אהבת עולם· רבי דוד יוסף פרחי
מגילת אסתר
(ג' ב') (למ"ק) וכל עבדי המלך וכו' ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. ויאמרו עבדי המלך למרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך וכו' כי הגיד להם אשר הוא יהודי והדקדוקים רבו באלה הפסוקים מאי האי דקאמר לא יכרע דמשמע שהוא להבא. ועוד מה זה שאמר להם שהוא יאודי אדרבה בשביל שהוא יאודי מחויב לכרוע שכן היתה הגזירה וכל כונת המן הוא על מרדכי בעבור שהוא יאודי. ותירץ הגאון ז"ל עפ"י מאי דאיתא בדניאל שאמר נבוכד' לחמ"ו הצדא שדרך מישך ועבד נגה לאלהי לא איתכון פלחין וכו' ענו ואמרו לא חשחין אנחנא פתגמא להתבותך ר"ל אין אנו רוצים להחזיר לך תשובה. ומשמע שהיה להם להשיב ומה היא התשובה שהיה להם להשיב?
ותירץ מהר"מ אלשיך ז"ל כי מפורש בדניאל בזה הלשון בעידן די תשמעון קל קרנא וכו' תפלחון לצלמא ובשעת מעשה לא היה קל קרנא וכו' נמצא שהיה להם זה התירוץ. אבל זה התירוץ מי שהוא יאודי אסור לאומרו דמשמע מיניה שאם היה קל קרנא ח"ו הוו פלחין וזה דבר דלא אפשר כי היאודים מחוייבין למסור עצמם על ק"ה והנה סגנון מרדכי הוא זה כי מרדכי שלח לאסתר שתבקש עליו למלך שהוא לא יכרע עשה המלך בקשתה וצוה עליו שהוא לא יכרע ולא ישתחוה כמ"ש כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע וכו' כמבואר במדרש וז"א ר"ל דתיבת צוה לו המלך קאי לפנים ואחור לפנים על המן שכן צוה לו המלך. ולאחור על ומרדכי לא יכרע כי כן צוה לו וכו' והשתא מדוקדק תיבת יכרע ר"ל שהמלך צוה עליו שלא יכרע ולא ישתחוה. אבל קשה כששאלו לו עבדי המלך למה לא השיב להם שכן צוה לו המלך לזה משיב דזה התירוץ אסור לאמרו כי הוא יאודי והיאודי מחוייב למסור נפשו על ק"ה. וזה כונת הכתוב לא שמע אליהם ר"ל שלא השיב להם מרדכי שום תשובה אשר הוא יאודי ואסור לו להשיב להם זה התירוץ. ודוק רבני אשכנז ז"ל:
(ד' א') (למ"ק) ומרדכי ידע את כל אשר נעשה פרש"י ז"ל דבעל החלום הגיד לו דמנ"ל לרש"י ז"ל ויובן בהק' מ"ש במדרש ומרדכי ידע את כל אשר נעשה מת"ל כל. ראה המכה שהמן עומד על ישראל. וראה הרפואה שיתלו הוא ובניו. ולפי"ז ק' כיון שראה הכל למה גזר צום ומספד לזה פרש"י ז"ל בעל החלום הגיד ואמר אין חלום בלא דברים בטלים וסבר שמא המכה אמת והרפואה הוא דבר בטל ולכן גזר צום ומספד ועי"ז יצאו לאורה רבני אשכנז ז"ל:
במדרש כשאמר המן למלך אחשורוש אם על המלך טוב וכו'. א"ל הקב"ה שוטה אילו לא מת משה יפה אמרת עכשיו שמת משה ותלו אותו ואת בניו על העץ. ויובן עפ"י מה שכתב מהר"ם אלשיך ז"ל עמ"ש במדרש א"ל אליאו למשה אי משה רועה נאמן מה תעשה אתה בצרה הזאת. והוא כי איתא במד' המן הפיל גורלות בחודשים עד חו' אדר ולא מצא בו זכות לישראל ולא עוד אלא שבו מת משרע"ה שמח המן שמחה גדולה נמצא שתפש המן לישראל ע"י מיתת מרע"ה לזה אמר לו אליאו אי רועה נאמן אתה מה תענה וכו' ר"ל לך נאה לתבוע עלבונך מאחר שבסבתך רוצה הרשע הזה להשמיד את ישראל. וע"ז התפלל מרע"ה ונהפוך הוא שתלו אותו ואת בניו וז"א אילו לא מת משה ר"ל שאינו מסיבה שמת מרע"ה יפה אמרת אבל עכשיו שמת מרע"ה ובסיבתו רצונך לעשות יכתב לאבדם. הא ודאי שהוא יתפלל עליהם ותלו אותו ואת בניו ודוק. או יאמר עמ"ש רז"ל כשאמר לו הקב"ה למשה הרף ממני ואשמידם א"ל משה והיכן הבטחתך שהבטחת לאבות ושמתי זרעך ככוכבי השמים וכו' א"ל הקב"ה ואעשה אותך וכו' עמך אקיים דברי. ז"א אילו לא מת משה יפה אמרת שהייתי מקיים דברי בו אבל עכשיו שמת משה אדרבא ישוב עמלו בראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ:
(ה' ב') (למ"ק) ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט. וקשה הלא ידוע מאמר הגמ' כי השרביט היה אמה ומפני כבודה של אסתר נשתרבב עד נ' אמה. וי"א עד מאה אמה כדי שלא להטריח את הצדקת ונמצא דהשרביט היה מגיע עד אסתר ולמה כתיב ותקרב אסתר דמשמע צריכה לילך ולא הי"ל לומר אלא ותגע בראש השרביט. ותירץ מהרש"א ו"ל דהנה איתא בכתבי האר"י ז"ל ע"פ ויאמר משה כה אמר ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי את היאור דתיבת בידי היא מיותרת דפשיטא דהמטה היא בידו כשיכה בו את היאור ומי לא ידע בכל אלה וגם בפרשת בשלח כתוב ואת המטה אשר הכית בו את היאור קח בידך. וגם פה תיבת בידך היא מיותרת. אבל ידוע דהמטה היה כתוב בו שם הוי"ה ב"ה וידוע ששם הוי"ה אם הוא כסדר הוא רחמים ואם הוא להפך הוא דין כי מ'י ה'וא ו'איזה ה'וא רחמים. וכל ז'ה איננ'ו שו'ה ל'י דין. נמצא כשהיה רוצה משה להכות את היאור היה צריך להפוך את המטה כי היה צריך לדין ואצל הצור שהיה צריך לרחמים שיוציא ממנו מים לישראל היה צריך ליקח את המטה כסדר כי היה צריך לרחמים. ונבין הדבר על בוריו באיזה חלק הכה משה את היאור בחלק המטה אשר הוא בידו כדי שיבוא השם להיפך כי היה צריך לדין. ולזה אמר הנה אנכי מכה במטה אשר בידי ר"ל בחלק אשר הוא בידי תמיד. אבל אצל הצור כתיב ואת המטה אשר הכית בו את היאור קח בידך כדי שיהיה השם כסדר. והנה כאן כתיב ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו ותיבת בידו הוא מיותר. אבל אחשורוש מי שברצונו להחיותו היה מושיט לו שרביט הזהב אבל לאסתר היתה חשובה בעיניו ולא היה מושיט לה כדרך כל הארץ רק היה מהפך השרביט והיינו דחלק אשר תמיד היה בידו היה מושיט לה אבל אסתר אמרה בדעתה אם המלך עושה לי כבוד להושיט החלק אשר בידו אני לא אזלזל בו ואגע בו כי אני מזלזלת במלכות אם אגע בו לז"א ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט ר"ל בחלק השני כדרך שהכל עושין ועבור זה היתה צריכה להלוך כל אורך השרביט ולזה מדקדק הפסוק ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט ודוק:
(ו' ב') (למ"ק) וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי על בגתנא ותרש. יל"ד אומרו וימצא כתוב דמה מציאה מצא מה שלא היה בתחילה ועוד במקום אחד כתוב בגתן ותרש ובמקום אחר כתוב בגתנא ותרש בתוספת א'. אמנם יובן הכונה כשראה מרדכי בגתן ותרש שרצו להשקות סה"מ למלך והגיד לאסתר והיא הגידה למלך אמר המלך לכתוב בספר הזכרונות עד עת בא לעשות טובה למרדכי ע"ז והמשרתים משנאתם את מרדכי כתבו בספר בגתן או תרש והיתה כונתם בכדי שלא ישלם למרדכי שום טובה ע"ז אחר דאחד משניהם לא יהרג מפני שלא היה ידו במעל והוא ינקום ממרדכי ע"ז מה עשה הקב"ה ברוב רחמיו הפריד אות א' מתיבת א"ו והדביק אותה לבגתן ונעשה בגתנא והוא"ו עם תרש ונעשה בגתנא ותרש. וזהז וימצא כתוב מה שלא היה בתחילה:
(ו' י"ג) (למ"ק) ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו. עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן אל המשתה אשר עשתה אסתר. ויש לדקדק בענין הזה כמה דקדוקים א' שקורא אותם חכמיו ואנכי אינני רואה שום דבר חכמה במאמרם זה. ב' מ"ש אם מזרע היהודים מרדכי. הוא דבר תימה שהרי מרדכי היה מפורסם שהוא מזרע שאול והיה ראש הסנהדרין והיה יושב בשער המלך וגם המן עצמו אמר בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי הרי שהיה מכירו היטב. ג' מ"ש אשר החלות לנפול לפניו הוא ללא צורך שהרי המן עצמו סיפר להם את כל אשר קרהו ולמה לחינם יספרו הם אליו דבר מה ששמעו ממנו. ד' מ"ש לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו הם מאמרים סותרים. כי לא תוכל לו הוא המובן אתה לא תוכל לו והוא לא יכול אליך. מה שאין כן המובן כי נפול תפול לפניו. ה' מ"ש עודם מדברים עמו וכו' ויבהילו וכו' הנה כל הספור של הבהלה והפחזות הזה אינו מן הצורך לעיקר הנס כי כבר יתכן הנס של ימי הפורים האלו גם אם לא היו מבהילים להביא את המן על שעה חדא. אולם גם אם היו בוששים יום או יומים היה ג"כ שיתכן הנס. אולם דע כי ההנחה הזאת שישראל הם רחמנים בטבעם ובמדה הזאת הם נפלאים ונבדלים מכל העם אשר על פני האדמה. דבר זה נודע ונתפרסם לא בלבד ביהודה ובישראל. אבל גם כל האומות יכירו וידעו כי מדת הרחמנות דבוקה בישראל. כמ"ש אצל בן הדד (מלכים א' כ' כ"ט) כאשר הכו בני ישראל אותו מאה אלף רגלי ביום אחד. ועל הנותרים נפלה החומה ל עשרים ושבעה אלף איש. והוא בן הדד נס ויבוא א העיר חדר בחדר.
ויאמרו אליו עבדיו הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם נשימה נא שקים במתנינו וחבלים בראשינו ונצא אל מלך ישראל אולי יחיה את נפשך. ויחגרו שקים במתניהם וחבלים בראשיהם ויבואו אל מלך ישראל ויאמרו עבדך בן הדד אמר תחי נא נפשי ויאמר העודנו חי אחי הוא. הרי שאנשי בן הדד שהיו מן האומות ובנו יסוד על ההנחה הזאת שמלך ישראל ימלא רחמים על בן הדד ובאמת הועילה תחבולתן כמ"ש שם שהעלהו על המרכבה והשיב לו הערים אשר לקח אביו. וכן היה המעשה בשאול ואגג.
נאמר שם ויחמול שאול והעם על אגג. והנה המן היה מזרע אגג ומרדכי היה מזרע שאול. הקדמה שנית שבעמלק נאמר אשר קרך בדרך ר"ל שהעיקר מה שכעס הוא ית' על עמלק יותר מעל כל האומות שנלחמו עם ישראל עפ"י מ"ש חז"ל גדול המחטיאו יותר מן ההורגו שזה. הורג את הגוף והמחטיאו הורג את הנפש וכמו כן כל האומות שבאו להלחם בישראל לא באו רק להרוג הגופות אבל עמלק בא להחטיאם ולפתותם שיכפרו בהשגחה ונסים ולכן בא אחר יציאת מצרים וקריעת י"ס. ובזה הורה שכופר בכל הנסים ואומר כי הכל מקרה הוא משא"כ כל האומות היו מאמינים בנסים לכן היו יראים לבא להלחם עם ישראל כמ"ש חז"ל משל לאמבטי רותחת וכו' ואמר שמעו עמים ירגזון וכו' ואין לך שנאוי ומתועב לפניו יתברך יותר ממי שכופר בהשגחתו ואומר על הכל מקרה הוא כמ"ש בתוכחה ואם תלכו עמי קרי וז"ש אשר קר'ך בדרך ר"ל שדעתו היה ללמד את בני ישראל מקרה הוא. והנה המן הרשע הזה היה שורש צפע נחש מזרע אגג ומזרע עמלק והיה ג"כ כופר בהשגחה ואעפ"י שראה את מעשה הנס של בלילה ההוא נדדה שנת המלך וכו' ושהוא היה מנהיג את מרדכי ומכריז לפניו ככה יעשה לאיש וכו' הוא ברוע לבבו לא אמר שזה הוא תחלת מפלתו לפני מרדכי. אבל אמר מקרה הוא שקראו לפני המלך מעשה בגתן ותרש שהיה זכות על מרדכי ולכן עשה לו המלך את כל הכבוד הזה. ומעתה איבד מרדכי כל הזכות אשר לו אצל המלך והוא יחזור לענינו הראשון לאמר למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו והא ראיה שכן היה דעת המן שהרי לא צוה להפיל העץ וז"ש ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרה'ו דייקא שאמר מקרה הוא כנז"ל. אמנם החכמים הבינו שדבר זה אינו במקרה אבל הוא תחלת מפלתו לפני מרדכי. לכן אמרו אליו שמע נא המן לעצתינו. הנה אין עצה ואין תבונה אליך נגד מרדכי רק שתתנהג עמו כדרך שעשה בן הדד אל אחאב שנפל לפניו והתחנן לו וע"י שריחם עצמו עליו נענש אחאב כמבואר שם:
כי אסור לרחם במקום אשר אמר ה' להתאכזר. כבר נאמר לא תחוס עינך עליו וכמו שעשה זקנך אגג לזקנו שאול שהתחנן לפניו וחמל שאול עליו ועי"ז נענש שנאמר נחמתי כי המלכתי את שאול וכו' וכן אתה אם תלך ותפול לפני מרדכי ותתחנן לו ותבקש ממנו שימחול לך את אשר עשית לו. ואם תצליח במעשיך ותפעול אצל מרדכי שירחם עליך אז תוכל לו כי ענוש יענש כאשר נענש זקנו שאול בחמלתו על זקנך אגג. וז"ש ויאמרו לו חכמיו וכו' אם מזרע היהודים מרדכי ר"ל אם יש בו מדת רחמנות כי כן היא המדה אצל זרע היהודים בני אברהם אבינו ע"ה ואמרו אשר החלות לנפול לפניו ר"ל לא כמו שאתה חושב שזה מה שהרכבת את מרדכי מקרה הוא כמ"ש את כל אשר קרה'ו. אלא תחלת מפלתך היא וז"ש אשר החלות לנפול לפניו. א"כ מעתה אין לך עוד מקום לנוס ממנו. זאת עצה אחת היא הנשארת והיא שלא תוכל לו באופן אחר רק אם נפול תפול לפניו בתחנות ובקשות. ואם מזרע היהודים הוא כנז"ל אולי ירחם עליך ואז תוכל לו כנז"ל. וכי זה של כי נפול וכו' משמש בלשון אלא. והנה באמת היה הקב"ה ירא פן יוסת ויפותה מרדכי מדברי המן כמו שנתפתה שאול מאגג לכן היה הנס שעודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן וכו' כדי שלא יהיה פנאי לילך אל מרדכי. מהרב מוהר"ר צבי הירש ז"ל:
(ז' ט') (למ"ק) ויאמר חרבונא וכו' גם הנה העץ וכו'. יל"ד מלת גם מיותרת ומה בא לרבויי הכא. ויובן ע"פ משרז"ל דהמן נתחייב הריגה למלך בשביל הגם לכבוש את המלכה וידוע דכל המלכים כשיתחייב איזה אדם הריגה למלכות אזי תולים לו נייר במצחו שידעו כל העם מאיזה סיבה נתחייב הריגה למלכות והמן נתחייב בשביל הגם לכבוש את המלכה כאמור. וכעת המלך נסתפק מאיזה טעם יכתוב הריגת המן אם בשביל שכבש את המלכה גנאי הוא למלכות ואם בשביל שקנה את ישראל להרגם יאמרו העולם הלא הוא הסכים במכירתם באומרו הכסף נתון לך והעם וכו'. לזה בא חרבונא וא"ל למלך שיש לו גם עון אחר והוא זה העץ אשר הכין לתלות את מרדכי עליו שהוא אהוב המלך וכשראה המלך אמ"ל א"כ תלוהו עליו על העץ זה ודוק: