אור ברסלב
אהבת ציון דרוש שנים עשר

אהבת ציון· רבי יחזקאל לנדא

דרוש שנים עשר

דרוש אחד עשר

בשרתי צדק בקהל רב לכבוד החברא קדישא דגמילות חסדים פה ק"ק פראג יע"א ביום ג' ער"ח שבט תקע"ו לפ"ק בבהכ"נ קלויז. ממני שמואל לנדא בן הגאון מוהר"י זצ"ל:

הרבה פ' בא על פסוק ולקחתם אגודת אזוב הה"ד כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי למה נמשל הקב"ה לתפוח מה תפוח זה נראה לעין כלא כלום ויש בו טעם וריח כך הקב"ה חכו ממתקים וכולו מחמדים ונראה לאומות עובדי אלילים ולא רצו לקבל התורה והיתה התורה בעיניהם כדבר שאין בו ממש, ויש בו טעם וריח, טעם מנין שנאמר טעמו וראו כי טוב ה', וריח שנאמר וריח שלמותיך כריח לבנון, אמרו ישראל אנו יודעין כחה של תורה לפיכך אין אנו זזין מן הקב"ה ותורתו שנאמר בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי וכן יש דברים שהן נראין שפלים וצוה הקב"ה, לעשות מהן כמה מצות האזוב נראה לאדם שאינו כלום וכחו גדול לפני אלהים שמשל אותו לארז בכמה מקומות בטהרת מצורע ובשריפת הפרה ובמצרים צוה העשות מצוה באזוב שנאמר ולקחתם לכם אגודת אזוב וכן בשלמה אמר וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר ללמדך שקטן וגדול שוין לפני הקב"ה, ובדברים קטנים הוא עושה נסים ועל ידי אזוב שהוא שפל שבאילנות גאל את ישראל:

הרבה יש לדקדק בדברי חז"ל האלה דאיך היה בעיני אומות העובדי אלילים כדבר שאין בו ממש הא יש בו טעם וריח ומלשון המדרש משמע שהאומות ידעו שיש בו טעם וריח. ועוד כמה דקדוקים יש במאמר הזה והכי ה"ל לומר שהאומות עובדי אלילים לא, רצו לקבל את התורה והיתה בעיניהם כדבר שאין בו ממש אבל ישראל אמרו אנו יודעין כחה של תורה ויש בה טעם וריח לפיכך אין אנו זזין מן הקב"ה:

ונראה לומר דזה גופא היה הטענה ומשום הכי אמרו שאין ממש בתורה הואיל ויש בה טעם וריח, ודבר זה יבואר בדרוש הזה. המדרש הזה בא להורות וללמד שאין לאדם ילוד אשה קצר המדע וחסר תבונה להתבונן במצות ה' ובדברי תורתו הקדושה, ולא להמציא טעמי מצות למה צוה ה' לעשות מצוה זו ושלא לעשות דבר זה ואף שגדולי חכמי ישראל כתבו טעמי מצות, הרמב"ם בספר המורה והרא"ה בספר החינוך שחקרו למצוא טעם למה צוה ה' כן, לא היה כוונתם להעמיד יסוד המצוה על הטעם לומר שהטעם מהמצוה הוא הסיבה והפעולה אשר על ידה צותה התורה לעשות כן או לחדל מזה, חלילה וחלילה לומר כן דעל ידי כן יתבטל ח"ו תורת ה' ומצותיו ויצא מזה תקלה לחלל מצות ה' ולומר כשבטל הטעם בטל המצוה. ולא די שאין בכח השגתנו למצוא טעם, ברור על כל מצוה ומצוה, אף גם זאת יש עוד כמה טעמים הנעלמים מאתנו, שאין אנו יכולים לידע תכלית שום דבר ופעולותיו ואנן מקוצר השגתנו אין בנו כח לידע סיבות דברים אשר הם ברומו של עולם ומי' יודע דעת עליון ב"ה להגביל גבול לומר שלא ימצא סיבה אחרת באיסורים כי אם קיום בריאת הגוף וטמטום הלב, הלא יכולין, להיות עוד כמה תיבות וטעמים לחדול מהאיסורים מלבד הטעם אשר אנו מדמין למצוא מדעתנו, וכמו שאמרו חז"ל דמקרא אחד יוצא לכמה טעמים כמו דאיתא במסכת סנהדרין דף ל"ד ע"א וכפטיש יפוצץ סלע מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. ואם כן אף שמצאנו טעם הגון על מצות עשה או לא תעשה אין לשפוט מזה שאם יתבטל הטעם יתבטל המצוה כי בודאי יש עוד כמה טעמים אשר מכריחים ומחייבים לשמור המצוה מכח שאר טעמים ואם כי אין אנו יודעין יתר הטעמים מה הם זהו מצד חסרון דעתנו וקוצר השגתנו ויגיד עליו רעהו כמה וכמה מצות ה' אשר אין אנו יודעין על מה ולמה צוה לנו הקב"ה לעשותם כמו הקרבנות ודיני טומאה וטהרה ולקיחת עץ ארז ואזוב ועוד רוב מצות עשה ולא תעשה אשר נלאו כל חכמי לב למצוא להם טעם נכון ומספיק וכל המדברים בסברות להמציא עליהן טעם המה כעורים הממששים באפילה ואם לא נחדל להמציא טעמים למצות ה' כל אחד לפי השגתו מאת החונן לאדם דעת על כל פנים אין להעיד יסוד על טעם זה כי בודאי יש עוד טעמים רבים לכל מצוה, וכמו שכל תשמישי העולם וכלי הטבע כל אחד פועל פעולות רבות כמו השמש מזריח ומאיר לעולם ומחמם ומושך האדים הלחים מהארץ ושאר פעולות וכמו שאמרו חז"ל שהשמש פועל פעולות המתנגדים שמשחיר ומלבין, הרוח מביא האדים ומפזרם להמטיר גשם על פני הארץ ומקרר האויר ומחלק האויר הנס ומעופש, ונושא וממתיק מנקה ומטהר האויר ומערב הרוחות והאוירים וממזג אותן ומנגב הרטיבות, וכמו כן כל ארבעה יסודות רבו פעלתם, והנראה והידוע בהם הוא האש יש לו פעולות שונות הנראה לעין כל, האש מאיר ומחמם ומבשל ומבדיל כל גוש מהרכבת חלקיו, האש מייבש הרטיבות וממעך וממסס גוש נגוב. וכמו כן המה מצות ה' ודברי ה' יתברך אינן מוסבים ומוגבלים לפעולה אחת כי אם להרבה פעולות טובות, וזה שאמר ירמיה הנביא ע"ה (ירמיה כ"ג כ"ט) הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע והכוונה בזה שדבר ה' הוא כאש מה האש הזה ריבוי פעולותיו נראה לכל אדם כך המה דברי ה' יש בהם כמה סיבות ופעולות וכפטיש יפוצץ סלע שנפרד לכמה חלקים כן. דברי ה' נפרדים לכמה פנים בתורה ומקרא אחד יוצא לכמה טעמים:

ובזה נראה ליישב מה שמקשים התוס' במס' סנהדרין ובפרק ט' דמס' שבת דהנה התוס' מפרשים כפטיש יפוצץ סלע שהאבן מפוצץ את הפטיש ופי' הכתוב הוא כמו אבנים שחקו מים שהאבנים נשחקו מן המים כמו כן הוא הפי' שהפטיש מתפוצץ מן הסלע ומקשים התוס' דהכא במס' סנהדרין מדמה דברי תורה לפטיש ובפ"ק דקידושין ובפ"ה דסוכה תנא דבי ר"י אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח שנאמר אבנים שחקו מים, ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר כפטיש יפוצץ סלע וקא מדמה יצה"ר לפטיש ע"ש בתוס', אמנם לפי דרכנו ניחא דיש לומר דגם בפ"ק דקידושין הפירוש כפטיש יפוצץ סלע כמו במס' סנהדרין ומדמה דברי תורה לפטיש דהנה במהרש"א בח"א במס' קידושין כתב אם אבן הוא דהיינו מצד חומר הגוף ואם ברזל הוא להחטיאו מצד כח הנדמה ע"ש במהרש"א. והנה יש לפרש כוונת מהרש"א דיש לומר דהכוונה היא אם אבן הוא דהיינו שבא עליו מצד החומריות שהוא מצד התאוה החומרית ומעורר בו חלק החומר לתאוה לעריות ומאכלות אסורות לגזל ולגניבה אז בקל יכול לברוח מן החומריות על ידי התורה אשר נמשל למים ואבנים שחקו מים שמכח חכמת התורה כובש את יצרו ומסיר ומשכח, תאות החומר אמנם אם ברזל הוא דהיינו שבא עליו מצד הנשמה שהוא השכל והחוש ובא בכלי ברזל להלחם בו ולהסית ולהדיח אותו ממצות ה' ונוח להמסית להמשך למינות כשבא בדרך אמונה מבלי להכחיש נתינת התורה מן השמים אך הוא בא בתחבולות שקר בטענה לומר שאין עון בביטול המצות וממציא לו טעמים על המצות ובדיעה נפסדת מקרב לו אל השכל לומר שהקב"ה צוה בתורתו כך וכך מטעם אשר היה צורך בו בעת מתן תורה והיה צורך שעה בדורות הקודמים אבל לעת עתה ובמדינות, האלה נשתנו העניינים והנהגות העולם ואין שום חיוב במצות ה'. בזה צריך להתחזק וללחום נגד היצה"ר אם בא בטענות כאלה להדיח כי העובר עבירה מפני שגברה עליו תאות החומריות האיש הזה יודע, שהוא עושה עבירה רק שלא היה יכול לכבוש התאוה ותיכף אחר שמילא את תאותו הוא מתחרט כמו שאמרו חז"ל שהרשעים מלאים חרטה ויש תקוה שישוב בתשובה אבל מי שיצה"ר מחטיאו בטענה נפסדת להדיחו מתורת ה' זה אינו מתחרט כי אומר לא פעלתי און והותרה לו וזה היא הכוונה במאמרם אם ברזל הוא דהיינו שהוא בא בכלי זיין להדיחו והוא קשה כברזל ואמר תנא דבי ר"י דגם אם אדם רואה שהיצה"ר בא עליו בטענות שכליות להדיחו ממצות ה' ג"כ יש תקוה לשבור מוטות ברזל האלה אם מושכהו לבית המדרש ומתעסק בעיון בלימוד התורה ומתבונן בה ורואה כמה מצות ה' אשר אין למצוא להם טעם והם בגזירת מלכו של עולם מבלי אפשר לעמוד על טעמם ופעולתם אז יראה ויבין כי כל מצות עשה ולא תעשה אשר אינו מפורש בתורה שהם תלוים בארץ ובזמן נוהגים בכל עת וכל זמן. ואף שיש למצוא טעם לחלק אין ממש בטעם זה ואין בנו כח להשיג אם לא יש עוד טעמים הנהוגים ומכריחים לקיים המצוה גם עתה ולשמור מצות ה' בכל עת והיינו הטעם שמקרא אחד יוצא לכמה טעמים ויש במצות עשה ולא תעשה כמה טעמים אשר אין בכח השגתנו להשיגם כמו שאמר שלמה המלך ע"ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ודברי תורה הם עמוק עמוק מי ימצאנו ועל זה מביא הפסוק כפטיש יפוצץ סלע שדברי ה' נמשלים לפטיש, זה שהסלע מחלקו לכמה חלקים. וא"כ גם במס' קידושין כפי דרשא דתניא דבי ר"י ג"כ הכוונה כפטיש יפוצץ סלע שדברי תורה דומים לפטיש כמו שדרשו במס' סנהדרין ומיושב תמיהת התוס' הנ"ל:

היוצא מזה שאין לנו לחשוב מחשבת פיגול להמציא טעמים למצות ה' כדי להקל מעלינו עול תורה ומצות ואפי' במצות שכליות בלאו דלא תחבול בגד אלמנה לא קיימא לן כר"ש דדריש טעמא דקרא דמוקי הקרא דוקא באלמנה עניה ולא בעשירה אף שהדבר הזה הוא מילתא דמסתבר בחוש ובשיקול הדעת אפ"ה אנן לא קיימא לן כוותיה ופסקינן להלכה כרבנן דפליגי על ר"ש וגם באלמנה עשירה יש בה הלאו דלא תחבול בגד אלמנה מכ"ש בשארי מצות עשה ול"ת כא סור אכילת דברים איסורים וכדומה שאין לנו להמציא טעם לחלק בין מדינה למדינה ובין זמן לזמן. וליכא מאן דסובר במצות האלה לדרוש טעמיה דקרא והוא משרשי האמונה לא יחליף האל ולא ימיר דתו לעולמים. וכן מפורש ברמב"ם בפ"ט מהל' יסודי התורה שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם ע"ש ברמב"ם שהאריך בזה. וכל מצוה שהיא חובת הגוף ונוהגת בכל זמן ובכל מקום כמו שדרשו חז"ל במס' קידושין דף ל"ז דהוקשו לע"ז מה ע"ז שהיא חובת הגוף ונוהגת בכל זמן ובכל מקום אף כל מצות שהם חובת הגוף נוהגים בכל זמן ובכל מקום:

ובזה נראה לי לומר טעם למה צוה הקב"ה להכניס את ישראל בברית שיקבלו עליהם התורה באלה ובשבועה כמו דאיתא במס' נדרים (דף כ"ה ע"א) וכמו שנאמר (דברים כ"ח) אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ולמאי הוצרך להכניסם בברית באלה ובשבועה הלא בלתי השבועה ג"כ מחוייבים אנו לקיים מצות ה' וכי צריך. אדון הקונה עבד לעצמו להשביע אותו שיעשה מצות רבו או הצריך מלך להכניס את עמו בשבועה שיקיימו מצותיו הלא בלתי השבועה מחוייבים לעשות ולקיים מצות המלך, וכל מי שימרה את פי המלך ומצותיו יענש אף שלא נשבע לקיים מצותיו והלא אנחנו עמו וצאן מרעיתו והוא יתברך הוא אדון כל בשר והחיוב הוא מצד עצמותו לקיים מצותיו וגזרותיו בלי כריתות ברית אלה ושבועה, גם אין לומר דלהכי השביעם כדי לזרזם יותר לקיים המצות על ידי חומר השבועה, זה אינו דהא איתא במס' שבת (דף פ"ח ע"א) מכאן מודעא רבה לאורייתא ומקשים התוס' שם הלא השביעם על התורה ומצות בהר גריזים ובהר עיבל ומפרש ר"ת דעל פי דיבור היה והוי כבעל כרחם, וא"כ מצד השבועה לא נשתעבדו יותר רק שהיו משועבדים לקיים התורה מצד מצות לך מלכי המלכים, עוד ראיה שאין השבועה שהשביע משה לישראל היה בשביל חומר עונש השבועה דמאי תועלת היה בזו השבועה דכמו שמשה היה ירא שישראל יעבדו ע"ז כמו שהזהיר אותם על כך פעמים הרבה בתורה וא"כ אם יעברו על חומר איסור ע"ז מכ"ש שיעברו על איסור שבועה. ועיין בתוס' במס' שבועות דף כ"ט ע"א בד"ה כשהשביע משה וכו' שהוקשה להם קושיא זו ולא תירצו דבר על קושיא זו וא"כ שבועה זו מה טיבה. אמנם לפי דרכנו היה תועלת רב בשבועה ובאלה הזאת והוא גדר לפני מסית ומדיח פן יעמוד מסית איש בליעל ויאמר טעם על מצות ה' שהיה רק לצורך השעה בעת ההיא או במדינה ובאקלים זו ובהשתנות הזמן והאקלים והמדינה פסקה המצוה ואין בה חיוב וכדי לבטל טענה הנפסדת ההיא ולהורות לישראל כי המצות הם קיימים לעולם ואין לאדם להשיג טעמי המצות כדי שיבטל מהם, לזאת צוה הקב"ה להכניס את בני ישראל בשבועה ובאלה וגם את בניהם לעולם כמו שנאמר בפרשת נצבים ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום וכיון שקיום מצות ה' מוטל עלינו גם מצדדי אלה ושבועה ונדר והיא השבועה על דעת ה' ומשה רבינו וזקנים ואנן קיי"ל דהנודר והנשבע על דעת חבירו או על דעת רבים בסתם בלי תנאי אין לו התרה אפי' על ידי פתח וחרטה אין לו התרה ועפ"ז נתבטל כל טענות מסית ומדיח לומר טעם על מצות ה' שהיה רק לשעתו דאכתי החיוב עלינו לקיימם מצד השבועה, ואף שנשתנה הענין על ידי הזמן והמדינה אין זה כי אם פתח להתיר השבועה ובנשבע על דעת חבירו או על דעת רבים אינו מועיל שום פתח וחרטה ונשאר החיוב מצד השבועה שהיה בסתם בלתי תנאי לקיים השבועה וכן איתא במס' נדרים (דף כ"ה ע"א) כשהשביע משה רבינו ע"ה את ישראל בערבות מואב אמר להם הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום ע"ש. וא"כ היה תועלת השבועה דלא יועיל להם שום פתח לומר שמצות ה' היה על תנאי התלוי בזמן או במקום. וזה כוונת הפסוק (קהלת ח') אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים ועיין פי' רש"י שם ר"ל ששומר מצות, מלכו של עולם הקב"ה ואין אמתלא וטענה להשתמט ממצותיו באשר שהוא דברת שבועת אלהים כמו שביארתי לעיל:

ובזה יש לפרש מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט פ' ק"ה עד פסוק קי"ג) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך, נעניתי עד מאוד ה' חייני כדבריך, נדבת פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני, נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי, נתנו רשעים פח לי ומפקודיך לא תעיתי, נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה נטיתי לבי לעשות חוקיך לעולם עקב ולפי דרכנו הנ"ל נפרש המשך וקישור הפסוקים האלה. וכך אמר דוד המלך ע"ה נר לרגלי דבריך היינו שדברי הקב"ה הם נר לרגלי ואור לנתיבתי שלא ידמה בחושך לטעות במצות ה' ב"ה כאשר יוקשה נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי, צדקך ושבועה זו מה טיבה הלא נעניתי עד מאוד ה' חייני כדבריך הלא אני שפל, ועני וכל חיי וקיומי הוא כדבריך דהיינו שהכל הוא מרצונך ומדברך ואתה הוא יוצרי ובוראי וכל חיי תלוים ברצונך ואפ"ה נדבת פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני שאעפ"כ היה הרצון מלפניך בנדבות פי רצוני לומר השבועה שאתה ה' חפצת בברית השבועה שיהיה קיום התורה על ידי נדבת פי כמו שנאמר (ויקרא ה' ד') או נפש כי תשבע לבטא בשפתים ומשפטיך למדני היינו שהוצרכת להשביע אותי על קיום המצות שאין פתח וחרטה לשבועה ונפשי בכפי תמיד ובידך לעשות עמדי מה שתרצה ותורתך לא שכחתי ופשיטא שאני מוזהר שלא אשכח תורתך ולאיזה צורך השבעת אותנו על קיום מצות תורתך, על קושיא זו מתרץ המשורר לעצמו ואמר נתנו רשעים פח לי ומפקודיך לא תעיתי דהיינו שהרשעים המסיתים ומדיחים נתנו פח ומוקש שפורסים מצודה לפתות ולומר שכל העובר על מצות ה' אינו תועה מפקודותיו ב"ה וטענה בפיהם שפקודות המצות אינן לעולם כי אם לזמן ונותנים טעם למצוה שתלויה בזמן ובמקום ואינן נצחיים, והתשובה לטענה הנפסדת הזאת אמר נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה ונטיתי לבי לעשות פקודיך דהיינו מכח שנטיתי לבי ונשבעתי מרצוני לעשות חקיך לעולם עקב ומכח השבועה שנשבעתי ברצון ע"ד ה' אין המלטה לפתוח בפתח להתיר השבועה כנ"ל והשבועה הוא לעשות חקיך שיהיה כחק בלי טעם והוא מגזירת המלך וקיימים לעולם עקב בשביל זה הם קיימים לעולם ולא יתבטלו בשום מקרה וסיבה:

והנה אחי ורעי כמו שאין אנו יודעין בכמה דברים טעם במצות ה' למה צוה ה' לנו לעשות כך ולמה צוה לנו לחדול מלעשות כך, כך אין אנו יודעין בכמה דברים מסיפורי התורה והודעת כמה דברים למה כתבה ה' בתורתו. וחלילה לנו לחשוב על אות אחד ודיבור אחד מתורת ה' לומר שאין בו צורך ותועלת בהודעתם. ומעיקרי האמונה שכל אחד מישראל צריך להאמין שכל התורה כולה כתבה משה רבינו מפי הגבורה ולא לחנם צוה הקב"ה לכתוב בתורתו דבר שאין בו צורך ותועלת. וכבר כתב הרמב"ם ז"ל שהכתוב ותמנע היתה פלגש לאליפז יש בו קדושת ס"ת כמו פסוק שנכתב בו מצוה מהמצות, עיין ברמב"ם פי' המשנה בפ' חלק ביסוד השמיני משלשה עשר יסודות שם ביאר זה וכתב שמעיקר האמונה שכל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמה נפלאה ולא הושג תכלית חכמתה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח אלהי יעקב שהתפלל גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך ע"ש ברמב"ם שהאריך ומכלכל דבריו בטוב טעם ודעת. ונתבאר מזה שאף כי אין אנו יודעין כמה דברים על איזה כוונה נכתבו בתורה ומה הוראת כמה דברים בתורה אין לשפוט מזה שנכתבו ללא צורך אלא לתלות בחסרון דעתנו וקוצר השגתנו שאין אנו יכולים לעלות על במתי התבונה לידע לאיזה צורך ופעולה נכתבה ולכן אין להתייאש שלא יתוודעו הדברים האלה אך יש לבטוח כי, בודאי יבא אחד ויפרש לנו איזה דרש ואיזה הוראה היוצא מכל אות ואות הנכתב בתורה וכמו שהיו בין חכמינו התנאים ז"ל דורשי רשומות אשר דרשו על כל קוץ וקוץ ולכל יש זמן ועת לכל חפץ וכל אחד מישראל יש לו חלק בתורת ה' להמציא טעם ודרש מקראות כל אחד לפי מה שיפול בגורלו ולכן אינו נכון ללמוד עם הנערים התורה בדילוג ולבחור מדברי התורה מה שנראה בעיני המלמד ולהניח דברים אשר לפי דעתו אין בו תועלת אלא שראוי ללמוד עם הנערים כסדר בלי שום דילוג. ובעו"ה בזמננו זה עמדו אנשים מבני עמנו וחברו ספרים מקצרי התורה שלקחו סיפורים מהתורה ללמוד עם נערי בני ישראל קיצור מהתורה אשר לפי דעתם יש בו תועלת באמרם לחנך הנער על פי דרכו שלא להעמיס עליו לימוד דברים אשר אין בו תועלת. אמנם הוא מכשלה גדולה שמרחיקים את הנערים מגוף התורה הנתונה לנו מפי הקב"ה על ידי משה רבינו ע"ה ובהרחקה זאת עושים את התורה כספר מספורי דברי הימים מקורות העתים ואינו פועל התלהבות ורושם בלב הנער ונדמה לו הסיפור הזה כספר הנעשה מכותבי קורות העתים. וממכשלה הזאת יצא עוד מכשלה גדולה מזו שעמדו אנשים וחברו קצור מהתורה בלשון דייטש ללמוד עם הנערים רק בלשון דייטש ולא בלשון הקודש ועל ידי זה ישתכח מהמון העם גוף התורה, ונחשב בעיניו לכשיגדל לספר חול כמו שארי חיבורים אשר חברו בני אדם בלשון המורגל אשר אינו עושה רושם ואינן נכנסין בלבו לומר שהם דברי השם ב"ה כי אינו רואה בו שים השתנות משאר סיפורים בדברי הבאי ודברי חול אשר כולם נכתבו בלשון זה, ואנחנו עם בני ישראל יש לנו יתר. שאת ויתר עז לשרש ולחקוק בלבנו אמונתנו יען שיש לנו התורה בלשון אשר יצא מפי הקב"ה למשה רבינו ע"ה וכשלומדים עם נערי בני ישראל התורה ואומרים לו הן המה הדברים שיצאו מפי הגבורה בלי שום השתנות ועוד טעמו בו וריחו לא נמר ולא הורק מלשון אל לשון והנער רואה שאין משתמשין בלשון הזה בדברי חול ודברי הבאי אז הדבר הזה ותכונת הלשון בעצמו עושה רושם ונכנס בלב הנער ומיקר הדברים ומחבבם בראותו דברי השם ב"ה כאשר יצאו מפי הגבורה ונמסרו למשה רבינו ע"ה. לכן נכון וראוי ללמוד עם הנער כל פסוק ופסוק מהתורה בלשון הקודש ולפרש לו מלה ומלה בלשון דייטש כפי הלשון שמורגלין בו ובפרט בדורנו זה שיש לנו פי' התורה בלשון דייטש בלשון צח ומי שמלמד כן לנערי בני ישראל שניהם עולים בידו, אחד שהנער שומע את דברי אלהים חיים הוא מעטרם ומכבדם, באימה ויראה באומרו שהם דברי ה' ב"ה בעצמו ונחקק בלבו דביקות באמונה ובתורת ה'. ותועלת השני הוא שעל ידי שמתרגמים לו כל מלה ומלה הוא לומד לשון הקודש וכל אחד לפי דרכו תופס את לשון הקודש ואף אם הנער יוצא מבית הספר ועוסק במלאכה או במו"מ או בלימוד דברים אחרים עכ"פ נשאר הרושם בלבו ואמונתנו תקועה בלבו כל ימי חייו והוא יתד בל תמוט לעולם. וכבר אמרתי בדרוש הספד בשעת קבורת הרב הגאון מו"ה יעקב ג"ב זצ"ל שכל חכמי האומות מתמיהים על עם בני ישראל אשר זה קרוב לב' אלפים שנה הם בגלות מפוזרים ומפורדים בין העמים מקצה הארץ ועד קצהו ובכמה דורות אשר נרדפו ברדיפות רבות ונדו מדחי אל דחי והים סוער עליהם בצרות רבות ובכל זאת נתקיימה האומה הישראלית אשר לא כן בשאר האומות אשר נשכחו זכרונם ותמיד כשגברה, אומה אחת על אומה אחרת נתבטלו ונמחה שמם מתחת הארץ ואין זכרון לראשונים ותמיד נתבטל המיעוט במרובים וגוי ועם אשר נכנעו תחת עם אחר נשכח עד שאין לך אומה אשר יהיה לה יחוס ממי יצאו ומי היו מולידם, ומאיזה שורש הם נצמחים. והחכם הצרפתי מאנטיסקיע בספרו לעטר פערמתן (אגרת רסי) מבאר ונותן טעם לשבח שקיום האומה הישראלית הוא על אשר החזיקו גם בינותם את לשון הקודש ומתוך קיום הלשון נתחזקו להקים מנהגם ודתם אשר נחלו מאבותם ומתוך קיום הזה עמדו על נפשותם ומקרה הזמן והשיעבוד אשר נשתעבדו לא פעל בהם שום השתנות ותורת ה' ולשון הקודש הוא להם לציונים לבל יאבד זכרם מדור דור שאל ידח ממנו נדח לעולם ונתקיים בנו הבטחה (ויקרא כ"ו מ"ד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם, מה שלא עשו שאר האומות כאשר נכבשו תחת ממשלת אומה אחרת אחזו הלשון ונימוסי אותה אומה הגוברת הגדולה ומרובה והנימוסים והלשון ממשיך גם הדת ונתערבו זה בזה ונתבטלו במיעוטם וברוב הימים נשכח נצר ושורש מחצבת אבותם. אבל לאומתנו הישראלית לא פעל בהם מקרי הזמן, וכל האומות מתמיהים ואומרים הן עם חכו ונבון הגוי הזה אשר בכל הצרות וגליות אשר עדו עליהם נשארו במעמדם. וזה שאמר ישעיה הנביא ע"ה (נ"ד י"ז) כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאום ה' ואאמ"ו הגאון זצ"ל פי' כוונת הפסוק הזה דכל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי דהיינו שכל ויכוח אשר יתוכחו עמך על עניני אמונה לא יועיל להם ואמר הטעם הואיל וזאת נחלת עבדי ה' שיש להם הכל בקבלה. ועיין באגרת תימן להרמב"ם ז"ל מה שכתב בפי' הפסוק הזה. ולפי דרכנו כוונת הנביא בזה כל כלי יוצר עליך לח יצלח דהיינו כל הצרות והגליות אשר נלחמו נגדך לא יצלך להעביר אתכם מאמונתכם וקאמר הנביא איך אפשר שלא יתבטלו במיעוטם בתוך שוביהם על זה אמר וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי דהיינו אף שתגלה למקומות רחוקים אשר להם לשון לעצמם ותקום אתך למשפט לקבל את לשונם והלשון עצמו יבוא להלחם עמך שיהיה למודך ותפלתך בלשון המדינה ותשכח את לשון הקודש אשר הוא הקשר החזק ואמיץ להחזיקך בתורת ה', תרשיעי כי אף שתצטרך להשתמש בלשון המדינה אשר אתה בתוכה אעפ"כ תרשיעי שבעסק, לימוד התורה ותפלה ישאר בידך הלשון הקדוש, כי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאום ה' כי הלשון הקדוש הוא נחלתך מאת ה' כי התורה ניתן לנו בלשון הזה והוא מדבק אותך שלא תשכח התורה מפיך ומפי זרעך עד עולם:

דמעתה דעו נא אחי ורבותי חזקו ואמצו למען תורתנו הקדושה ולמען קיום דתנו וזכרון אבותינו שלא תשתכח ח"ו לשון הקודש ושלא להשתמש בלימוד התורה ובתפלה בשום לשון כי אם בלשון הקודש וכך תדריכו את בניכם בענין הלימוד א ב כדי שילמוד לקרות בלשון ובכתב עברי ואח"כ כשיודע לקרות ירגילו אותו בק"ש ובתפלות של שחרית ומנחה וערבית וילמדו עמו פירוש המלות בלשון דייטש כדי שידע כוונת המלה אשר מתפלל בלשון הקודש. ודבר זה דבר, קל הוא לחנך את הנערים בזה מתוך סדרי התפלות שנדפסו בברלין, ואח"כ נדפסו פה ק"ק פראג וגם בעיר מלוכה וויען אשר מצד אחד הוא התפלה בלשון הקודש כאשר סדרו לנו אנשי כנסת הגדולה ומצד השני הוא פי' המלות בלשון דייטש בלשון צח ונקי וכשיבוא הנער שיהיה בן שש או בן שבע שנים יתחילו ללמוד עמו התורה בלשון הקודש בפירוש לשון דייטש כמו שנדפסו בחומשים בברלין ובוויען ובפראג ללמוד לשון דייטש על בוריה ושאר דברים אשר הוא צורך גדול ובלתי ידיעת לשון דייטש וכתיבתו אי אפשר לעמוד במדינות, האלה בזמן הזה מי שאינו יודע לכתוב ולקרות לשון דייטש לא יחשב ולא יצליח לשים מלאכה כלל והחיוב מוטל על כל איש ואיש ללמד את בנו הלשון ונימוסי מדינה. אשר הוא דר שם וישגיחו האבות שבניהם יצליחו בתורה ובדרך ארץ והנער יאחז בזה וגם מזה לא תנח ידו וילך ממדריגה, למדריגה עד שיגיע לעשר או לשתים עשרה שנה כל נער לפי תכונתו וכחו ואז כשיגיע לשתים עשרה שנה יתנכר הנער במעלליו ואם נראה בו שהוא ראוי ללמוד עוד אז יבחנו במה שירצה ובמה שיבחר אם בלמוד שאר החכמות או בלמוד גפ"ת כדי שיגיע להוראה ואם אינו נראה בו שיצליח בלמוד אז יתנוהו ללמדו אומנות או משא ומתן כל אחד לפי דרכו ואת אשר יבחר בו יקרב ולכל הפחות יהיה הגירסא דינקותא תקוע בלבבו וידע שהוא איש יהודי ואף שעוסק בלימוד איזה אומנות או משא ומתן ישגיחו עניו שעכ"פ בשבתות ובימים טובים ובימי החול בשעה שמתבטל מעסקי פרנסה יעסוק בתורה וילמוד ש"ע א"ח ומשנה ויהיה בכל דרכיו דעהו לעבוד את ה' בכל לבבו ובכל נפשו. וזה הוא דבר קל אחר שכבר הורגל בימי נעוריו בלימוד התורה ועליו נאמר (איוב ח' י"ב) עודנו באבו לא יקטף ולפני כל חצר ייבש. כי עשב השדה אם יתייבש יש לו תקנה שגזעו מחליף אבל עץ אין גזעו מחליף וכשאינו מקבל לחלוחית בזמנו יקטף ואין גזעו מחליף דהיינו מה שנוטעין בלב הנער בעודו רך עושה רושם ולא יקטף ונשאר שמור בלבבו, אבל אם יעברו שניו בלי לימוד חכמת התורה אז ייבש מהר ולא יצליח מה שילמדו עמו אח"כ כשיגיע לגדלות קצת ולא יכנוס לתוך לבו הקשה כי כבר נעשה כעץ יבש. לכן יש להזהיר האבות שיתאמצו ללמוד עם בניהם התפלה ומקרא בלשון הקודש בזה יהיה האמונה תקוע בלבו כמ"ש לעיל ולזה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ"ב) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, דהיינו שתחנך אותו על פי דרכו שתתאמץ ללמוד עמו שיעשה רושם בלבו ולא אמר למוד להנער על פי דרכו כי הלימוד לבדו אינו עושה רושם לתקוע הדברים בלבו רק אמר חנוך לנער על פי דרכו לשון חנוך הוא ההרגל שמרגיל לו הלשון כאשר ניתן מיד ה' וזה עושה רושם בקרבו עד גם כאשר יזקין לא יסור ממנה. אבל אם יתחילו ללמוד עם הנער התפלה וקיצור התורה רק בלשון דייטש ולא יזכר לו בתחילת למדו העיקר בלשון הקודש אז יהיה נקל בעיניו התפלה והתורה יען כי הוא נדמה לדברי חול כאשר נדבר אליו בלשון המורגל ואינו נכנס בלבו עם התעוררות התלהבות ואם יגדל אז יהיו הדברים בעיניו כשאר דברי חול ויבעט בלימוד עניני האמונה כי לא עשו הדברים רושם בלבו. ואין לדמות לימוד האמונה משארי אומות אשר ילמדו להנערים קטנים בלשון המדינה. כי על פי רוב הם מצות וגדרים שכליות אשר שכל כל אדם סובלתן ויכירו בו כי הוא לתקן הישוב ותיקון המדינות וחבורת ריעים, אשר לא כן הדת הישראלי אשר העול מצות קשים מאוד ואיש יהודי הוא נגדר בגדרים מכל צד הן באכילה ושתיה והן במלבושים ובכל הנהגותיו הוא מוגדר מכל צד ויש לו ללחום תמיד עם התאוה והתשוקה וצריכין לחנך הנערים במצות בימי נעוריהם בעודנו רק בשנים עד שהמצות נעשים לו לטבע ויהיה בו כח לעמוד נגד התאוה והתשוקה בכל הנהנותיו ולזה צריך התאמצות ובתחבולה יעשה מלחמה נגד התאוה. וצריכין אנו לנטוע בלב נערי בני ישראל הידיעה שהוא נבדל מכל עם ולשון בעניני מצות התורה. והדרך הנכון לזה הוא אם ישריש בלב הנער הלשון הקדש ומודיעים לו ראה לנו עם בני ישראל נשאר הלשון הזה להשתמש בו בעבודת השם יתברך ב"ה כי בלשון הזה דיבר הקב"ה עם משה רבינו ועם עבדיו הנביאים ובלשון הזה ניתן לנו תורתנו הקדושה ומצות ה' אשר הם חוקים מאתו יתברך אשר צוה לעמו ישראל ובזה ישרשו הדברים בלב הנער אשר עדיין רך ונוחים דברים האלה לתקוע בלבו ליתן כבוד לאלהי ישראל ומעטר את התורה הזאת ומחבבה באימה וביראה ומקבל עליו מצות מבלי לבחון על מה ולמה צוה ה' לנו מצות האלה רק מפני אהבת ה', וכאשר שומע המצות בלשון הקודש באותו לשון עצמו כאשר יצאו מפי ה' אל משה אז נתעורר בו רוח יראת ה' ונדמה לו כאילו רוח ה' מדבר אליו דברים האלה כי בלתי זאת אי אפשר לקרב להנער טעם למצות ה' ויבעט בהם אם ילמדו לו בלשון המורגל אשר משתמש לדברי חול ושחוק לכן אחי אל תרעו וחלילה לנו לשנות מנהגי ישראל אשר לא לחנם התקינו חכמינו ז"ל להתפלל בלשון הקודש וללמוד מקרא בלשון הקודש. ודבר זה מוסכם ומקובל בכל בני הגולה בכל מקום אשר יהודים דרים ובכל נפוצות ישראל בכל ארצות מזרח ומערב וספרדים ואשכנזים כולם מתפללין בלשון הקודש ולא בלשון המדינה אשר הם שוכנים בקרבה ומלמדים לנערים מקרא בלשון הקודש כמו שמקובל אצלינו ומתרגמין כל פסוק ללשון אשר הורגלו בו. אוי לנו שכך עלתה בימינו שהיהודים קני הדעת חותרים חתירות להרחיק את בני ישראל מעיקרי התורה.

ואנשים האלה לכבוד עצמם הם דורשים לאסוף הון מחיבוריהם וספרים אשר הם עושים בלשון דייטש ובהעתקת קצורי התורה ואומרים ללשוננו נגביר מי אדון לנו וידעתי כי האנשים האלה אינן מרגישין בהפסד ומכשלה אשר יסתעף מזה, ובטוח אני בהם שאם יתנו אל לבם דברים האלה שהם בעצמם יכירו ויקבלו את האמת ממי שאמרו:

היוצא מכל דברי הנ"ל שכמו שבעשיית המצות יש כמה מצות אשר אין להתבונן בהם למה צוה לנו הקב"ה מצוה זו כמו כן יש כמה אברים הנכתבים בתורתנו הקדושה שאין כל אדם כי אם מעוטא דמעוטא יודע למה נכתב זה בתורה, וזה שאמר המדרש שהיתה התורה בעיני האומות שהיו בשעת מתן תורה והיו ריקים מכל מדע ותבונה והיה בעיניהם התורה כדבר שאין בו ממש ויש בו טעם וריח והיינו כמו שהטעם והריח הוא דבר הנפסד ואינו מתקיים כשנתיישן כן חשבו האומות אז על התורה ומצות שאינן נצחיים אבל בני ישראל הכירו שלימות התורה ומצות ה' ולכך אמרו ישראל אנו יודעין כחה של תורה לפיכך אין אנו זזין מן הקב"ה ותורתו שנאמר בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי וכן יש דברים שהן נראין שפלים וצוה הקב"ה לעשות מהן כמה מצות ומביא נמשל האזוב אשר צוה הקב"ה ליטלו לטהרת מצורע וכחו גדול שמשל אותו לארז דהיינו שלוקחין לטהרת מצורע עץ ארץ ואזוב והוא דבר שאין אנו יודעין הטעם, אמנם שלמה המלך בחכמתו ראה לדרוש בו דבר ורמז שנאמר וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר ללמדך שקטן וגדול שוים לפני הקב"ה ובדברים קטנים עושה נסים. והנה אף שדברי המדרש סתומין כאן, אמנם מפורשים במקום אחר דהיינו בילקוט מלאכי (א' ד') והובא בילקוט חלק ב' רמז קע"ח וידבר על העצים וכי אפשר לאדם לדבר על עצים אלא אמר שלמה מפני מה מצורע נטהר בגובה שבגבוהים בעץ ארז ובנמוך שבנמוכים באזוב אלא כיון שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת וכיון שהשפיל עצמו נתרפא על ידי אזוב. ופי' המדרש כי על ידי הגאוה ורוממות לב צרעת בא שכיון שלקה בצרעת מבדילין אותו ושם ישב בדד שהוא מדה כנגד מדה על שהיה מגביה את עצמו על חבירו לפיכך ישב בדד במקום שאין איש ועל מי יתרומם ואין לו תרופה עד, שישפיל את עצמו כאזוב, כי הגאוה והתרוממות הוא סילון ממאיר ומביא את האדם לכמה עבירות ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה תועבת ה' כל גבה לב ונאמר רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזימותיו. ואמרו חז"ל במס' סוטה דף ה' ע"א כל אדם שיש בו גסות רוח אין עפרו ננער שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר. (עיין במדרש רבה ובילקוט פרשת מצורע) ומביאו לידי גזל וגניבה כי רוצה להתרומם עצמו ורוצה לאסוף הון ועושר כדי שיכבדו אותו הבריות, לשון הרע ורכילות הוא ג"כ שרוצה להשפיל את חבירו גם אותן שעושין ספרים מקבצים דברים שאין בהם תועלת כלל ומתלבשים בטלית שאינו שלהם ועושים ספרים כדי להגביה את עצמם לעשות להם שם בארץ או להראות שהם בעלי לשון מדברים בלשון גבוה, ועל זה נאמר (בקהלת ה') אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, דהיינו מי שמדבר בלשון מדברת גדולות סופו שמחטיא את בשרו שנלקה בצרעת וסיפא דקרא למה יקצוף אלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. הרי שהגאוה ורמות רוח מביאים את האדם לכמה עבירות וגם לעריות ושאר איסורים כי על ידי גובה לבו אין לו מתג ורסן לכבוש את תאות לבו, ובגאותו אומר לי נאה למלאות כל תאות לבי:

אמנם ההיפך הוא מי שיש לו מדת הענוה ורוח נמוכה. ואחד שבא להלל הזקן ואמר למדני תורה כולה על רגל אחת ואמר לו ואהבת לרעך כמוך שזה הרגל וסייג, לקיים את כל דברי התורה. ועליו אמר דוד המלך ע"ה (בתהלים נ"א י"ט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. כי כל מי שיש לו רוח נמוכה לא בא לידי עבירה, וכבוד ה' נראה אליו ושוכן באהלו כמו שאמר ישעיה הנביא ע"ה (נ"ז ט"ו) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, פירוש שבמקום גדולתו כביכול שם ענותנותו שהוא ב"ה שוכן מרום וקדוש אעפ"כ שוכן גם בדכא ושפל רוח עיין בסוטה דף ה' ע"א, ומשה רבינו נשתבח בזה בתורה והאיש משה עניו מאוד כי מדת הענוה היא מגן וצנה מכל תאוות המביאות את האדם לידי חטא, ועל זה אמר התנא במסכת אבות רפ"ג עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. שאם יסתכל האדם בשלשה אלה אז נכנע רוחו ואמר עקביא (הגהה עיין לעיל דרוש ח' מ"ש אאמ"ו סיבות המביאין את האדם לידי

עבירה) כמו שאמר ר"א הקפר בפ"ד ממס' הנ"ל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ואמר עקביא שינצל משלש סיבות האלה שהם סילון ממאיר לבאי עולם, ומש"ה אמר כדי שינצל מן הקנאה יזכור שהוא בא מטיפה סרוחה ולמה זה יקנא את זולתו. ונגד מדה הגרועה, רדיפות הכבוד אמר שיזכור שהוא הולך למקום רימה ותולעה, ונגד התאוה אמר שיזכור שסופו ליתן דין וחשבון על כל מעשיו, הרי שהעיקר הוא שיהיה האדם שפל רוח. ובזה יש להבין מה שאמר רבי לויטס איש יבנה במס' הנ"ל בפ"ג מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה ופירשו המפרשים שתקות אנוש רמה דהיינו שסופו של אדם הוא רמה ותולעה כמו שאמר עקביא. אמנם לשון תקוה אינו נופל על זה הכוונה ואינו מדוקדק דלשון תקוה הוא דבר שאדם מתאוה עליו ומקוה שיבוא לו ומי יקוה על רמה ותולעה הלא אמרו חז"ל קשה רמה למת כמחט בבשר הגה"ה החי:

(הגהה ועיין לעיל דרוש ה' שאאמ"ו הגאון קשה לאדם ללחום נגד היצה"ר שהוא זצ"ל אמר כמה דרכים בזה:

אמנם נראה לי בזה, דהנה התאוה וכמו שהעיד הכתוב יצר לב האדם רע מנעוריו וגם אמרינן בפ"ק דמס' ע"ז ובפ"ה דמס' סוכה לעתיד לבא מביא הקב"ה היצה"ר ושוחטו, לצדיקים יהיה נדמה כהר ובוכין ואומרים איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, וגם אמרו שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ולולא כי הקב"ה עוזרו לא היה יכול לעמוד נגד היצה"ר שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. אמנם הרפואה בדוקה לזה הוא שיהיה אדם זוכר תמיד שהוא הבל וחייו הבל וסופו למות והוא מובל לקבר למקום רמה. ובלתי מחשבה זאת הוא קשה ללחום נגד התאוה והיא מלחמה כבדה כמו שאמרו איזהו גבור הכובש את יצרו וגם אמרו אל תאמין בעצמך עד יום מותך שאם היום היה כובש את יצרו עדיין אינו בטוח שמא למחר יהיה יצרו גובר עליו. אמנם המגן והחרב לנצח בו את יצרו הוא כשיזכיר לו יום המיתה שסופו למקום רמה ותולעה כמו שאמרו אם אדם רואה שיצרו מתגבר עליו יזכיר לו יום המיתה, וזה שאמר ר' לויטס איש יבנה מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם ואז אין אתה בא לידי עבירה, ואמר שתקות אנוש רמה דהיינו שהצדיק בוטח שיכבוש את יצרו תמיד אם מזכיר לו שסוף אדם למות לילך לקבר מקום רמה, ושפיר שייך בו לשון תקוה שהצדיק מקוה שלא יפול ביד היצה"ר על ידי רמה שזוכר לו שהולך למקום רמה:

וזה היתרון שיש להחברא קדישא ג"ח שיש בידם תמיד חרב ללחום נגד היצה"ר שרואים תמיד כי אדם להבל דמה וסופו לעפר, ועל ידי שעוסקים בג"ח עם החיים והמתים ורואים כי אדם להבל דמה ונוח להם לכבוש את יצרם להיות להם רוח נמוכה לסקל מהם מדת הגאוה ורוממות וילבשו מדת הענוה. ונאה להם שלא ירדפו אחר כבוד המדומה ושלא להגביה בקנאה ושנאה על זולתם וירדפו לעשות שלום בין איש לחבירו ויהיו נוחים זה לזה. ובזה שמם נאה להם שגומלים חסד עם החיים ועם המתים, וזה תליא בזה שע"י שהם גומלים חסד עם המתים אז מרגילים את, עצמם להיות להם רוח נמוכה כי אין להם הסח הדעת מיום המיתה שרואים תמיד בהתעסקם עם המתים. ומזה נגרר שגומלים חסד גם עם החיים ורודפים שלום, ובזכות זה מי ששמו שלום יעשה שלום עלינו ונזכה לקץ הימין יקומו ישני עפר יקיצו וירננו. ובא לציון גואל אמן:

סוף הספר

תוכן העניינים

אהבת ציון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה