אור ברסלב
אהבת ציון דרוש ראשון

אהבת ציון· רבי יחזקאל לנדא

דרוש ראשון

אני לדודי. תוכחת מוסר אשר בישר אאמ"ו הגאון מו"ח יחזקאל סג"ל לנדא דצ"ל בקהל עם, ביום ראשון של סליחות תקט"ז לפ"ה בבית הכנסת מייזל פה פראג:

(משלי כ"ח כ"ג) מוכיח אדם אחרי חן ימצא יש לפרש מקרא זה ע"פ מה דיש לעורר על ענין התוכחה ולומר כי מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ובאמת אם ח"ו הרשע מחזיק ברשעתו ולא קיבל התוכחה, למפרע היתה התוכחה לרעתו כי יגדל עוד עונו ביתר שאת וטוב היה אם לא היה מוכיחו, אלא שהמוכיח לא נביא הוא והוא חייב לעשות את שלו לקיים מצות הוכח תוכיח את עמיתך, וכמו דאיתא במס' שבת (דף נ"ה ע"א) שקטרגה מדת הדין על זקני ירושלים שטענה מדת הדין רבונו של עולם אם לפניך גלוי שלא יקבלו התוכחה לפניהם מי גלוי, ולא תאמר שאם חס ושלום הרשע לא יקבל התוכחה, יהיה חס ושלום איזה עונש על המוכיח על שהוכיחו וגרם לו להגדיל חטאו. כבר העיד הכתוב ביחזקאל (ל"ג) ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני, באמרי לרשע רשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש, ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת. הרי שהעיד הכתוב שאם המוכיח עשה את המוטל עליו להוכיח אף שלא הועיל ועדיין הרשע ברשעתו, בעונו ימות ח"ו מ"מ המוכיח נפשו הציל. אמנם החיוב על המוכיח, אבל הרשע בודאי שונא את המוכיח שנאה חלוטה כי לרשע בודאי עשה רעה, וק"ו שהמוכיח אינו מוצא חן בעיני הרשע כשלא שב מדרכו אבל כששב מדרכו אז למפרע אוהב את המוכיח ומוצא חן בעיניו כי הצילו ממות לחיי עולם והשיב לו אבידת נפשו:

והנה להמוכיח אין הדבר גלוי אם יקבל תוכחתו, אבל לפני הקב"ה ודאי גלוי וידוע וכמ"ש מדת הדין. אם לפניך גלוי, ולכן המוכיח בשעה שעומד להוכיח הוא בעצמו אינו יודע איך יכלכל דבריו במוסר השכל בנועם אמירה, והכל לפי שפע האלהי שיושפע עליו ולא בזכות עצמו, אף אם הוא אינו כדאי לעצמו מ"מ בזכות הציבור התאבים לשמוע דברי תוכחתו הקב"ה משפיע עליו כח הדיבור ונותן לו לשון למודים כדי שיכנסו דבריו בלב השומעים. וכמו שאמר ישעיה הנביא ה' אלהים נתן לי לשון למודים, ומתת אלהים היא. וכל זה כשגלוי לפני הקב"ה שדברי המוכיח יעשו פירות ויקבלו תוכחתו ויעשו תשובה על ידו אז הקב"ה מוסיף לו אומץ כי חפץ חסד הוא ורוצה בתשובת הרשעים, אבל כשגלוי לפני' הקב"ה שאין הרשע מוכן לתשובה, אף שהמוכיח חייב לעשות את שלו מ"מ די באותו מעט שיש כח בהמוכיח להוכיח לפי מיעוט חילו, אבל למה ישפיע עליו הקב"ה שפע אלהי להטעים דבריו ביותר. לא מבעיא כשהמוכיח הוא הדיוט כמוני היום, רק בזכות הציבור הקב"ה עוזרו בדבריו בל יכשל בלשונו וכל זה כשהתוכחה לטובת הציבור, אבל אם ח"ו אין מקבלין התוכחה א"כ אין התוכחה לטובתם ואין זכות הציבור מסייע להמוכיח והוא לעצמו אינו כדאי. אלא שאומר אני אפי' אם המוכיח הוא כדאי לעצמו עם כל זה אין הקב"ה מסייעו כי בודאי לפי רבות התוכחה ולפי נועם דברי המוכיח יגדל העון על הרשע אם אינו מקבל התוכחה אבל אם המוכיח הוא בלעגי שפה וממעט בתוכחה וגם אותו מיעוט הוא בלשון מגומגם ראוי שלא לקבל ממנו ואין העונש כל כך על הרשע שלא קיבל התוכחה כי החסרון מפאת המוכיח וכיון שגלוי להקב"ה שלא יקבלו תוכחה למה יסייע להמוכיח להטעים לשונו להגדיל העונש על הרשעים ח"ו ואין הקב"ה חפץ במות הרשע. ובזה נראה פירוש הפסוק (משלי י"א א') לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון, פירוש כאשר להאדם מערכי לב דהיינו שהציבור מכינים לבבם לשמוע, דברי המוכיח ותכנס התוכחה בלבם אז מה' מענה לשון להמוכיח אבל אם ח"ו אינם מקבלים תוכחה אז הקב"ה מכשיל את המוכיח בלשונו למען יקצר בתוכחתו ובזה נראה לפרש הפסוק בישעיה (כ"ח) כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה אשר אמר להם זאת המנוחה הניחו לעוף וזאת המרגעה ולא אבו שמוע ויהי להם דבר ה' צו לצו קו לקו זעיר שם וגו'. וכבר ידוע מה שכתב האר"י ז"ל בפירוש זה הפסוק כי הנביא הרגיש עתה בלשונו חסרונות שנים. האחד קיצור הלשון שלא היה יכול להוציא המלה כמשפטה מלשונו, והשנית כי נתערב בלשונו לשון אחר שאינו לה"ק ושניהם רמוזים בפסוק כי תיבת צו הוא חצי מלה מתיבת מצוה וכן קו הוא חציה ממלת מקוה וזה החסרון הראשון. והשני מלת זעיר שם הוא לשון תרגום ואיננו לה"ק. והנביא כשהרגיש בזה ידע שאין זה מצדו כי ישעיה הנביא היה לו לשון למודים רק מפאת ישראל שאינם ראוים לקבל הנבואה בשלימות, וזה שאמר אח"כ כי בלעגי שפה והיינו נגד חסרון הראשון שהוא מהעלגים שאינו יכול לדבר המלות בשלימותן ונגד חסרון השני שדיבר בלשון תרגום ולא, בלה"ק אמר ובלשון אחרת וכל זה לא מחסרון הנביא מפאת עצמו, רק מפאת העם הזה שהחסרון מצד המקבלים שאינם ראוים, אלו דברי האר"י ז"ל. ולפי דרכנו נגד התוכחה אמר כי בודאי הנביא כל ימיו מלא פיו בתוכחת מוסר להשיב רבים מעון וכאשר יראה לפעמים כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה כינה הדבר נגד הקב"ה כי מאתו יתברך הוא מענה לשון ואמר הטעם אשר אמר להם זאת המנוחה וכו' ולא אבו שמוע וכיון שלא שמעו ולפניו היה גלוי למפרע כי לא יקבלו מוסר לכך עלג וגמגם הלשון הנח של הנביא למעט בעונשם:

לדברי הראשונים אני חוזר שלהקב"ה גלוי אבל המוכיח חייב לעשות את שלו ולהוכיח. והנה בשעה שמוכיח הדבר בספק אם ימצא חן שאם יקבלו ממנו ויחזרו בתשובה בודאי את והב, בסופה שיוסיפו אהבה בלבם לאהוב את המוכיח ויחזיקו לו טובה וחן אבל אם ח"ו לח יקבלו ישנאו את המוכיח כי ראוי להם לשנאתו כי גרם להם רעה ח"ו אלא שאשמם תלוי בראשם והם שהרשיעו את עצמם בהקשות ערפם לבלתי קחת מוסר. ואל תתמה על המוכיח שעל ידו ח"ו נתוסף לרשע רע כי נלמד מהקב"ה אשר מאנו לא תצא רעה רק אולת אדם תסלף דרכו והקב"ה מאריך לרשע כי לא יחפוץ במות הרשע ומניחו בחיים אולי ישוב ואם עושה תשובה אזי למפרע טובה עשה לו הקב"ה במה שהניחו בחיים ואם ח"ו לא עשה תשובה ואדרבה הרשע היה מאריך ברעתו אזי היפך מדת רחמיו של הקב"ה במה שהניחו בחיים לאכזריות שלמפרע רעה היא לו, מה שנשאר בחיים ומותו היה טוב לו מחייו, ובזה יש להבין דברי חז"ל שאמרו שצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים והרשעים דור תהפוכות המה ומהפכים מדת הרחמים לדין. והדבר מבואר שהקב"ה במדת הרחמים מניח את הרשע בחיים כי מצד מדת הדין נפש החוטאת היא תמות ורחמי הקב"ה מרובים ואינו חפץ במות רשע כי אם בשובו מדרכו וחיה ומניחו בחיים אולי יפשפש במעשיו וישוב בתשובה והרשע הנשאר ברשעו מהפך מדת הרחמים למדת הדין כי ע"י שמיאן לשוב אזי למפרע לרעתו נשאר בחיים להוסיף לו עונש על רשעו ומי יתן והיה מת בקוצר ימים שלא לחפות עון על עוונו הרי היפך מדת הרחמים למדת הדין. ובהצדיק הוא להיפך כי על מעט עוונותיו הקב"ה ממרקו בעוה"ז ביסורין והצדיק מקבל באהבה ומפשפש במעשיו וחוזר בתשובה גם על אותו מעט עוונות כי מרגיש שבודאי שגג באיזה דבר כי לא עביד קוב"ה דינא בלא דינא ומנקה עצמו מכל פשע ונשאר קדוש וטהור. הרי אותו עונש שהענישו הקב"ה ממדת הדין שרשו והצדיק היפך הדין למדת הרחמים כי תיקן מעשיו ע"י אותו עונש ולטובתו היה הדבר ועכ"פ המוכיח עומד בספק אם ימצא חן בתוכחתו. וכל זה בסתם בני אדם שהמה נדונים כשוגגים כי המה כשכורים בהבלי הזמן אבל מי שכבר יסרו הקב"ה ביסורים והרי הוא מותרה ועומד ע"י יסורים שנשלחו עליו מן השמים ובודאי אלהים עשה שייראו מלפניו ויחזור בתשובה והרי זה בלא"ה מזיד גמור ולזה בודאי אין המוכיח מקלקל נגדו שום דבר ואדרבה קרוב לשכר כי אולי במתק לשונו של המוכיח יטה לבבו לקבל מוסר וישוב אל ה' וירחמהו, ומוכיח זה ודאי ימצא חן. וזה רמז הפסוק מוכיח אדם אחרי, דהיינו שהקב"ה הוכיחו תחלה בעצמו ע"י יסורים ושוב מוכיחו מוכיח, זה ודאי חן ימצא. וזה נ"ל רמז הכתוב (ישעיה נ"ז) והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט. אין שלום אמר אלהי לרשעים קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם, קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. פירוש כמו כשהים נרעש ואז ע"י רעשו מעלה רפש וטיט נעשו מימיו שהיו צלולים עכורים וכל הרואה את הים עכור ברפש וטיט אף שכבר נח מזעפו מבין הרואה כי זעף היה בים, כן הרשעים ע"י מעשיהם הרעים יגרשו רפש וטיט שהוא הקליפה שמקומו בעמקי תהום בנוקבא דתהומא רבה והמה במעשיהם הרעים מעלים המשחיתים לחבל ותיסרם רעתם ועונש העבירה היא עבירה בעצמה דהיינו המשחית שבעונו בורא משחית לחבל הוא בעצמו המענישו, ויסורים שולטים בגופו ועוכרים אותו וכמו שנאמר (תהלים ל"ט ג') החשיתי מטוב וכאבי נעכר שדרשו רז"ל במס' ברכות שכל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב"ה מביא עליו יסורים מכוערים ועוררים אותו. וכמ"ש רז"ל אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו הרי שהיסורים המה מופת וראיה כי חוטא הוא וכל מי שרואה את הרשע ביסוריו יבין כי ברשעו באו עליו היסורים כי מעט הם שיש לתלות בהם ביסורים של אהבה ובפרט אם יש ביסורים ביטול תורה ותפלה בודאי אינם של אהבה והרי זה מותרה ועומד לפשפש במעשיו ולשוב, וזה שאמר הכתוב והרשעים כים נגרש וגו' ויגרשו מימיו רפש וטיט שכבר באו עליו יסורים אין שלום אמר אלהי לרשעים שאין הקב"ה מראה לו פנים שוחקות בעוה"ז אלא מייסרו ביסורים, אז קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם. דלכאורה יש לדקדק במקרא זה דקאמר אל תחשוך דמשמע שהיה מקום להנביא להתנצל שלא להוכיח עד שהקב"ה מזהירו אל תחשוך. אלא הכוונה דלכאורה יש מקום למנוע מהוכיח, דמוטב שיהיו שוגגין אבל כשאין שלום וגו' והקב"ה מייסרו ביסורים זה כבר מותרה ועומד לפשפש במעשיו לכן הגד לעמי פשעם ואל תחשוך ויהיה בטוח שתוכחתו יעשה רושם ליכנס בלב נמוך:

אהיי מי לנו יותר מיוסר מכמה מיני יסורים מבני עירנו שכבר שלש הקב"ה כמה התראות, חרב האויב ואחר כך מצור ומצוק ואחר כך הביזה, ואחרון הכביד השריפה הגדולה שבערה. בקהלתנו והוצגנו ריקה מכל ויתר הפליטה כלה בבנין הבתים, ויסורים הללו כולם יש בהם ביטול תורה ותפלה ואין לנו להתנצל שהמה יסורים של אהבה כי חטאינו גרמו כל אלה ועדיין לא שבנו מטעותנו ואיך נעיז פנינו ונקשה ערפנו לומר לפניך צדיקים אנחנו ורשענו נגד פנינו ענה:

אני הגבר ראה בשבט עברתו, וגם אני בחטאי יסרני ה' להביאני הלום לראות בצרות העניים אשר לא הורגלתי במדינת פולין, לכן אני ואתם נשימה על לב ונחקורה ונשובה מדרכינו הרעים וממעללינו המקולקלים. והנה גם כי לא נזכור צרות ראשונות אשר כבר עדו ועברו על ראשינו, הנה צרות אחרונות מה שיש לנו לירא מיום הדין ומיום התוכחה ומלמד שהשטן מקטרג בשעת הסכנה במלחמה כבידה כי גבר האויב ורבים קמים עלינו וכבר ראיתם הפורעניות מה שאירעו לכם, ולעולם יקדים אדם תפלה לצרה ויום הדין הגדול והנורא בא בזמן קרוב ואם לא עכשיו אימת נשוב בתשובה וכל אחד ישים על לבו אם אין אני לי מי לי וכל אחד יקום בלילה בראש אשמורות ויתודה על חטאיו, כולי האי ואולי ישוב ה' מחרון אפו ונחיה ולא נאבד:

ועלינו ועל כיוצא בנו אמר הנביא (ירמיה ב') תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחיך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלהיך. ולכאורה יפלא לשון דעי וראי כי הוא כפל לשון הלא כל הרואה יודע. ולא עוד דבדבר הנראה אינו שייך ידיעה רק ראיה ובדבר שעבר שייך ידיעה ואינו שייך ראיה. אמנם הנביא אמר שאין אנו צריכין למוכיח כי תיסרנו רעתנו דהיינו הרעות הבאות עלינו הנה מיסרות אותנו ומשובותינו תוכיחנו ולמה לנו למוכיח כי הצרות המה למזכרת עון ומעצמנו ראוי לנו לשום על לבנו כי כל זה הבא עלינו בחטאינו, ואמר דעי היינו מה שכבר אירע לך בשנים שעברו על זה ראוי שתדע, ואח"כ אמר ראי היינו גם עתה תראה בעיניך הצרות שהמה עדיין לפניך ואתה רואה חרב ורעב מוכנים, כל זה ראוי לך לשום על לבך כי רע ומר עזבך את ה':

ונחוץ הדבר מאוד לשוב בתשובה כי בנפשנו הוא וחז"ל אמרו אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה. וביאור הדברים שאין בעל הרחמים מתחיל להעניש תיכף בנפשות כי אם התחלת העונש הוא בפגיעת שאר דברים ואם ח"ו כבר ייסר בממון ובשאר צרות ולא שב החוטא בתשובה אזי נוגע עד הנפש והנפש החוטאת תמות ח"ו. והנה הבהמה ועוף השמים וחית הארץ יש להם הבנה להציל נפשם מדבר הממיתם וכל בעלי החיים בורחים מן האש ומן המים ויגיד עליהם רועה צאן ובקר כאשר תרעינה באחו הם בורחים ומונעים עצמם מכל עשב השדה אשר הוא להם סם המות, ואיך לא יחוס האדם אשר נתן לו ה' בינה יתירה על נפשו ומדוע לא יחמול על עצמו ועל בניו לגרום ח"ו מיתה ברוע מפעליו. וע"ז נאמר (איוב י"ב ז') ואולם שאל נא בהמות ותורך ועוף השמים ויגיד לך או שיח ארץ ותורך ויספרו לך דגי הים, מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, דהיינו כשהאדם רואה יסורים וצרות הבאים עליו ילמוד מבהמה ומעוף ומרמש הארץ ודגי הים שבורחים מדבר הממית כן יבין האדם להציל עצמו ממיתה כשרואה מדת הדין שולט עליו ואמרו חז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך וכל יום יכנס מורא בלבו פן ח"ו למחר ימות והחיים יודעים שימותו ואין האדם בטוח בחיים אפי' רגע וראוי שיהיה כל ימיו בתשובה וק"ו אנחנו בני העיר הזאת שכבר יסר אותנו הקב"ה ברכושנו ובבתינו ואם ח"ו נקשה ערפנו יגיע עד הנפש:

והנה ישעיה הנביא (א' ה') אמר על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וכל לבב דוי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום וגו' ארצכם שממה עריכם שרופות אש אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה וגו' ונותרה בת ציון כסכה בכרם וגו' לולי ה' צבאות הותיר לנו וגו' והאלשיך כתב לפרש כוונת הנביא לא זו שאין המכות פועלים להחזיר אתכם בתשובה אלא אדרבה ע"י המכות אתם מוסיפים סרה שאתם אומרים שכל המכות המה במקרה ודרך העולם הוא כן באשר שכל ראש לחלי וכל לבב דוי ע"ש באלשיך:

ואני אומר הפירוש שהנביא הוכיח אותם כי באותה מכה אשר הקב"ה מעניש אותם באותה מכה בעצמה הם מוסיפים סרה. ונחזי אנן בדורנו זה שהקב"ה מיסר אותנו להכביד עלינו עול כבד ואין זה כי אם מצד עוונותינו הסב הקב"ה ליתן עלינו עול הכבד הזה, הרי שהגלות הוא עלינו עונש מן השמים להניע את לבבינו ואנחנו בדבר הזה אנו מוסיפים סרה וכל אחד ואחד עושה תחבולות להקל מעליו העול ומכביד העול על חבירו:

וכן הוא בעונש השריפה הגדולה שבערה ה' במחנה העברים ונשרפו הבתים בזה עצמו אנו מוסיפים סרה בהסגת גבול זה לזה בבנין הבתים ויתר הגזילות והחמס הנעשים בבנינים, ודור המבול נתחייבו בעון הגזל יותר משאר עבירות וידעתי כי כל איש יצדיק עצמו אבל אם יחפש הדק היטב כל אחד יראה הנגע בקירות ביתו וליום הדין אבן מקיר תזעק וכפים מעץ יענה וקורות ביתו של אדם מעידין עליו אם לא ישוב בתשובה קודם יום הדין ויפייס את הנגזל במה דיתפייס וגם הנגזל ראוי לו להיות רך להרצות ולהתפייס כי קשה גזל הנאכל ורבותינו עשו תקנת השבים:

הרי שבנו בעו"ה נתקיים על מה תוכו עוד תוסיפו סרה. ומלבד האמור לעיל הכוונה שבעונש עצמו תוסיפו סרה יש לפרש עוד כוונת הנביא על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כי כבר שלטה עונש המכות בכל הגוף ואין שום אבר שלם ואם יוסיפו סרה שוב אין אבר שלם להכות בו עוד כי כבר כל ראש לחלי וכל לבב דוי ועל מה ועל איזה אבר תוכו עוד אם תוסיפו סרה ולא נשאר כי אם עונש מיתה ח"ו, ונתקיים בנו בחוש ארצכם שממה עריכם שרופות אש אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה, כי העני אשר היה לו שטח התחתון מבית אינו בידו לבנות ביתו התחתון אז העליון בונה גם שטח של מטה ומחזיק לעצמו. וכן להיפוך אם היה לעני שטח העליון והגג אין בידו לבנותו אז התחתון בונה הכל ומחזיק לעצמו הבית והעליה הרי נתקיים אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה:

ואמר הנביא עוד ונותרה בת ציון כסוכה בכרם וגו' לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט וגו'. דהנה עוד יש לנו לפרש הכתוב על מה תוכו עוד תוסיפו סרה משל לאדם שהיה לו בן סורר והיה מכהו ורודהו כל היום כדי להדריכו בדרך ישרה וכל זמן שמצפה שיועילו הכאותיו ויחזור מעט מעט לדרך הישר ע"י ההכאות הוא מוסיף להכותו עד שיסיר הבן אולתו וישוב לדרך טוב והישר, אבל יש בן כסיל אשר כל ההכאות לא יפעלו בו והוא מוסיף ושונה באולתו ואם תכתוש אויל במכתשת לא תסור אולתו מעליו ומאז והלאה נמנע אביו מהכותו כי למה יכהו בחנם ואינו מצפה עוד טובה ממנו. וזה דברי הפסוק על מה תוכו כלומר למה ועל מה תוכו ללא הועיל הלא בכל זה תוסיפו סרה כבר הכיתי אתכם וכבר כל ראש לחלי וכל לבב דוי מכף רגל ועד ראש וגו' וכל זה הוא בלי תכלית וכמאמר הכתוב לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו. אלא שלפי זה נמצא חוטא נשכר ויהיה רשע מאריך ברעתו ולא יקבל שום מוסר ולא יירא עוד מעונש כי יאמר לא יענשהו הבורא לשוא, אלא שבאמת כך הוא המדה והקב"ה צריך להכות את הרשע לעונשו או בעוה"ז או בעוה"ב כדי לצרף את העולם כי אי אפשר להביא שנת הגאולה כי אם בהסיר מתחלה כל בדילנו ולצרף כבור סיגנו לבל ידח ממנו נדח, וזה שאמר הכתוב ונותרה בת ציון, בלשון בתמיה הכי לעולם תהיה בת ציון כסוכה בכרם:

אחיי זה אלף תרפ"ח שנים אשר כנסת ישראל בגלות המר הזה ואין איש שם על לב לשוב בתשובה לקרב הגאולה, האפס לנצח חסדו נשכבה בבשתנו ותכסה כלמה פנינו. האמנם כי אם נשוב עתה הוא תשובה גרועה מאוד כי לא שבנו לא מאהבה ולא מיראה כי אם אחר שכבר שלטה בנו הפורעניות. וידוע כי שלשה מיני תשובה יש כל אחת מעולה מחבירתה, ודבר זה פירשו לנו חז"ל במס' יומא דף פ"ו ר' חמא בר חנינא רמי כתיב שובו בנים שובבים דמעיקרא שובבים אתם וכתיב ארפא משובותיכם לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה רב יהודה רמי כתיב שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם וכתיב הנה בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה לא קשיא כאן מאהבה ומיראה כאן ע"י יסורים, ופי' רש"י שם בד"ה כי אנכי בעלתי בכם אלמא עבדים מיקרו ומשני כאן ע"י יסורים שלא שבו עד שנתייסרו ביסורין קרויין עבדים ע"ש. הרי בתשובה מאהבה מיקרו שובבים מעיקרא וכאילו לא חטא מעולם ובתשובה מיראה מתרפא מכאן ולהבא אבל בתשובה ע"י יסורין שוב אינו נקרא בן רק עבד. ובזה אמרתי פירוש הפסוק (ירמיה ב') העבד ישראל, אם יליד בית מדוע היה לבז עליו ישאגו כפירים נתנו קולם וישיתו ארצך לשמה עריו נצתו מבלי יושב, הנביא מקונן העבד ישראל שכבר יצאו ממדרגת בן ונקראו עבד והראיה ע"ז שיצאו מכלל בן ונכנסו במדרגת עבד כי מדוע היה לבז שכבר נענשו ובאו עליו יסורים והנביא מתמה על גוי קדוש איך נתרשלו מלשוב עד שבאו יסורים בשלמא מי שהוא במדרגת עבד בלא"ה לא הפסיד בזה כי מעיקרא היה עבד ועכשיו ג"כ הוא במדרגת עבד אבל אתם עם קדוש אשר הייתם בנים למקום מדוע כבר היה לבז ולא הקדימו התשובה טרם שבא הפורעניות:

וגם אנחנו בהאי צערא יתבינן כי כבר עברו צרות רבות על ראשינו וכמה פורעניות כבר היו בקהלתנו וראוי להקדים תפלה לפורעניות וא"כ יש לדאוג כי התשובה יהא נחשב לא לתשובה מאהבה ולא לתשובה מיראה כי אם לתשובה מחמת יסורין ח"ו:

אך אחיי מצאתי לנו רפואה מן התורה שאף שכבר באו היסורין אם אנו נותנין לבנו לשוב בכל לב באהבה גמורה עדיין אנו יכולים לעשות תשובה ויכולין לזכות בחילא דתיובתא יתיר להשיג מדרגת אהבת ה'. דלכאורה יש לתמוה על הך מימרא דרב יהודה דמוקי האי קרא דאנכי בעלתי בכם וגו' בעושין תשובה ע"י יסורין דאז הוא במדרגת עבד דהוא נגד מקרא מלא בתורה בפרשת נצבים כתיב והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך וגו' ושבת עד ה' אלהיך וגו' ומה כתיב בתריה ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, הרי שמקרא זה מדבר שכבר באה הקללה והיסורים מ"מ יכול לזכות עדיין למדרגת אהבה, אך באמת דברי ר"י ודברי הכתוב בתורה שניהם אמתיים וצדקו יחדו, כי גם בתשובה ע"י יסורין יש שני אופנים, יש עבד שמרד על אדונו והאדון אסרו בכבלים ורודה במקלו אז העבד מבקש מחילה מאדונו ומתחנן על נפשו ומבטיחו לחזור למוטב ולעובדו כפי החיוב המוטל על העבד. הנה הסיבה של התחנונים והבטחת העבד אינן מפני אהבת העבד אל רבו רק להנאת עצמו להסיר ממנו היסורין. אבל בן שחטא לאביו עד שכעס אביו ליסרו וביסורין והבן שב ע"י היסורין הנה היסורין היו התעוררות מזכרת העון אשר ע"י נתעורר הבן לשוב לדרך טוב. ואם הוא בן משכיל נותן על לבו שאף בלי יסורים היה ראוי לו לשוב לדרך טוב כדי להתקרב אל אביו ואהבה הטבעית מבנים לאבות מתלהבת בלבו והוא מתחרט על מעשין הרעים אשר על ידם נתרחק מאביו. וכאשר נתרצה לאביו ומתחנן לפניו למחול לו הוא גומר בלבו ומקבל על עצמו לעשות כל מה דאפשר להשיב אליו אהבת אביו. וא"כ תכלית תשובת הבן הוא לא להסיר מעליו היסורים כי אם להתקרב אל אביו, והחרטה אשר מתחרט על מעשיו אינן על שגרם לעצמו יסורין אלא על שנתרחק מאביו וגרם שאביו כעס עליו וזה מכאיב לו יותר מיסורים אשר יסרו אביו. ומעתה דברי רב יהודה נכונים דמה שאמר כאן ע"י יסורים כוונתו שהתשובה ע"י יסורים לבד שאין התשובה כי אם להסיר מעליו היסורים ועזיבת החטא והחרטה הוא רק כדי שימצא רווחה אבל לא משום התקרבות ולהבת אהבת המקום ב"ה זה נשאר במדרגת עבד, אבל הכתוב מדבר והיה כי יבואו עליך הברכה והקללה וגו' והשבות על לבבך דהיינו שע"י העונש והיסורין הוא מתעורר ומשיב על לבו התקרבות ואהבת המקום והתשובה היא ממקור הלב ושבת עד ה' אלהיך שתהיה התשובה עד ה' כמו שדרשו חז"ל על פסוק שובה ישראל עד ה' אלהיך (הושע י"ד) שגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד (עיין יומא דף פ"ו ע"א וע"ב) דהיינו שתהיה התשובה כדי שיתקרב בדביקות שיגיע עד ה' אלהיך, תשובה כזו אף שתחלת ההתעוררות לתשובה היה ע"י יסורין מ"מ יכול להגיע בו למדרגת בן אם נותן על לבו בתשובה זו אהבת ה':

לכן אחי כל אחד יתן אל לבו ויצדק על עצמו הדין שהקב"ה הוא הצדיק על כל הבא עלינו וכל אחד יתן אל לבו לעזוב דרך רשע ויעורר אהבת ה'. ותחלת התשובה והיסוד הוא עזיבת החטא שיכניע כח החומרי אשר הוא לסילון ממאיר לעבירות וההכנעה יהיה ע"י מיעוט תענוגים רק מה שצריך להחיות את נפשו כל אדם לפי מזגו, וירבה בתפלות ותחנונים ויתחרט בחרטה, ואם חטא בעון שבין אדם לחבירו צריך להשיב אשמו בראשו ולא נאמר באנשי נינוה וירא אלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וכתיב וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם ודרשו חז"ל מאי מן החמס אשר בכפיהם אמר שמואל אפי' גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו לכן כל אחד אשר בנה בית אחר השריפה יחפש בחיפוש אם לא הסיג גבול רעהו או אם לקח מאבנים של שכנו ואם בנה ביתו לא בצדק ועליותיו בלא משפט יראה לפייס את הנגזל וגם הנגזל יתפייס, ויוותר נגד חבירו ויזכור כי הרבה הקלו חז"ל ועשו תקנת השבים. וראוי להיות רך לרצות ויתפייס בדבר מועט. ויתחרט כל אחד בלב שלם כי גרם בעונותיו להתרחק מבוראו ועונותינו הם מבדילים, לכן ירבה בתפלה ובתחנונים ויקום בראש אשמורות להודות לה' בשירי דוד המלך בתהלים בכוונת הלב ברוח נמוכה אשר בו יתקרב להקב"ה, וה' ירחם עלינו ויקבל תפלתנו ברחמים. ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן:

תוכן העניינים

אהבת ציון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה