אור ברסלב
אהבת עולם השכבות

אהבת עולם· רבי דוד יוסף פרחי

השכבות

חידות מת"ח אחד מערי תימן

זה הוא נוסח העתק ההשכבות מכתיבת יד ששמעתי בהר הלבנון של עי"ת בירות יע"א בכפר עאליה שסדרוה בלילי יום הכפו' בשנת צדיק כתמ"ר יפרח. כאר'ז בלבנו'ן בגי' והוא בהר הלבנון. בבית הכנסת שבנה אותו מכיסו מעלת הגביר המרומם אור יומם רודף צדקה וחסד, מחזיק כל בדק, אוהב התורה ולומדיה, כמהר"ר סי' עזרא ענזרות יצ"ו שזכה וזיכה את הרבים ה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים דשנים ורעננים הון ועושר בביתו. וצדקתו תהיה עומדת לעד אכי"ר:

והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם. כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשיך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. אז יבקע כשחר אוריך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. עם רב ושמואל יזכו לאותבא ועם אביי ורבא תתעדן נפשם מזיו השכינה במנוחה נכונה בישיבה עליונה במעלת קדושים וטהורים מאירים ומזהירי' וחלוץ עצמים וכפרת אשמים והרחקת פשע והקרבת ישע וחמלה וחנינה מלפני צור שוכן מעונה וחולקא טבא לחיי העולם הבא שם תהא מנת ומחיצת וישיבת הנפש השם הטוב כבוד מעלת הרב הגדול מעוז ומגדול מורינו ורבינו עטרת תפארת לראשינו ארי שבאריות חסידא קדישא ופרישא המקובל האלקי מוהר"ר ר' חיים ויטאל זיע"א, וגם נפש השם הטוב כבוד מע' הרב הגדול מעוז ומגדול מורינו ורבינו עטרת תפארת לראשינו חסידא קדישא ופרישא נעים זמירות ישראל מוהר"ר ר' ישראל נגארה זיע"א, וגם נפש השם הטוב כבוד מעלת הרב הגדול מעוז ומגדול מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו חסידא קדישא ופרישא אחד משיירי כנסת הגדולה המקובל האלקי ר' יאשיהו פינטו זיע"א, וגם נפש השם הטוב כבוד מע' הרב הגדול מעוז ומגדול מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו חסידא קדישא ופרי' המקובל האלקי העניו ר' משה גלאנטי הזקן זיע"א, וגם נפש בנו כבוד מע' הרב הגדול מעוז ומגדול מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו חסידא קדישא ופרישא העניו נעים זמירות ישראל המקובל האלק'י ר' מרדכי גאלאנטי זיע"א, וגם נפש בנו כבוד מעלת הרב הגדול מעוז ומגדול מורינו ורבי' ועטרת תפארת לראשינו חסידא קדישא ופרישא העניו ר' משה גאלאנטי זיע"א, וגם נפש בנו כבוד מעלת הרב המובהק מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו הדיין המצויין הנפטר בקצ"ש ר' יהונתן גאלאנטי זיע"א, וגם נפש השם הטוב כבוד מע' הרב הגדול מעוז ומגדול מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו אחד משיירי כנסת הגדולה ארי שבחבורה חסידא קדישא ופרישא סיני ועוקר הרים המקובל האלקי רב עץ חיים אבואלעאפייא זיע"א, וגם נפש השם הטוב כבוד מעלת הרב הגדול מעוז ומגדול מורינו ורבינו ועטרת תפאר לראשינו חסידא קדישא ופרישא המקובל האלקי ראשון לציון אחד משיירי כנסת הגדולה רב חנ"א אבואלעפייא זיע"א, וגם נפש השם הטוב כבוד מעלת הרב הגדול מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו החסיד העניו הדיין המצויין ר' יוסף דוד אבואלעאפייא זיע"א, וגם נפש השם הטוב כבוד מע' הרב הגדול מעון ומגדול מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו החסיד העניו ראש בית דין דמשק שסבל כמה ענויים קשים ומרים להצלת יש' ר' יעקב ענתבי זיע"א. וגם נפש כבוד מע' הרב הגדול מעוז ומגדול מורינו ורבי' ועטרת תפארת לראשינו החסיד העניו אחד משיירי כנה"ג ארי שבחבורה ר' אברהם ענתיבי זיע"א, וגם נפש מע' הרב המובהק מורינו ורבינו, ועטרת תפארת לראשינו, העניו ר' עזרא ענתיבי זיע"א, וגם נפש בנו כבוד מע' הרב הכולל מורינו ורבינו החסיד העניו ר' דוד ענתיבי זיע"א. וגם נפש השם הטוב כבוד מעלת הגביר המרומם השר והטפסר עושה צדקות ומחזיק לארבע ארצות, גומל חסדים עוזר לדלים שמו נודע בשערים החסיד העניו ח' חיים פרחי ה' ינקום נקמתו וזיע"א, וגם נפש השם הטוב כבוד מע' הג' המרו' השר והטפסר גומל חסדים עוזר לדלים שמו נודע בשערים גי' שלמה פרחי זיע"א, וגם נפש השם הטוב מעלת הגביר המרומם השר והטפסר גומל חסדים עוזר לדלים חונן אביונים מלביש ערומים גי' רפאל פרחי זיע"א, וגם נפת השם הטוב כבוד מעלת הג' המ' עושה צדקות גומל חסדים חונן אביונים גי' יוסף פרחי זיע"א, וגם נפש השם הטוב כבוד מעלת הרב המופלא וכבוד ה' מלא מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו החסיד העניו הדיין המצויין ר' שלמה יצחק הררי זיע"א, וגם נפש השם הטוב כבוד מע' הרב המו' וכבוד ה' מלא מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו סיני ועוקר הרים מרביץ תו' ברבים החסיד העניו ר' חיים רומאנו זיע"א, וגם נפש השם הטוב כבוד מע' הרב הגדול מעוז ומגדול מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו חסידא קדישא ופרישא אחד משיירי כנסת הג' העניו סיני ועוקר הרים ארי שבחבורה ר' חיים פאלאג'י זיע"א. וגם נפש בנו הרב המופלא וכבוד ה' מלא מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו חסידא קדישא ופרישא סיני ועוקר הרים העניו ר' אברהם פאלאג"י זיע"א. וגם נפש השם הטוב כבוד מע' הרב הגדול מעוז ומגדול מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו החסיד העניו המקובל האלק'י ר' אליהו סלימאן מני זיע"א. וגם נפש השם הטוב כבוד מע' הרב המובהק מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו חסידא קדישא ופרישא העניו ר' אברהם לארידו זיע"א. וגם נפש השם הטוב כבוד מע' הרב הגדול מעוז ומגדול מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו החסיד העניו סיני ועוקר הרים המקובל האלק'י ר' מרדכי לבטון זיע"א. וגם נפש השם הטוב כבוד מעלת הרב המופלא וכבוד ה' מלא מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו חסידא קדישא ופרישא העניו המקובל האלק'י ר' מרדכי עבאדי זיע"א. וגם נפש כבוד מע' הרב הגדול מעוז ומגדול מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו רב דמצרים בעל הנס זיע"א. וגם נפש השם הטוב כבוד מע' הרב המופלא וכבוד ה' מלא מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו החסיד העניו הדיין המצויין ר' אהרן יעקב בנימין זיע"א. וגם נפש השם הטוב הרב המובהק מאיר כברק מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו הדיין המצוין ר' משה שלטון זיע"א. וגם נפש השם הטוב כבוד מע' עטרת ראשינו מורינו ורבינו הר' המו' המקו' האלק'י הדיין המצויין ר' יעקב פרץ זיע"א וגם נפש כבוד מע' הרב המופלא וכבוד ה' מלא מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו הישיש הזקן העניו הדיין המצויין ר' יעקב בוקאעי זיע"א. וגם נפש כבוד מע' הרב הכולל בישראל להלל חסידא קדישא ופרישא הרביץ תורה ברבים המדוכה ביסורין העניו ר' אליאו כהן טראב זיע"א. וגם נפש השם הטוב כבוד מע' הרב המופלא וכבוד ה' מלא מורינו ורבינו ועטרת תפארת לראשינו חסידא קדישא ופרישא העניו הדיין המצויין המקובל האלק'י ר' שלמה סוכרי זיע"א. וגם נפש השם הטוב כבוד מע' השר והטפסר הג' המ' הח' השלם והכולל רודף צדקה וחסד עומד בפרץ אוהב התורה ולומדיה העניו סי' שמעיה אנגיל זיע"א. וגם נפש השם הטוב כבוד מע' הג' המ' הח' הש' והכולל רודף צדקה וחסד העניו סי' יוסף אליא זיע"א. וגם נפש השם הטוב כבוד מע' עטרת ראשינו וצ"ת השר והטפסר הג' המ' והמפורסם עושה צדקות גומל חסדים עוזר לדלים חונן אביונים תמיד עומד בפרץ הציל כמה נפשות מישראל החסיד העניו שמו נודע בשערי' סי' משה מונטפיורי תנצב"ה וגם נפש נות ביתו רבת המעלות אשת חיל הכבודה והצנועה המעוטרה הכשרה בנשי גומלת חסדים סי' יהודית תנצב"ה. וגם נפש השם הטוב כבוד מע' השר והטפסר הג' המ' והמפורסם שמו נודע בשערים עושה צדקות גומל חסדים עוזר לדלים ולאביונים ומלביש ערומים סי' בארון הירש תנצב"ה. וגם נפש השם הטוב כבוד מע' נות ביתו האשה הכבודה והצנועה המעוטרה הכשרה בנשים אשת חיל רבת המעלות עושה צדקות עוזרת לדלים ולאביוני' להחיות לנדכאים ולהחיות כמה נפשות מישראל בכל יום וכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא מעלת סינייורה קלארה תנצב"ה. וגם נפש השם הטוב כבוד מע' השר והטפסר גומל חסדים עוזר לדלים ולאביונים סי' גאלדשמיד תנצב"ה. וגם נפש השם הטוב כבוד מע' הג' המ' הח' הש' והכולל השקדן בתורה אוהב התורה ולומדיה רודף צדקה וחסד גי' אהרן הלוי זיע"א. וגם נפש אחיו הג' המ' הח' הש' רודף צדקה וחסד גי' נתן הלוי זיע"א. וגם נפש השם הטוב הג' המ' הנפטר בקצרות שנים גי' אברהם אהרן הלוי זיע"א. וגם נפש אחיו מע' הג' המ' הח' הש' והכולל אוהב התורה ולומדיה רודף צדקה וחסד השקדן בתורה המדוכה ביסורין גי' רפאל אהרן הלוי זיע"א. וגם נפש השם הטוב מע' הג' המ' רצ"ו גי' יעקב הלוי זיע"א. וגם נפש השם הטוב מע' הג' המ' הח' הש' הכולל רודף צדקה וחסד ירא אלהים הנב"ש סי' דוד הלל די פיג'וטו זיע"א. וגם נפש השם הטוב מעלת החכם השלם והכולל ירא אלהים גומל חסדים תמיד מתעסק בקדשים המדוכה ביסורין העניו אהרן ידיד הלוי זיע"א. וגם נפש השם הטוב מע' הג' המ' הח' הש' רודף צדקה וחסד ירא אלהים העניו המדוכה ביסורין סי' יעקב ענזרות זיע"א. וגם נפש אחיו הג' המ' רודף צדקה וחסד ירא אלהים סי' יוסף ענזרות זיע"א. וגם נפש אחיו הג' המ' סי' נסים ענזרות זיע"א, וגם נפש השם. הטוב מע' הג' המ' החה"ש והכו' רודף צדקה וחסד ירא אלהים העניו הזקן ישעיה אשכנזי זיע"א. וגם נפש השם הטוב מע' הח' הש' ירא אלהים הזקן יוסף מולכו זיע"א. וגם נפש השם הטוב מע' הח' הש' ירא אלהים יוסף רומאנו זיע"א. (יום תשעה טבת שנת צדיק כתמר יפרח אבד חסיד מן הארץ עי"ת בירות יע"א). וגם נפש השם הטוב כבוד מעלת הרב המו' וכבוד ה' מלא מורינו רבינו ועטרת תפארת לראשנו הישיש הזקן הדיין המצוין דורש ברבים מוהר"ר יעקב בוקאעי רוח ה' תניחינו בגן עדן זיע"א. וגם נפש השם הטוב כבוד מעלת הרב הכולל מרבין תורה ברבים חסידא קדישא ופרישא העניו המדוכה ביסורין ר' אליהו כהן טראב רוח ה' תניחם בגן עדן הם וכל מתי ישראל בכלל הרחמים והסליחות כן יהי רצון אמן:

שייך לפ' וירא ואברהם ושרה זקנים באים בימים. בהקדי' משארז"ל איש ואשה שזכו שם י"ה ביניהם אות יו"ד באיש ואות ה"א באשה ומע' האיש הוא יותר שש מדרגות מהאשה בכדי שהאשה תמיד תהיה נטפלת לשמוע דברי אישה וכאן ואברהם ושרה זקנים באים בימים וכפי הפשט השוה מעלתם וכבודם בערך אחד וצריך להיות מע' האיש יותר מהאשה אפשר על זה סיים הכתוב חדל להיות לשרה ארח כנשים כאז"ל שאברהם היה טפל לשרה בנבואה וזה שאמר הכתוב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה א"כ חדל להיות לשרה ארח כנשים כלומר כשאר הנשים שנטפלות לשמוע לבעליהן ודוק:

א"נ בא"א ואברהם ושרה זקנים באים בימים. בהקדים משארז"ל עשרה קבין שיחה ירדו לעולם ט' קבין לקחו הנשים וקב אחד לקחו האנשים ויש אומרים אפילו מחלק האנשים לקחו חלקם ועל זה קא מתמיה הקרא ואברהם ושרה זקנים התינח אברהם שבזכות עסק התורה דכתיב בה כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים וכתיב אורך ימים בימינה וכו' יזכה לאריכות ימים אבל שרה מהיכן זכתה כיון שהנשים דברניות. ע"ז ויהי כמשיב חדל להיות לשרה ארח כנשי'ם ותיבת כנשי"ם כזה כף. נון. שין. יוד. מם. בגימ' דברני'ת. כשאר הנשים סתם נשים דוברות ח"ו:

א"נ נשים גי' כ"ל דבריה'ם בהב'ל ורי'ק:

א"נ במיל'י דעלמ'א מאכ'ל לבו'ש. אלא שרה היתה מסגלת מצות ומעשים טובי' והיתה מגיירת גיורות להכניסן תחת כנפי השכינה בזה זכתה לאריכות ימים ושנים ודוק:

שייך לפ' חיי שרה (למ"ק) ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם פרש"י ז"ל בקע רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת. ושני צמידים רמז לב' לוחות. עשרה זהב משקלם רמז לעשרת הדברות שבהן. ולהבין מה צריך לשני רמזים אלו דשקלים ומתן תורה לכאן. נקדים מ"ש בספר אמרי נועם ז"ל על מה שאמר אליעזר ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת דמאי חסד שייך כאן וכי לא היה מן הנאות ליתן בתם לאברהם שהיה עשיר וגדול הדור. ותירצו דאליעזר היה ירא שלא יתנו אשה ליצחק שלא יכוו בגחלת הגזרה שנגזרה גלות לו ולזרעו כמ"ש ועבדום וענו אותם ולכן אמ"ל חסד ורצה לברר להם שהגלות אינו מתחיל מלידת יצחק אלא עד שעה שנכנסו ישראל למצרים שהוא רט"ו שנים לאחר לידת יצחק ואין לשום אדם אימה ופחד בענין זה וראיה לדבר ממה שנתנו ישראל מחצית השקל וממתן תורה. והנה אמז"ל ב' טעמים על מה שישראל נותנים מחה"ש טעם א' לפי שהיה ראוי שישבו ישראל בגלות ת"ל שנה כמנין שק"ל ולא היו שם רק רט"ו שנים כמנין חצי שקל לכך נותנים מחה"ש להשלים אותם רט"ו שנים שהיה להם להיות שם וזו היא כונת הכתוב ונתנו איש כופר נפשו דהינו מחה"ש שהוא כמנין רט"ו וכ"ת למה דוקא מחה"ש. לזה תירץ בפקוד אותם בשביל שפקדם קה"ז. טעם ב' למה שנותנים ישראל מחה"ש בשביל שגנבו את יוסף ומכרוהו בעשרים כסף אמר הקב"ה לפיכך יהיה כל אחד ואחד נותן מחה"ש עשרים גרה השקל ואיתא בפרקי ר' אליעזר שישמעאל לא קבל התורה משום שכתוב בה לא תגנוב והוא גונב ולפי"ז קשה כיצד ישראל קבלו את התורה והרי גנבו ליוסף אבל אפ"ל שכדין וכהלכה גנבו אותו משום דיוסף היה מדבר לה"ר וכמו דאיתא במדרש שאמרו שכנען דבר לה"ר ולכך נתקלל. אף יוסף דבר לה"ר לכו ונמכרנו לישמעאלים לעבד א"כ לפי"ז לא חטאו השבטים בגניבת יוסף וליכא למימר בשביל זה נתחייבו לתת מחה"ש אלא צריך לומר דטעם השקלים כטעם הראשון להשלמת הזמן כנז'. והשתא יתבאר כונת רש"י ז"ל דהנה אליעזר בההוא פחדא יתיב דשמא בתואל לא ירצה לתת בתו מפני צער הגלות לכך נתחכם אליעזר להודיעו שאין הגלות מתחיל מלידת יצחק ולכן נתן לו נזם זהב בקע משקלו רמז לו נגד שקלי ישראל שעתידין ליתן מחה"ש וטעם מחה"ש כדי להשלים על אותם רט"ו שנים שהיו ראוים להיות במצרים וא"כ מכאן מוכח שהגלות לא התחיל מלידת יצחק דא"ת התחיל מלידת יצחק למה צריך מחה"ש להשלים וא"כ לא תירא שבתך תסבול הגלות אבל עדין היה מתיירא אליעזר שמא ידחו אותו באמרם דלעולם הגלות מתחיל מלידת יצחק וטעם השקלים משום שעברו על לא תגנוב ומכרו יוסף והוא הטעם הב' לכך נתן לה הצמידים עשרה זהב רמז לו לעשרת הדברות שעתידין ישראל לקבל ואם איתא שהשבטים יש בידם עון על שגנבו יוסף ומכרוהו לא היה ראוי ליתן להם עשרת הדברות כמו שלא נתנו לישמעאל משום שהוא גונב. אלא ודאי שהשבטים מכרו את יוסף כדין מטעם הנז"ל ולפי"ז אי אפשר לומר שהשקלים משום מכירת יוסף כטעם הב' אלא מטעם הא' להשלים הזמן כנז' וש"מ שהגלות לא התחיל מלידת יצחק וא"כ אל תירא ואל תחת על בתך מן הגלות. ודוק:

למ"ק ויושם לפניו לאכול ויאמר לא אוכל עד אם דברתי דברי ויאמר דבר ויאמר עבד אברהם אנכי וכו' יובן עפ"י מ"ש רז"ל לתירוץ הפסוקים כתיב נצבים עליו כתיב והוא עומד עליהם. ותירצו כאן קודם אכילה כאן לאחר אכילה. פי' האורחים שמזמין להם הבעה"ב הם נצבים עליו ומסרבין ואינם רוצים לאכול כ"א אחר פיוס אבל אחר שאכלו אצל הבעה"ב אזי הבעה"ב נעשה עליהם נצב שכל מה שיאמר להם לעשות יעשה כמ"ש כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה ולכן כשהניחו לפניו לאכול בהאי פחדא יתיב אליעזר שפחד אחר שיאכל אין לו רשות לשנות מדבריהם ולכן אמר לא אוכל עד אם דברתי דברי שעתה קודם אכילה אני אוכל להשתרר עליכם. ויאמר דבר ויאמר עבד אברהם אנכי וכבר למדתי ממנו הענין ואח"כ היה בשעה שבאו האורחים היו נצבים עליו הוא נצב עליהם ודוק:

למ"ק ומגדנות נתן לאחיה ולאמה וכו' ויל"ד שקודם שנתן להם המגדנות אמרו לו הנה רבקה לפניך קח ולך וכשנתן המגדנות א"ל נקרא לנערה ונשאלה את פיה? ויובן עמ"ש רז"ל דפירות ארץ ישראל אין מוציאים אותם לחו"ל וקי"ל דכופין את האשה לצאת מחו"ל לא"י אבל מא"י לא"י אין כופין. ועפי"ז יבא על נכון הנה מתחילה קודם שיתן המגדנות היו סוברים לבן ואמו דפדן ארם חו"ל ולפיכך אמרו לו הנה רבקה וכו' דקי"ל בכי האי גוונא דכופין. אבל כשראו שנתן להם המגדנות שהם פירות א"י נתברר להם הדבר שארם נהרי' היא א"י דאל"כ כיצד הביא הפירות כפי מאי דקי"ל? אלא ודאי שהיא א"י לכך אמרו לו נקרא אותה ונשאלה דקי"ל מא"י לא"י אין כופין ודוק:

שייך לפ' ויצא (למ"ק) וירץ לבן אל האיש החוצה א העין וכו' בא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים. יובן בדרך הלצי והוא דידוע שפסיעה גסה נוטלת א' מת"ק ממאור עיניו של אדם וזה שרמז הכתוב וירץ לבן החוצה אל העין רץ בפסיעות גסות על חמדת הממון החוצה אל העין על מנת שתצא עינו מכל וכל ורמז לו ואנכי פניתי הבית וכו' והוא שדרך אנשים גדולים כשבאים להתאכסן אצל בע"הב. צריך לכבדם הבעה"ב ביותר מהצורך ולהוסיף משרתים לבית לכבודם כנהוג והאורח קודם נוסעו ודאי נותן למשרתים איזה מתנות. ולבן היה צר עין כידוע. לכן בתו' מוקדם הודיע לאליעזר שאנכי פניתי הבית וכו' ומה שתרצה אח"כ ליתן מתנות תנם לי ולא לאחר:

שייך לפ' שמות ותהר האשה ותלד בן ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו ג' ירחים. ע' לעיל בדף קנ"ג ע"ד ועוד אפ"ל בא"א שבא לרמוז על משה על העתיד והוא פסוק הנז' במ"ק בגי' פק"ד א"נ בגימטריא ביעקב. א"נ זה משה עלה השמימה לקבל שני לוחת הברית אשר מזה ומזה הם כתובים. זה משה רעיא מהימנא שעתיד להתפלל תקט"ו תפלות כדי ליכנס לארץ. א"נ זה משה רועה נאמן נולד ביום השבת ליהודים היתה אורה. זה משה תפלותיו עמדו לישראל ובטלה גזירת המן ונהפך הוא. זה משה רעיא מהימנא תפלותיו גנוזים לישראל לדר דרים. א"נ ומשה רעיא מהימנא בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת. א"נ זה משה רעיא מהימנא שזכה לאספקלריא המאירה וליקרא בעלה דמטרוניתא. א"נ זה משה רועה נאמן וראש אותיות מש"ה מיכאל שר הגדול שלמדו תורה. זה משה גזירת פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו זו היתה בגללך. זה משה מיד שנולד ראתה עמו השכינה תארו כמלאך אלהים ונולד מהול. זה משה הוא ניצוץ שת הבל גם ניצוץ מטטרון שר הפנים. זה משה שלקח העטרה מעל ראש המלך וישם אותה בראשו לפני כל השרים. זה משה שהרג את המצרי באמירה דוקא כפי דין תורה ויטמנהו בחול. זה משה קודם שהרגו ויפן כה וכה וירא שאין גר וצדיק עומד ממנו. זה משה ראה שאין מי יעמוד ויקנא לשמו יתברך להרגו ועמד הוא והרגו. זה משה אחר כל התפלות לא זכה ליכנס לארץ מכמה טעמים כמוסים. זה משה שעתיד להביא עמו מתי מדבר לארץ ישראל וגם מתי חוצה לארץ. זה משה שברח מאת פרעה הלך לארץ כוש והמליכוהו ארבעים שנה: א"נ משה היה תוארו כמלאך אלהים וראש אותיות של משה מטטרון שר הפנים. א"נ משה ראו אבותיו תוארו כמלאך אלהים ומלו אותו לשמנה ששון ושמחה. א"נ ואמרו ונחנו מ"ה מדת ענוה דכתיב והאיש משה עניו מאד מכל האדם. א"נ אפשר שרמזה באמרה כי טוב הוא ס"ת בגימ' י"ג שימצא בו י"ג מדות מכילן דרחמי. א"נ כי טוב הוא במ"ק בגימ' לב רמזה לל"ב נתיבות חכמה. א"נ ותהר וכו' עה"כ רמזה בהקדים משארז"ל עשרה שמות נקראו למשה. והם משה. ירד. חבר. יקותיאל. אבי סוכו. אבי זנוח. טוב. טוביה. שמעיה. נחמיה. במ"ק בגי' פק"ד עה"כ. ועפי"ז יבוא על נכון בתהלים פסוק ויקם עדות ביעקב וכו'. ויקם במ"ק בגי' משה. עדות במ"ק בגי' מושיע. ביעקב במ"ק בגי' לישראל זה הוא משה מושיע לישראל גואל ראשון הוא גואל אחרן דכתיב כימי צאתך מארץ מצרים וכו' ותורה שם בישראל שע"י תהיה קבלת התורה לישראל. ודוק:

(מהר' עמודיה שבעה ז"ל) איתא בפרקי ר"א פ' מ"ח וז"ל א"ר נתנאל ראוהו אבותיו של משה תוארו כמלאך אלהים ומלו אותו לשמונה עכ"ל. והנה יש לדקדק בזה מה לי אם הוא כמלאך אלהים. או לאו. וכי אם לא היה תוארו כמלאך אלהים לא היו מוהלין אותו לשמונה. והנה כבר ביארנוהו בעמוד הא' ברית אברהם ועתה באנו לחדש כאשר יורונו מן השמים והנה רבים זולתינו רצו לישב הענין על דרך משרז"ל משה נולד בשבת כי בו ביום שמת הוא נולד כמו שלמדו מפסוק בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ומיתתו היתה בשבת וא"כ גם לידתו היה בשבת ומשה נולד מהול ולא היה צריך מילה אלא להטיף דם ברית ואיתא ביו"ד סי' רס"ו מי שנולד מהול וא"צ אלא להטפת דם ברית מילה כזו אין דוחה את השבת. וא"כ היה מן הראוי שלא ימולו את משה להטיף בריתו ביום שמיני שהיה שבת ואפ"ה מלו אותו ולכך אתמר לגביה ומלו אותו לשמונה לרבותא. והנה דברים כאלה איך יעלו ח"ו על דעת שעמרם שהוא עמר נקי בלי חטא איך יעשה שלא כדין במקום שלא הותר ואין זה רבותא אלא זילותא שיחלל ח"ו השבת אחר שאינו דוחה אבל נ"ל ביאור הענין כי יש לנו לידע תחילה למה היה תוארו כמלאך אלהים והענין הוא שמשה איהו מטטרו"ן שר הפנים הרמוז בר"ת של מש"ה כמו שכתבו חכמי האמת ולכן ותראהו והנה נער בוכה ואמרו בזוהר שנער רומז אל מטטרו"ן הנקרא נער. ובזה יובן הענין כי איתא ביו"ד שם שכל ספק אם הוא חי אם לאו אין מחללין עליו את השבת ואין מילה דוחה שבת אלא על הודאי שיחיה כגון שהוא נולד לט' או לז' וכו' והנה בתרגום יונתן איתא בפסוק ותרא אותו כי טוב שמשה נולד לסוף ששה חודשים ותרא אותו כי טוב דאיהו בר קיימא עכ"ל. וקשה איך ידעו שהוא בר קיימא ואפי' אם נאמר שלסוף ששה חודשים דקאמר היינו רגע אחת או שעה תוך שבעה שאז אפשר לחיות. מ"מ אין לך ספק גדול מזה כי מי יוכל לכוין השעות בדברים כאלה שדרכה של אשה לטעות בכמה ימים או שבועות. וא"כ אחר שהיה ספק ואין כאן בירור אמיתי איך מלו אותו לשמנה שהיה יום שבת דהא אין ספק דוחה שבת. אבל קושיא ראשונה מה ראה לומר שתוארו כמלאך אלהים יהיה תשובה לקושיא שנית למה מלו אותו לשמונה ודחו שבת כי איתא בגלי רזייא והובא גם בילקוט ראובני בערך מילה סי' כ"ו וז"ל יש לשאול חנוך מטטרו"ן שהיה הולך בדרכי ישרים וקיים כל המצות למה נתגלגל באליעזר עבד אברהם כמ"ש בזוהר שאליעזר עבד אברהם הוא חנוך מטטרו"ן ותירץ לפי שעדין לא השלים חלקו בכל המצות שלא היה נמול כי המילה היה אברהם הראשון שנצטווה עליה ולכן הוצרך להמתין עד שבא אברהם שנצטווה על המצות ומל את עצמו ויליד ביתו ומקנת כספו דא אליעזר עכ"ל. והנה מזה נולד לנו ספק גדול על גלגול מטטרו"ן במשה כנ"ל אחר שבהיותו באליעזר קיים גם מצות מילה ואינו חסר לנפשו מכל התרי"ג מצות וא"כ מה היה צריך להתגלגל במשה כי זו תכלית גלגול הצדיקים לקיים מה שנחסרו ממצותם בחייהם והוא כבר קיימה. ונ"ל לתת תשובה מספקת ובזה יתורץ המסרה שכתוב ד' פעמים הלוך חדא גבי אברהם הלוך ונסוע. ואידך הלוך וגדל. הלוך וחסור. הלוך ושוב. כי הביא האר"י זלה"ה וגם בעל שורש ישי וזכרו החסיד בעל שני לוחות הברית בפ' כי תצא שהאדם מוכרח להתגלגל אפילו אלף פעמים להשלים המצות כי האדם בצאתו לאויר העולם יוצא נשמתו בתרי"ג מצות כמו שהגוף בשס"ה גידין ורמ"ח איברים שהם תרי"ג וכל זמן שלא קיים אותם האדם כתיקונן ממש אע"פ שקיימם אלא שלא היו כדת וכהלכה מוכרח להתגלגל עד שישלים חוקו ואז חוזר אל מקומו הראשון שהיה אהלו בתחילה ואיתא בזוהר חדש פ' לך לך שכל ענין אברם הוא רומז אל הנשמה בצאתה לזה העולם אומר לה הקב"ה. לך לך מארצך וכו' ואעשך לגוי גדול אם תזכה במצות ואז אברם הלוך ונסוע שהנשמה הולכת ומשוטטת בעולם ולכך נקראת אברם שהוא ב' מילות אב רם כי הנשמה היא אב לגוף ורם שהיא ממקום רם חוצבה מתחת כסא הכבוד ע"ש דברים נפלאים. וז"ש הלוך ונסוע ר"ל אברם שהוא הנשמה כאשר היא הולכת לזה העולם ונוסע אז היא הלוך וגדל כי היא מוכתרת בכל מיני מצות התלוים בנשמותיה תרי"ג מצות נגד תרי"ג איברים וגידין ויוצאת כמלך בגדולתו שאין חסר כלום וא"כ במשך זמן הבלי העולם הלוך וחסור ר"ל שנחסר מלקיים איזה מצות ומאי תקנתיה אז הלוך ושוב ר"ל שמוכרח לילך למיתה שאין הליכה אלא מיתה ואח"כ ישוב לזה העו' בסוד הגלגול כמה פעמים אפי' אלף עד שישלים מה שהחסיר מתרי"ג מצות. ומשה"כ הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר משמע שהגלגול אינו נוהג אלא ג"פ. ע"ש בשני לוחות הברית תירוץ לזה. וא"כ זה ג"כ תשובה ניצחת למה שהקשינו לעיל למה נתגלגל מטטרו"ן במשה כי אע"פ שקיים כבר כל המצות אפי' מצות מילה. מ"מ לא היה קיום מצוה זו כתיקונה כי התורה צותה דוקא למול לח' ימים וזו היא עיקר מצותה. ואליעזר עבד אברהם נימול לעת זקנותו ולכך היה ההכרח להתגלגל במשה להיות נימול לח' ימים. ואל תשיבני דא"כ למה נתגלגל כלל באליעזר אחרי שלא היה כתיקונה. וי"ל שגנאי היה לו לעמוד בהיכל המלך בלי מילה ולפיכך אחר שכבר התחילה להתפשט מצוה זו בישראל ונתקן עתה כל מה שהיה באפשר ואח"כ במשה נתקן לגמרי. והנה בזה נבא אל ביאור מאמר הנז"ל וה"ק ראו אבותיו של משה תוארו כמלאך אלהים ומלו אותו לח'. ר"ל דבשלמא אם לא היה תוארו כמלאך אלהים לפרסם לכל שהוא מטטרו"ן שר הפנים כנז"ל בודאי לא היו מלין אותו לח' כי אותו יום שמיני היה שבת ומשה ספק בן ששה או בן שבעה וכל ספק אין דוחה שבת אבל אחר שראו שתוארו כמלאך אלהים ולפי שהוא מטטרו"ן שר הפנים והיה קשה להם למה הוא בא עתה לעולם אם כדי לקיים מצות מילה מה שלא קיים הרי בהיותו באליעזר קיימה וצ"ל שבאליעזר לא קיימה כתיקונה שלא נימול לח' ימים ובא עתה להיות נימול לח' ימים ואם איתא שהוא לאו בר קיימא מפני שכל עיקר ביאתו לעולם אינו אלא להיות שהוא נמול לח' שהוא שבת לפיכך הלכו ומלו אותו לח' אבל אם לא היו רואין בו שתוארו כמלאך אלהים ודאי היה ספק אצלם אם הוא בר קיימא אם לאו ומספק לא היו דוחין את יום השבת והיו מלין אותו אחר שבת שהוא יום תשיעי ללידתו. [ע"כ מהרב עמודיה שבעה ז"ל]:

[מהרב מעיל צדקה ז"ל] ויבואו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען וישק את צאנם. נודע מכאן כח החסד שבעבור החסד שעשה עמם הזמין לו הקב"ה לצפורה בת זוגו והיא תאומתו כי משה היה הבל וקין היה יתרו שהרגו על התאומה היתירה שנולדה עמו וצפורה היא התאומה עכשיו חזר לו תאומתו כנודע ומי גרם למשה דהיינו הבל לחזור בידו תאומתו אחר כמה שנים החסד שעשה עמהם דכתיב ויאמר אל בנותיו ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם ופירש"י ז"ל שמא ישא אחת מכם כמה דאת אמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל. ואפשר שע"ז נקראת צפורה כאילו אמר פרחה כצפור מיד קין שנטלה בעל כרחה ובאתה ביד בעלה האמיתי שהוא משה דהיינו הבל בעלה הראשון ומי גרם להשלים הדברי ולקרבם אל שרשם כח החסד שהרי בעבור החסד שעשה להושיען בא לכלל זה כמדובר:

(מהרב הנז') שייך לפ' וארא במדרש פ' וארא ע"פ למה משה ואהרן וכו' אתם למה ודברכם למה. לזה יובן דידוע מה שחקרו המפרשים ז"ל דאיך יצאו ישראל קה"ז ומכלל התרוצים דזמן השעבוד התחיל מלידת יצחק והרב פ"ד ז"ל עלה ונסתפק אם האבות יצאו מכלל ן' נח או לא ורצה לפשוט מדאמר לו הקב"ה לאברהם קום התהלך בארץ לארכה וכו' שיקנה אותה מדין חזקה וכו' ואם נאמר דלא יצאו מכלל ן' נח איך יקנה אותה מדין חזקה הא קי"ל דעכו"ם אינו קונה בחזקה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וכפי"ז לא סליק שפיר התירוץ דהשעבוד התחיל משנולד יצחק שהרי הגזרה היתה בארץ לא להם וכיון דקנה אברהם איך היתה אל"ל וכיון שכן צ"ל שהאבות לא יצאו מכלל ן' נח ולא קנו את הארץ ושפיר הוי משנולד יצחק ובארץ ל"ל מיקרי. עו"נ שהבטיח הקב"ה ליעקב שהוא בעצמו ירד ויגאלם שנאמר אנכי ארד וכו' ואנכי אעלך וכו' ומהאי טעמא סירב משה ע"ה בשליחותו ואמ"ל מי אנכי כי אלך אל פרעה. הכונה דאת אמרת אנכי אעלך וכו' ולא ע"י שליח והשיבו הקב"ה לך ואשלחך דשלוחו של אדם כמותו וידוע דמאי דאמרינן דשלוחו של אדם כמותו. הוא דוקא בישראל אבל בגוי אין שליחות לגוי. וא"כ נבא אל הבא'ר והוא דקשה ליה הקושיא הנז' דאיך באו משה ואהרן לגאול את ישראל קה"ז דממ"נ דמה נאמר לתרץ לזה משנולד יצחק התחיל השעבוד א"כ צ"ל דהאבות לא יצאו מכלל ן' נח דבארץ לא להם בעינן וליכא וא"כ איך באו משה ואהרן לגאול את ישראל בשליחות הא אין שליחות לגוי. לז"א אתם למה איך באתם לגאול את ישראל בשליחות.

מה תאמרו שלוחו של אדם כמותו א"כ דין ישראל יש לכם. ובה אתם נלכדים ודבריכם למה אשר אמרתם להוציא בנ"י והא עדין לא נשלם הזמן ואין לכם לומר דמשנולד יצחק התחיל השעבוד כדבריכם שיצאתם מכלל ן' נח לא יכון תירוץ זה וכאמור ודוק: (מהרב הנז') שייך לפ' בא וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים. ופירש"י ז"ל וישאילום אף מה שלא היו שואלים הם היו נותנין להם היו אומרים אתה אומר אחד טול שנים ולך ע"כ. באופן שעשו המצריים חסד להשאילם גם מה שלא היו שואלים. ונראה דהחסד הזה גרם להם שהשליכם הים חוצה וזכו לקבורה כאז"ל על פסוק נטית ימינך תבלעמו ארץ והוא מדה כנגד מדה כי כיון שהמים הסיר מלבושם מעליהם ונשארו ערומים שנאמר וברוח אפיך נערמו מים מלשון ערום לכן הוציאם הים חוצה במאמר הבורא כדי לכסותם בארץ על החסד שעשו עם ישראל להשאילם מלבושים לכסות עליהם ראה כח החסד. וז"א כפי דרוש זה וינצלו לשון הצלה כלומר ע"י ששאלו ישראל ממצרים כלים ושמלות וישאילום יותר ממה ששאלו ויצילו את מצרים שלא נשארו ערומים בלי קבורה משום שע"י החסד הזה זכו לקבורה כמדובר ונמצא שוינצלו את מצרים שלא יהיו בלי קבורה: (מהרב הנז') שייך לפ' יתרו ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלהים. הבט וראה מה שדרשו רז"ל במדרש ויבא אהרן כל זקני ישראל. הה"ד שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו וכו' דהנה הוקשה למדרש דמה ריוח יש להטיל לחם אחד על פני המים מאחר שבזמן רב אינו מוצא כי אם אותו הלחם בלבד ולתקן זה הקושיא דריש הפסוק ביתרו עם משה והוא כי יתרו עשה חסד עם משה ונתן לו לחם בינו לבין עצמו אך יתרו מצא הלחם עצמו ברוב ימים שהם הזקנים שבאו לאכול עמו וזהו ברוב הימים תמצאנו כלומר עם האנשים נכנסו ברוב ימים שהם הזקנים תמצאנו שהוא כבוד גדול. ראה כמה הוא גדול החסד שבעבור חסד של פת לחם שנתן יתרו למשה מצא אותו לחם בכבוד גדול לאוכלו עם זקני ישראל שהם ברוב הימים לפני האלהים וגדולה מזאת תמצא בכח החסד בענין זה של יתרו. שבעת שבא הוריד לו הקב"ה מן כנגד כל ישראל עיין בילקוט והוא להראות על כח החסד עד כמה מגיע שהוא נתן למשה לחם. ובעבור לחם זה הוריד לו הקב"ה לחם מן השמים כנגד כל ישראל והוא ג"כ ללמדך שאל יאמר הנני נותן פת לחם לעני והוא דבר מועט מה שכר יתן לי הקב"ה על דבר מועט כזה וטועה הוא לפי שאותו פת לחם עצמו דבר מועט הוא אבל פעולתו רב עד אין חקר משום שמחייה אותו ומוליד בנים ובנות וממלא את העולם ונמצא דבר גדול נתן לו משום דחיים נתן לו. ולכן לרמוז לזה הוריד ליתרו שיעור מן שהיה יורד לכל ישראל לרמוז שע"י אותו פת לחם שהאכילו כאילו גרם לעולם מלא וכאילו הוא גרם בגאולת ישראל ושיבואו לאכול מן במדבר בהיות הוא גרם בחיות גואלם מרע"ה זיע"א א"כ ראה העושה חסד אפילו בדבר מועט מה גורם ומה שכרו כ"ש וק"ו לרודף צדקה וחסד כל היום. (ע"כ מהרב מעיל צדקה ז"ל) שייך לפ' משפטים (מהרב עמודיה שבעה ז"ל) איתא בציוני וז"ל כשעלה משה למרום אמרו המלאכים מה אנוש כי תזכרנו וגו' תנה הודך על השמים. אמר משה והלא מיכאל אחד מהשרים הראשונים נתנו לו חלב ובשר ואכל ע"כ, והנה מאמר הזה הביאו ג"כ בשוחר טוב ושם משמע שהקפיד הקב"ה על כלם שאכלו שהרי שלשה אנשים אכלו אצל אברהם מיכאל וגבריאל ורפאל ואמר הקב"ה שדבר כזה אפילו תינוקות של בית רבן יודעין שכתוב לא תבשל גדי בחלב אמו ואתם אכלתם בשר בחלב שנאמר ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם וקשה א"כ למה השיב משה והקפיד ביותר על מיכאל ולא זכר גם את גבריאל ורפאל ובריקנטי בפ' זו הביא ג"כ מאמר תמוה וז"ל כשאמר לו הקב"ה למשה לא תבשל גדי בחלב אמו ופירש לו בשר בחלב. אמר משה תן לי רשות לכתוב בשר בחלב א"ל כתוב לך את הדברים האלה. וקשה מה הקשה משה ומה השיבו הקב"ה אבל נ"ל לבאר שני המאמרים כאחת כי מביא שם בשוחר טוב מה שאמר הכתוב כתוב לך מלת לך בא למעט המלאכים שלמעלה מיניה כתיב לא תבשל גדי בחלב אמו וסמיך ליה כתוב לך ר"ל מי גרם לך לכתוב התו' לא המלאכים משום לא תבשל גדי בחלב אמו שעבר המלאכים על זה ובגמ' דחולין פרק כל הבשר מקשה מנא הני מילי דלא תבשל גדי בחלב אמו כל בהמה במשמע דילמא גדי דוקא ותירץ ר' אליעזר דאמר קרא גבי יהודה וישלח יהודה את גדי העזים כאן גדי עזים הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפילו פרה ורחל במשמע וליליף מניה כתיב קרא אחרינא גבי רבקה ואת עורות גדיי העזים הלבישה כאן גדי העזים הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפילו פרה ורחל במשמע ולילף מיניה הוו להו שני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין הניחא למאן דאמר אין מלמדין. אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר ע"כ. והנה לפי דעת המקשה בגמ' דבעי לאוקומי שלא תבשל גדי דדוקא הוא אבל שאר בהמה לא הזהירה תורה ודאי היו המלאכים ראוים לקבל התו' אע"פ שאכלו אצל אברהם בשר בחלב כי שם לא גדי היה אלא בן בקר אבל לפי מסקנת הגמ' לא היו ראוין המלאכים לקבל התורה והנה מיד בקבלת התורה כשניתנה לישראל גם מי שלא ידע מסקנת הגמ' היה יכול ללמוד מעצמו שלא תבשל גדי לאו דוקא כל בהמה במשמע דאל"כ לא היו ישראל מקבלים התורה אלא המלאכים. וזה היה הויכוח בין הקב"ה ומשה כי הקב"ה אמר למשה לא תבשל גדי בחלב אמו ופירש לו בעל פה בשר בחלב ר"ל אל תחשוב שגדי האמור כאן דוקא הוא ושאר בהמה מותר בחלב אלא פירושו הוא בשר בחלב דהיינו כל בשר שבעולם. אמר משה רבש"ע תן לי רשות לכתוב בשר בחלב כי פן ואולי יטעו הבריות לומר שגדי דוקא הוא והשיב לו הקב"ה כתיב לך לך דייקא ולא למלאכים ואם איתא שגדי דוקא הוא וא"כ למה לא קבלוה המלאכים אלא ודאי שגדי האמור כאן כל בהמה במשמע ובודאי שלא יטעו הבריות כי אחר שמלת לך בא למעט המלאכים ודאי יבינו שכל בהמה במשמע. והנה גם לפי מסקנת הגמ' שמוכח מינה שלא היו המלאכי ראוים לקבלת התורה אינו אלא למאן דאמר שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין אבל למאן דאמר מלמדין מ"מ היו ראוים לקבלת התורה. והנה שמאי והלל פליגי בגמ' דקדושין וסבר שמאי שני כתובים הבאין כאחד מלמדין והלל סבר אין מלמדין. ואיתא בזוהר ובתקונים שני מלאכים פליגי ברקיע מיכאל וגבריאל והם כנגד הלל ושמאי הלל נגד מיכאל וגבריאל כנגד שמאי והמכריע ביניהם הוא אוריאל כבר כתבנו לעיל על טעם זה ע"ש ונ"ל שזה היה הויכוח בין משה ומלאכים כשעלה לקבל את התו' אמרו המלאכים תנה הודך על השמים כי המלאכים אע"פ שידעו שאכלו בשר בחלב ולא קיימו התורה מ"מ לא נמנעו עצמן ממנה כי באו בטענה דמה שאמר הכתוב לא תבשל גדי דוקא הוא אבל שאר בהמות לא אסרה תורה והוא כדעת המקשה בגמ' וע"כ אמרו תנה הודך על השמים והשיב משה והלא מיכאל אכל בשר בחלב. ר"ל דבשלמא אגבריאל ורפאל לא קשיא מידי דיש לומר שאצלם היא טענה ברורה. אע"ג שיש לדחות טענתם כתירוץ הגמ' מדכתבה רחמנא גבי יהודה ורבקה גדי עזים. משמע שכל מקום שנאמר גדי סתם הכל במשמע דיש להם להשיב כדעת המקשה בגמרא דילפינן מינייהו לכל מקום אע"פ שנאמר גדי סתם עזים דוקא הוא דמה אית למימר כתי' הגמ' מאחר דהם שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין. אין זה תשובה לגבייהו דהא גבריאל איהו שמאי דסבר שני כתובים הבאין כאחד מלמדין. וגם רפאל אפילו שלא מצאנו דסבר כן מ"מ במקום דפליגי שני תנאים יש כח ביד כל להחזיק איזה טענה שלבו נוטה אליה והיה סבר כמ"ד שני כתובים הבאין כאחד מלמדין אבל מיכאל דאיהו הלל דסבר בכל מקום שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין וא"כ ודאי הוא דמה שאמרה תורה גדי סתם לאו דוקא הוא וכל בהמה במשמע וא"כ עליו גדלה התמיה איך אכל בשר בחלב ודוק: (למ"ק) איתא במדרש שאל תנא אחד את חברו מקושש מי היה א"ל וכי מה עשה תולש הוה. או מעביר הוה א"ל תולש הוה. א"ל א"כ מקושש זה צלפחד והוא תמוה. ויובן דאיתא במדרש ויהיו בני ישראל מלמד שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחיללה. והנה אם מקושש מעביר הוה ליכא למימר דהיה זה קודם מת"ת דשבת במרה אפקוד והא איתא בתוספתא בשבת בפרע"ק דקודם מת"ת לא אפקידו אכל אב של הוצאה למ"ד אתחומין לא אפקוד ומעביר בכלל אב של הוצאה. אלא ודאי היה אחר מת"ת והיה זה המעשה בשבת שניה לצוואת ההוצאה שנצטוו בשעת מת"ת וא"כ ליכא למימר דמקושש זה צלפחד. דקשה דא"כ איך אמרו בנות צלפחד אם כבן אנו נירש. ואם לאו תתיבם אמנו. הא איתא ברש"י ז"ל בפרק רע"ק מדבר פארן שפרו ורבו ישראל עליו ופרש"י ז"ל בשעה שאמר הקב"ה לישראל שובו לכם לאהליכם נתעברו אשת כל אחד ואחד וילדו זכרים ופירש מהרש"א ז"ל הוא שאמר שובו לכם היה ברכה ולא הפילה שום אשה. וא"כ דאשת מקושש נמי ילדה כר שנתעברה בשעת מת"ת ומקושש חילל שבת שניה ונהרג נמצא נולד הבן אחר מותו ואיתא בנדה תנוק בן יום אחד פוטר מן החליצה ומן היבום וא"כ היאך אמרו ואם לאו תתיבם אמנו והא פטרה הבן הנולד אחר מיתת אביו. אלא ודאי דמקושש לאו צלפחד. אבל השתא דאמר ליה תולש הוה נמצא חילל שבת שניה דמרה והוא קודם מת"ת וא"כ בשעת מת"ת כבר מת ולא נתעברה אשתו א"כ שפיר י"ל דמקושש זה צלפחד ודוק רבני אשכנז ר"ץ ז"ל:

(מהרב ר' אליהו כהן ז"ל) איתא במדרש הובא בספר פר"ד דרוש כ"ג וז"ל מעולם לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבתות של חול עכ"ל. קשה להולמו מה כיוין באמרו בשבתות של חול כאילו יש שני מיני שבתות בישראל שבתות של חול לחוד ושל קודש לחוד. ונראה בדרז"ל שלא גלו ישראל מארצם עד שחללו את השבתות דכתיב ראיתי ביהודה דורכים בגתות בשבת ע"כ ובא להודיענו כאן שאפילו באותם שבתות שעשו להם חול עם כל זה לא זזה שכינה מישראל אפילו באותם שבתות של חול. א"נ בדרז"ל מי שהולך בדרך ואינו יודע אימתי שבת ח"א שישבות באותו יום שעומד בו ומונה ששה וישבות וכך מונה והולך עד שיגיע לישוב וחד אומר מונה תחילה ששה ימים וישבות בשביעי וכו' והנה בא להשמיענו המאמר הזה שאפילו בשבתות כאלו שה שבתות של חול עכ"ז לא זזה שכינה מישראל. א"נ בדרז"ל במדרש שמשה רבינו ע"ה שאל מפרעה שישבתו ישראל יום אחד בשבוע מעבודתם וכיוין שיהיה יום שבת וכו' וישראל היו שובתים אותו יום לא משום שבת שהרי מה אלו עובדי ע"ז אף אלו אלא היו מכוונים לנוח מעבודתם. לזה אמר כאן שאפילו בשבתות של חול דהיינו שבתות של מצרים שהיו שבתות של חול שלהם כחול יחשב כי לא היו מכוונים לשום קדושת היום עכ"ז לא זזה שכינה אז מישראל באותו זמן. א"נ ידוע שיש מקומות בעולם שהיום ארוך ועולה עד תשע עשרה שעות או יותר עיין בצפנת פענח למהרימ"ט ז"ל בפר' בראשית שגם במקומות אלו ימנו ששה ימים מאלו הארוכים וישבתו בשביעי ואע"פ שהשבת שם יבא בימי חול של מקומות אלו שהיום י"ב שעות. לזה אמר שמעולם לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבתות של חול שהם באותם המקומות שהשבתות באים באחד הימים של חול כמדובר. א"נ במקדש שני שגברו היונים על ישראל והיו מבטלים מהם מילה ר"ח ושבת עד שגברו החשמונאים וגם בגליות ושמדות וכן במקומות שיש אנוסים שעושין השבתות חול עכ"ז מעולם לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבתות של חול כלומר שהשבתות היו עושין אותם חול. א"נ שבתות הבאים בתוך המועדים הם קודש קדשים ומוסיפים קדושה לישראל המשערים בכפלים שנצטרף קדושת שבת וקדושת יום טוב יחד. ושבתות שבשאר ימות השנה נקראים שבתות של חול כלומר שבאין בימי החול היינו בשאר ימי השנה כמדובר ואפילו באותם שבתות לא זזה הכינה מישראל אע"פ שאין בהם תוספת קדושה כמועד ושבת דמוסיף קדושה לישראל כדפרישית. א"נ השבתות שהיו ישראל משמרים בזמן שבית המקדש קיים באמת היו נקראים שבתות של קודש אבל שבתות שבחוצה לארץ ארצות העמים מלאות גלולים נקראים השבתות שבתות של חול וקאמר שם פי' בשבתות של חול הוא שבתות חוצה לארץ שהוא חול לא זזה שכינה מישראל. א"נ אפילו בשבתות של חול שהם כל יום שביעי מאדם הראשון עד מתן תורה שהי שבתות של חול שלא היו נוהגים בהם קדושת שבת על שלא היו יודעים מציאותו של שבת עכ"ז לא זזה שכינה מישראל באותם שבתות של חול יען היו עתידין לקבלו. א"נ איתא בזוהר תלמידי חכמים נקראים שבתות וימים טובים וכו' וידוע שת"ח הם משכן לשכינה לזה אמר מעולם לא זזה שכינה אפילו בשבתות של חול שהם הת"ח שנקראים שבתות אבל אינן שבתות ממש כפי האמת אלא שבתות של חול שאפילו בימי החול נקראים שבתות לא זזה שכינה מהם שהרי הם מרכבה לשכינה. א"נ כתיב שכח ה' בציון מועד ושבת שהיה בכעס עם ישראל מעולם לא זזה שכינה מישראל אפי' בשבתות של חול היינו אותם שבתות שנשכחו מהם ונעשו חול. א"נ כתיב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ופרז"ל שהם החודשים והמועדים שבדו מלבם לע"ז ובא לומר שמעולם לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבתות של חול היינו השבתות והמועדים שעשו לע"ז שהמועדים נקראו שבתות כנודע והכונה שלא זזה שכינה מישראל אפילו באותם שבתות של חול שהיו מכוונים להכעיסו לפי ששוכן אתם בתוך טומאתם. א"נ מעולם לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבתות של חול שעושים אותם חול באכילה ושתיה להנאת גופם דוקא ולא משום קדושת שבת כלל שהרי שלחנם מלאו קיא צואה בלי מקום עכ"ז גדול הוא השבת דכיון ששובתים בשביעי שכינה עמהם, א"נ יום שביעי נקרא שבת באמת ושאר ימי השבוע קראים שבתות יען מזכירים עליהם שם שבת כמו שני בשבת שלישי בשבת רביעי בשבת וכו' אך הם שבתות של חול שאין בהם קדושה ובא לומר שמעולם לא זזה כינה מישראל אפילו בשבתות של חול שהם ימי השבוע ואע"פ שאין ישראל קונים מהם קדושה כיום שבת עכ"ז שכינה עמהם א"נ בהיות שמוסיפים מחול על הקודש ואותה הוספה נקראת שבת אפילו שהוא חול ואמר שמעולם לא זזה שכינה מישראל אפי' בשבתו של חול דהיינו ההוספה שהיא שבת בחול וקמ"ל דקדושת שבת יש בהוספה ושכינה שורה על ישראל כשבת עצמו. א"נ בדרז"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וידוע מרז"ל לקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ולא נעלם ממנו שע"י דברים אלו נמשכת השמחה בלבו של אדם והשמחה מביאו לידי רוח הקודש ששורה עליו שכינה על דרך ויהי כנגן המנגן הילכך צוה יצחק אבינו ע"ה לעשות לו מטעמים להמשיך השמחה כדי שתשרה עליו שכינה למה שהיה צריך לברך לעשו כמו שפרז"ל וכפי זה העושה שבתותיו חול אין שמחה ואין מציאות שתשרה עליו שכינה ובא ללמדך שמעולם לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבתות של חול כלומר בשבתות שעושה אותם חול מתוך דוחקו. א"נ על פקוח נפש מחללין את השבת החמורה וגם ימים טובים שנקראים שבתות עכ"ז יו"ט שני לגבי מת כחול שויוהו רבנן ואמר מעולם לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבתות של חול שהם אותם שבתות ומועדים שמחללים על פקוח נפש שנעשין חול ולא אמרינן שהוא כמתענה בשבת שמותר לו ועכ"ז ליתיב תענית לתעניתו. אלא כאן שכינה שורה עליו דמצוה רבה הוא עושה ואדרבא זהו שמירתו דכתיב שומר שבת מחללו אינו אומר מחללו אלא מחללו לרמוז שפעמים שמירת שבת הוא לחללו דהיינו לפיקוח נפש וראוי שתשרה עליו שכינה. א"נ השמיטות נקראין שבתות דכתיב שבת שבתון יהיה לארץ וידוע שענין השמיטה הוא להודיע כי יש אדון בעולם כי לו כל הארן כמו שפחז"ל והיה ראוי מכיון שבטלו ישראל שמיטה שלא תשרה עליהם שכינה מדה כנגד מדה יען שהם הורו בבטול השמיטה שאין אדון לארץ ח"ו בדין הוא שיתעלם מהם ולא תשרה עליהם שכינה לגיהנם.

ואמר שמעולם לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבתות של חול היינו בזמן בטול השמיטות שנקראין שבתות שעל עון זה גלו דכתיב והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם וכו' יען לא נהגו קדושה בשמיטות ועשו אותן חול ועכ"ז לא זזה שכינה. א"נ ע"פ דאיתא בספרי הביאו הילקוט ש פ' ראה ונתנו ה' אלהיך בידך אפילו בשבת ע"כ. והכונה שבא האויב להתחיל להלחם מותר לך להלחם עמו להציל את נפשך ונתנו ה' אלקיך בידך אפילו בשבת כי לא יהיה לך עון חילול שבת לפוקה ולמכשול שתמסר ביד אויבך אדרבה הם נתונים בידך אע"פ שעשית השבתות חול מסבת פיקוח נפש.

לזה אמר מעולם לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבתות של חול היינו שבתות של מלחמה שעושים אותו חול להלחם עם אויבים להנצל מהם דמצוה אתה עושה לחללו על פיקוח נפשות. א"נ בדרז"ל במסכת פסחים ד"ן:

שפל ונשכר דלא עביד כולה שבתא ולא עביד במעלי שבתא וכו' ופרש"י ז"ל ואע"ג דלא לשם מצוה מכוין מצוה שלא לשמה מיהא הוא ע"כ. אמר רבא הני נשי דמחוזא וכו' ועל זה אמר מעולם לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבתות של חול דהיינו דלא עבדין מלאכה בערב שבת לא משום כבוד שבת מכוונין וראיה דלא עבדין כולה שבתא עכ"ז לא זזה שכינה מעליהם משום דמיהו מצוה שלא לשמה איכא ואמר רב יהודה לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמחוך שלא לשמה בא לשמה. א"נ שבתות של חול נקראים אותם הימים שאדם שובת בהם באכילה ובשתיה ועושה אותם כחגים בכל מיני מאכל ומשתה על דרך הרוג בשר ושחוט צאן כי מחר נמות וכו' יאמר שלא זז מחבבם שאפילו הכי מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות של חול הם ימי שביתתם לאכול ולשתות כדי לשמרם אולי ישובו בתשו' לפניו, א"נ עם מה שכ' האר"י הקדוש ז"ל בספר הכונות בדרוש שבת מהדורא קמא דף ו' ע"ג כללות הענין הוא כי מעלת שבת הוא שהקדושה מתרחקת מהקליפו' לגמרי כי שיעור ההרחק שנשאר פנוי בין הקדושה לקליפה הם ג' פרסאות ואמנם אחר שחטאו ישראל גרמו שהקליפה תשלוט בימי החול גם כשיעור נצח הוד וחצי יסוד דעשיה ולכן עתה ביום שבת לא נשאר מקום פנוי ביניהם רק חצי יסוד ע"ש באורך. והנה כי כן נמצא שבעונותינו השבתות של גליות יש חול עמהם כמו שנתבאר ואינו מכניס כביכול אותם שבתות החול ואפשר שעל זה כיונו באומרם שלא זזה השכינה מישראל אפילו בשבתות של חול שהם שבתות הגלות ודוק:

למעלת הצדקה (מהרב הגדול ר' אליהו כהן ז"ל):

א"ה אשריך ישראל מי כמוך בשבעים אומות אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך ובפרט בענין צדקה כי רבה למעלה בעשות אותה בכלל ובפרט וכלל רבו פרטיה מספר כי אין מספר והן אלה קצות דרכיה א' מסים וארנוניות צדקה תחשב להם דכתיב ונוגשיך צדקה ב' גם משלימים בעבור העניים ג' כל אחד קודם תפלה נותן לארנקי של צדקה לקיים אני בצדק אחזה פניך ד' מניח בביתו ליתן ה' כשהולך בחוץ ופגע בעני ושואל ממנו חוזר ונותן ו' וביותר ביום הששי ז' נותנים באיזה גבייה של צדקה ח' נותנים לצנועים השולח בכתב לאמר שיחזיקו בידם בסתר ט' נותנים לכל עני עובר ושב ממון וצידה לדרכו יו"ד מקבץ לצדקה י"א צדקה בכל חודש י"ב כמה חלוקים שמחלקים לעניים בחגים ובמועדים י"ג מי שיש לו חולה נודר לצדקה לעניים י"ד בכל שנה הלבשה לבני העניים ט"ו משכירין רופא לחולי העינים ט"ז מזמינין להם צורכי רפואתם ואכילתם י"ז אם מת העני עושין לו תכריכין וארון וכל צרכי קבורה י"ח עושין להם הבראה י"ט משכירין מלמדים לבני העניים ללמדם תורה כ' מחזיקים ביד בני העניים בהספקה כדי שיעסקו בתורה כ"א נותנין צדקה להשיא יתומות כ"ב עני כשנושא אשה שכינו ואחוזת מרעים גומלים עמו חסד כ"ג שולחים מביתם מיני מתיקה לחולים כ"ד עני שנולד לו בן זכר מחזיקים בידו כ"ה גובין ליולדת צרכי אכילתה כ"ו גובין צרכי לבושים לילד הנולד כ"ז פדיון שבוים כ"ח מלבישים ערומים כ"ט חילוק הקמח לעניים בפסח ל' בפורים מתנות לאביונים קונים לולב לזכות גם לעניים ל"א עושים הקהל סוכה לזכות לעניים ל"ב מחלקים בפסח יין לארבע כוסות ל"ג חילוק יין בפורים לסעודה ל"ד חילוק יין בערב שבת לקדוש והבדלה ל"ה צדקות לירושלים ולארצות ישראל ל"ו וחילוק לצנועים בכל שבוע ל"ז צדקה שעושה כל בעל ברית ל"ח צדקה שעושים הסנדקים ל"ט צדקה שעושה החתן ביום חתונתו וביום שמחת לבו מ' צדקה שנודר המתרפא מחוליו בברכת הגומל מ"א צדקות שנודרים יורדי הים באניות בעת צרה מ"ב צדקה שנותנין הטועים בדרכים ומדברות כשמגיעים לישוב מ"ג צדקה הנודר כשיוצא מבית האסורים מ"ד עושים סעודה לעניים טל שם אליהו מ"ה היוצא לדרך מחלק לעניים מ"ו צדקה כל אחד עם קרוביו מ"ז צדקה כל אחד עם אוהביו מ"ח צדקה שעושין עם העני כשמעלילין עליו איזה דבר מ"ט בסעודת מרעים גובין לדברים של מצוה נ' צדקה מהנודרים להחזיק ביד תלמידי חכמים לחלוק עמו כזבולון עם יששכר נ"א צדקות מעיר לעיר וממדינה למדינה לסייע אלו לאלו בעת צרה ב"מ נ"ב צדקה שעושין עם יתומים ואלמנות למנות עליהן אפוטרופוס להשגיח בצרכיהן נ"ג צדקה להלוות שכל אדם מלוה לחבירו נ"ד השבת המשכון דכתיב בענין ולך תהיה צדקה נ"ה וכל הנושא אשה עושה סעודה לעניים נ"ו וכן בסעודת ברית מילה עושים סעודה לעניים כל אחד כפי השגת ידו נ"ז גובין בכל סעודה וסעודה של חתן וכלה לירושלים ולאיזה דבר אחר של צדקה נ"ח הנשאר מן הסעודה בשבתות וימים טובים נותנים לעניים נ"ט כל העולה לס"ת נודרים לצדקה ס' בהשכבות על נפשות מתים נודרים צדקה בעדם ס"א צדקה בקנין המצות ס"ב חילוקים נפרדים שיש לכל אדם שמחלק לעניים. נסתרים ס"ג צדקה מאותם שעושים דברים של רפואה בכל שנה לחלק לעניים ס"ד מזמינים עניים לאכול בבית ס"ה נותנין מזונות לאסורים בבית הסוהר ואין ידו משגת ס"ו הכנסת אורחים ס"ז לילי שבועות והושענא רבה הבעלי בתים עושים לימוד בביתם ומאכילי' לעניים הבאים שם לשמוע ס"ח עושים צדקה בכל עת לזון בניו ובנותיו כשהם קטנים ס"ט להלוות ספרים ללמוד ע' צדקה הנשים שמקשטות כלות עניות ומשימין עליהם תכשיטין להכניסן לחופה ע"א נותנות לעניים אוכל נפש כדי שלא יטרח ע"ב מבלואי הסחבות שנותנין לעניים ע"ג הצדקה שנותנין הנשים בכל חודש ע"ד גובין מזון לעניים בכל ערב שבת ע"ה צדקה לקופה ע"ו גובין מצה בכל ערב פסח לעניים אורחים ע"ז מחלקין חרוסת עניים ע"ח מחלקים לעניים מצות שמורות ע"ט חתן תורה נידר לצדקה פ' כותבים ספרים ונותנים אותם לקהל דרך צדקה פ"א נותנין שמן לתמיד דרך צדקה פ"ב יש נודרים מפה לס"ת ומעילים ורמונים וכתרים ותמידים ומנורות ואשישות ופתילות דרך צדקה פ"ג תינוק שמתה אמו משכירין לו מינקת דרך צדקה פ"ד צדקה לקט פ"ה צדקה שכחה פ"ו צדקה פיאה פ"ז תרומות פ"ח צדקה של מעשרות פ"ט צדקה של מתנות לכהנים הזרוע והלחיים והקיבה צ' צדקה של קרבנות שיאכלו הכהנים שענין הקרבנות הם משום צדקה כדי שיזונו הכהנים כמו שפירשו המפרשים ז"ל צ"א צדקה של בכורים צ"ב צדקה של שקלים כופר נפש צ"ג צדקה שאדם מתעורר מעצמו לחלק ממעותיו לעניים צ"ד גמילות חסדים שנעשה עם העניים ועם העשירים צ"ה צדקה שאדם עושה לעצמו במה שאוכל ושותה ומענג עצמו דכתיב גומל נפשו איש חסד צ"ו צדקה מפיוס דברים לעניים צ"ז צדקה שמאריך אדם בשלחנו ובא עני ונותן לו ממאכל שלפניו צ"ח הקדש לעניים שישנם שם צ"ט בימי החורף נותנים לעניים עצים ופחמים להתחמם ק' ממנים פרנסים להשגיח בעניני העניים ק"א בזמן מגפה ב"מ משכירין שומרים לשמור לעניים ומספקים לחולים כל צרכיהם עד שמתרפאים ק"ב צדקה העומד מחליו או מאיזה סכנה נודר להשיא יתומה וכדומה ק"ג צדקה של נשים שמחממות את התנור ערב שבת לשכנות ענייות ק"ד צדקה שנותנים אחר שקוברים את המת ק"ה פורעים שכירות הספינה מעני הבא מעיר אחרת וכן שכר הסוס ק"ו צדקה ששוכרין בית הסוהר ליהודים שלא יהיו מעורבים עם הגוים ק"ז צדקה שמספקים מזון לאסורים עניים ק"ח צדקה שעושה החולם חלום רע ק"ט יש מחלקים לעניים שמן ופתילות להדלקת נר חנוכה ונרות לקריאת מגילה ואיכות והדס להבדלות יש כמה וכמה פרטים אחרים קרובים לאלו לא חששתי לכתבם ק"י צדקה המדליק נרות במבואות אפילות קי"א משכירין אנשים לעמוד על העניים בשעת יציאת נשמה אשריהם ישראל מי בכל האומות אשר יעשה כמעשיהם וכמדותיהם בישנים רחמנים גומלי חסדים:

ובענין הצדקה שאדם נותן לש"ש בסבר פנים יפות עם דברי נחומים כדרך חסד ורחמנות נקרא גמילות חסדים ושכרה מרובה כשאר הדברים שנקרא ג"ח ע"כ. א"ה גמילות חסדים הוא בגופו וצדקה בממונו כארז"ל והנה זה שנותן הצדקה עם דברי נחומין נמצא עושה גם בגופו בעסק דברי הנחומים שמרבה לדבר עם העני ובידו שתים חד צדקה דממונו שנית צדקה בגופו מה שאין כן הנותנה בלי עסק הדבור בדברי נחומים שאין בידו אלא צדקה בממונו בלבד ולכן הנותן עם דברי נחומים נקרא ג"ח ושכרה מרובה וארז"ל המעלה הגדולה שבכל חלקי הצדקה היא הנתנת לפדיון שבויים וע"כ מקדימין נתינה זו לפרנסת עניים ולכסותם ולכל דברי צדקה לפיכך אם גבו מעות לכל דבר מצוה ואפילו לבנות בה"כ יכולין לשנותן וליתנם לפדיון שבוי' ואף שהתחילו לקנות הדברי' הצריכין לבנין הבית מוכרין אותו לפדיון שבוים שהוא נקרא מצוה רבה ע"כ. א"ה טעם שפדיון שבוים נקרא מצוה רבה לפי שיש בגלות מיתה ואין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף ואם יהרגו לשבוים בגלות נמצא מתים כל העתידין להוליד ומתאחרים נשמות שבגוף לצאת וגאולה מתאחרת לבא ושכינה סובלת גלות ולכן אפילו גבו לבנות בהכ"נ והתחילו לקנות הדברים הצריכין לבנין יכולין לשנותן וליתנם לפדיון שבוים לפי שבהכ"נ נקרא מקדש מעט ופדיון שבוים גורם להוציא נשמות שבגוף ולקרב גאולת השכינה ושתבנה המקדש גדול שהוא בית המקדש בב"א. וארז"ל הקב"ה אוהב את העניים לפי שהם סובלי חולאים כי תמיד הם בכל חולי ובכל מכה כי החסרון הוא אב לחולאים ומה גם שאין חולי גדול כעניות עצמו לכך החולה נקרא דל דכתיב מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר באופן שהדל תמיד בשם חולה יתקרי וידוע דסובלי חולאים מגינים על העולם כארז"ל גבי רבי בזמן שהיה סובל חולאים לא הפילה אשה ולא הוצרך עלמא למיטרא וכיון שהעניים מגינים על עולמו אהובים הם למקום. טעם ב' אהובים הם למקום שבשבילם יש ישוב בעולמו שעני יותר גורם להם להתעסק במלאכות לזרוע ולחרוש לנטוע ולבנות וכן שאר הדברים המישבים את העולם כי אין שום עשיר מתעסק באחד מאלו וכיון שיש ישוב העו' מתהדרת ומתפארת הבריאה שברא בששת ימי בראשית על ידם על היותם מורין ישוב ופועל הדברי כמדובר והבריות משבחים ומפארים לשם יוצרם. טעם ג' העניים שלוחי רחמנא הם שנשלחים בזה העולם לנסות עמהם את הבריות ר"ל שעל ידם מתפרסם מעלת הנשמות אם מרחם עליהם בידוע שמבני ישראל הוא ונשמתו מעולה וחשובה דשלשה מדות בישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים ובלתי זאת לא מבני ישראל המה כי המרחם על העניים חושש על צלם אלהים שלא ישתנה ושלא יתבזה ונודע כי נשמתו הטהורה גורמת לו לחוש על זה וכל שאינו מרחם עליהם שנמצא שאינו חושש על זה בידוע שהנפש מצד הס"א בו ולא מבני ישראל הוא באופן שהעני אבן בוחן להבחין על ידו בין צדיק לרשע בין עובד אלהים למי שלא עבדו ולכן אהוב לפני המקום. ט' שאהובים העניים למקום כי בשבילם הרבה לישראל מצות הצדקה ומצות לקט שכחה ופיאה וכדומה שאם לא יהיו עניים בעולם לא היה צורך למצות אלו וארז"ל בירוש' דשבת פ"ו ה"ט תרין תלמידים מן דר' חנינא הוו נפקין מקטוע כיסין חמתין חדא איסטרולוגוס אמר אילין תרין מי נפקין ולא חזרין. מן נפקין פגע בהון חד סב אמר לון זכון עמי דאית לי ג' יומין דלא טעמית כלום והוה עמהון חד עגיל קצון פלגא ויהיבנא ליה אכל וצלי עליהון אמר לון תתקיים לכון נפשיכון בהדין יומא היך דקיימתון לי נפשי. בהדין יומא נפקון בשלם וחזרון בשלם והוון תמן בני אינש דשמעין קליה אמרו ליה ולא כן אמרת אילין תרין מי נפקין ולא חזרין אמר אי דהכא גברא שקר דאיסטרולגי' דידיה שקרין אפילו כן אזלין ופשפשון ואשכחון חכינתא פלגא בהדא מובלא. ופלגא בהדא מובלא. אמרו מה טיבו עבידתון יומא דין ותניין ליה עובדא אמר ומה ההוא גברא יכיל עביד דאלההון דיהודאי מתפייס בפלגות עיגול. א"ה ראה כמה גדולה וחשובה הצדקה לפני המקום שאדם שחייב ראשו למלך על איזה חטא שחטא לו אעפ"י שיפייסוהו בכל הון שבעולם אינו מתפייס ואם מתפייס הוא ע"י מתנה לא נשמע כמוה בעולם:

אבל הקב"ה אינו כן אף שחייב מיתה על שחטא לפניו יכול להסיר המיתה מעליו ע"י חצי ככר לחם לעני כעובדא דא וכן בעובדא דברתיה דר' עקיבא.

ומעשה דאבלט ושמואל במס' שבת בתלמוד בבלי וכמו שאמר האסטרולגוס ומה אעשה שאלהי היהודים מתפייס בחצי ככר לחם מה שאין כן ע"י תשובה דצריך דברים קשים לגופו לעשות כתענית וכיוצא בו כדי שיתכפר עונו ולא ימות אך ע"י תת לחם לעני מתכפר ונצול ממות נפשו א"כ ראה נא כח הצדקה כמה היא ודוק:

שיר של הראב"ע ז"ל:

על המסתפק עצמו אפילו בפת חרבה ואינו צריך לבריות כמה ערב לו והדבר בהפכו על הסמוך על שולחן אחרים וז"ל. ישיבה ערבה אנוש אחרי בא אכול פת חריבה בבית ובחדרו. ונספה ונכפה ואלם וכבד פה אנוש המצפה לשולחן חבירו. פירוש היא ישיבה של עריבות אחר שבא האיש לאכול ברשותו בביתו ובחדרו ואפי' שיאכל פת חרבה בלבד דכיון שאינו אוכל בשלחן אחרים ערב לו אותו פת חרבה לא כן איש המצפה לשולחן חברו שהוא לפני כנספה וכנכפה כמי שיש לו כפייה דמחמת הבושה להושיט ידו באכילה שלפניו מרתת ידו כנכפה וגם מחמת הבושה הוא לפניו כאלם וכבד פה שאין מלה בלשונו כי הבושה מקצר הדבור כל זה מגיע לאיש המצפה לשולחן חבירו ושמעתי מבן בנו של הרב הגדול כמוהר"ר יצחק אפומאדו זלה"ה שיר משם הרב וז"ל בן אנוש אל תשב כמו איש משתומם. אם מזלך לא טוב מחר הוא מתרומם. כי גלגל הוא ה' משפיל ומרומם. פירוש מדבר על האיש המשתומם על מזלו הרע למה נשתנה מחבירו העשיר היושב במעלות והוא בתכלית השפלות שאל ישב כמשתומם על זה כאילו אבדה תקותו ח"ו וכאילו מדבר עמו בעצה לנחמו ואומר לו למה אתה משתומם אי משום שמזלך לא טוב כחברך העשיר אל תתייאש מן הרחמים כי בעזרת הבורא מחר הוא תתרומם מזלך ג"כ לפי שהגלגל השם הוא שמשפיל אותו ומרומם אותו וכיון שכן הוא ירוממך שיהפך הגלגל לטובה ובהיות כך אין ראוי שתהיה משתומם על המראה הרעה אלא בטח בה' והוא ירוממך. ארז"ל הצדקה שעושות הנשים רצויה להקב"ה יותר מהצדקה שהאנשים עושים משום דשכיחא בביתא ומקרבא הנייתה אבל מ"מ אם תראה שלא ניחא ליה לבעלה אין לה ליתן בלי רשותו והמקבל ממנה הרי זה גזל אבל בסתמא מקבלין מהם דבר מועט דמסתמא אין הבעל מקפיד על דבר מועט וכמה היא דבר מועט הכל לפי עושר הבעלים ועניותן כדאי' בסו' מס' ב"ק רבינא אקלע לבי מחוזא אתו נשי דבי מחוזא רמו קמיה כבלי ושירי כלומר שרשראות וצמידי זהב קביל מנייהו אמר ליה רבה והתניא גבאי צדקה מקבלין מהם דבר מועט אבל לא דבר מרובה. אמר הנהו לבני מחוזא דבר מועט נינהו. ולכן נכון לכל איש ישראל ליתן רשות לאשתו ליתן צדקה כפי רצונה הואיל שהצדקה שלה רצויה ויהא שכרו יותר הואיל והדבר תלוי בו (שתי ידות דמ"ז). מעשה באשה אחת שהיתה בעלת צדקה ובעלה לא כן. נכנס אצלה עני אחד נתנה לפניו לאכול בין כך ובין כך הרגישה שבעלה בא העלתו לעליה שלא יראהו בעלה ויכעוס. נתנה לפני בעלה לאכול אכל וישכב וירדם. בא נחש אחד ואכל מהתבשיל שלפניו. והעני שבעליה ראה. הקיץ בעל הבית ורצה לחזור ולאכול ממה שלפניו. א"ל העני שבעליה אל תאכל כי הנחש אכל ממנו וכו' עכ"ל יעש"ב. וזה לי כו' הפ' לא יועיל הון וכו' וצדקה תציל ממות דהיינו בזכות הצדקה שעשה אותה האשה הציל בעלה מהמות. (כתו' סז:) מר עוקבא הוה עניא בשבבותיה דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ד' זוזי בצינורא דדשא. יומא חד אמר איזיל אחזי מאן קא עביד לי ההוא טיבותא. ההוא יומא נגהא ליה למר עוקבא לבי מדרשא אתייא דביתהו בהדיה כיון דחזא דקא מצלי ליה לדשא נפק בתרייהו רהוט מקמיה עייליה לההוא אתונא דהוה גריפא נורא הוה קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא אמרה ליה דביתהו שקול כרעיך אותיב אכרעי חלש דעתיה. אמרה ליה אנא שכיחנא בגויה דביתא ומקרבא הנייתי ופרש"י ז"ל הנאתי מזומנת שאני מחלקת לחם ובשר ומלח אבל אתה נותן מעות לעניים והם טורחים וקונים סעודה עכ"ל. ועפ"י הדברים הנתנים למעלה יעלה מן הישוב כונת המא' (פ"ב דברכות יז.) תנו רבנן גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים שנאמר נשים שאננות וכו' דקשה דלמה גדלה מעלתן של נשים יותר מן האנשים שהרי נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא וארז"ל גדול המצווה ועושה וכו' ומשיב נשים שאננות דהיינו שהנשים שכיחות בביתא ומקרבא הנייתה לעני יותר מדגברי וארז"ל שקולה מצות הצדקה כנגד כל המצות. (מהרב דרך ישרה ז"ל) ועפ"י האמור יבא ע"נ מה שהביא הרב הגדול ר' אליהו כהן זצ"ל על פסוק במשלי כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון מפרשים ז"ל שלעני שאינו צריך כ"כ היתה נותנת לו בכף אחת ולאביון שתואב לכל שלחה לו בשני ידיה באופן שהיתה בקיאה בחילוק הצדקה. עי"ל ידוע שהעני הוא החוזר על הפתחים ואינו מתבייש. אמנם האביון הוא צנוע ומתבייש ואינו חוזר על הפתחים וזהו הטעם שתואב לכל. והצדקה הזאת לעני היתה נותנת בידה. אמנם לאביון שמתבייש שלחה לו הצדקה ע"י שליח ומתנה מרובה בשני ידיה. עי"ל כפה פרשה הוא מלשון פרשה ציון בידיה כלומר היא מכה עצמה כף אל כף בעבור צער העני ובידיה היתה מקוננת בעבור צער האביון וזהו וידיה שלחה לאביון שדרך המקוננת ששולחת ידיה מכאן לכאן. עי"ל ברמז כ'פה פ'רשה ל'עני ר"ת כפל כלומר בזכות שהיתה היא נותנת לעניים הקב"ה נתן לה כפל. עי"ל במאמרם גבי ר"ע (נדרים נ.) שהיה הוא ואשתו על גבי תבנא מחמת העניות ובא אליהו ז"ל כדי לנחמם ונראה להם כעני וקרא אבבא ושאל ממנו מעט תבן שילדה אשתו ולא היה לו מה להניח תחתיה שתשב. אמר ר' עקיבא לאשתו ראה שיש עניים יותר ממנו וכו' גם האשת חיל כשהיתה רואה עני כדי לנחמו היתה פורשת כפה לפניו שיתן לה צדקה כדי שיראה שיש עניים יותר ממנו שהרי באים ממנו לשאול. וכשהיתה רואה לאביון שתואב לכל וצריך יותר נחמה מה היתה עושה שולחת לפניו שתי ידיה שיתן לה להראות לו על גודל הרעב שיש לה וכשהיה האביון רואה כן היה נוטל נחמה בראותו אביונים יותר ממנו כמעשה דר' עקיבא שניחם הוא ואשתו בראותם עני יותר מהם. ובדרך זה עצמו יש לאמרו בא"א כפה פרשה לפני העני שיתן לו כדי לנחמו כדפרישית ואחר שהיתה מנחמת לו לא היתה משלחו ריקם אלא מתנת שתי ידיה היתה משלחת לו אחריו ע"י שליח וזהו וידיה שלחה לאביון ובזה הדרך לא נתתי הפרש בין עני לאביון וכו'. עי"ל שבא לספר על גודל צניעותה שמעולם לא נסתכל בה אדם מעולם כי כל כבודה בת מלך פנימה ואם תראה שכפה פרשה והראתה כפה לאחר לא איכפת זה משום שהיה לעני. שמחמת עניותו לא היה לו פנאי להרהר בה ולהסתכל בה וכן מה ששלחה ידיה היה בעבור היותו אביון טרוד בצערו. עי"ל ששאר המעשים הנוגעים לא היו ע"י שפחותיה אמנם הצדקה היא בעצמה היתה נותנת אותה בידה כדי לזכות שתעשה המצוה על ידה. וזה אומרו כפה פרשה לעני היא בעצמה וידיה דוקא שלחה לאביון ולא ע"י אחר. עי"ל שכפה מלשון כופה עליו כלי ובא לרמוז שהיתה פורשת מפה על המתנה שהיתה נותנת לעני וכופה עליה כלי לכסותה כדי שלא יתבייש וכו' וידיה שלחה לאביון. וידיה מלשון משא כל יד (נחמיה יו"ד ל"ב) וכו' והכונה היתה אומרת לאביון אני נושה לאביך ממון קח לך כדי שלא לביישו וזהו וידיה שלחה לאביון ר"ל חובותיה שאמרה שהיתה חייבת לאביו וכו' ודוק: למעלת עסק התורה (למ"ק) גרסינן באבות פ"ו כך היא, דרכה של תורה פת במלח תאכל ובמים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתו' אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעוה"ב. א"ה בביאור משנה זו רבו המפרשים ז"ל ואני בס' אזור אליהו חנני ה' להרבות בפירושים אמנם אפ' עוד שכו' התנא לומר כך היא דרכה וסגולתה של תורה שכיון שאתה מרגיל בה אפילו שתבא לכלל שפת ומלח תאכל ומים במשורה תשתה וחיי צער תחיה לא תהיה חושש לכל זה שעכ"ז ובתו' אתה עמל מרוב דבקותך ואהבתך עמה ואם אתה עושה כן להרגיל עצמך בינקותך בתו' אשריך בעוה"ז שלא תהיה חושש ולא הבא לידי צער בבואך לכלל פת ומלח תאכל כמדובר וטוב לך לעוה"ב דכיון שלא חששת א הדוחק והרבית בתורה וכיון שלמדת תורה הרבה יש לך שכר הרבה כנגדה. אך בחסרון אפי' פת ומלח ומים במשורה הותר לו לקום לעסוק בעיסקא ולאכול מיגיע כפיך ואעפ"י שממעט מלמודו קצת משום שטוב זה מלהצטרך לבריות שהתורה מתבזה בעיני המון העם ולכן אלפא ור' יוחנן כשבאו לחסרון אפילו פת ומלח קמו לעיסקא וכן ר' אלעזר בן פדת לא התרעם על עניותו לפני המקום כי אם בבואו לחסרון אפילו פת ומלח שביום שהקיז ממנו דם לא מצא דבר להניח בפיו כלום כדאמרינן בתענית ועיין ודוק (ע"כ):

ועוד כמה השביחו רז"ל בענין מע' עסק התורה במה שהיא נותנת חיים לאדם כדכתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם שרוחניות התורה מחיה וזן לאדם וראה בעיניך פועל הרוחניות בדברים של עוה"ז איך הם חיי האדם וכ"ש רוחניות התורה אשר היא רוחניות לרוחניות שהרי בעניני העולם המים הם חיי האדם מה שאין הלחם כל כך בהיותם המים הם רוחניים מהלחם והאויר הוא יותר חיות לאדם מהמים בהיות לאדם האויר יותר רוחני מן המים שהרי האדם יושב בלי מים יום או יומים ואינו מת ואם יושב במקום שאין שולט בו אויר מיד מת הרי שכל דבר שהוא יותר רוחני הוא יותר חיות של אדם וכש"כ רוחניות של תורה ובהיות שגדולה כ"כ מע' התורה ארז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך וכו' וארז"ל שהמבטל עצמו מן התורה כאילו הורג נפשות והעוסק בתורה כאילו מחיה מתים בכל עת כיצד האומר דבר בשם אומרו שפתותיו דובבות בקבר כאז"ל ונמצא זה שעוסק בתו' מחייה מתים בכל עת שבהזכיר שמות החכמים שעוסק בגירסתם שפתותיהם דובבות בקבר ונמצא מחיה מתים בכל עת והמבטל עצמו בלמוד התורה נמצא שממית להם שיש בידו להחיותם ובזה יובן מאמר משה רבינו לא מת שבהיות כל אחד מישראל עוסק בתורה שפתותיו דובבות בקבר בכל עת ובכל רגע משום שבעת שזה אינו לומד. זה לומד. ואין רגע בלי לימוד לא ביום ולא בלילה שבעת שזה ישן. זה ער ולומד ונמצא שבכל רגע ורגע שפתותיו דובבות בקבר וזהו משה רבינו לא מת מה שם עומד ומשמש גם כאן עומד ומשמש שתמיד שפתותיו דובבות לפני המקום ומה שארז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה וכו' ואמר ר' יהודה פשיטא לי דאשרי מי שעמלו בתורה באופן שעושה נחת רוח ליוצרו שהוא העוסק בתורה לשמה אמנם הספק שיש לי הוא אם אחד גדל בשם טוב שעסק בתורה שלא לשמה רק בעבור הכבוד לקנות שם טוב וקודם בואו לעסוק בתורה לשמה נפטר מן העולם עם אותה מדה שעסק בתורה שלא לשמה כ"א לשם טוב מה דינו של זה ואמר. ועליו אמר שלמה וכו' טוב שם כלומר טוב העוסק בתורה לקנות שם שהוא שלא לשמה טוב משמן טוב משום דזהו יביאהו לשמה. אבל ויום המות כלומר אם עד יום המות למד שלא לשמה ובא עליו המות פתאום ולא הספיק לעסוק לשמה מיום הולדו כלומר מיום שנולד היה ראוי שימות כיון שמיד שמצא הכבוד והשם. לא חזר תכף ומיד לעסוק לשמה ודוק. ושמעתי מהח"ר כמהר"ר יוסף פינחס נר"ו שלמד בכתיבת יד מעשה בתלמיד אחד שפירש מן התורה מסבת שלא היו מכבדים אותו ולא היו מעשרים אותו ובא אליהו ז"ל ונראה לו כדמות זקן והבטיחו על העושר ואמר לו שוב לדרכך בלמוד התורה וסוף הכבוד לבא וחזר ללמודו ויחכם מכל האדם ועדיין חושב בלבו מה מועיל זה לי מאחר שאין מכבדים אותי ויהי היום ויעשו החכמים סעודה לגומרה של תו' וזימנו גם לזה והושיבוהו בסוף המסובים ויחר לזה מאד וחשב בלבו מחשבות לקום משם ולפרוש מן התורה ובא אליהו ז"ל בזאת הסעודה כדמות רועה ושאל מן החכמים המסובים שם ואמר שאלה יש לי לשאול מכם ואמר אמש ראיתי בעדרי כבשה א' מעוברת ובבוקר ראיתי אחריה כבש אחד קטן כדמות כלב ואיני יודע אם הוא בנו או לא אם נאמר שהוא בנו והיוצא מן הטהור טהור או נאמר שהכבשה ילדה ולדה במקום מוצנע ומת ולדה וזה שאחריה נתחבר עמה והוא ולד שיצא מן הטמא. אם כן מה יהיה הדין ויענו החכמים ויאמרו מאחר שלא ראית בעיניך שזאת הכבשה ילדה אותו אפ' שהוא ולד שיצא מן הטמא ונתחבר עמה ואסור לאוכלו כששמע אליהו ז"ל כן שם לדרך פעמיו. הקדים אותו תלמיד שהיה בסוף המסובין וקרא לרועה ואמר לו לך ותן לפני הולד הזה כלי של מים אם מלקק בלשונו הוא כלב ואם לאו הוא ולד שיצא מן הטהור א"ל הרועה כבר עשיתי הנסיון הזה ופעמים עושה כן ופעמים עושה כן אמר לו התלמיד לך וראה אם בשעה שמשתין מקים רגלו מן הארץ הוא כלב ואם שוקע רגליו בארץ הוא גדי אמר לו כבר עשיתי הנסיון הזה פעמים עושה כן ופעמים עושה כן אמר לו התלמיד לך והשלך אותו מראש הגג לארץ אם מדלג מיד לארץ הוא ולד כשר ואם אוחז בצפרניו בשפת הגג הוא כלב אמר לו כבר עשיתי זה ופעמים עושה כן ופעמים עושה כן אמר לו התלמיד לך שחוט אותו וקח חתיכה של בשר ממנו ושים על הגחלים אם מתפשטת הבשר ואינה מתמעטת הוא כלב ואם לאו הוא ולד כשר כששמע כן ויפול על רגליו ואמר אשריכם ישראל שזה בתוככם וכיון שראו החכמים גודל חכמתו וישימוהו נשיא עליהם ויעשרוהו עושר גדול ויהי אחר ימים מועטים חשב זה התלמיד בלבו כמה גדול שכר התורה ואם בעוה"ז כן כל שכן לעולם שכולו טוב לעולם שכולו ארוך וינחם על הרעה שעשה לבחור בכבוד עוה"ז ואמר טוב שיהיה זה הטוב מוצנע לי לאחר מותי יותר מחיים ופירש עצמו מכל עושר וכבוד של עולם הזה והיה לומד לשם שמים בלב טוב ובנפש חפצה וכו' דלכן אז"ל לעולם יעסוק אדם בתו' ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ודוק:

סנהדרין פ' חלק בע"י סי' קצ"ח אמר ר' אלעזר כל מי שאינו מהנה ת"ח מנכסיו אינו רואה סימן ברכה לעו'. א"ה ראוי לשים לב מלת לעולם דקאמר דמשמע אפי' שיחזור בתשובה לעו' בקללתו עומד וא"כ למה ל דנראה עול בחיקו ית' ח"ו ונראה דמלת לעולם קאי ע"ז דלא מבעיא בדבר שיש מי שמתעסק בה ומצליח ויש שאינו מצליח. דזה שאינו מהנה ת"ח לא יצלח אפי' בדבר דמסתמא כל שמתעסק בה מצליח זה לא יצלח וזהו אומרו לעולם. לעולם לא יצלח אפילו בדבר שאחרים מצליחים. אך בהיות חוזר בתשובה פשיטא דיצלח דלעולם לא בא לומר לעולם אפילו שיעשה תשובה חלילה. והענין שכל מי שאינו מהנה ת"ח שלא יראה ברכה לעו' משום דתיכף לת"ח ברכה במעשה ידיהם שנאמר נחשתי ויברכני ה' בגללך וכתיב ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף כאז"ל. וא"כ זה שאינו מהנה ת"ח שבשבילו מתברכים אחרים מדה כנגד מדה שלא יראה סימן ברכה לעו' והדבר בהופכו ודוק:

מהרב בינה לעתים זצ"ל:

איתא בש"ס מעשה בגוי א' שבא לפני שמאי א"ל גיירני על מנת שתלמדני כל התו' כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גיירו א"ל דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא זיל גמור. ויש לדייק מה הכונה בדוחפו באמת הבנין ולמה לא גער בו והוציאו בנזיפה כמו שעשה לקודם שהוזכר שם בבריתא ונראה כי לפי שהנכרי הזה היה רוצה ללמוד במהירות ונחיצה רבה מבלי שום מיתון וללכת בהדרגה מעט מעט. לכן דחפו וסתר דבריו באמת הבנין שבידו נעשה כאומר לו כי אפילו בבנין גופני וחומרי אי אפשר לעשותו כולו ברגע אחד אלא ע"י מדידה. היום אמה אחת. ולמחר מדידה אחרת. ותחילה צריך לעשות היסודות ואח"כ מעט מעט לעשות הבנין עליהם כש"כ הבנין הגדול ועצום הרוחני בנין תורתינו הקדו' שנקראו לומדיה בנאים. ודאי אין מקום לעשות זה בבהלה ובמהירות. ובזה דחפו ודחה סברתו. אבל הלל הזקן ע"ה בענותנותו היתרה א"ל אה"נ שיש כאן דרך קצרה ללמוד כל התורה כולה על רגל אחת כי כולה מיוסדת על שורש א' שירצה לזולתו מה שירצה לעצמו. ובזה נכלל כל מה שהשכל יוכל לצייר בין למה שנוגע בינו ליוצרו יתברך. בין למה שנוגע בינו לחבירו כי הכל צריך שיעשה כפי חפצם כאשר היה רוצה שיעשו חפצו וכפירוש רש"י ז"ל דעלך סני לחברך לא תעביד ריעך וריע אביך אל תעזוב זה הקב"ה אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך וכו' נמצא שדימה והמשיל את ה' יתברך לריע וחבר אנושי להורות על חיוב שמירת מצותיו ודוק:

ארז"ל שקולה מצות צדקה כנגד כל המצות ופירשו רז"ל ע"פ ואהבת לרעך כמוך אני ה' זהו כלל גדול בתורה כמפורש לעיל אפשר שבא לרמוז ג"כ על ענין הצדקה וגמילות חסדים זה הוא ואהבת לרעך וכו' בגי' יסוד האהבה צדקה גמילות חסדים דכ' אמרתי עולם חסד יבנה. א"נ זכיה גדולה היא הכנסת אורחים. כאז"ל גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. א"נ אהבה הגדולה המלוה לעני בעת דוחקו. דכתיב מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו א"נ עכ"ד בקור חולים פדיון שבוים. כאוז"ל מקדימין פדיון שבויים לפרנסת עניים ויתומים ולכל דבר מצוה ואפילו לבנין בהכנ"ס זה פיקוח נפש וארז"ל כל המקיים נפש אחד מישראל כאילו קיים עולם מלא:

תוכן העניינים

אהבת עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה