אהל דוד מסכתות שונות· רבי דוד דייטש
ברכות
דף ט.
אהל דוד הקדמה:
דוד בן מנחם מנדל דייטש:
הקדמה:
יתברך הבורא וישתבח היוצר את האדם בדמותו ובצלמו בנשמת רוח חיים אשר נפח באפו נשמה קדושה וטהורה האצולה מיקר כסא כבודו אשר הוא נשמת רוח חיים הטילה למעלה במסילה העולה בית אל ותדריך את הגוף החומר העכור לבלתי לכת אחר הבלי הזמן ותענוגיו ולבלתי חבק חיק זרים בידיעות נכריות אשר מדרכי תורה המה זרות ונעשים לה צרות ושפחה כי תירש גברתה הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע ופירש המהרי"ט בספרו צפנת פענח וז"ל רצה בסבת אומרם לרע טוב ולטוב רע צריכים לשום חושך לאור ואור לחושך כי יוכיחו להם מן התורה והופכים דברי אלקים חיים ללענה ולקיים דבריהם דורשים הגדות של דופי והנה בעוונות כן עלתה בימינו אלה כי רבו המשחיתים והמסיתים את עם ה' בדבריהם המעוקלים לשום חושך לאור ובשם אלקינו נבטח כי לא תשכח התורה מאת עם ה' כאשר קבלנו מאת אבותינו ואבות אבותינו אשר אב לבנו יודיע האמת ולא שקר נחלו אבותינו רק דברים טובים המועילים בזה ובבא והנה לזאת רק בדרך אבותינו המה הגבורים אשר עמדו בפרץ אנשי השם אשר שמם וזכרם לא נשכח מאת הבאים אחריהם בדרכיהם נלך וזכרונם ודבריהם לא ימושו מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו עד סוף כל הדורות כאשר זה הי' מגמתם בעודם בחיים חיותם בזה העולם לזכות את הרבים ולהיות דברי תורתם אשר חנן ה' אותם להפיצם על פני תבל ויתאמרון מילייהו בבי מדרשא כאשר בקש אדונינו והמלך דוד ע"ה אגורה באהליך עולמים והנה לזאת אני נותן הודאה להשם יתברך אשר זכני במצוה זו להיות מעיר לעזור ולסייע בהדפסת חדושי אאזמ"ו הגאון הגדול מהו' דוד דייטש ש זצ"ל:
אזכרה ימים מקדם בהלו נרו על ראשינו והימים המעטים אשר זכיתי להסתופף תחת צל קדשו זכיתי לשאוב מעט מים חיים ממקור הקדושה וטהרה והנה מה לי לשבחו ולספר הודו ורק אעתיקה את לשון הזהב של כבוד אאמ"ו הגאון מה' מאיר א"ש זצלה"ה אשר כתב לגיסו הוא ניהו אדוני דודי הרב הצדיק המופלג מ' יחזקאל זצ"ל תודת לבבו על הדפסת ספר אהל דוד על שבועות ויבמות:
ידיד נפשי אקריב לו תודת לבבי, אברכהו בשם ה'. על כי כבר החל בעז"ה להביא על הדפוס דברות קדשו של אדמ"ו חותני הרב הגאון האמיתי המפורסים לשם ולתהילה מהו' דוד דייטש זצלה"ה. דבר שנצטער עליו אותו הצדיק כל הימים אשר הי' חי אתנו על פני האדמה. נכספה גם כלתה נפשו הטהורה להוציא לאור אמרות טהורות. אשר חנן ה' אותו לא למען בצוע בצע הלא נודע כי עפרות זהב לעפר נחשב לו ומרבית ספריו אשר הדפיס בחייו נתן לחכם להוגי תורה וגם לא למען ינחל כבוד חכמים. ויקרת מחברים כי נפשו לעפר לכל היתה, אבל כל תשוקתו היתה להפיץ מעיונותיו חוצה להרבות כבוד שמים ולמען גור באוהל ה' עולם נטע: אהל דוד בחייו ועתה בנו אשר יצא ממעיו יבנה לו בית לשם ה'. קורא אני עליו פרי צדיק עץ חיים מה רב טובו אשר עשה עם בית ישראל בהנחיל אותם הלכות ואגדות אשר נבעו ממקור מים חיים חותני הגאון האמיתי זצלה"ה מה אני להללו ולפארו ולא להסכים על דברי קדשו באתי כי הנה כבר האירה הארץ מכבודו ותהלתו עד אפסי ארץ, אבל רק להחזיק טובה על טרחו ועמלו אשר יגע לעשות נחת רוח לצדיק מו"ח הגאון זצלה"ה ולהיות שפתותיו דובבות. זכותו יגן עלינו:
והנה לא עלה לדודי זצ"ל להדפיס יתר החידושים כי פתאום בא יומו ועלה השמימה בקרית פעסט וכמה כתבים מכתב קדשו של אאזמ"ו זצ"ל היו לשלל ולבז בידי זרים ועתה עלינו להחזיק טובה לנכדו ש"ב הרב המאה"ג חריף ובקי מ' מנחם דייטש ני' אשר יגע וטרח וליקט שארית חדושי זקנינו זצ"ל ונתן לכסף מוצא להדפיסם והנה אוהבי תורה יהללו אותו על הטוב אשר עשה ויביאו הברכה הזאת אל ביתם וזכות הצדיק תגן עלינו ועל כל ישראל דברי הבא על החתום יום ג' עשרה ימים לחודש אלול תזכ"ר לפ"ק אונגוואר. הק':
מנחם בלאאמו"ה מאיר א"ש זלה"ה:
ורמינהו ואכילת פסחים מצותן עד שיעלה ע"ה והקשה הרשב"א מדלא נקיט א"כ למה אמרו עד חצות וכו' ש"מ דס"ל להברייתא זו דלא עשו שום סיג לאכילת פסחים והרי במס' זבחים דנ"ז ע"ב איתא הפסח וכו' מאן תכא ראב"ע היא א"ל אביי ממאי דראב"ע ודאורייתא דילמא דרבנן ולהרחיק מן עבירה ומעתה איך ס"ד דאביי כדי להרחיק מן עבירה א"כ גם לר"ע דפסח נאכל מן התורה עד ע"ה מ"מ חכמים עשו סיג א"כ הך ברייתא אמאן תרמיי' ול"נ דהטעם דלא עשו סיג משום דבני חבורה זריזן הן ובמס' פסחים דף פ"ה כתב רש"י הואיל דהם רבים מזרזים זא"ז וכוונתו דבני חבורה בעצמם מזרזים זא"ז וכל זה למ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד אבל למ"ד שוחטין לא שייך ב"ח זריזין ועיין פסחים דף צ"א דפליגי תנאי בזה וא"כ שפיר מקשי הש"ס ודילמא להרחיק מן העבירה וכוונת המקשה דילמא מתני דא"מ אתי' כמ"ד דשוחטין על היחיד ולדידי' לא שייך ב"ח זריזין אבל ברייתא דהכא דסובר דלא עשו סיג י"ל דאתי כמ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד ועיין בעירובין דף ק"ג בני חבורה זריזין דכל העוסקין בקדשים זריזין כן פירש רש"י התם:
תוס' ד"ה ראב"ע וכו' וי"ל כדאמרינן ביום אינה שורפה וכו' ועיין בצלח שהקשה דאיך אפשר לפרש דהך בוקר לשריפה הוא והרי לראב"ע הך בוקר היינו בוקר ראשון ואז אינה יוכל לשורפה דלכ"ע אין שורפין קדשים בי"ט ותירץ לפמ"ש תוס' במס' פסחים דראב"ע לא יליף מבוקר ליתן בוקר שני רק כמ"ד דיליף מדוכתי אחרינא ניחא די"ל דסובר כאביי דיליף מעולת שבת בשבתו וזה נתחדש לאחר מתן תורה כשנאמרה פרשה זאת דעולת שבת אבל במצרים שפיר נשרף הנותר ביו"ט ע"כ ובזה ניחא מה שמקשים לאביי דיליף מעולת שבת דקאי רק לר"ע ועיי' שבת דף קי"ד ע"א והלא גם ר' ישמעאל סובר דאין מדליקין בשמן שריפה מדפליג בסיפא דאין מדליקין בעטרן מכלל דברישא מודה ולפי דברי מ"ו ניחא דגם אביי דיליף מעולת שבת ידע מקרא דהנותר עד בוקר רק דאביי רוצה למילף אפי' לראב"ע ולדידי' ע"כ לא דרש האי עד בוקר כמ"ש מ"ו בצלח אבל לר"י י"ל דסובר כחזקי' וק"ל: אמנם על גוף הדבר שכתב אמ"ו דזה נתחדש לאחר מ"ת צ"ע מדברי תוס' יומא דף מ"ט ד"ה שאני וכו' ואע"ג דהאי קרא מן הכבשים במצרים נאמר ועדיין לא נאמרו קדשים וכו' וע"ש וכ"כ תוס' חגיגה דף ג' ע"ב שהקשה ור"ע דמרבה ערל כטמא ל"ל וכל ערל וכו' והלא במצרים לא ידעו זה ועיי' שיטה מקובצת מס' ב"ק דף ע"ח ע"ב ועיין לקמן בספר זה על מס' שבת בדף קי"ד:
דף כ:
א"ל רבינא לרבא וכו' נ"מ לאפוקי רבים י"ח והקשה המעדני מלך והש"א למה לא אמר דנ"מ אם הם מסופקות אם ברכו או לא שאם הם חייבין מד"ת אז חייבין לברך דס"ד לחומרא ואם הם מדרבנן א"צ לחזור ולברך ותירץ מ"ו בצלח לפמ"ש בנב"י דהיכא דעיקר מד"ת אפי' בדרבנן אמרינן אין ספק מוציא מידי וודאי היכא דאיתחזק אסורה ניחא דהרי אף אי נשים בבה"מ לאו ד"ת מ"מ יש לו עיקר מד"ת אצל אנשים וגם איתחזק אסורה דהרי בוודאי נתחייבו בבה"מ כשאכלו וספק אם ברכו ואין ס' מוציא מידי וודאי ובזה ניחא מה שסתם הרמב"ם ב"ס אם ברך בה"מ שחייב לברך ע"ש וצ"ע דהלא הרמב"ם פ"י מהלכות מקואות ה' ו' פסק אם טבל מטומאה קלה אף דנסתפק אם טובל או לא טבל ס' טהור הרי דס"ל דאפי' בדבר שיש לו עיקר מ"ה וגם איתחזק איסורא אפ"ה ס"ט וגם יש לחזק קושית השער אפרים דהנה הב"ש אה"ע סי' כ"ח ס"ק נ"ב כתב דתרי דרבנן כמו חמץ דרבנן ושעות דרבנן הוי כמו איסור שאין לו עיקר מד"ת א"כ נ"מ באוכלת כזית דהוא שיעור דרבנן ומספקת אם בירכה בה"מ דאז הוי תרי דרבנן ואפילו אם איתחזק אסורה אפ"ה ס' דרבנן לקולא ואי נשים בבה"מ דאורייתא אף אם אכלה כזית לא הוי אלא חד דרבנן וממילא הוי דבר שיש לו עיקר ואם מסופקת חייבה לברך כיון דאתחזק אסורא אבל אם נשים בבה"מ דרבנן אפי' אכלה כדי שביעה ממילא אם מסתפקת אם אכלה פחות כדי שביעה כ"א ככזית הוי תרי דרבנן וקשה למה לא אמר נ"מ זה:
דף כז.
הקשה אמ"ו בצלח מאי מקשי שם מרבי על רב דלמא רבי לשיטתו דלא גזרו על השבות בה"ש והה"ד מבע"י דמה שקיבל שבת אינו חמור מבה"ש ורב ס"ל כרבנן דפליגי על רבי עיין בתשובת חכם צבי סי' י"א ונרא' דקושיא הוי משום דרב הוא ממנינא דרבי וכה"ג כתב בש"מ בשם רשב"א בב"ק דף צ"ו דמקשה ש"ס שם רב איך שביק מתני' משום דרבי סתם משניות ורב הוא ממנינא דרבי ובזה מיושב מה שהקשה אמ"ו בריש פסחים דמייתי מחיטי קורדנייתא לשיטת ר"ת דנוקשה הוא דרבנן ודילמא רב ס"ל כמ"ד נוקשה דאורייתא ולהנ"ל ניחא כיון דאיכא סתם מתני' שיאור ישרף והאוכלו פטור והאי סתמא עדיפא מסתם משנה דאילו עוברין כמ"ש המלחמות דסתמא בתרא עדיף גם י"ל דהנה הפ"י הקשה נילף חמץ דאסור באכילה מק"ו דנותר ואי דאין מזהירין מה"ד הלא כיון דאיכא עשה כדאיתא בירושלמי ז' ימים תאכלו מצות ולא חמץ וא"כ הוי לאו הבא מכלל עשה ונראה דבאמת מוקי על נוקשה דליכא ב"י ולא יוכל למילף מק"ו דנותר ומיושב מה שהקשה מ"ל לרב דס"ל דע"י תערובות חמור מנוקשה א"כ דלמא לא קאי האי רבוי רק על חמץ עי"ת ולהנ"ל ניחא דהא איכא תרי קראי ור"י דס"ל דע"י תערובת קיל מנוקשה א"כ ר"י דלית לי' נוקשה כ"ש דלית לי' עי"ת וקשה קושית הפ"י ונראה דאיהו מוקי על הנאה שלא להנות מחמץ ככרי והב"ח כתב דרב דאמר המקדש מ"ו שעות והלא יוכל להנות מאפרן ותירץ דס"ל כחכמים והוי חמץ מן הנקברים ואפרן אסור וא"כ ליכא לימוד על נוקשה דכיון דאיהו ס"ל עי"ת חמור מוקמינן האי רבוי על תערובות ור"א אולי ס"ל דחמץ מותר בהכאה וא"כ אין א לימוד על נוקשה:
וגם ניחא דברי תוס' יבמות דף ד' ד"ה דכתיב דעדיפא משני ומאי עדיפא הלא הילכתא דציצת מ"ע שהז"ג ולהנ"ל ניחא דאי ר' יודא מחייב נשים בציצת מטעם סמוכים ע"כ ס"ל דתפילין מ"ע שאין הז"ג דא"כ יתחייבו נשים משום דהיקשא כל התורה לתפילין והקישא עדיף מסמוכים וע"כ ס"ל דתפילין מ"ע שלא הז"ג ונשים חייבים בתפילין והרי איכא סתם מתני' במס' ברכות דף כ' דנשים פטורות מתפילין ורב יודא הוא תלמיד דרב ורב הוי ממנינא דרבי:
דף מא.
הביא הצלח הספק אם בכל שיעורי התורה נמי שייך פלוגתא דר"י ור"ל אי חצי שיעור אסור מ"ה או לאו עיין במג"א תמ"ב ס"ק י' ומתוס' שבועות דף ט"ז מוכח דבדבר שאין בר אכילה ל"ש חצי אסור ועיין מ"ש המגיה למשנה למלך פי' י"ח מהלכות שבת שהביא ראי' מדברי רש"י דף ע"ד ומדבר הג' אשרי ר"פ המוציא דאף במידי דלאו בר אכילה כמי ח"ש אסור מ"ה ולדידי קשה מסוגי' דשבת דף קנ"ג ע"ב מוליכו פחות פחות מד"א משמע דליכא איסור תורה ואולי יש לחלק דשאני האי דפחות מד"א דמיד שעמד מבטל עקירה ראשונה תו א"א להצטרף עוד וצ"ע ומ"ש אמ"ו מדברי תוס' שבועות דף ט"ז לכאורה י"ל דהשיעור הוא לענין איסורא בעלמא אף דח"ש אסור מ"ה מ"מ נ"מ דהרי ח"ש משום דחזי לאצטרופי וא"כ טמא שטבל ביום ה"ז ובסוף יום ה"ז רגע אחת קודם הערב שהש נכנס למקדש באופן שאין שוב שהות ולא שייך חזי לאצטרופי שהרי מיד כשיערב שמש הוא טהור גמור וקמ"ל הילכתא דאם שהה כשיעור השתחואה קודם הערב שמש אסור אבל אם לא הספיק כשיעור הנ"ל עד שהערב שמש מותר משום דלא שייך חזי לאצטרופי וכה"ג כתב אמ"ו במס' פסחים דף מ"ד ע"ש אמנם מ"מ דברי מ"ו נכונים דשם בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו וקשה דתפשוט דאינה מצטרף דאי מצטרף תיפק מהא דגמירי שיעור שהיה ואי דה"א לאסורא הא בלא"ה אסירא משום ח"ש שהרי חזי לאצטרופי כשיטמא שוב:
דף מא:
שני לארץ פי' רש"י זתים ותמרים חשובים מתאנים ורימונים ע"כ ושבקי גפן ועיין מהרש"א וגדול א' תירץ דלפמ"ש רשב"א ריש פרקן דגפן דקרא מיירי ביין מתורץ קושית מהרש"א דודאי רש"י לרבותא נקט ואי דקשה דהוי לרש"י למינקט רבותא טפי אפי' תמרים קודם לגפן ז"א כיון דקרא מיירי ביין דברכתו בפה"ג דהוי ברכה מבוררת איהו קודם לתמרים דהוי ברכה כוללת כן תירץ מהרם פישל זלה"ה ועיין א"ח סי' רי"א ס"ד דתמרים קודמין לענבים וכתב רמ"א אם עשה מהם יין קודמת לברך עלו אמנם הרשב"א כתב בשם רש"י דהאי קרא חיטה ושעורה וגפן מוקמינן בענבים ממש דומי' דתאנה ורימון:
דף מח.
כתב הצלח אם יש עשה באכילת קדשים קלים ועיין בחדושי מס' ביצה דף י"ט ואני שמעתי מגדול אחד שמסוגי' דפסחים דף נ"ט מוכח דגם אכילת קדשים קלים איכא מצות עשה דמקשי שם לריב"ב מאי אולמי האי עשה מהאי עשה משמע דגם באכילת ק"ק איכא עשה ועיין שם ברש"י ד"ה בשאר דאכילת קדשים בין הנאכלים לכהנים ובין הנאכלין לישראל וכ"כ הרמבן בס' המצות מ"א וז"ל כמו שהוא עשה לכהנים בחטאת ואשם כן הוא בבעלים בחלק הראוי' להם והביא ג"כ סוגי' דפסחים הנ"ל וכן הוא מפורש בס' החינך להרא"ה פ' תצוה ע"ש:
דף נא.
ד"ה בדין הוא וכו' עיין בצלח דזה שייך לומר דתני סיפא איידי רישא אבל לומר דנקיט רישא איידי סיפא זה דוחק ועיין במס' שבת דף ל' ע"א ודף ס"ד ע"ב איידי דתני זקנה בשל ילדה ועיין עירובין דף ט"ז ע"א איידי דבעי למיתנא, סיפא עומד מרובה על הפרוץ וכו' ועיין יומא דף ס"ט ע"ב עיין סוכה פ"ב מ"ג ד"ה ועולין לה ביו"ט ועיין ב"מ דף צ' איידי דבעי למיתני ישראל הדש בפרתו ועיין חולין השוחט מן הצדדין כתב הרע"ב דנקיט משום סיפא המולק מן הצדדין:
בא"ח קס"ח ס"ק ל"ד במג"א ומ"מ כ"ל שאם שבע ממנו הוי ס"ד וכתב מ"ו בדגול מרבבה צ"ע שהרי הוא עצמו כתב בסי' קצ"א ס"ק א' שאין מנין הברכות ד"ת וא"כ גם בברכה אחת מעין ג' יוצא דבר תורה ולי נראה דאף שאין מנין ברכות מד"ת מ"מ אינו יוצא אפי' מד"ת בברכה מעין ב' כיון דלית בו ברית ותורה דהרי מה"ט נסתפק בש"ס אי נשים בברכת המזון ד"ת וא"כ הוי שפיר ספק ד"ת:
סי' רט הקשה המג"א אמאי צריך לברך פעם אחרת הא פשיטא דכל ספק ברכות לקולא והפ"י כתב דהוי ספק דרבנן ולקולא זה תלי' במחלוקת הפוסקים בדבר דמספקא לש"ס אי אמרינן ס' דרבנן לקולא ועיין ספר יראים סי' צ"ז ועיין א"ה סי' י"ז ב"ש ס"ק ל"ג ועיין ראב"ד פ"א ה' פסולי המקודשין ועיין בהר"ן ב"פ כל כתבי גבי גליונין שכתב משום דלא איפשטא אזלינן לחומרא:
בספר באר יעקב בחידושי כללות שלו כלל מ"ה כתב בשם הריטב"א דבענין קרבן לא שייך לומר לקולא ולחומרה לחומרא מקשינן דא"כ מביא חולין לעזרה והביא תוס' מס' שבת דף כ"ח לתירץ קמא דסוברים דלא שייך לחומרא היכא דשורפין עליו תרומה וקדשים ה"ה לענין קרבן ולדידי קשה ממס' שבת פ"ג ע"ב טומאת אלילים דרבנן ולקולא מקשינן משמע דאי הוה מד"ת הוי מקשינן לחומרא אף דשורפין תרומה וקדשים והעיקר מ"ש הפ"י דאיכא סברה להקיש לקולא דומי' דשק דהוא מין בהמה טהורה כמ"ש תוס' בשם ספרי וק"ל ובספר זרע יעקב מס' ברכות דף כ' הקשה דשם איתא כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וכתבו תוס' שבועות דף כ' איפכא ל"ל דלחומרא מקשי' א"כ כשחיללה אשה במלאכת שבת בשוגג לא תביא קרבן וחלילה לומר כן ובאמת בשמירה הזהרו נשים בעשרת הדברות ושלא תאמר דאזהרה היא לאב אבל הן בעצמן אינן מוזהרת לכן הוצרכו התוס' לומר משום דלחומרא מקשינן ע"כ: