אהל אברהם· רבי אברהם שאג צוובנר
סימן סו
שלום תנינא לי"נ הרב המאה"ג הנ"ל.
הנה ע"ד היבמה הנ"ל חזר ושאל מעכ"ת כי נעשה מעשה ע"פ אחד ממחבלי כרמים להורות שישא אותה ולקחה לו לאשה והיא יושבת תחת בעלה אחי מתנא. והן נודע כי (על) המת אחי היבם מקדמת דנא זה עשרים שנה נטען מפנוי' אחת שזנתה והרה לזנונים וילדה בן אשר הבן עודנו בחיים ועמדו לפני ב"ד כי תבעה ממנו אתננה והספקת הולד. ואם כי יצא זכאי בדין קלא דלא פסיק וגם הבעולה עומדת כהיום בדבורה כי הבן הזה אשר עודנו חיים ממנו הוא. ועתה החכם עיניו בראשו והיטב ראה כי יש לחוש דפוגע היבם בספק ערוה אשת אח שיש לו בנים דהרי דעת הרמב"ם [בהל' א"ב פט"ו הל' י"ד] והביא הש"ע להלכה [בסי' ד'] בפנויה שזינתה ואומרת מפלוני הוא כי יש לחוש לאסור הולד לקרובות הנטען. א"כ גם בנדון דידן שיש לחוש לחשש ערוה עד שתמה מעלתו על התרומת הדשן סי' רס"ז שכתב בפשיטות דל"ח כלל לחליצה ויבום. ואני אומר שאם מפאת דברי תרה"ד אין מוכרח לפר דבריו כן די"ל דכוונת התרה"ד דפשיטא דלחליצה ויבום אין האשה נאמנת לקולא שיפטור אותו הבן אלמנת בן הנטען ויתירה לשוק ע"י חליצתו או להתירה ליבם דיש חשש איסור יבמה לשוק ואי דקשיא על דבריו דפשיטא דאין נאמנת להקל הרי כתב ג"כ ליורשו דודאי הוה פשיטא
[אב"ה וז"ל התה"ד הנוגע לענינינו וא"כ בנ"ד הואיל ואותו פלוני מכחישה ומוציא קיל דמגוי איעברה ונותן טעם ואמתלא לדבר נימא דהמנינין ליה דהא ע"כ מהמנינין ליה דלא שדינין לי' בתריה לענין ירושה ושיהא מצוה להתעסק בקבורתו ולענין חליצה ויבום]. הדרן לדידן דלכאורה דברי מעכ"ת ישרים ונכונים כי ממש דא ודא אחת היא דאם נחוש לאסור קרובים שנחוש ג"כ בעובדא דידן לייבם:
ואמנם בהשקפה ראשונה חשבתי כי אין דברי הרמב"ם אמורים רק בלא הכחיש הנטען דבריה וכגון שאינו לפנינו בכה"ג יש להחמיר ולחוש ע"פ דבריה. אבל אם הכחיש הנטען כבר נתנה התורה נאמנות לאב לומר שאינו בנו ואין אנו צריכים לחוש לדברי האשה. וראיתי אח"כ שהגאון בנודע ביהודא כתב כזה עד שתמה איך אפשר לחשוב שיש לחוש לדברי' כיון שהתורה האמינה לאב. ומעלתו השיב על דברי נודע ביהודא דיש לומר דלא האמינה התורה לאב רק בבן שנולד לו מארוסתו או מאשתו דהוא בחזקת בנו אבל לא מפנוי' וכתב מעלתו דמדברי תרה"ד סי' רס"ז למד סברא זו. במכ"ת אין הנדון דומה כלל, דדברי תרה"ד שם בעובדא דהנטען כוחש לו כי לא ממנו נתעברה רק מנכרי. וע"ז דן התרה"ד אם נאמין לנטען כי מנכרי נתעברה לחייבו בפדיון כיון שהאמינה התורה לאב. וע"ז שפיר קאמר דהיאך נאחוז החבל בתרין ראשין כיון שאנו מאמינים לו כי איננו בנו למה יהיה נאמן שמנכרי נתעברה האם מפאת שאמרה הבעולה כי לו הזר יהיה נאמן כיון שהוא מכחיש והרי הוא כאיש אחר ודוק' באשה יושבת תחת בעלה דמוחזק לבנו נתנה התורה נאמנות לפסול כל זה אם נאמין כי הוא מזרע פסול. אבל לומר שאיננו בנו ודאי בכל גונא נאמן. וא"כ שפיר יש לתמוה כיון שנתנה התורה נאמנות לאב שאינו בנו ואפילו לשווי' ממזר למה נחוש לאסור קרובים עד שכמעט הדבר ברור כדברי הגאון נודע ביהודא דדברי הרמב"ם רק בלא הכחיש הנטען:
אך ראיתי ד' השואל בריב"ש סי' מ' מטין דבריו כי גם בהכחשת הנטען הם דברי הרמב"ם גם סתימת לשון הש"ע משמע כן והדבר צריך תלמוד וביאור כאשר כבר הערה הגאון נ"ב הנ"ל. למה תהיה כזאת ? אחרי שהתורה האמינה לאב לומר שאינו בנו למה נחוש להפריד בין הדבקים דכיון שאינו בנו אין חשש ערות קרובים. וכמה טרח המ"מ ליישב דברי הרמב"ם פ"ד מהלכות נחלות [הל' ב'] שכתב דאפי' היה לבן בנים שאין נאמן לפוסלו נאמן לומר שאינו בנו לירושה עיי"ש. וכאן אין שייך דבריו והרי ביש לבן בנים משום דאין נאמן לפסול הבנים אין נאמן גם על הבן משום דאין להפריד בין הדבקים. א"כ לעומת זה נימא אפכא במקום שהאמינה התור' לאב נאמן לכל. ואשר נראה לי דהא דהאמינה התורה לאב לומר שאינו בנו הוא רק בדברים הנוגעים בגוף הבן כגון יץום אם הוא ממזר או לענין ירושה. אבל לשאר דברי' המסתעפי' מהם אין נאמנות לאב עד שאמרו שאם יש לבן בנים גם על הבן אין נאמן. וא"כ מסתייע מזה דאין להאב נאמנות רק בגוף הבן. וא"כ לאיסור קרובים על הבן הנולד אין לאב נאמנו' יותר מאחר ושפיר יש לחוש ע"פ האם לאסור בקרוביו, ואע"ג דחזינין דביש לבן בנים הדבר מכריע שלא להאמין כלל לאב שם דוקא משום דברא כרעא דאבוהו וא"א לומר שהבן ממזר ובנו כשר. אבל לענין איסור [קרובים] אע"ג שהם דברים תלויים זה בזה כך היא המדה דאמרה תורה להאמין במה שנוגע בבנו ולא לשאר דברים ואסבר לן סברא זו הגאון בס' שב שמעתתא מבעל קצות שמעתתא ב' פרק כ' עיי"ש כן אפשר לומר
[אב"ה הספר ש"ש אין אתנו כעת. ואשר נראה לחלק הוא דבן בנו א"א להיות כשר אם בנו ממזר. משא"כ הקרובות יכולים להיות אסור לו גם שאינו אביו. וזה כעין שמחלק המ"מ בפ"ד מהל' נחלות. משום דגם אם הוא בנו יכול להפקיעו מירושתו ועיין] וא"כ על פי הדברים האלה יש למצוא טעם לדברי הרמב"ם לחוש לאסור הקרובים גם אם הכחיש הנטען וממילא גם בעובדא דידן לאסור אשת מתנא על היבם ודא ודא אחת היא.
אך נשובה ונחקורה גם אם כנים הדברים דעל אלה לא האמינה התורה לאב מ"מ הרי גם לאם אין נאמנות כלל וכלל וכמבואר בש"ס קדושין דף ס"ה בהיא אומרת לא קדשתני אלא בתי דקטנה מותרת בקרוביו ואין חוששין לדבריה וגם דמשם אין ראיה לעובדא דידן דשם יש לומר משום דיש לבת חזקת פנויה וחזקת היתר לעלמא אבל בעובדא דידן אין להולד חזקה ושפיר יש לומר דנאמנת האם לחוש להחמיר מ"מ קשה חדא דהרי יש להנטען חזקת כשרות ותו דראוי' לומר ע"א בהכחשה לאו כלום ואוקי חד לגבי חד ואין חוששין. ואולי יש לומר דודאי הבעולה שטוענת ומעיזה פניה לומר בפניו ממך יצא הדבר מסייע חזקה אין אשה מעיזה פניה להעיז מצח כזה אשר אלים טובא מחזקה א"א תובע דעלמא והבועל אשתמוטי משתמיט להכחיש להעלים רוע מעלליו בפני העם ומכחש בה. אשר ע"פ חזקה זו יש לחוש לדברי האשה להחמיר ולאסור בקרובותיה אם אמרה כן בפניו ואם שנוכל לומר דחזקת האשה הנ"ל אין ראי' כי ממנו נתעברה דודאי ראוי לומר כשם שאפקרה נפשה לגבי דידיה גם לאחרים אפקרה וכיון שגם הוא נכשל בה החזיקה ידה בו ונתנה עיניה בממונו. אך א"כ הרי ודאי בא עלי' הנטען מפאת החזקה ושפיר ראוי לחוש גם לדברי הרמב"ם דס"ל דגם בבא עליה הוה ספק אולי אפקרה נפשה לגבי אחרים וכש"כ לדעת שאר פוסקים דס"ל דבבא עליה לא חיישינין דאפקרה נפשה לגבי אחרים והכא מפאת החזקה מחמרינין כאלו ודאי בא עליה כן אפשר לומר:
עוד יש מקום לומר דשפיר יש לחוש לאיסור קרוביו. דכבר כתב הרמב"ם דכל קדושי שתוקי הם ספק א"א דאולי היא ערוה לו. ולכאורה הדבר צריך ביאור למה לא ניזל בתר רוב והראב"ד לא השיג לי בזה. אך באסופי שכ' הרמב"ם שאם נמצא נכרי או עבד א' בעיר חוששים דלמא נכרי הוא ואם קידש גיורת הוה קידושי ספק ע"ז השיג הראב"ד רוב ישראל ישראל ואם קידש גיורת דאין חשש קורבה בה אין כאן ספק אבל בהא דשתוקי לא השיג וטעמא בעי. וע"כ צ"ל כמ"ש הרמב"ן ז"ל בהא דאומר לשלוחו צא וקדש [לי] אשה סתם דאסור בכל הנשים דהיינו מדינא ול"ל דאזלי' בתר רוב דהוה קבוע וכמחצה דמי. וגם בשתוקי כן כיון דודאי יש לו אב וחיישינין דלמא אותה שקידש היא אחותו והוה ספק א"א א"כ יפלא למה באמת שתוקי מותר בבת ישראל ולא חיישינין שישא אחותו. ובאמת כמה טרח ויגע הרמב"ם בחבורו [פט"ו מהל' א"ב הל' כ"ט] והביא ראיות דשתוקי מותר לישא אשה ולא חיישינין לעריות אך מ"מ טעמא בעי אמאי מותר. ואם נאמר דקבוע זו שאינו ניכר הוה רק קבוע דרבנן אפשר לומר דלאסרו לשתוקי לכל העולם לא חששו לקבוע זה ודוקא באומר לשלוחו דפשע לעשות שליח כזה העמידו דבריהם ומעתה יש לומר כיון דבאמת כל שתוקי ראוי לאסור בנשים מחשש איסור קרובים אך לא העמידו חכמים דבריהם בשתוקי לאסור קבוע דרבנן על כל העולם. וא"כ באומרת מפלוני נתעברה גם שהוא מכחיש ואוקי חד לגבי חד הדר דינא לחוש לאיסור קרובים של אותו פלוני דהרי מפאת הדין היה ראוי לאסור לכל העול'. והדברים ניכרים דברי אמת שזה הוא הטעם לחוש לאיסור קרוביו באומר' מפלוני כיון דמד' הרמב"ם מוכח דיש מקום לאסור על השתוקי כל הנשים מחשש קורבה דוק והפוך בה:
והדרן לדידן הנה הרמב"ן שם בהא דאומר לשלוחו דכתב דאסור מדינא בכל הנשים מחשש קבוע מתרץ הא דכל היתומות פנויות מותרת לאיש ולא חיישינין דלמא קיבל בה אביה קידושין מהשליח הזה משום דמוקמינין לה אחזק' חזקת היתר אך להמשלח להתיר אשה ולא נחוש לחשש דהיא אחות הנתקדשה לא מהני חזקת אחותה אשר אין אנו דנין עליה וכבר הקשו האחרונים גם בנודע ביהודא דהרי חזקה כזה מהני ומאז כתבתי על הגליון דדברי הרמב"ן ברורים דודאי בעלמא מהני חזקה כזו. אך בהא דאומר לשלוחו הרי מכח חזקה דשליח עשה שליחותו ודאי קידש אשה אחת ויצאה מחזקת פנויה. וא"כ מאי חזית לומר לאוקמא אחזקה אותה שהוא רוצה לקדש כיון דע"י זה נוציא אחרת מחזקה. וניהו דכח חזקה כך לאוקמא אחזקה כל אחת ואחת והרי בשני שבילין בצ"ה שניהם טהורים מכח חזקה עיין תוס' ריש פרק ב' נזירים היינו אם אנו דנין על אותו איש שיש לו החזקה הוא גופו כגון היתומה שבאת להנשא וכדברי הרמב"ן ז"ל. אבל להתיר להמשלח אשה מכח חזקת אחותה כיון דאין אנו דנין על אחותה ולה אין חזקה לא מהני החזקה כיון שע"כ מוציאין אחת מחזקה וזה לענ"ד ב"ה עצה עמוקה ליישב ד' הרמב"ן ז"ל:
ומעתה יש לומר דודאי אם בא השתוקי לישא אשה שפיר דמי לאומר לשלוחו דהרי אם רוצה השתוקי לישא אשה דיש לחוש דלמא זאת שרוצה לישא היא אחותו שאביה שלה בא על אמו והוא בנו וזאת אחותו ואם נאמר דמוקמינין האב על חזקת כשרות ולא הוא זה שבעל אמו אנחנו מוציאין אחר מחזקה ולא מהני חזקת האב להתיר השתוקי באשה זו אבל בעובדא דידן דאחוהו דמתנא רוצה ליבם אשת אחיו ואין לנו לדון כלל בנדון השתוקי ודאי מהני חזקת האח לאחוהו דמתנא דהוא כשר ואין לו בן דסברת הרמב"ן דוקא בכה"ג שע"כ עכשיו אנו באנו לדון על הדבר וכגון האומר לשלוחו דהרי יש לחוש דלמא אחותו היא נתקדשה לו. ולכן היתומות הפנויות מותרת דאין לנו לדון עכשיו על המשלח וכיון שכן גם לדעת הרמב"ם גם אם דעת הרמב"ם להחמיר לאסור לקרובי הנטען יש לחלק בין הפרקים דליבם לא חיישינין כך אפשר לצדד להקל בעובדא דידן אך חלילה לי לעמוס על נפשי בדבר ערוה חמורה לדון ולהורות הלכה למעשה עד כי אם יתחילו משאר גאוני הזמן לפתוח בכח היתרא, אז אשובה אראה לעיין בדבר אם ורצה מעכ"ת לדעת דעתי הפעוטה אלה דברי ידידו הדש"ת הק' אברהם שאג מפ"ש.