אהבת עולם· רבי דוד יוסף פרחי
ישעיה
(ב' י"ב) (למ"ק) כי הנה יום לה' על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל. והדקדוק מבואר דשפל מאי עבידתיה. ויובן עפ"י מ"ש רז"ל בענין הגאוה שהיא קשה מכל העבירות אשר בזה פי' הראשונים ז"ל על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו שידוע שכ"ב אותיות התורה לא יש בכל אות כי אם שלשה אותיות זולת אות גימל שיש בה ד' אותיות והיא מרמזת לגאוה. ועוד ר"ת גימ"ל ה' מ'לך ג'אות ל'בש. ע'ון מ"ש בקמא גזלן קונה הגזילה בשנוי וא"כ מלאך המות כשממית האדם קנאו בשנוי שנעשה עפר ולכן אם משים עצמו כעפר בעוה"ז זוכה לתחיית המתים כי לא קנאו מלאך המות בשנוי כי עפר הוא ואל עפר ישוב. אבל הגאה שאינו משים עצמו כעפר אינו קם בתה"מ כי קנאו בשנוי וע"ז ארז"ל כל המתיהר אין עפרו ננער בתה"מ והחמירו ז"ל בעונש הגאוה ועליו נאמר גבה עינים ורחב לבב וכו' עיין להרב נאוה תהלה מה שפירש ע"ז הפ' וזה אומרו על ג' פשעי ישראל אפי' אם פגם בכ"א אותיות שבתורה שהם ג' ימחול לו הקב"ה ויזכה לתה"מ וזהו ישראל כשעושין רש"מ האמנם ועל ד' שהיא אות גימ"ל הרומז לגאוה לא אשיבנו לתה"מ כי קנה אותו מה"מ בשנוי ואין עפרו ננער בתה"מ ודוק. והנה חכמי המוסר כתבו שרוב העבירות הם תלוים בחבלי הגאוה. והקשה מכולם מי שעושה ענוה לשם גאוה והיא הנקראת ענוה פסולה ועונשה חמור מהגאוה עצמה. מעתה ז"א כי הנה יום לה' צבאות על כל גאה ורם שהוא הגאה הפשוט שעונשו חמור בכל וכאשר יבוא יום הדין לה' אז יהיה על כל גאה ורם ר"ל חטא הגאוה ורם יהיה על כל בהפלגת עונשו כי הגאוה גדולה מכל העבירות. ואמר על כל נשא ושפל ר"ל יותר על כל מי שהוא נשא ושפל יראה כאחד שזה עליון וגדול עונשו יותר ממי שהוא עושה גאוה פשוטה. והטעם כי הגאה הוא בגלוי ובנ"א נזהרים ממנו לא כן הנשא ושפל שהוא מרמה את הבריות דמחזיקים אותו לכשר ונזוקין בסבתו:
(נ"ז א') (למ"ק) הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק. והדקדוקים הן רבים עתה. זה יצא ראשונה מאי דקאמר ואין איש שם על לב דמאי שיאטיה הלב הכא. גם אמר ואנשי חסד נאספים לשון רבים:
וסיים מפני הרעה נאסף הצדיק לשון יחיד. ועוד מאי באין מבין דקאמר הכא מה צריך הבנה בזה. ויובן עפ"י מה שחקרו המפרשים דבמקום אחד אמרו דהצדיק שמת הוא לכפר על הדור ובמקום אחר אמרו כי מפני הרעה נאסף הצדיק שלא יראה ברעה העתידה לבוא. ותירצו כאן בשני צדיקים שלא יראו ברעה כאן בצדיק אחד לכפר על הדור. עוד ארז"ל בצדיק הנפטר בארץ ישראל אפילו שהוא יחיד אמרינן כדי שלא יראה ברעה דחשיב כתרי. עוד ארז"ל דצדיק שמת בחו"ל הוא מכפר על עירו דוקא אבל צדיק שמת בא"י הוא מכפר על כל העולם והטעם דידוע שא"י היא באמצע העולם ודמי ללב שהוא נותן חיות לכל הגוף בשביל שהוא יושב באמצע הגוף כן צדיק היושב בא"י שהוא אמצע העולם הוא נותן חיות לכל העולם שמכפר על כל העולם כמ"ש העם היושב בה נשוא עון. וז"א ה'צדיק אבד בהא הידיעה שהוא מדבר על צדיק שבא"י ואין איש שם על לב והכונה חוזרת על שאינם בני עירו שאומרים דמה לנו בצער הזה לספוד לצרה הרחק כמטחוי וסוברים שהוא מכפר על בני עירו דוקא והם לא יבינו שצדיק זה שבא"י הוא ג"כ לכפר על כל העולם וז"ש ואין איש שם על לב לדעת ולהבין דכמו שהלב נותן חיות לכל הגוף כן הצדיק הנפטר בא"י. ועוד זאת לא יבינו שזה הצדיק כאנשי חסד הנאספים שהוא כמו שנים. דהוא משום הרעה שלא תבא וז"ש באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק הזה. שאעפ"י שהוא אחד. שקיל כשנים ולא כאשר עלה על דעתם שהוא לכפר על הדור. ויובן עפ"י משל והוא משל לאדם שהיה לו טבעת זהב משובצת באבנים טובות ומרגליות לימים נפלה אבן אחד ממקום מושבה ונאבדה והיה האיש ההוא דואג עליה על שהיתה קבועה בחוזק ונאבדה ולימים נפל עוד אבן אחרת וכן השלישית והנה בעל הטבעת הלך לדרוש ולחקור מה הוא זה שהאבנים נופלות ואפילו שהם קבועות בטוב והלך אצל בקי ומבין ושאל אותו ואמר לו מחמת שהאבנים אלו צריך שיהיה מקום מושבם בכסף ולא בזהב. ובכסף הם קיימים כך היא סגולתם וכן עשה ונתקיימו. הנמשל הוא ידוע שזהב הוא מדה"ד כדכתיב מצפון זהב יאתה ומצפון תפתח הרעה וכסף הוא רחמים. לכן בעת שהיה רחמים בעולם היה קיום לעולם כאבנים הטובות אלו הצדיקים אשר הם יושבים בתקפם וגבורתם ולא נפלו ועכשיו שמה"ד מתוחה לכן אין מקום לאבנים טובות קיום והם נופלות ולז"א הכתוב ואנשי חסד נאספים באין מבין דייקא והם נופלים. ר"ל ע"ז צריך להיות בקי ומבין שמפני הרעה נאסף הצדיק היינו מפני הרעה הבאה מן הצפון אשר שם הזהב הוא מדת הדין אינו סובל הצדיקים וצריכים אנו לילך אצל הצורף שהוא הקב"ה דמצרף אותנו ולהשיב אותנו שיהיה הזהב קונה את הכסף שיהפך מדה"ד למדה"ר ולבכות על האבנים שכבר נפלו. ודוק:
למ"ק באו"א הצדיק אבד ואין איש שם על לב וכו' והוא בהקדים משל לחולה שנפל למשכב ג' ימים ראשונים הקיזו לו דם בוורידין של ראשו ושל זרועותיו ואחר כל ההקזות ועדיין לא נשתקע האש ומצפים עד יום ה"א או יום ז' שהוא עת הזיעה ועוד החולשה מתגברת עליו ורואים בו סימני מיתה וקרוביו בוכים עליו כי אינם יודעין מה יהיה בסופו והרבה בני אדם באים לבקרו ורואים שהוא נודד ממקום למקום זה אומר מכח שרוצה להזיע ואחר אומר זה סימני מיתה ושלחו אחרי רופא מומחה וכשבא הרופא שאל אם הקיזו לו דם והשיבו שהקיזו על ראשו ועל זרועותיו ושאל הרופא אם יש דם מן ההקזה והביאו לפניו והנה הוא נקרש ושפך הרופא מים חמים לתוך הדם עד שנתמסמס ושפך הרבה מים עד שלא נראה צורת דם ואז הבין הרופא שזה החולה יקום ולא ימות באומרו שאם היתה חולשה כ"כ לא היה מתמסמס הדם עד שלא יוכר מראהו וצוה לשומרו באותו הלילה שיכסוהו ולו יחם עד שיזיע שאם לא יזיע ימות. הנמשל אנו עם בני ישראל נקראים חולים כל ראש לחלי וכל לבב דוי ובפרט בעתים הללו ובעוה"ר הקזת הדם היא מיתת הצדיק כמובא בזוה"ק בפ' פינחס ובר"מ שם ובעוה"ר בימים האלו אנשי חסד נאספים והרבה תשב"ר ואין מבין ודם ההקזה אינו מכשיר אותנו עד שניתן לבנו לשוב לבכות על דמן והרופא נאמן הוא הקב"ה ולשפוך עליהם מים חיים הם הדמעות עד שלא יוכר הדם מרוב הדמעות ואז מתכפר. וזה מרומז במתניתין דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים. ר"ל דם הוא דמן של צדיקים אם נתערב במים שהספידו אותן ובכו עליהן. אם לא בכו עליהן בכדי שיתכפר ויש בו עוד מראה דם חייב לכסות ר"ל צריך להרבות עוד בכיה שלא יהיה ניכר האדמימות. נתערב ביין שהם ד"ת כד"א כי טובים דודיך מיין רואין אותו כאלו הוא מים כי דברי תורה חשובים כאלו הם דם דמעות וכאשר אנו נותנים מהם חמין על הדם ומתמסמס זה סימן טוב שירפא אותנו האלו"ת ואנו ממתינין עד יום ה' הוא חודש אב או זי'ן הוא חודש תשרי שתבא הזיעה אז יוצא לאור משפטינו קדוש. ואולם צריכין שלא לקרר את עצמינו מן המצות כי אם לחמם. דהיינו באש התענית ובמצות וד"ת לה' שיקבל דם הזבחים והעולות שנזבחו לכפרה ומרומז במתניתין כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ר"ל כל הזבחים שנזבחו שלא נתחייבו כליה ומתו בעון הדור ואנו אין משימין על לב. כשרים ועולין לגבוה. אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה שאין מכפרין עון הדור על שאין משימין על לב ומחשבה פוסלת ודוק:
(נ"ח י"ג) (למ"ק) אם תשיב משבת רגלך וכו' ויל"ד דהכתוב אין לו קשר ומשמעות אלא יובן עפ"י מה שפ' מרן בא"ח שאסור לילך בע"ש יותר משלש פרסאות כדי שיחזור מבע"י וימצא זמן להתעסק בסעודת שבת ואם ילך יותר חיישינן שיתעכב ולא יעשה צורכי שבת ז"ש אם תשיב משבת ר"ל מפני כבוד שבת רגלך שלא תלך יותר משלש פרסאות וזה בשביל עשות חפצך שתמצא זמן שתעשה חפצך ביום קדשי כל מה שתצטרך וזהו עשות וגו'. וש"ת מה אני צריך לעשות מתי שאבוא אוכל לעשות מה שאני צריך ואפי' דבר קל יספיק לי. לז"א וקראת לשבת עונג שאין מספיק מה שאתה עושה דברים קלים אלא צריך לעשות הרבה לכבוד השבת ולא בשבילך אני מצווה אלא בשביל השבת. וש"ת איך אפשר שאני אדם חשוב ואפגום בכבודי להתעסק בעצמי בתבשיל וכיוצא. לז"א לקדוש ה' מכובד כל הכבוד שאתה עושה הוא להקב"ה ואין פגם למי שיכבד למלך וז"א וכבדתו מעשות דרכיך. דהיינו חשיבות שלך. וש"ת ולמה אני צריך לזה אני אשב במקומי וכבודי. ואני מצווה לבני הבית והם יעשו לי רצוני. לז"א לא תמצא חפצך ורצונך בדיבור שיעשה ע"י אחרים כמו העושה בידו. וזהו ממצוא שלא תמצא כשתדבר דבר. עוד אפ"ל אז תתענג על ה' וגו' והוא עפ"י הקדמה מדרך העולם האורח מונע עצמו מלילך אצל בעה"ב מפני ד' סבות הראשונה שמא לא ימצא סעודה ראויה לכבודו ולא יערב לו לאכול. והב' שמא לא ימצא מקום לישב לפי כבודו ויוכרח לישב במקום גרוע ויפגום בכבודו. והג' שלא קדם טובה האורח לזה הבעה"ב מעולם ומאן דאכיל דלאו דיליה וכו' והד' שמא ישלח להזמינו עם אדם גרוע עבד או אמה ואין כבודו לילך עמו. והנה ידוע שלעתיד לבוא הקב"ה עושה סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן ושמא מונעין עצמן דהיינו מאיזה סבה מהסיבות הנז' לזה בא הפסוק לשלול כל הד' סיבות כנגד הא' אמר אז תתענג על ה' ר"ל סעודה שיש בה תענוג וכנגד הב' אמר והרכבתיך על במותי ארץ גן עדן אלהים. וכנגד הג' והאכלתיך נחלת יעקב אביך מנכסי אביך אתה אוכל ולא בתורת חסד. וכנגד הד' כי ה' דבר כביכול הוא יזמין אתכם ודוק: