ הנ"ל רק דדברי רש"י לכאורה אין מובנים דדילמא האי למען ינוח עבדך קאי על שביתת רבו שרבו מוזהר על שביתת עבדו כמו דכתיב למען ינוח שורך ונראה בדרך פלפול דודאי קאי על עבד עצמו דאי על רבו שיהיה מוזהר על שביתת עבדו למה לי קרא הלא הוא ק"ו אם הוא מוזהר על שביתת בהמתו כ"ש על שביתת עבדו רק הלא אין עונשין מן הדין אמנם לר"ע דסובר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין ניחא דבלא"ה לא לקי ונראה דקושי' הש"ס הוא לר' ישמעאל דסובר רפ"ג דמכות לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין וע"כ הא דעבד איתא במצות הוא מג"ש דלה לה ולדידי' שפיר משני למי שחציו עבד וחציו ב"ח ומיושב קושי' תוס' דלר"ע עבד איתא במצות מהאי דינוח עבדך שפיר ה"א דעבד חמיר משפחה וחכם א' הקשה דאכתי קשה לרבא רפ"ג דמכות דלרבא אף ר"ע סובר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין אמנם אולי באמת לא דריש רבא האי דרשא אל פני אדון ה' וקושי' הש"ס הוא לר' הונא והנה קשה לי על שנוי' דרבא דרפ"ג דלדידי' גם לר"ע חייבי מיתת ב"ד אם אתרו למלקות לחוד לקי א"כ בהאי דחורש תלם א' וחייב משום ח' לאוין והקשה רש"י במסכת פסחים דמ"ז דלמה לא חשיב שבת ותירץ משום דהוא לאו שניתק לאזהרת מיתת ב"ד והלא אכתי קשה לרבא דמוקי פלוגתא באתרו למיתה אבל אם אתרו במלקות לחוד לקי א"כ ליחשב שבת ושהתרו בו למלקות לחוד דהא תנא לטפוי לאו קאתי ונראה דבלא"ה שמעתי להקשות דלמה לא כתב רש"י דאתיא כר' יצחק דסובר אין מלקות בחייבי כריתות וגם שיש לדחות דרש"י רצה לומר אליבא דהילכתא ונראה דלא ניחא לרש"י לאוקמי' כר' יצחק דהאי דיש חורש תלם א' הוא סתם משנה ור' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה (אף דמצינו סתמא דלא כר"י מאי אולמי' דהאי סתמא מהאי סתמא) והיה קשה א"כ במסכת פסחים דף כ"ד דאמר ר' יוחנן כל איסורי' שבתורה אין לוקין אלא דרך אכילתן ומפרש הש"ס למעוטי אוכל חלב חי' ולמה נקט הש"ס דבר דלא אתי' כר' יוחנן דאפי' חלב מבושל אין חייב מלקות וגם בסוגי' דחולין דף ק"ג אכל חלב מן החי' ומן הטריפה חייב ג' משמע דאיירי לענין מלקות ודוחק לומר דגבי חלב מיירי בשוגג לקרבן ואינך אמזיד למלקות לכך כתב רש"י דלא חשיב שבת משום דהוא ניתן לאזהרת מיהת ב"ד אבל לרבא יש לומר דלכך לא חשיב שבת דאתי' כר"י דאין מלקות בח"כ:

תוס' ד"ה דמרבה וכו' מקשים אמאי איצטרך קרא לערל דפסח תיפק מטמא ואף שבמצרים עדיין לא כתב טמא ולא ניתנה עדיין מ"מ כבר כתבו תוס' מס' יומא דף מ"ט ע"ב ד"ה שאני וזה לשונם אע"ג דהאי קרא דמן הכבשים במצרים כאמר ועדיין לא נאמרו קדשים מ"מ בתר דנכתבו קדשים לא איצטרך למיכתב האי קרא ע"ש א"כ ג"כ כוונת תוס' כן ונראה לתרץ דאי' במס' זבחים דף ל"ב רובן טמאי מתים ונעשו זבים אמרינן הואיל ואשתרי אישתרי א"כ צריך קרא כגון שרובן טמאי מתים ובתוכם אחד שלא מל מחמת אונס דשרי לעשות פסח לר"ת ובערב פסח אחר חצות עבר האונס ולא מל מחמת שדואג מחמת צער וה"א הואיל ואשתרי אשתרי קמ"ל קרא דאפ"ה הערל לא יעשה פסח והנה שם בזבחים מסיק הש"ס דהא דאמרינן הואיל ואישתרי הוא דוקא למ"ד טומאה דחוי' בציבור ובזה מיושב מה שהקשו תוס' במסכת יומא דף י"ד דלא כר"ע והקשו תוס' דילמא ר"ע סובר טומאה הותרה בציבור ולא בעי הזאה ולהנ"ל ניחא דר"ע ע"כ סובר דחוי' גם יש לאשכוחי לפמ"ש הט"ז בי"ד סי' רס"ד ס"ק ח' יעויי"ש ודוק:

דף ז.

תוס' ד"ה שאין משום דכתיב ראשית כל והקשה טורי אבן דבמסכת חולין כתבו תוס' (דהא דבעינן בתרומה שתרם נכרי לאו משום דכתב ראשית דהא גבי ראשית הגז כמי כתב ראשית אלא משום דגמרינן תרומה מחלה ובחלה כתב מראשית כ"כ תוס' חולין דף קל"ו וכתב טורי אבן א"כ ראשית לא משמע להו ש"נ א"כ גבי בכורים קרא למעוטי דלא בעי שירים נכרים למה לי ולא ידעתי מה דקשה לי' הלא בפ' בכורים בפרשת כי תבוא כתיב ולקחת מראשית כל פרי אדמה ורש"י בחומש כתב מראשית ולא כל ראשית וא"כ ה"א דבעי ש"נ כמו גבי חלה ואף בפ' משפטים כתב ראשית בכורי מ"מ מהאי קרא בפ' כי תבוא ה"א דבעי שירים נכרים ותוס' הכא דנקטו ראשית לאו דוקא ואולי ט"ס נפל ומה שכתב רש"י בחומש ולא כל ראשית עיי' מזרחי וצידה לדרך: שם אתה אומר בזבחים וכו' כתב בס' טורי אבן מדקאמר בשמעתין לא יראו פני ריקם בזבחים ועוף אינו בכלל זבח וקשה להרמב"ם דפסק דמותר להביא עוף לעולת ראי' וכתב דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ע"ש וקשה לי מסוגי' דחולין דף מ' מאי ארי' חטאת ליתני זבח ועיי' שם ברש"י מוכח דגם בלשון ברייתא עוף אינו בכלל זבח ועיי' מנחות דף ג' שאין מנחות דומות לזבחים ולעופות ועיי' שער המלך בפ"א ה' חגיגה שכתב ג"כ דלישנא דקרא דייק טפי ולדידי קשה מסוגי' דחולין דף מ' דהקשה ש"ס ליתני זבח ולדידי נראה אי עוף בכלל זבח פלוגתא דתנאי היא במסכת מכחות דף צ' ע"ב מן הבקר או מן הצאן מה ת"ל ופרש"י והלא כבר נאמר זבח לפי שנאמר עולה אפי' עולת העוף וכו' ר"י אומר א"צ הרי אומר זבח ועיף אינו זבח וכו' משמע דר' יאשי' סובר דעוף הוא בכלל זבח וידעתי שיש לומר דהא דעולה מרבה זבח ועיי' מנחות דף ג' ע"א שאין מנחות דומות לזבחים ולא לעופות:

רש"י ד"ה בי"ט אפי' לב"ה וכו' כתב בס' טורי אבן דמדברי רש"י משמע דמ"ד דנ"מ קריבין בי"ט אפי' עולת נדרים והשיג על רש"י דפלוגתא הוא דוקא בשלמים נדרים דיש בהן מאכל הדיוט אבל עולת נו"נ לכ"ע אין קריבין (ועיי' ביצה דף כ' ע"ב ד"ה נדרים) וכבר כתבתי שדברי רש"י יש להם על מה שיסומכו מסוגי' דסנהדרין דף ל"ה דמקשה הש"ס הניחא וכו' אלא למ"ד נו"נ קריבין בי"ט מא"ל ולדברי טורי אבן מאי קושי' הא יש לאוקמי' האי דמעם מזבחי בעולת יחיד דלכ"ע אין קריבין בי"ט א"ו דלמ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט אפי' עולת נדרים ונדבות יוכל להקריב: שם כמאן כב"ש וקשה לי מה בכך הלא סתם ואח"כ מחלוקת הוא וכה"ג משני ש"ס במסכת נדה דף י"א ע"ב מדקשה שם ש"ס וסתם לן כב"ש ומשני סתם ואח"כ מחלוקת וכו' ואין הלכה כסתם והרי גם הכא מחלוקת אח"כ בפרק שני וצ"ל דסוגי' דהכא אזלי לשנוי בתרא שם במסכת נדה ובזה יש לתרץ קושי' תוס' ד"ה עולת דבסוגי' דביצה לא רצה להקשות ממתני' דהכא: דיוכל לאוקמי' כב"ש הואיל וסתם ואח"כ מחלוקת:

דף ח.

תוס' ד"ה אמאי וכו' והקשו תוס' דלמה איצטרך כמשפט תיפוק דעולה היא ותרצו דכדי נסבא וקשה לי א"כ למ"ד בזבחים דף נ' דדבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש וכתבו תוס' במסכת חולין דף כ"ב ד"ה ואידך דאצבע כדי נסבא א"כ למאי איצטרך כלל הך תקישא כמשפט דשלא יהיה בא ממעשר תיפק כיון שהוא עולה ונשרף ובמעשר כתיב ואכלת ולענין ביום מביום צוותו נפקא ואצבע ובידו הימנית ג"כ כדי נסבא א"כ לא אהני הקישא כמשפט כלל ונראה דתוס' דהכא בחגיגה סברי כמ"ש תוס' זבחים דף כ"ה דלענין אצבע וימין מודים כ"ע דחוזר ומלמד בהקישא דמצורע הוא חול דהוא מלמד הראשון וכ"כ תוס' מנחות דף יו"ד ד"ה והרי זריקה בסוף הדיבר וא"כ אהני הקישא לענין ידו הימנית ובזה מיושב שיטת רש"י במסכת חולין דף כ"א שהקשו שם תוס' ד"ה כמשפט דחטאת בהמה גופי' היכי יליף ולהנ"ל ניחא דרש"י ג"כ סובר כשיטת תוס' בזבחים דמצורע הוא חול וא"כ שפיר ילפי עולת עוף מחטאת בהמה שאינו בא רק מן החולין אף דחטאת בהמה גופ' ילפי' מפר של אהרן מ"מ הוא המינו ודבר אחר דכיון דנוכל למילף מחטאת בהמה לענין אצבע עבדינן הקישא לכולהו מילתא (ועיי' תו' יומא דף כ"ג ד"ה ילבש) אף דהוא דבר הלמד בג"ש ואיכא מ"ד בזבחים דבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש הא מבואר שם בזבחים דמ"ד דבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש איהו סובר בתר מלמד אזלינן והרי כאן מלמד הוא חולין וכאן לענין אצבע כתבו תוס' דמצורע הוא חול א"כ ממילא ילפי ג"כ שאינו בא ממעשר וכה"ג כתב מהרש"א בסוף סוגי' דשעירים כיון לענין דרגלים מר"ח הוה היקש גמור דציץ לאו עבודה רק תכשיט עבדינן הקישא לכולהו מילתא ע"ש ומ"ד בתר למד אזלינן והרי הלמד הוא קודש הא מבואר שם בזבחים דף נו"ן דאיהו סובר בהדי' דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש א"כ בפשטות ניחא כיון דנוכל למילף חטאת עוף מחטאת בהמה לענין ידו הימנית דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש עבדינן הקישא לכולהו מילתא לענין חולין אף דחטאת בהמה דאין בא רק מן החולין לא ילפי רק מהקישא דפר של אהרן רק דקשה סוגי' דמנחות דף פ"ב דמשני כדי נסבא ולא משני אצבע בעי כהונה וכו' ומה יענה הך סוגי' על ברייתא כמשפט וקשה קושי' תוס' הנ"ל דהוא למד מלמד ונראה דסוגי' דמנחות קאי על הקישא דזאת תורת העולה לא ניחא לתרץ דאצבע בעי כהונה דא"כ צריכין לאוקמי' כר"ש דאיהו הוא דסובר דכהונה בעי אצבע ולא ניחא לש"ס לאוקמי' כר"ש כמו שהקשו תוס' זבחים דף נ"ה ד"ה והרי דהלא ר"ש מכשיר זריקה בשמאול ובהך ברייתא ילפי שאר קרבנות מחטאת לכן משני כדי נסבא אבל ברייתא כמשפט שפיר מתוקמי' כר"ש וכהונה בעי אצבע וכתירץ א' שכתבו תוס' שם דמליקה שהיא כנגד שחיטה לא נפקא והתם בהוזאה מיירי ובמסכת זבחים דמשני לחד תירץ ג"כ דכהונה בעי אצבע צריכין אנו לומר כמ"ש תוס' דברייתא סובר כר"ש בחדא ופליג בחדא. ובעיקר קושי' תוס' שהקשו תיפק דעולה נשרפת ובמ"ש בעינן ואכלת יש לתרץ ע"פ דברי תוס' במסכת קידושין דף נ"ו ד"ה אבל כתבו דאם התנה עם המוכר שלא תחול קדושת המעות על הבהמה רק המעות יהיה כשאר בקדושתו התנאי קיים וצריך המוכר להעלות המעות לירושלים והבהמה היא חולין ע"ש וא"כ איצטרך קרא שאינה רשאי ליקח עולת עוף או פר של יה"כ ממעות מעשר שני אף אם התנה עם המוכר שלא תחול קדושת מעות על הקרבן רק שהמוכר יעלה המעות לירושלים והוא והמוכר יאכלו המעות בקדושת מ"ש וא"כ מדרשת הספרי ליכא למעוטי דקרא לא קפיד רק שהמעשר יהיה נאכל והרי המוכר יאכל המעות בירושלים קמ"ל קרא אשר לו שלא יבוא הפר רק משלו ולא משל מעשר ובזה מיושב בפ"ק דמגילה שהקשו תוס' דלמה לא תני דנדרים אינו בא ממעשר ולא תירצו כמ"ש בר"פ מרובה דמשנה זו נשנית בקנים לענין עולה וגבי עולה אידי ואידי לא בא ממעשר דאכילה כתב ונראה דתוס' במסכת מגילה קאי לשיטת הר"י בקדושין הנ"ל וא"כ אכתי הוה למתני שנדבה בא ממעשר כשהתנה עם המוכר שלא תחול קדושה על הבהמה אמנם אע"פכ אסור מדרבנן:

שם ד"ה אמר עולא הקשה הטורי אבן ל"ל אשר לו בחטאת דאהרון דלא בא ממעשר שני תיפק ליה דאין נאכלת וכבר הקשה זה תוס' חולין דף כ"א ד"ה כמשפט ולדידי קשה מאי הקשו תוס' הלא במסכת קידושין דף נ"ז תוס' ד"ה אבל במתכוין כתבו שם שאם התנה עם המוכר שלא תחול קדושת המעות על הבהמה רק המעות יהיה בקדושה ועל המוכר להעלות לירושלים משמע דמד"ת מהני התנאי זה וא"כ איצטרך אשר לו וגם קרא כמשפט שלא יקח פר או עולת עוף ממעות מ"ש אף שמתנה עם המוכר שהמוכר יעלה המעות לירושלים ויאכלם שם דזה ליכא למעוטי מדרשא דספרי דקרא לא קפיד רק שהמעשר יהיה נאכל והרי המוכר יאכל בירושלים וקמ"ל קרא אשר לו וגם כמשפט שלא יביא רק משלו ולא משל מעשר ודרך אגב באתי ליכתוב בשלהי פ"ק דשבועות איתא יכול לא יבוא ואם הביא כשר ת"ל אשר לו ומ"ל תמה על הרמב"ם דלמה לא הובא דין זה והנה א"א הרב מוה' מנדל דייטש זלה"ה אמר דהרמב"ם דחה זה וסמך עצמו על ברייתא דחולין דף כ"ב דאיצטרך אשר לו שלא יביא ממעשר ע"כ ובספר משנת דרע"ק כתב דהך ברייתא ס"ל מעשר שני ממון גבוה ולא צריך קרא וי"ל דהלא סתם סיפרא ר"י ואיהו ס"ל דממון הדיוט לכן נ"ל דהרשב"א הקשה ל"ל קרא כמשפט שלא יביא עולת עוף ממעשר ת"ל דדבר שבחובה אינה בא רק מן החולין כדיליף בחגיגה מדכתיב מיסת ותירץ דשאני עולת ראיה שהיא חובה עליו בע"כ אבל מה דאיהו גרים אנפשי' לחיובי' אימא דלא הוי חיבה לכך איצטרך כמשפט וקשה לי מסוגי' דמנחות דף פ"ג דיליף דפסח אינה בא ממעשר מקרא והלא פסח דלא סגי' דלא מובא א"כ תיפק ליה ממיסת וגם לשיטת רש"י בחולין דף כ"א ל"ל גבי פר של אהרון אשר לו למעוטי מעשר הלא פר לא סבי' דלא מייתי ונראה דברייתא דדריש אשר לו למעוטי מעשר וכמו כן ברייתא דכמשפט ס"ל כהך ברייתא דמסכת חגיגה דף ח' דטופלין מעות למעות ואיצטרך כמשפט שיביא משל חולין ולא יערב של מעשר דמקרא כמיסת ה"א כמו דבחגיגה מותר לערב מעשר כמו כן בפר של אהרן וגם עולת חובה יהיה רשאי לערב מעות מעשר קמ"ל אשר לו וגם קרא דכמשפט והך ברייתא דדריש אשר לו לעכב ס"ל כאידך ברייתא במסכת חגיגה דטופלין בהמה לבהמה דוקא ולא מעות למעות ולא איצטרך קרא למעוטי מעשר דהלא אין רשאי לטפל רק בהמה לבהמה דוקא ולא מעות וזה לא שייך בעולת עוף של חובה וגם בפר של יוה"כ דהלא אין רשאי להביא רק פר א' וכדומה בעולת עוף ור"ח במסכת חולין דף כ"ב דאמר אשר לו ולא משל מעשר לטעמי' אזיל דס"ל טופל ומביא פר גדול א' והרמב"ם דפסק בפ"ח מהל' חגיגה דטופלין מל"מ איצטרך אשר לו למעט מעשר מטפלה ואין לכו לימוד לעכב רק דאכתי קשה לר' ששת דס"ל דל"פ ברייתות אהדדי לכ"ע ס"ל טופלין אף מל"מ קשה על הך ברייתא דמפיק אשר לו לעכב ולמה לא מוקי למעט מעשר ונראה דהא הך ברייתא דדריש אשר לו לעכב הוא ספרא וסתם סיפרא הוא ר"י ושמעינן ליה במסכת יבמות דף מ"ו דטבל ולא מל הוי גר ויליף שם מאמהות ש"מ דס"ל דנין אפשר מאי אפשר א"כ ידעינן דפסח לא בא משל מעשר מפסח מצרים כדיליף ר"א במנחות דף פ"ג וכיון דידעינן פסח דלא בא ממעשר ממילא ידעינן כל הקרבנות מהקישא דזאת תורת העולה וכמ"ש תוס' יבמות דף ע' ד"ה דגמרינן לענין אונן כל קדשים מפסח מהקישא דזאת תורת העולה ולא איצטרך קרא למעוטי, מעשר ומוקי קרא לעכב אבל הרמב"ם פסק כר"ע דאין דכין אפשר מא"א ופסח גופי' דבא משל מעשר לא ידעינן רק עכשיו דכתיב אשר לו גבי פר של אהרון וכ"ה בברייתא מנחות דפ"ג מה חטאת אינו בא אלא מן החולין וא"כ אין כאן ילפותא לעכב (הדברים הנ"ל נדפסו בסוף ס' שו"ת גאונים בתראי ופה קצת דברי נוספים:

דף ח:

תוס' ד"ה חוזר מיהא ר"ח פירש והביא ירושלמי ומדברי ירושלמי מוכח דר"י סובר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט וקשה על הרב פורת במסכת שבת דף כ"ה דמפרש דברי רבא ולא מילה שלב"ז דאתי' מק"ו דמה נונ"ד שלא נכרתו י"ג בריתות דחי' י"ט וכו' א"כ משמע דרבא ס"ל נדרים ונדבות קריבין בי"ט והלא רבא אמר בכ"מ הלכה כר"י לגבי ר"ל ולפמ"ש תוס' במסכת שבת דף ע' דרבא לא אמר הלכה כר"י רק בדברים הנוהגים בזה"ז ניחא:

דף ט.

הניחא אלא למ"ד רגל בפ"ע מא"ל קשה לי מאי קושי' כיון דפלוגתא דתנאי היא והראב"ד בפ"ה מה' ק"פ דפסק שגג בראשון והזיד בשני דפטור וגם לפי תירץ רשב"א שכתבו תוס' בפסחים דף ס"ט דמ"ד שו"ז על טמא שרץ סובר כמ"ד שני תשלומין דראשון ותוס' ר"פ מי שהיה טמא כתבו בשם הר"י דמתנ' קסבר ש"ז על ט"ש ממילא ס"ל לסתם מתני' ב' תשלומין דראשון והרי ר"י אמר הלכה כסתם משנה א"כ ס"ל ג"כ ב' תשלומין דראשון ומזה יש להוכיח כהרמב"ם דפסק דטמא אף כשהזיד בשני פטור מכרת א"כ מיושב קושי' תוס' בפסחים דך ס"ט דאי לא כתב טמא הוה דנין אותו כשאר אונס ואם הזיד בשני היה חייב כרת לכך איצטרך טמא לפטרו מכרת אם הזיד בשני (ועיי' מ"ש לי מ"ו בנ"ב מה"ת חא"ח סימן פ"ט) ולשיטת ר"י ר"פ מי שהיה טמא נוכל לומר דסובר כתירץ ב' של תוס' בפסחים דף ס"ט ולשיטת רשב"א שכתב דמ"ד שו"ז על ט"ש סובר ב' תשלומין דראשון והרי עצינו סתם משנה ר"פ מי שהי' טמא דסובר שו"ז על ט"ש כראה דסובר כשיטת רש"י בפסחים דף פ"ה דפסח שני דדוחה שבת דשני כתב במועדו א"כ מתני' בפסחים דף צ"ה ששנינו דדוחה שבת מדכתב במועדו הרי דס"ל לסתם מתני' שני רגל בפ"ע וסתמא דבתרא עדיף ושפיר מקשה לר' יוחנן:

שם אמר עולא הט"א הקשה ל"ל אשר לו בחטאת דאהרון שאינו בא משל מעשר ת"ל דאינה נאכלת אלא נשרפת עיין תוס' חולין ד"ה כמשפט שהקשו זה ועיין שם דף כ"א ע"ב תוס' ד"ה מה חטאת שכתבו דדבר שאינו נוהג בכל זבחים לא ילפינן מהיקשא ואיכא קרבנות נדבה דלא אתו מחולין עיי"ש ואשר לו אתי' לשאר חטאת ובאמת על תוס' שכתבו בחגיגה דהא דמס' חולין דכ"א מה חטאת בהמה וכו' כדי נסבה דבלאו הכי עולת העוף א"א להביא ממעות מעשר דאינה נאכלת א"כ בסוגיא דחולין דכ"ב דמקשה שם ביום מביום צוותו נפקא ולא אסיק כדי נסבה הוי מצי להקשות על רישא דברייתא מה וכו' אינו בא אלא מן החולין למה לי הקישא תיפוק ליה כיון דנשרפת ואין לומר דלא אסיק אדעתי' דרישא דספרי הלא מתני' מסכת זבחים פ"ז ומשנה ו' והנסכים לא יבואו אלא מן החולין והיינו מדרשא דספרי ואולי מפני זה שבק הרמב"ם דרשה דספרי וכתב משום דכתיב קרבן עיי"ש:

דף י.

ר"א אמר יש להם על ומה שיסמכו כי יפלא עיי' מ"ש בס' טורי אבן ולפי דבריו ניחא מה דקשה לי במסכת נזיר דף מ"א ע"ב דמקשה ש"ס ור"א דעשה דחי ל"ת וכו' ופרש"י דמנזיר ליכא למילף דמה לנזיר שישנו בשאלה ולכאורה קשה הא ר"א סובר אין שאלה בהקדש ולדברי ט"א ניחא אף דב"ש אין שאלה לנזירת דאיתקש להקדש מ"מ לר"א אתא קרא כי יפליא ומפקא מהקישא והקשה תוס' י"ט פ"ג דפסחים משנה ג' ר"א אדר"א ומה שתירץ הש"ך בח"מ סימן רנ"ה ס"ק ו' ד"ה ומחלק בין הקדש דחמיר אכתי קשה הא ר"א מתלמידי ב"ש וב"ש סובר במסכת נזיר דף ט' דאין שאלה בנזירת וגם קשה על תוס' מסכת עירובין דף למ"ד ד"ה וליפרש שהוכיחו מהא דאר"א אין מערבין בהקדשות דלא מהני מה שיוכל לתקן אם לא דחזי השתא לשום אדם והלא ר"א סובר אין שאלה להקדש ולדברי ט"א ניחא דהאי כי יפליא ב' פעמים כתב בנזיר וא' בעירוכין ולא מפורש בקרא איזה קאי לאיסור ואיזה קאי להיתר ואי האי דעירוכין קאי להיתר לא נשמע דיש שאלה להקדש דמנזיר ליכא למילף דנזיר קיל דאין איסורו איסור עולם ושפיר קאמר ר"א בעירוכין כשיגרשנה ידיר הנאה משום קנוניא וא"ל דאי בעי מיתשל ז"א דילמא הפלאה בנזיר קאי להיתר וא"כ אין שאלה להקדש ובפסחים שפיר קאמר ר"א לא תקרא שם עד שתאפה ולא יניחנה עד שתחמיץ ויהיה עובר על בל יראה דאולי הפלאה דכתב גבי עירוכין הוא להיתר וגלי קרא דיש שאלה בהקדש ומספק אזיל הכא לחומרא והכא לחומרא ותוס' שפיר הוכיחו מהא דאר"א אין מערבין בהקדשות ולא אמרינן הרי יוכל לשאול ומשמע דלא מהני כלל ומוקמינן בתחום ביתו והרי הוא כבני עירו ואי נימא אף דלא חזי השתא לשום אדם מהני הואיל וראוי לתקן א"כ ראוי להיות חמר גמל כיון דמספקא לי' אי יש שאלה להקדש או לא אמנם קשה לי על תוס' שהוכיחו מהא דאר"א אין מערבין בהקדשות דילמא מיירי שהקדיש על דעת רבים וכבר מוקים הרמב"ן במלחמות שילהי ב"ב האי דאמר ר"ה ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי וכו' דמיירי שהקדיש ע"ד רבים וכ"כ קשה בהאי דכיצד מפרישן חלה בי"ט למה לא יקרא שם ע"ד רבים. והיינו לשיטת ר"ת הביאו רשב"א בחידושו מסכת גיטין דל"ו אבל שאר פוסקים דס"ל דלדבר מצוה יש התרה אפילו על דעת רבים שפיר הוכיחו דהא אין מערבין אלא לדבר מצוה ולדבר מצוה יש התרה אפילו על דעת רבים:

דף יא.

לרבות וכו' הקשה ט"א למה לא אמר לרבות נשים ולי נראה דעל עריות לא איצטרך לרבות הנשים כמ"ש רש"י יבמות דף ה' דהיא מוזהרת דכתיב הנפשות העושות שניהם במשמע וגם דכתיב מות יומת הנואף והנואפת ואף דזה לא כתיב רק באשת איש הלא כל עריות איתקש בהקישא דר' יונה רק בירושלמי פד"מ משמע דאיכא מאן דלא דריש האי הקישא ועיי' מסכת כריתות דף ג' ע"ש ברש"י שכתב כיון דאיהי נמי מתהני ועיי' תוס' י"ט פ"ג דכריתות משנה יו"ד הביא בשם רש"י בחומש דכתב ב לא תקרבו לשון רבים להזהיר נקיבה וכו' ועיי' סמ"ג לאוין צ"ז וגם לענין ברכת השם לא איצטרך לרבות נשים דאי' בת"כ גר זה גר כגר לרבות נשי גרים אזרח זה אזרח כאזרח לרבות נסי אזרחים ע"ש ושוב מצאתי קצת מזה להר"ן בחדושיו למסכת סנהדרין דף ס"ו. גם ראיתי להר"ן בחדושי סנהדרין דף נ"ו דמדאמר הש"ס מנה"מ ואי לאו הילכתא הוה להש"ס למימר מ"ט דר"א כמו דאמר לעיל מ"ט דר"ש ובזה מיושב דעת הרמב"ם בפ"י ה' מלכים הלכה ו' ע"ש בכ"מ ובלח"מ:

דף יד.

בתולה שעיברה וכתבו תוס' שאף היא בכלל לא יקח נאמנת והקשה טורי אבן דהאי בהאי דמדברת פליג ר"י והא זונה לכהן גם היא מוזהרת והשעה"מ הוסיף דאפילו לשיטת תוס' דאינה זונה מ"מ אסורה מק"ו דגרושה וחתני הרב המאה"ג מ' מאיר נר"י אב"ד דק"ק יארמוט תירץ דלפי מ"ש מ"ו בנ"ב חא"ה סימן ע' דאשת כהן שנאנסה היא אינה מוזהרת משום דלא כתב בהאי פרשה ומעתה בעולה מחייבי לאוין אין ללמוד מק"ו מגרושה שתהי' מוזהרת דאיכא למימר אשת כהן שנאנסה יוכיח שאסורה בתרומה ואעפ"כ היא אינה מוזהרת אלא שהקשה למה לא ילפינן אשת כהן שנאנסה שגם היא מוזהרת מק"ו מגרושה ויש לדחות דקרא גלי דלא נימא ק"ו לענין זה הואיל ולא כתבו איסור אשת כהן שנאנסה באותו פרשה דלא יקחו, וגם קשה אכתי להך לישנא דאשת כהן שנאנסה אסורה משום זונה וזונה כתב בהך פרשה:

דף יד:

ודילמא לעבור עליו בשני לאוין וכו' ואף דתוס' ריש איזה נשך כתבו דהיכי דלא לקי לא מוקמינן בלאוי יתירא והרי על נותר לא לקי היינו היכא דאיכא לאוקמ' על מילתא אחריתא אבל אם הכרח לכך מוקמינן בלאוי יתירא אף היכא דלא לקי וכן מוכח ריש ב"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע וכתב מהרש"א שם בשם תוס' דאף להמסקנא הכי משמע ותוס' הקשו שם תיפק מלא תגזול ותירצו לעבור עליו בב' לאוין ואף דעל לא תגזול לא לקי דהוא ניתן להישבן וכן רש"י בחומש פ' קדושים ובקוצרכם את וכו' כתב רש"י לעבור בב' לאוין והלא לריה"ג במסכת יומא דל"ו אין לוקין על זה א"ו כמ"ש:

דף טו.

יחזקאל ביקש רחמים קטיגר יעשו סניגר ופירש"י אנו צריכים שיבקש מרכבותך עלינו רחמים וראיתי שהגאון מ' שמואל חיים ישעי' מפרש הא דלא פרש"י שלא יקטרג משום דאיתא בילקוט יחזקאל קרבו פקודת העיר דעד יחזקאל היתה פקודת העגל ואח"כ פסקה וא"כ אי אפשר לקטרג רק לבקש רחמים וכן מפרש הגאון הנ"ל על הא שמש וירח עמד זבול' והקשה הש"ס הלא שמש וירח ברקיע המה ותירץ הנ"ל דבמדרש איתא כשברא הוא יתברך את העולם הי' בעולם הזה ושוב עמדו ז' רשעים ונסתלק הוא יתברך ברקיע השביעי ושוב עמדו ז' צדיקים והורידו למטה ורש"י כתב במחלוקת קורח הוא סירחון הרביעי ורקיע הרביעי וא"כ באותו פעם היה הוא יתברך ברקיע הרביעי הנקרא זבול לכך עמדו בזבול ודפח"ח:

דף טז.

בני ישראל עיי' בט"א שכתב דשריפת נותר לא מיחשב זמן גרמא דאף שזמן מפסיק ולא דמי לתפילין שבכל יום הוא מצוה באפי נפשי' ואין לה תשלומין ובסברא זו מיושב מה הקשה הר"ר יוסף מא"י הביאו תוס' קידושין דף ל"ד ד"ה מעקה אמנם מה שהביא ראי' מריש תמורה דיהיב ר"י טעם גבי נותר משום לאו שאין בו מעשה ולא משום ניתק לעשה ודילמא לכך יהיב טעם דאין בו מעשה משום עשה הנה תוס' שם במס' תמורה דף ג' ע"ב ד"ה כתנאי כתבו דלא קאי הך פלוגתא אלאו שניתק לעשה אלא אפלוגתא דלאו שאין בו מעשה ואם נימא דקאי אפלוגתא לאו שניתק לעשה קשה לפי מ"ש המ"ל בפח"י ה' פסולי המקודשין הלכה ט' דאם נאבד הנותר שוב אין לו תקנה ובדין הוא שילקה לולי דהוא לאו שאין בו מעשה וא"כ איצטרך למיהב טעם משום שאין בו מעשה דנ"מ אם נאבד הנותר רק לפמ"ש תוס' בריש תמורה דלא קאי אפלוגתא בניתק לעשה ניחא:

אר"י אלא מעתה חג האסיף וכו' והקשה טורי אבן דלמה לא מקשה ר"י זה על הני תנאי בסנהדרין דף י"ג ע"ש ונראה דלא פסיקא לר"י להקשות דשם בסנהדרין מסיק הש"ס דת"ק ור"ש חד קאי אנפילה ואידך קאי אחסירה וא"כ נוכל לומר דהני תנאי שם סברי כאחרים דלא חיישו לאד"ו ראש ובפרט לשיטת ר"ת שם וא"כ מאן דקאי אחסירה סובר דאם התקופה נופלת בששה עשר אין מעברין השנה רק החודש ויהיה הנפילה בט"ו ואיכא כולהו חג אפי' יום א' של י"ט בתקופה חדשה דיום תקופה מתחיל ואידך סובר דאפי' אם הנפילה בט"ז צריך לעבר השנה דאי מעברין החודש והנפילה יהיה בט"ו ליכא כולהו החג בתקופה חדשה דיום תקופה גומר וצריך להיות אפי' י"ט הראשון בתקופה חדשה ורש"י דלא מפרש כן שם או משום דאכתי לא אסיק שם דנבעי אפי' י"ט ראשון בזמן האסיף או דרוצה לפרש אף למ"ד דאחרים קאי אתקופת תשרי וא"כ מאן דקאי אנפילה היינו דאחרים ואף דמהרש"א כתב שם דקאי למ"ד דאחרים בתקופת ניסן קאי מ"מ להנ"ל בלא"ה מתורץ קושי' מהרש"א דשם רוצה לאמר דא"ב תקופה גומר דאי כ"ע סברי תקיפה מתחיל א"כ מאן דקאי אחסירה ואם התקופה נופלת בט"ז אין מעברין קשה קושי' הנ"ל הוה ליה לר"י להקשות על הנך תנאי רק די"ל דא"צ לעבר השנה רק החודש אבל ר' יוחנן יש לומר דסובר דאחרים אתקופת ניסן קאי:

ובזה הענין יש לתרץ מה שהקשו תוס' מסכת סנהדרין דף י"ג ע"ב תוס' ד"ה וליעברה ותימה ונראה לתרץ דבמס' עירוכין דף ט' ע"ב אמרי אחרים אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים והקשה ראב"א מנינא אתא לאשמועינן ומתרץ הא קמ"ל דלא בעינן מצוה לקדש ע"פ ראיה ופרש"י דאי הוה אמרי אין מעבירן חודש לצורך ה"א דוקא בחודש שנראה בזמנו והשתא קושי' הש"ס הכא וליעברה וכוונת המקשה דהשתא קשה מנינא למה לי דעל חודש שנראה בזמנו דאין מעברין זה כבר נשמע מהא דאמרי אחרים מיעוטא ד' ימים ואם נימא דמעברין בחודש שנראה בזמנו א"כ אין צריך לעבר השנה רק אם יפול התקופה בט"ו הרי נוכל לעבר אדר וע"כ דאין מעברין החודש שנראה בזמנו לקדשו ולכך צריך לעבר השנה דביום למ"ד של אדר לא מעברין הואיל וראוי לקבעו בו ניסן וכיון שכן אין אנו יכולין לסמוך על עיבור של אדר דשמא נראית הלבנה ביום למ"ד של אדר וא"כ על חודש שנראה בזמנו כבר שמעינן ואי הוה אמרי אחרים דאין מעברין החודש לצורך ע"כ כוונתם אף דלא באו עדים ביום למ"ד ג"כ אין מעברין וא"כ מנינא למה לי ועל זה משני הש"ס דתנא מלמעלה למטה קחשיב דה"א למעלה למטה קחשיב ומשני לכולה תנאי וכמו שפירש ר"ת ושפיר צריך לאשמועינן מנינא ובזה י"ל מה שהקשו רש"י וב"מ דלמה לא מקשה לעיל על חג האסיף ולהנ"ל ניחא דלעיל לא רצה הש"ס להקשות דאולי סברי כאחרים דאין מעברין שום חודש ובפרט למ"ש תוס' יומא דמ"א דש"ס רמי ר"ע אדר"י והרי ר"ע במסכת שבת דף קי"ד סובר כאחרים ומיושב ג"כ מה שהקשה מהרש"א דמאי מקשה שם אי קסברי יום תקופה גומר דילמא משום דמעברין אדר ולהנ"ל ניחא וגם מסוגי' סוף החליל משמע דר' יהודה לא ס"ל כאחרים ור' יוסי במסכת כריתות דאמר לא נחלק ר"א ור"י שאני אומר מקצתו עשה מהיום ומקצת למחר משמע דמיקלע תרי שבי בהדדי וממילא סובר כאחרים ועיי' שבת דף פ"ז א"ב רש"י ד"ה ז' חסירן וקצת קשה על תוס' שבת דף קי"ד שכתב דר"ע סובר כאחרים מסוגי' דבכורת דף נ"ח ר"ע סובר אדר הסמוך לניסן זימנן מלא:

דף יז.

די"א א"צ ק"ו מה ראשין וכו' הקשה טורי אבן הא מק"ו לא הוה לקי דאין מזהירין מן הדין אבל מאת חג המצות תשמור לוקה דכ"מ שנאמר השמר ופן הוא לאו, ובאמת הר"ן בפ' מי שהפך אף הלכות מועד וכו' ואיכא דפטור אבל אסור דאין לוקין אף דכתיב את חג המצות תשמור ואמרינן לימוד על חשה"מ דאסור וכל מקום שנאמר השמר הוא לא תעשה זה לאו שבכללית היא ואין לוקין והנה הגאון מ' משה פ"פ נר"ו אב"ד דק"ק פ"ב השיב דאולי כיון דאיכא לאו אף שהוא לאו שבכללות תו לקי אף מק"ו כמ"ש המ"מ פ"ב ה' מ"א דהיכא דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין ושוב ראיתי בס' צרור חיים לאחד מחכמי צפת תוב"ב שכתב כן על דברי כ"מ בפ"א ה' טומאת המת שהביא דברי הרמב"ם דלכך לקי האוכל בב"ח אף שאין הלאו מפורש דהוא ק"ו מבישול וכתב הכ"מ כיון שאסור בשולו הוא בכלל לא תאכל כל תעבה והקשה צרור חיים א"כ לא לילקי דהוא לאו שבכללות ותירץ דבאמת דאיסורו הוא מלא תאכל כל תועבה ובלא ק"ו לא הוה לקי דהוא לאו שבכללות אבל הק"ו אהני דלקי ובזה רציתי לתרץ מה שמקשים בסוגי' דחולין דף קט"ו דמקשה ש"ס למה לי ג"ש ליתי כולהו מק"ו ומקשים דמק"ו לא הוה לקי דאין מזהירין מן הדין ולהנ"ל ניחא כיון דבלא"ה אסור באכילה מלא תאכל כל תעבה רק דהוא לאו שבכללות ושוב אהני ק"ו למלקי וכמ"ש הכ"מ פ"ז ה' ממרים דהיכא דעונש מפורש אין לחוש על אזהרה אם הוא מן הדין או מלאו שבכללות אמנם קשה על הא דמשני ש"ס חורש בשור וחמור יוכיח הלא איכא למיפרך מה לחורש בשור וחמור שמותר באכילה לגמרי תאמר בב"ח נהי דאינה לוקה משום לא תאכל כל תעבה דהוא לאו שבכללות אסור מיהא איכא ושוב תהני ק"ו למלקי ומידי דברי קשה לי על תוס' יומא דף ל"ו שהקשו למה לא חשיב לאו שבכללות ולא הבנתי דילמא ר"ע סובר לוקין על לאו שבכללות דהא מצינו במסכת תמורה ברייתא דסובר כן:

וגם מה שהקשו דלמה לא חשיב לאו שאין בו מעשה הנה לשיטת הערוך שהביאו תוס' ריש מכות גבי המקיים כלאים בכרם סובר ר"ע דלאו שאין בו מעשה לוקין רק תוס' הקשו עליו ומה שהקשה הכ"מ פ"א ה' איסורי מזבח דלמה פסק הרמב"ם כרבא דאין לוקין על לאו שבכללות הא איתותב רבא עיי' ספר כריתות לשון לימודים שער א' סי' כ"ט כתב מדהקשה סתמא דתלמודא במסכת כריתות דף ד' והא אין לוקין על לאו שבכללות הכי הילכתא ועי' שבת דף פ"ה תוס' ה"ה לא תסיג ותוס' מנחות דף ע"ד:

דף יז:

רי"א א"צ ק"ו מה ראשון וכו' והקשה הטורי אבן מאי אין צריך דקאמר דהא השמר דלאו לאו א"כ רבי יאשי' דיליף איסר מלאכה בחש"מ מתשמור לאו ולוקה והשתא מאי אהדר לי ר"י א"צ דמק"ו אתי הא אין מזהירין מ"ה ולא הבנתי קושיתו דהלא הר"ן במסכת מ"ק פרק מי שהיפך כתב ה' מועד איכא דמותר לכתחילה ואיכא דפטור אבל אסור דאין לוקין משום לא אע"ג דכתיב את חג המצות תשמור לא תעשה זה לאו שבכללות הוא ואין לוקין ע"ש הרי דגם לר"י דיליף מתשמר אין לוקין דהוא לאו שבכללות, ובזה ניחא דברי כ"מ פ"א ה' אסורי מזבח שכתב דאיכא תנא דפליג ע"ש ולא פי' מני ולהנ"ל ניחא דהוא ר"י דאמר א"צ ק"ו מכלל דאפילו אי יליף מתשמור ליכא מלקות דהוא לאו שבכללות אמנם דברי כ"מ בלא"ה נכונים ע"פ תוס' מסכת שבת דף פ"ה וגם ע"פ דברי תוס' מנחות דף ע"ד לאו דזרות בסוף הדיבור: וגדול אחד השיב לי כיון דאיכא לאו אף שהוא לאו בכללות יש לחייבו מלקות בצירף ק"ו כמ"ש המ"מ פ"ב הלכות מ"א דהיכא דאיכא לאו הבא מכלל עשה שוב מזהירין מ"ה ומצאתי בס' צרור חיים שכתב כן על מ"ש הכ"מ בפ"א מהל' טומאת המת על מ"ש הרמב"ם דכיון דחייב על בישלו כ"ש על אכילה וכתב הכ"מ כיון שאסור בשולו הוי בכלל לא תאכל כל תעבה והלא לא תאכל כ"ת הוא לאו שבכללות ובזה מיושב מה שמקשים במסכת חולין דף קט"ו דמקשה ש"ס למה לי ג"ש לייתי כולהו מק"ו ורבים מקשים דאי הוי יליף אכילה מק"ו לא הוה לקי דאין מזהירין מ"ה ולהנ"ל ניחא דהמזרחי הקשה למה לא יליף דבב"ח אסור באכילה מלא תאכל כ"ת ותירץ דהוה לאו שבכללות וא"כ שפיר מקשה הש"ס לייתי גם אכילה מק"ו דכיון דאיכא לא שבכללות אהני ק"ו דלקי ועיי' כ"מ פ"ז ה' ממרים מ"ש בשם הרמב"ם בס' המצות:

דף יח.

ופנית בבקר הטורי אבן העלה אפילו למ"ד תחומין דאורייתא בי"ט הוא מדרבנן ובזה מיושב עה שהקשה הגאון בעצמו במסכת ר"ה דף ל"ב השתא דרבנן אמרת לא ופירש"י דתחומין דרבנן והקשה דלמא מתניתן אתי כמ"ד תחומין דאורייתא ואני מוסיף להקשות שהרי שם מוקי סיפא דמתניתן אין מעכבין את התנוקות לתקוע הא נשים מעכבין כר"י והרא"ש בפ' מי שהוציאהו הלכה ח' כתב דר"י דסובר ספק עירוב הוא חמר גמל ולא אמר ספיקא דרבנן לקולא ש"מ דס"ל תחומין תורה אבל לפמ"ש דבי"ט ליכא איסור מד"ת ניחא ודע דאין להקשות על הרא"ש הנ"ל שכתב דר' יודא ס"ל תחומין תורה מסוגיא דעירובין דף ל"ז ע"ב ולימא ליה תנא דבי' איו הוא (היינו דסובר דאף בדרבנן אין ברירה) והלא איו משמי' דר"י קאמר ור"י סובר תחומין דאורייתא אמנם לפמ"ש תוס' בביצה דף ל"ח בשם הר"ש משנזא ניחא יעויי"ש:

גם יש לומר דלכך לא ניחא לש"ס במסכת ר"ה לאוקמי' מתני' כמ"ד תחומין תורה כיון דמצינו סתם מתני' סוף פ"ב דכתובות עד כאן היינו הולכין בשבת קסבר תחומין דרבנן ועיין מרדכי ספ"ק דעירובין ובתשו' ריב"ש סימן קפ"ג מביא בשם ריטב"א דהא דאיתא בכתובת והוא שיש גדול עמו י"מ דלא קאי רק על זה כתב ידו של אבא ולא על פלוני יצא מבית הספר לאכול בתמורה דא"כ תיפק לי' משום עדות גדול לבד דהרי מעלין לכהונה פע"י עד אחד וראב"ד כתב דמתני' אתיא כר"י דס"ל אין מעלין לכהונה עפ"י עד אחד ויש לדקדק דסיפא דעד כאן היינו מהלכין בשבת דתחומין דרבנן לא אתי' כר"י ומדסיפא לאו ר"י רישא כמי דלא כר"י אמנם בשם ע"כ צ"ל דרבי היא ונסיב אליבא דתנאי דהרי התנא שם סובר דאין חולקין תרומה לעבד אלא א"כ רבו עמו כר' יודא דסובר הכי:

ולדעת הגאון בעל טורי אבן דלר"ע בי"ט מודה דתחומין דרבנן ניחא דברי הטור א"ח סימן ת"ח שכתב מפני שתחומין דרבנן הקילו והתירו למי שצריך לילך ד' אלפים אמה לרוח אחת שיתן עירובו לסוף אלפים וראיתי להרב מהר"י זצ"ל שהקשה א"כ לר"ע דס"ל תחומין הורה לא מהני עירוב ובמסכת עירובין דף ס' איתא אר"ע אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה משמע דמהני עירוב ולהמחבר ניחא דנ"מ לר"ע בי"ט דמודה דהוא רבנן ולדידי קשיא מסוגיא דעירובין דל"ח דמסיק דר"מ סובר תחומין תורה וכיון דתחומין תורה לא מהני עירוב ועיין ירושלמי ריש מי שהיה טמא הלכה ב' ואפילו למ"ד כדי שיבוא ויאכל והוא שיהיה בתוך אלפים לתחום עד שלא חשיכה ועיין קרבן עדה אמנם הרי מצינו ערל ואזמל דאף במקום כרת העמידו דבריהם:

דף כא.

גזירה שמא יטביל מחטין וצינורת וכו' הקשה הט"א למה לי הך גזירה דאפילו בכלי שפיו קצר שרי להטביל וכו' דהא קי"ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקים וכו' והמשקין חוזרים ומטמאין הכלי, הנה לשיטת הרמב"ם פ"ז הל' אבות הטומאות שפסק דהא דמשקין מטמא כלי דווקא שנטמא המשקה מאב הטומאה עיי"ש ניחא דכיון דמשקין לא נטמאו מאב הטומאה אין מטמאין כלי ואפילו לשיטת הראב"ד דפסק דאפילו משקין שנטמאו מוולד הטומאה מטמאים כלים מ"מ יש לומר דהמים גופי' לא נטמאו כיון דהם במקוה הרי הוא כמו שמשיק אותם ונטהרו בהשקה ועיין תה"ד סימן רכ"ח:

ר"פ חומר בקדש מתניתן אחודיים ותוך הקשה הט"א למאי דאמרין דכל הכי חומרות דגבי קדש ה"נ גבי פרה וא"כ מאי הקשה רבא על בזבחים דף פ"ח אר"י דס"ל דמב"מ לא בטל מהא דתני דלי וכו' מלא מי חטאת וכו' ומעתה כיון שנכנסו לתוכן ונטמאו ממילא פסולין להזאה יעויי"ש ואולי י"ל דר"י סובר כר"א בזבחים דף צ"ג דמי חטאת שנטמאו כשרים להזאה עיי"ש:

דף כג.

לא ישא אדם מי חטאת וכו' כתב הט"א צריך טעם כיון דאפר פרה אינו אוכל אלא אפר בעלמא אמאי מקבל טומאה והעלה משום חבת הקדש יעויי"ש. והנה בתשובת הרשב"א סימן כ"א הביא דעת הרב ר' יוסף הלוי שמפרש דפרה מטמא טומאת אוכלין אפילו אחר שריפתה והקשה הרשב"א דמי גרע מבשר חולין שנשרף והיה לאפר דשוב אינו מטמא ושמא סובר דחיבת הקדש מכשירו לשוויא כאוכל וליתא דהאי משוי אוכלא לאו אוכל ממש שמטמא טומאת אוכלין אלא דמקבל טומאה אע"ג דלאו בני אכילה נינהו ותדע דאמרינן במנחות דף ק"ב לר"ש פרה אמאי מטמא טומאת אוכלין עפרא בעלמא דכל העומד לשרוף כשרוף דמי ומשני דחבת הקודש מכשרתן אלמא פשיטא דפרה אינה מטמא טומאת אוכלין לאחר שריפתה דאפי' קודם שריפתה הוי קשה היכא מטמא טומאת אוכלין משום דכל העומד לשרוף וכו' ובהא הוא דמהני חבת קודש דאע"ג דעומד לשרוף כשרוף דמי הכי משום חבת הקודש לא אמרינן עכ"ל הרי דגם הרשב"א סובר דלאחר שנעשה אפר שוב ליתא חבת הקודש וכמו"ש תוס' ג"כ בפסחים דף י"ט שאפר פרה הוא חיל. אבל מ"מ יש להליץ בעד הרב ר' יוסף הלוי דאיהו סובר דלא כדעת התוס' רק כמ"ש הטורי אבן דממעילה לחוד מיעט רחמנא אבל לשאר דברים דינו דקדשו וא"כ המקשה במנחות לר"ש פרה אמאי מטמא הא עפרא בעלמא דכל העומד לשרוף כשרוף דמי ולא ידע מחיבת הקודש שפיר הקשה דעפרא בעלמא הוא אבל בתר דמתרץ חבת הקודש מכשרתן ממילא גם אפר של פרה ג"כ מטמא משום חבת הקודש:

דף כג:

על אפר חטאת שנגע טמא וכתב הט"א הא דנקטי הכא טמא ולא נקט טבול יום כדנקט בעדות של ר"ע משום דטבול יום כשר בפרה יעויי"ש עיין יומא דף ג' ע"ב תוס' ד"ה ריב"ב שכתבו הא דט"י כשר בפרה ה"מ טבול יום דטומאה דרבנן אבל טבול יום וכו' שהוא דאורייתא דמ"מ רבנן גזור ועיין תוס' יו"ט מס' פרה פ"ג משנה שהביא ג"כ דברי תוס' ואולי דעת הגאון המחבר דנהי דבט"י מטומאה שהוא טמא מדאורייתא פסל מיהת מדרבנן גבי פרה כמ"ש תוס' שם ביומא מ"מ גבי אפר פרה לא גזרו הואיל דאפר פרה מד"ת לא מקבל טומאה ולכך לא נקט טבול יום:

הנה מה דאמרינן דכלי מצרף מה שבתוכו יליף ר' חנין ב"א מפסוק דכף אחת והנה כתב רש"י דפסוק זה גבי קדש כתב ולא ילפינן אפר פרה מינה והקשה הט"א למה גבי חבת קודש דמכשיר דמרבינן מהבשר דג"כ כתיב גבי קודש ואפ"ה ילפינן אפר פרה יעויי"ש עיין מסכת ב"ק דף ע"ב ע"א בתוס' ד"ה פרה כתבו אף דקדשי בדק הבית היא מ"מ שייך חבת הקודש כיון דחטאת קריי' רחמנא אבל קשה לי דהרי לר"ש קיימי שם במנחות ותוס' דמסכת חולין דף י"א ד"ה חטאת כתבו לחד תירץ דר"ש לית ליה חטאת קריי' רחמנא וטריפה דפוסל נפקא מתמימה וצ"ע:

סוף חגיגה כלי עץ העשוי לנחת הוא הראב"ד בהשגת פ"ג מהל' כלים מפרש דלא אמרו כלי עץ העשוי לנחת אלא גבי שלקן ומנורה דמקדש וכו' ומקשה הט"א דהרי אמרינן במגילה דף כ"ו גבי בה"כ דהוי פתיחא להאי אינדרונא ואמר רבא דלו תיבותא דהוי כלי עץ העשוי לנחת ואינו מקבל טומאה יעויי"ש וי"ל דהראב"ד לא השיג רק על מ"ש הרמב"ם דאינו מקבל טומאה אפי' מדרבנן ועל זה אינו ראי' מהאי דמגילה דאף דמקבל טומאה מדרבנן מ"מ חוצץ בפני הטומאה כמבואר במשנה למלך פי"ג מהל' טומאת המת והביא ראי' מתוס' פרק לא יחפור דף כ' ע"ש, וגם אולי האי תיבותא החזיק ארבעים סאה בלח דאז מודה ראב"ד והראב"ד לא השיג רק על מה שפסק הרמב"ם דכלי עץ העשוי לנחת אפילו אינו מקבל רק דבר מועט אינו מקבל טומאה וע"ז כתב הראב"ד דמן מנורה ושלחן אין ראי' כיון דאיכא איסורא בטלטול ועיין בב"ב דף כ' תוס' ד"ה היא:

באבני שהם למסכת חגיגה בדף יו"ד הקשה הט"א על הא דאיתא במתני' יש חורש תלם אחת והקשה בגמ' ולחשוב כמי כגון דאמרי שבועה שלא אחרוש בין בחול בין בי"ט והקשו התוס' הא ליתא בלאו והן ותירצו וכו' וכתב הט"א דלא היו צריכין לתרץ דלענין מלקות לא בעי לאו והן יעויי"ש וראיתי בשם הרב מהר"ד סקאהל דכוונת התוס' הוא לפי מה שכתבו התוס' במסכת יבמות פד"א דף ל"ג ע"ב ד"ה אמר דקל על חמיר אפילו בכולל לא חל וא"כ מאי הקשה הש"ס וליחשב שבועה שלא אחרוש בין בחול ובין ביו"ט הא שבועה הוא קל דהוא איסור הבא על ידי עצמו, וצ"ל דשבועה מקרי חמור הואיל וחייב קרבן וא"כ שפיר הקשו התוס' הא ליתא בלאו והן ואינו חייב קרבן ושוב ממילא ליכא אפילו לאו כיון דהוא קל על חמור ואינו חל אפילו ע"י כולל רק יש לדקדק דמצינו קילא גבי שבועה דישנו בשאלה:

תוכן העניינים

אהל דוד מסכתות שונות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה