אדרת אליהו· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
דברים · פרק לב
פסוק א
האזינו השמים וגו'. יש להעיר הרבה. א' אצל השמים אמר האזינו ואצל ארץ ותשמע. ב' בשמים אמר לשון רבים ובארץ אמר לשון יחיד. ג' בשמים אמר לשון ציווי ובארץ לשון נסתר. ד' אצל שמים אמר ג' תיבות ואצל ארץ ד' תיבות. ה' אצל ארץ הזכיר פי. ו' ההבדל של דיבור ואמירה. ז' אצל הדיבור אמר לשון יחיד ואדברה ואצל אמירה לשון רבים אמרי. ח' אצל שמים אמר י״ז אותיות ואצל הארץ אמר ט״ו אותיות. ט' מדוע אמר ואדברה בה' אחרונה. י' מדוע ישעי' אמר בהיפוך שמעו שמים וגו'. ודע כי הזמנת העדות נצרכים ב' פעמים א' בראשונה בשעת יעודן והתראתן. ב' בשעת העמדה בדין. משה רע״ה יחד את העדות טרם כניסתן לארץ. וישעו' קרא אל העדות בשעת העמדתן בדין. והם אמרו נעשה ונשמע כי נגד המצות המיוחדים לגוף אמרו נעשה. ונגד התורה הלימודיות המיוחד להנשמה והשכל אמרו ונשמע. לכן מרע״ה הזהירם תחילה על התלמוד המביא לידי מעשה ואמר האזינו השמים תחילה. וכוונתו על התורה מן השמים שילמדו לעשותה והזכיר האזנה שהוא לשון הבנה בדיוק רב. וישעי' קרא את העדות בשעת העמדתן בדין להביאן במשפט על כל נעלם ועל שעברו חוק המצות הפרו ברית אלהיהם והיא עיקר תוכחה על שעברו על מצות ה' והזכיר האזנה אצל ארץ שיתבוננו היטב כמ״ש בסאסאה בשלחה תריבנה על כל מצוה ומצוה שעברו. ואמר משה האזינו לשון רבים אצל שמים לפי ששבעה רקיעין הן. אבל הארץ אעפ״י שהיא כוללת ז' ארצות אעפ״כ היא יחידה ונקראת בת שבע. והזכיר דיבור אצל שמים. כי כוונתו במלת שמים על תורה שבכתב כידוע ובה בחינת קול ודיבור. אבל הארץ רומז על תורה שבע״פ לכן אמר אמרי פי. ולכן בכל התורה נאמר וידבר. ולא תמצא בכל הנביאים וידבר רק פעם א' ביהושע אצל ערי המקלט (שם ך' א') ששם חזר פרשה מהתורה. ואמר פה אצל הארץ לפי שהיא כלי משא״כ בשמים. ואצל השמים הזכיר ג' תיבות ואצל הארץ ד' לרמוז על שי״ן ימין של תפילין ושי״ן שמאל ולכן בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. ומה שאמר אצל שמים ואדברה לשון יחיד. לפי שבתורה שבכתב נכלל הרבה פרטים ודקדוקי מצות בפסוק א' אבל בתורה שבע״פ נפרטו כל פרט ופרט בפ״ע במסכת מיוחדת ומה שאמר ואדברה בתוספת ה' כלל בזה בחינת הארץ ג״כ שהיא ה' אחרונה. ונכללת ג״כ בדיבור שהיא הפה. ונמצא כשנחשוב ה' של ואדברה לארץ אז אצל שניהם לכל אחד י״ו אותיות. כי הארץ צריך לכללה בשמים נו״ק בדכורא ולכן אמר אל השמים בלשון ציווי האזינו. כי להם מיוחד הדיבור בפ״ע והשמי' הם שבעה. והארץ היא יחידה. אף שהיא כוללת ונקראת בת שבע ומקבלת מן השמים. וחצי הפסוק הראשון הכל באות ה'. האזינו. השמים. ואדברה. הוא נגד ה' חלקי תורה שבכתב. וחצי השני מתחלת בוא״ו ותשמע הארץ וגו'. נגד תורה שבע״פ שנכללת בוא״ו והן ו' סדרי משנה:
ע"ד הרמז
האזינו חשבון שם הדעה ובהתפשטות בו״ק הוא שם הדעת והוא אל דעות ה':
פסוק ראשון ז״ת והשני יב״ת כנגד ות״ק וי״ב תקונים של בראשית והארץ. והיינו שאינו נחשב בפסוק והארץ. ב' תיבות שנחשב בפסוק ראשון והוא אלהים. והארץ וא״כ אין בו רק י״ב תיבות. בפסוק ראשון יש אותיות ל״ב נגד ל״ב נתיבות של חכמה ובפסוק שני נגד מ״ט שערי בינה. ופסוק שלישי כ״ה שם הדעת. והשם הזכיר אחר כ״א תיבות וכן בקדושה כדאיתא במדרש ואחר פ״ה אותיות. ב' פסוקים הראשונים. כמנין אנכי. והשלישי כמנין השם עם החדר הנעל' וכולם נכללין בר״ת בפסו' הראשון יש המנין של כל האותיו' האלו עם הכולל של השם וזהו כי שם ה' וגו' ר״ל הכולל של שם והוא סוד כשלג ילבינו והוא אותיות השם בב' גילופין וזהו סוד האזינו ג' נכללין בג' היינו ג' תיבות הראשונות נכללי' בחצי האחרון כי ה״א של ואדברה מחובר עם וי״ו של ותשמע כמבואר בסמוך והוא י״ב עינות מים של הדעת. השמים. ה' שמים והוא התפשטות הדעה בהם והוא סוד ה' נשמות שיש באדם והן תתקנ״ה רקיעים בשמים הכוללים א' והן ה' שמות של ה' שמים ה' חלקי תורה וי״ט של נ״ך ומלכות כוללם בג' פנים והפן הד' כולל כולם וזה סוד של מלכות בד' שמות שלה שלכך אין לנו אלא ד' וסימנם חמשה:
ואדברה הוא מנין זוהר. והוא סוד ה' ו' והוא שם מרגלא בגילופין והוא סוד לגדל ולחזק. ועם ג' אותיות אלו הוא סוד לאה ורחל. ה' של ואדברה הוא נוסף והוא מחבר שמים וארץ כי ב' חלקי הפסוק מחבר ה' עם ו' של ותשמע שהן י״ו אותיות מלמעלה וכן למטה. ואות וי״ו של ותשמע עם ה' הוא בג' גוונין שהארץ מתקיימת בהן והיו״ד נעלם כי הוא נעלם מעיני כל חי והן י״ב עינות מים ושבעים תמרים י״ב צירופים וע' פנים:
אמרי. הוא ג' אותיות השם בגילופין בכפלם והוא סוד תורה בארון:
מנין תיבות של השירה כמנין והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע שהם חסד ושופט ושליח ומלאך והושיע' ודין ונערה. ומנין תיבות של כל הסידרא כמנין התורה ומצותיה בסוד חב״ד ובסו' חרות על הלוחו' וסוד צדקתך כהררי אל וזהו סוד קדשנו במצותיו כי השירה היא בסוד קדשנו וכל הסדרא בסוד מצותיו:
מנין תיבות של השירה כמנין והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע שהם חסד ושופט ושליח ומלאך והושיע' ודין ונערה. ומנין תיבות של כל הסידרא כמנין התורה ומצותיה בסוד חב״ד ובסו' חרות על הלוחו' וסוד צדקתך כהררי אל וזהו סוד קדשנו במצותיו כי השירה היא בסוד קדשנו וכל הסדרא בסוד מצותיו:
פסוק ב
יערף כמטר וגו'. חשב כאן ג' מיני מטר. והם מטר שעירים ורביבים. כי הצמחים הם ב' מינים א' העשבים המזריעים זרע צריכין רביבים והם הגשמים היותר גדולים ורבים. ב' הם דשאים שאינם מזריעין זרע וגדלים על כל מים וגשמים דקים שהם כשעירים. ועיקר צריכין לטל כי ארץ ישראל מגדלת פירות בימות החמה שאין זמן גשמים שם וגדלים מטל השמים. ומטר הוא בשפיכותא להשקות כל חי אדם ובהמה ובורות ליכנס בהם מים על כל השנה. ולפי שע״י המטר אדם ובהמה תושיע ה' הזכירו בראשונה. ואמר ד' לשונות יערף תזל וגו' נגד ד' רוחות העולם:
יערף כמטר. הוא הבא מרוח מערבית מערפו של עולם. תזל כטל. הוא הבא מרוח צפונית שהיא מזלת את הזהב. כשעירם. הוא הבא מרוח מזרחית המסעיר את כל העולם. וכרביבים עלי עשב. זה רוח דרומית המגדל כל מיני צמחים כמ״ש (במס' בבא בתרא דף כ״ה ע״א וב') ושם ד' רוחות בלשון רז״ל מערב אורי'. צפון אסתניא. מזרח שדיא. דרום שותא. ובערוך העתיק בטעות. וד' רוחות חושב כאן ובפסוק ראשון הזכיר שמים וארץ ובזה הזכיר כל הקצוות. ודע שכל הברואים כלולים בג' אלו. שמים וארץ וים כמ״ש עשה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם. והם חב״ד כמ״ש ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו וכן כאן בפסוק ראשון כלל שמים וארץ שהם חו״ב. ובפסוק שני טל ומטר המחבר שמים וארץ כי בדעת מחבר שמים וארץ. והוא שתהומות נבקעו להוציא מים התחתונים ושחקים ירעפו טל. וא״כ טל ומטר מחברים שמים וארץ. ומטר כולל ג' מיני מטר וטל כולל א'. וכן דעת כולל ג״ר והוא א' וכן ד' רוחות הם המחברים שמים וארץ לכן הן ו״ק ונכללין בד' אותיות השם וכן חשב כאן ד' לשונות של דיבור הכוללים ו'. דביר. אמרי. לקחי. אמרתי. ובאמירה כולל ג' כטל כשעירים כרביבים. והן תורה שבכתב. ושבע״פ. ומצות. וכן טעמי מצות. וסודותי'. ורמזי'. לקחי. הוא תורה שבכתב כמ״ש משה קבל תורה מסיני. אמרתי. הוא תורה שבע״פ. אל אחד אמרן מפה אל פה. אמרי. הם המצות שנאמר בכל מצוה לאמר. ולכן נאמר ותשמע הארץ אמרי פי כי רוב מצות נוהגות בארץ. ודיבור הוא המשך המאמר בטעמי המצות ורמזיה וסודותיה:
פסוק ג
כי שם ה' אקרא וגו' דרשו רז״ל מכאן שעונים ב' ש' כ' מ' ל' ו' ומכאן שעונין אמן. ומכאן שמזמנים בשלשה. כי שם ה' אקרא. בתורה שכולה שמותיו של הקב״ה. הבו גדל לאלהינו. בתפלה שמספרים גדולתו. ובתי מדרשות ובתי כנסיות כל אחד כלול משנים (בבהמ״ד עוסקין בתורה שבכתב ושבע״פ ובבהכ״נ קורין ק״ש ותפלה) וזהו כי שם ה' אקרא תורה שבכתב. הבו גדל לאלהינו. תורה שבע״פ שמגדלין שמו יתברך שדורשין על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. כי שם ה' אקרא. ק״ש שקורין שמע ישראל. הבו גדל לאלהינו. זה תפלה כדלעיל:
ע"ד הרמז
כי שם ה' אקרא וגו' הוא השמש והירח וכוכבים:
כי שם. פני של שם ס״ג. הבו. סוד י״ג תקונים. הבו גדל. סוד נ' שערי בינה שהוא סוד הרצון היינו י״ג ול״ז:
כל השירה הוא בכל א' סתומה באמצע וב' שיטות חלוקים לפניה ולאחריה והם המשלימים לע״ב וכן בכל ע״ב השני שערים משלימים אותה ויש בהן כ״ו פסוקים גדולים נחלקים לד' חלקים ולב' שיטות. וי״ז פסוקים קטנים הנחלקים רק לב'. והגדולים בכל חלק. באמצען זקף ובסופן אתנחתא וס״פ. והקטנים אתנחתא וס״פ. ויש פסוקים גדולים שבכל אחד חצי פסוק יתר על ד' חלקי' והכל ע' שיטין והגדולים הם א' חמאת בקר. וב' ראו עתה כי אני אני וגו' והם מהפכים הסדר דהיינו עד פסוק חמאת בקר הזקף והאתנחתא כדלעיל ומפסוק חמאת בקר ואילך נתהפך הסדר באמצען אתנחתא. ושני פעמים בסופן זקף. וכן בפסוקים קטנים באמצען אתנחתא והוא בסוף השיטה. ובאמצע השיטה ס״פ. והוא עד ראו עתה וגו' ואז נתהפך כבראשונה וד' יוצאים מן הכלל ב' בפסוק חמאת. תיבת צאן ותיבת כרים. וא' בפסוק ראו תיבת ואחיה וא' בפסוק מזי רעב תיבת רשף וטעם ההפכה אשר הפך ה' על שנתהפכו מעשיהם מן וישמן ישרון. וכשאמר ראו עתה כי אני וגו' שהוא על לעתיד אז יתהפך ויחזור כבראשונה (ועיין במ״ש קצת הטעם) ובשירת הים הוא ל' שיטין ושיטה חלק לפניה ולאחרי' הרי ל״ב וסדרן שיטה אחת נחלק לג' חלקים לב' סתומות ושיטה אחת נחלק לב' חלקים וסתומה אחת וכך סדרן שיטה ראשונה אז ישיר נכתבת ככל שיטות שבתורה בלא סתומה והשני נחלק לג' והג' לשנים והד' לג' וכן חוזר חלילה עד שנמצא שיטה אחרונה בשלשה וכל התיבות שלפני הסתומות ס״פ אתנחתא וזקף חוץ מב' שיוצאין מן הכלל תיבת אשיג ותיבת בתוך וכל שיטה החלוק לשני' נתחלק באמצ' ושיטה החלוק בשלשה תיבה א' בתחילת השיטה ותיבה א' בסופה והשאר באמצע וזה היפוך משירת האזינו שבשירת הים א״א לסיים השיטו' במפסיקין רק קודם ריוח הסתומות וחוץ משיטה אחרונה ויש בה מ״ד סתומו' נגד מ״ג פסוקי' שבהאזינו ועם פסוק ויבא משה שהוא כלל השיר'. לבד ב' חלק שלפניה ולאחרי' שהן פתוחות וכל הפסוקים נחלקים א' לשנים וא' לשלשה לבד ב' פסוקים נחלקי' לד' תפול. וכי בא. וד' פסוקים שאין נחלקים כלל ה' איש מלחמה. תהומות. נטית. ה' ימלך:
כי שם והצור הם שלימא דמהימנותא. הצור הוא השם השולט אחר חצות לילה כי שמאל נכלל בימין ולכך נאמר שם אל כי היא כלת משה. הצור הוא חוזר שהוא דבוק עם תמים ואמ' כאן ג' דברים ותמורתן שהם ששה ששואלין טפה זו מה תהא עליה שהן כלל העולם:
פסוק ד
הצור תמים וגו'. חשב כאן ושלשה דברים ותמורתן. כמ״ש (נידה י״ו ע״ב) ששואלין טפה זו מה תהא עליה חכם או טפש. גבור או חלש. עשיר או עני. וכמ״ש אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו וגו'. והן בנפש וגוף וקנין. חכמה בנפש. גבורה בגוף. עושר בקנין וג״ד שהם עש״ן שהעולם מתנהג בהם. חכמה בנפש. עשירות בשנה. ברך עלינו ה' אלהינו את השנה הזאת. גבורה בעולם. יש ארץ מגדלת גבורים. ועוד ג' זמנים. קודם בריאתו. ובחיים חיותו. ואחרי מותו. וזהו הצור תמים פעלו קודם בריאתו לא יחסר כל בו והאלהים ברא את האדם ישר וכו' כי כל דרכיו הכוללים בידיעתו הם משפט (משפטי ה' צדקו יחדו עם הבחירה) אל אמונה. בחיים חייתו כמ״ש ונאמן אתה להחיות מתים בכל לילה. ואין עול. בהנהגתו צדיקים ורע להם ורשעים וטוב להם:
צדיק וישר הוא. אחר מות האדם הכל מצדיקים עליהם את דינו ואומרים שהוא ישר מתנהג עמהם בחסידות לפנים משורת הדין. וכן בג' מתנות חכמה וגבורה ועשירות. חכמה הוא הצור תמים פעלו. שברא חכמי' וסכלים כיתרון האור מן החשך. ואלמלא חושך לא היה ניכר האור וכמשרז״ל במדרש תמורה:
כי כל דרכיו משפט. שומר אמת לעולם שיהיה העולם שקול. אל אמונה ואין עול. ברא עשירים ועניים שיהיו גומלין זה לזה שנאמר בצדקה תכונני. צדיק וישר הוא. שברא גבורים וחלשים ועוד צדיק הוא מפי הבריות. וישר הוא להצדיקו:
ע"ד הרמז
הצור. הם י״ד פרקין שבשם:
תמים. הוא מ״ט פנים ואחור:
פעלו. הוא המקום:
כי כל. הם ב' חיבורין כמ״ש כי כל בשמי' ובארץ ובו השם הששי של מ״ב לכך נאמר דרכיו כמ״ש צדיק ה' בכל דרכיו והכל במשפט בג' אהי״ה. אל בריבוע גילופין. הוא הצור:
צדיק. בי״ב תחומין ובו שם אלוה והוא פנים של מ״ט:
וישר. סופי תיבות של כל השמהן והוא ג' פנים ואחור של גילופי ע״ב של ע״ב אותיות:
פסוק ה
שחת לו. שחת לעצמו:
לא בניו. שעשו עצמן כאלו אינם בניו. כמ״ש ונרגן מפריד אלוף. ואוי להם כי נדדו ממנו וכי עשו להם מומם ושתים רעות עשו. שסלקו את השכינה מתוכם וזהו שחת לו. שנית שקבעו בנפשם הרע הגמור וזהו מומם. שהמדות רעות מומים בנפש. ומפני שיש ג' כללי עבירות. ג״ע. ע״ז. וש״ד. ובג״ע ג' פרטים. השחתת זרע. בעל בת אל נכר. ערוה. שחת לו. זה השחתת זרעו. לא בניו. זה בעל בת אל נכר שהולד הולך אחר הפגום. מומם. זה ערוה שהולד ממנה ממזר מום זר:
דור עקש. זה ע״ז כמ״ש עקש לב והוא במחשבה ובע״ז נאמר למען תפוש בית ישראל בלבם:
ופתלתל. זה עון ש״ד כמ״ש והם לדמם יארבו בערמימות כפולות ומכופלות כמו שחושב בפרשה ההיא ולפי שאחז״ל (יומא ל״ט ע״א) אדם מטמא א״ע מעט מטמאין אותו הרבה. בעה״ז מטמאין אותו בעה״ב. מלמטה מטמאין אותו מלמעלה. וזהו שחת פי' אם שחת מעט. מטמאין אותו הרבה. וזהו שחת לו. ר״ל כולו. לא בניו. פי' כיון שעשו עצמם לא בניו בעה״ז. מומם. פו' מום זה קבוע להם לעה״ב כמ״ש ביחזקאל יען אשר ישרתו וגו' ולא הגישו אלי לכהן ונשאו את כלמתם:
דור עקש ופתלתל. אדם מעקש א״ע מלמטה. מפתלין אותו מלמעלה. וכן ג' קדושות. אדם מקדש א״ע מעט מקדשין אותו הרבה. בעה״ז מקדשין אותו בעה״ב. מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. ודע שג' ראשי העבירות. ע״ז ג״ע. וש״ד. הם ג' דברים שהעולם עומד עליהם על התורה ועל העבודה ועל ג״ח. והם ג' שלימות. בינו לבין נפשו. הוא תורה כמ״ש (פסחי' ס״ח ע״ב) מעיקר' כי עביד אינש אדעתא דנפשי' קא עביד. ועבודה הוא בינו לבין המקום. וג״ח. הוא בינו לבין הבריות. וכן בטומאה ג״ע. הוא בינו לבין נפשו. שנא' נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה. ע״ז. בינו לבין המקום. ש״ד. בינו לבין חבירו. וכן בקדושה (ב״ק ל' ע״א) הרוצה למהוי חסידא יקיים מילי דאבות הוא מדות טובות שלימות נפשו. ואמרי לה מילי דברכות הוא בינו לבין קונו. ואמרי לה מילי דנזיקין הוא בינו לבין חבירו. וז״ש כאן שחת לו הוא העבירו' שבינו לנפשו. לא בניו. אלו שבינו לבין המקום. דור עקש. שנתעקש עם הבריות:
פסוק ו
הליו' תגמלו זאת. במעשה ובדיבור ובמחשבה. במעשה אמר תגמלו זאת כמ״ש גמול ידיו יעשה לו:
עם נבל. בדבור כמ״ש כי נבל נבלה ידבר:
ולא חכם. במחשבה. כמ״ש לב אדם יחשב דרכו. ואומר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה:
הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך. חשב כאן ג' נפשות נר״ן. ויכננך. בנפש שתופא דגופא כמשארז״ל (חולין נ״ו ע״ב) שברא כונניות באדם והן מעיו וקרביו שהם משכן הנפש. הוא אביך. בנשמתא לנשמתא. קנך. זו הנשמה שקונה ומתקנת את כל הגוף כמשרז״ל על ברכי נפשי. ה' דברים וכו'. עשך. הוא הרוח ולכך נאמר אצל אביך ואצל עשך תיבת הוא. ועוד אביך. בנפש כי הקב״ה מטיל בו נשמה וכו'. קנך. קנין הגוף וכל תקוניו באברים וגידין ועצמות ועור. הוא עשך. בלבושין וקנינים. ויכננך. זה קנין הדירה על מכונו. ועוד הלוא הוא אביך מימי האבות. קנך. ממצרים שנאמר כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי וגו'. הוא עשך. במתן תורה כמשרז״ל ועשיתם אותם א״ת אותם אלא אתם וכן דרשו על ואת הנפש אשר עשו בחרן שהכניסם תחת כנפי השכינה ולמדם תורה. ויכננך. שהביאך למכון שבתו לארץ ישראל ובנין בית המקדש שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך:
פסוק ז
זכר ימות עולם. בינו שנות דר ודר. שאל אביך. הזכיר ג' לשונות. זכר. בינו. שאל. ע״ד שאמר ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע. כי ג' דברים אלו מביאים לידי אמונה. ע״י ראיה. או ע״י שמיעה. או ע״י בינת לבו מעצמו. ולכן אמר ביחזקאל בצורת הבית ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וגו'. וכן אמר ישעיה השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. והוא נגד ג' חלקי התורה. שבכתב. ושבע״פ. וסודות התורה. לתורה שבכתב צריך עינים לראות. ולשבע״פ צריך אזנים לשמוע. ולסודות התורה צריך הבנת הלב חכם ומבין מדעתו. כמו שביארנו בפי' ישעו'. ונגד ראיה. אמר זכר ימות עולם וגומר אשר ראו עיניך האותות והמופתים אשר עשה לעיניך. בינו שנות דר ודר. בבינת לבך. שאל אביך וגו'. הם המקובלות ומפורסמות ומוחשות והוא בשמיעה. וכן אמר למעלה השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך. ואמר כאן זכר נגד פן תשכח אשר ראו עיניך. בינו. נגד ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. שאל אביך ויגדך זקניך וגו' נגד והודעתם לבניך ולבני בניך. והוא כנגד מוחא ולבא ופומא. זכירה במוחא ומתגלה ע״י העין לכן אמר זכר אל תשכח. בינה בלבא. לכן אמר בינו וכן ופן יסורו מלבבך. דעת בפומא. לכך נאמר שאל וכן והודעתם בפומא. והם חכמה בינה דעת. ודעת כולל שניהם חו״ב ולכך אמר והודעתם לבניך ולבני בניך. וכן אמר כאן שאל אביך ויגדך זקניך וגו'. וכנגד עולם שנה ונפש. זכר ימות עולם. נגד עולם. בינו שנות דר ודר. נגד שנה. אביך וזקניך נגד נפש הכלול משנים. כי עולם ושנה הם זו״נ שנאמר זה שמי דוכרא לעלם. וזה זכרי נו״ק לדר דר כמו שכתוב מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור. וז״ש כאן זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר. וההבדל בין עולם לשנה והוא שהשנה היא בפרט והעולם הוא בכלל כי עולם הוא דוכרא כלל. ושנה הוא נו״ק פרט לכך נאמר ימות עולם. שנות דר ודר. בכפל כי הנו״ק כפולה מהזכר כו'. ואין טפה יורדת מלמעלה עד שהתהום עולה טפיים כי בית קבול כפול לעול' ולכן אות ה״א של נקב' נחלק לשני' כי לשון רבוי של נקבו' הוא ו״ת כמו שנות והשרש שנה. וכן ימים ושנים הם א' זכר והב' נקיבה כמ״ש כי בי ירבו ימיך ושנות חיים ושלום יוסיפו לך ולא אמר ירבו ימותיך כי ימים זכר ושנים נקיבה. ולפי סדר הדורות כך הוא. זכר ימות עולם. זה משה. בינו שנות דר ודר. זה יהושע וזקנים אשר האריכו ימים בדור השני. והם שמשא וסיהרא כנגד עולם ושנה. שאל אביך. אלו הנביאים כמ״ש אבי אבי רכב ישראל. זקניך. אלו הזקנים שהם קודמים לנביאים כמ״ש משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים. ויגדך. ויאמרו לך. ההבדל שיש בין הגדה לאמירה. כי אמירה עיקרה בלב כמ״ש ויאמר אלהים יהי אור. אמרתי אני בלבי כי כשהלב מבין די באמירה כללית ולחכימא ברמיזה והגדה עיקרה בפה והוא בפרטות כמו דברי אגדות הבאים לפרש עומקי הפסוקים בפרטות וזהו שארז״ל חכם עדיף מנביא. ויש שני מיני נבואה א' בראיה. ב' בדבור כמ״ש כי לנביא היו' יקרא לפנים הראה. ונביא הוא מלשון ניב שפתי' שאומ' ע״פ הדיבו' כמ״ש ונתתי דברי בפיך ומכאן אתה יודע היכן הנביאי' וכו'. ולכן חכם עדיף מנביא שרוא' את הנולד וזה שביקש דהע״ה ונביא לבב חכמ' שנראה בראיית הלב. ומה שנדבר יהיה בחכמ' כמ״ש פיה פתחה בחכמ' וכמשרז״ל (מגיל' דף י״ד ע״ב) שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין והן מדריגת הזקנים והנביאים לכן אמר שאל אביך כי בשאלה כולל שניהם. ויגדך. אלו הנביאים שיגידו לך בפרטות שהנביאים מבינים פרטי הענינים. זקניך. אלו הרואים. ויאמרו לך הוא ברמיזה ואמר בתחיל' ויגדך ואח״כ ויאמרו לך כמ״ש לעול' ילמד אדם בתחיל' והוא בדיבור ואח״כ יהגה הוא בלב:
ע"ד הרמז
ויגדך זקניך. הוא שם הששי שהוא לשון למודים. שאל. שם השילוב. אביך. זה חשבון האור. ויאמרו. מ״ט שערי בינה עם הפנים לך. שער החמשים. אביך. ו״ק מס״ג. זקניך. ו״ק מתרע״ד:
פסוק ח
בהנחל עליון גוים. כשהנחיל הקב״ה לכל ח' מהשבעים אומות איש נחלתו:
בהפרידו בני אדם. בדור הפלגה שנתפלגו כל אומה למדינה מיוחדת ולכל א' חלק הקב״ה נחלתה:
פ״א בהנחל עליון. פי' הקב״ה שהוא עליון על הכל. הנחיל לכל שר ושר א' משבעים אומות ובחר אומה מיוחדת לו לעצמו:
בהפרידו בני אדם. פי' גוים. הם שם האומות ושריהם. ובני אדם. שהפריד ג״כ בני אב אחד לשבעים נפש:
יצב גבלת עמים למספר בני ישראל. כי תחילה חלק א״י לי״ב אומות ונתנה לכנען ובניו שהם י״ב:
למספר בני ישראל. שהם ג״כ י״ב שבטים שלקחו נחלתם. וששים אומות היו סביבות א״י ועם י״ב אומות שבא״י היו ע״ב. וכשהבטיח הקב״ה ליתן את הארץ לאברהם חשב עשר אומות. כי עשר הם י״ב. וכן ע' אומות הם ע״ב. ולכן א״י נתחלקה לעשר כי שני מטות לקחו נחלתם בעבר הירדן וכן השבטים הם י״ב ואינם רק עשר. כי בני יוסף נחשבו לאחד כמ״ש אצל בני יוסף חבל אחד וגו'. ושמעון ולוי אינם נחשבים כ״א לחלק אחד. כי שבט שמעון לקחו ערים מפוזרות בתוך יהודה. וזה כלל גדול בתורה כי עשר וי״ב וכן ע' וע״ב הכל א' כי השניים הם נעלמים:
ע"ד הרמז
יצב גבלת עמים למספר וגו'. כי ע' וע״ב הם א'. וכן בע״ב שמות. ל״ו של ד' אותיות בסוד תלי וגלגל ולב. וכ״ד של ג' אותיות ויו״ד של ב' אותיות והכל באות א' כפול לבד וכן בששה שמות של ז״ת אלוה כו' שהן שבעים והשם המיוחד באמצע וכן בשם של י״ב ו' שמות ג' פשוטים וב' גילופין וא' גילוף גילופין שהן ע״ב לו״ק ואמר יצב גבלת שהן י״ב גבולי אלכסון וו״ק מקיפין לה וכל א' כלול מעשר שהם י״ב:
בהנחל. הם שבעה ושבעה מוצקות כמ״ש כי יד על כס יה. על הוא ג״כ יד דאימא:
בני אדם. סוד בן אדם מ״ה וב״ן ט' תחתוניות ס״ה וקס״ג תתא דמתתא:
בני אדם. הוא נקודה שבתוכה מ״ה וע״ב וכן בני ישראל תרי״ג שרשים שבהם כנגד תרי״ג מצות:
פסוק ט
כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. כי בהנחל עליון לכל שר ושר אומה שלו בחר לחלקו את עמו ולקח א״י לנחלה שלו ונתנה לישראל כמ״ש כל הדר בח״ל דומה כמי שאין לו אלוה לפי שהוא תחת השרי'. אבל א״י אין שום ממשלה לע' שרים עליה ולפיכך אפי' הגוי' הדרים בא״י צריכין לקיי' כל המצו' כמ״ש אצל הכותי' ואת משפט אלהי הארץ וגו' וזהו כי חלק ה' עמו מה שלקח ה' לחלקו נתן לעמו. יעקב חבל נחלתו. פי' ליעקב ובניו נתן חבל נחלתו. ומתחיל' אמ' עמו הוא הפרט כל שבט ושבט דכתי' חבב עמים ואח״כ יעקב הוא הכלל וכה״א ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם. חבל. פי' כי א״י נחלקת לשתים. א״י וירושלים. וירושלים נחלקת לג' חלקים. ירושלים. הר הבית. ועזרה. שהם מחנה ישראל ולויה ושכינה. ירושלים בזכות אברהם ויצחק. והר הבית ועזרה בזכות יעקב. ולכך עד העזרה היה מותר לערל ליכנס. וז״ש חבל נחלתו שניתן לו נחלה המשולשת כחבל. ונתנה ליעקב שגם הוא היה משולש וז״ש לא כאברהם שקראו הר וכו' אלא כיעקב וכו'. וכן בהמ״ק עצמו נחלק לשלשה:
ד״א חלק ה' עמו. זה א״י. חבל נחלתו ג' עולמות בי״ע:
ע"ד הרמז
חלק ה' עמו. זה א״י:
חבל נחלתו. ג' עולמות בי״ע. חלק. ב' שילובים הידועים ד' שהן ג' חב״ד. נחלתו קפ״ד ס״ו קמ״ד:
פסוק י
ימצאהו בארץ מדבר. פו' סיפק צרכיהם כתרגומו:
וזכר כאן ה' דברים. בארץ מדבר. ובתהו. יסבבנהו. יבוננהו. יצרנהו. כי חמשה מתנות נתן הקב״ה לישראל. מן. ובאר. משכן. תורה. וענני כבוד. והצילן מה' דברים רעים שהיו שם. כמ״ש המוליכך במדבר הגדול והנורא. נחש. שרף. ועקרב. וצמאון. אשר אין מים. פי' צמאון שהיה המקום יבש מאד מחמת השרפים. ועוד שלא היה שם מים כמ״ש המוציא לך מים מצור החלמיש וז״ש כאן ימצאהו בארץ מדבר. ופי' סיפק צרכיך במדבר במן כמ״ש המאכלך מן במדבר וגו'. ובתהו. פי' שהי' המדבר תהו בלי מים כי סתם מדבר ארץ לא זרועה ומעיינות יוצאי' בבקעה אבל שם היה צמאון אשר אין מים:
ילל. לשון יללה כמ״ש מספד כתנים:
ישמן. פי' לשון שמם ומורא כמ״ש המדבר הגדול והנורא. יסבבנהו. בדגלים סביב המשכן. יבוננהו. שנתן להם התורה. יצרנהו כאישון עינו. שסיבבם בענני הכבוד לשמרם כאישון עין. וכמ״ש על כפים ישאונך פן תגוף וגו':
ע"ד הרמז
ימצאהו בארץ מדבר זו מדריגה התחתונה שנקרא ארץ:
ובתהו ילל ישמן. ג' דרגין הראשונים שהן ט' כמ״ש בפסוק במדבר הגדול והנורא הם ג'. נחש שרף ועקרב ג'. צמאון אשר אין מים המוציא ג':
ימצאהו. הוא שם אהיה בכפול:
יסבבנהו. הוא שם קל״ה:
יבוננהו. הוא ט״ז פנים של החיות ד' שמות וכן יקחהו ט״ז כנפים אלא שכאן בפנים ושם בכנפים וכמ״ש בכנפיו והן ל״ב נתיבות:
יצרנהו. הוא שם עם יה״ו:
כאישון עינו. בת עין אות רביעית ושם הוא קדם של ס״ג. כאישון הוא שם ג' של מ״ב והוא בת עין וכמ״ש לא יגרע מצדיק עינו:
פסוק יא
כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו. פי' דרך הנשר כשרוצה להוליך בניו ממקום למקום. כשמוצאם ישנים מקשקש בכנפיו להעירם שיקיצו משנתם. ואח״כ נכנס לתוך הקן. ומרחף בכנפיו עליהם. נוגע ואינו נוגע שלא יכביד עליהם. וכשרוצה ליקח אותם בתחילה פורש כנפיו הם נוצות כנפיו וכאשר ירצה להובילם למקום רחוק אז נושא אותם על אברתו שלא יפלו מהנוצות ארצה. וכן עשה הקב״ה עם ישראל ביציאת מצרים. בתחלה העיר אותם מן הגלות שדומה לשינה כמ״ש בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. והעיר הקב״ה אותם שעשה נקמות בפרעה ובכל עמו ובטלה עבודה מאבותינו והוציאם. וז״ש כנשר יעיר קנו. על גוזליו ירחף. שנשא אותם בענני הכבוד נוגעים בארץ ואינם נוגעים וכמ״ש וה' הלך לפניהם וגו'. והמצרים היו זורקים אבני בליסטראות והענן קבלם כמ״ש ויעמד הענן מאחריה':
יפרש כנפיו. מן הים להר סיני. כמ״ש ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי. וז״ש יקחהו שלקח' הקב״ה לו לעם:
ישאהו על אברתו. הוא מהר סיני לא״י שהוליכ' דרך המדב' הגדול והנור' וכמ״ש ובמדב' אשר ראית אשר נשאך וגו' כאשר ישא איש את בנו וגו'. ד״א כנשר יעיר קנו. זה רוח מזרח ששם דגל יהודה ששם היו העננים מעירים ומעוררים ללכת תחילה. על גוזליו. זה בנימין. דכתי' ביה. שם בנימן צעיר רדם וזהו רוח מערבי' וכמ״ש חפף עליו כל היום. יפרש כנפיו. זה רוח דרום. ישאהו על אברתו. זה רוח צפונית. וכמ״ש המבינתך יאבר נץ יפרוש כנפיו לתימן. ד״א כנשר יעיר קנו אלו ד' מצות המסבבים לאדם לכך יש ד' מלאכים המסבבים לאדם כמ״ש כי מלאכיו יצוה לך וגומר וכמ״ש כל שמזוזה בפתחו וכו'. כנשר יעיר קנו זה מזוזה. כי קנו הוא ביתו של אדם כי כשרוצה לילך מביתו תעיר אותו מצות מזוזה לראות שדי. על גוזליו ירחף. זו ציצית שמרחפין על הגוף. יפרש כנפיו. אלו תפילין של יד שקושר בימינו על שמאלו. ישאהו על אברתו. אלו תפילין של ראש שהוא למעלה מכל האברים. ד״א כנשר יעיר קנו. אלו בעלי עבודה שנקראו בני מלכי' כמו נשר מלך בעופו'. על גוזליו ירחף אלו בעלי חכמה ג' ראשונות כמבוא'. יפרש כנפיו. אלו בעלי מצות. ישאהו על אברתו. אלו בעלי תורה. כמ״ש באברתו יסך לך ותחת כנפיו. וכמ״ש בר״מ פ' פינחס:
ע"ד הרמז
כנשר. הוא שם של ט' אותיות באחוריים בריבוע ואתחלתה הוא נשר וא' הוא כנשר. ועוד נשר הוא שם דאנכי של עשרת הדברות:
יעיר הוא אחורי שם מ״ה. קנו. סוד ציון. על. הוא סוד ע' בחינה אחרונה של מוצא ראשון שקבוע תמיד במוצא השני:
יפרש. זה ציצית:
ישאהו. ב' אהיה. כאן ששה חותמות שנחתם בהם שמים וארץ והשביעית הוא בדד ולכך כתיב בדד שהוא כולל עשר מדות. וזהו ימצאהו יסבבנהו וגו' כנשר יעיר קנו וגו' ובדד הוא שם של עשר אותיות ב' ווי״ן כו' וכן הוא כולל של ב' מצות האלו בתפילין ומזוזה:
פסוק יב
ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. בדד ינחנו. ביום בעמוד ענן כמ״ש לנחותם הדרך. ולילה בעמוד אש להגן עליהם מן המזיקים וז״ש ואין עמו אל נכר. ד״א בדד ינחנו. בא״י כמ״ש כל הדר בא״י יש לו אלוה. ואין עמו אל נכר. בח״ל כמ״ש אשר ינהגך ה' שמה אפו' בח״ל ינהגך ה':
ד״א בדד ינחנו. בעוה״ב וכמ״ש וישכן בטח בדד עין יעקב וכמ״ש ונשגב ה' לבדו. וכן והאלילים כליל יחלף:
ואין עמו אל נכר. בעוה״ז כמ״ש אשר חלק ה' לכל העמים ואתכם לקח ה' להיות לו לעם נחלה. ד״א ה' בדד ינחנו. בתורה לשמו של הקב״ה והוא המלמד לאד' דעת. ואין עמו אל נכר. במצות. ד״א בדד. בק״ש כמ״ש ה' אלהינו ואין עמו אל נכר. בתפלה כי מתפללין אנחנו לאבונא די בשמיא בלחוד כי כל הכחות וההנהגות הן מהקב״ה לבד. ולכך כתיב כאן שם אל שהוא שם ההנהגה וכתו' ואין עמו אל נכר שאעפ״י שהכחות מנהיגים. הכל ממנו ית' והוא הנותן להם כח לעשות חיל והוא שם משותף ולכן אמרו כי בקרבנות לא כתיב אל ולא אלהים שלא ליתן פתחון פה וזהו ואין עמו אל נכר. והויה הוא שם המיוחד לכך נאמר בדד ינחנו:
ע"ד הרמז
ואין עמו אל נכר. זה ציצית אף שאין בהם שם אעפ״כ הוא תשמישי מצוה והוא דרגא רביעית שנקרא אל ולכן אמר על ג' דלעיל לשון חיוב וכאן אמר לשון שלילה:
אל נכר. הוא אשא נוכראה:
ינחנו. הוא עדן וטל מן בינה:
ויאכל תנובת שדי. חשב כאן עשרה דברי' נגד ע״ס ג״ר בפסוק זה וז' דברים בפסוק שאח״ז וידוע שע״ס הן ה' כנגד ה' בב' אופנים ה'. עולם המושכל. וה'. עולם המורגש שהם בסוד נקודות של השם חש״ק ונח נראה וסוד של תפילין וציצית ומזוזה ובשר הפסוקים יש ה' דברים מצומח וה' מן חי. ויאכל תנובת שדי. וינקהו דבש. ושמן מחלמיש צור. חלב כליות. ודם ענב. וה' מן חי חמאת בקר וגו' וכמו שידוע בסוד קטורת נטף כו' סמים ולבונה זכה בסוד ירכבהו והם נגד חמשה אכילות וה' שתיות ויאכל תנובת שדי חלב כרים ואילים ועתודים וחלב כליות חטה הם אכילות וה' שתיות חמאת בקר וחלב צאן כו':
ד״א ירכבהו יש בהם עשר דברים כדלעיל. ואילים בני בשן ועתודים. שניהם בדעת. חלב כרים. בת״ת סמוך לו. חלב כליות חטה. בחכמה. כמ״ש מי שת בטוחות חכמה. ודם ענב. הוא בינה יין המשומר בענביו שעתיד להתגלות בעה״ב. כתיב ארץ ואח״כ תנובות שדי שהוא עץ עושה פרי ואח״כ דבש ושמן ולכך אמר וינקהו שהוא סוד נערים עולל ויונק ושם סלע וצור ואח״כ חמאה וחלב ובסוף אמר עם חלב כליות כמ״ש לכו לחמי בלחמי ושתו ביין מסכתי. ענב וחמר. הוא סוד התפילין ש״י נהורין שהן ד' בתים ואמר כאן עשר דברים נגד עשר ארצו' ועם בית המקדש הוא י״א וכן כאן ירכבהו על במתי ארץ הוא כלל כולם והוא ירושלי' שהיא גבוה מכולם ואח״כ חשב העשר וחשב ז' בפסוק אחד וד' בפסוק השני וכן בקטורת ד' סמנים וז' בשמים:
פסוק יג
ירכבהו על במותי ארץ. פי' הכניסם לא״י והמשילם על א״י. ונקרא במותי ארץ מפני שהיא גבוהה מכל הארצות:
ויאכל תנובת שדי. הם פירות א״י המשובחים ומפני שמזונות האדם הם מב' דברים צומח או חי כמ״ש ארץ זבת חלב ודבש. דבש הוא מצומח וחלב מבע״ח. וכאן חשב ה' דברים מצומח וה' דברים מבע״ח. ה' אכילות וה' שתיות. ויאכל תנובת שדי. חלב כרים. ואילים. ועתודים. וחלב כליות חטה. וה' שתיות. חמאת בקר. וחלב צאן. ודם ענב. דבש. ושמן:
ירכבהו על במתי ארץ. זה התורה בכלל כמ״ש שאין תורה כתורת א״י:
ויאכל תנובת שדי. זה מקרא כמ״ש לכו לחמו בלחמי:
וינקהו דבש מסלע. זו משנה כמ״ש ושים בסלע קנך:
ושמן מחלמיש צור. זה גמרא כמ״ש הן הכה צור ויזובו מים:
ע"ד הרמז
סלע זה נער זה מט״ט:
ומלמעלה למטה דבש ושמן בדעת. והשאר הכל כסדר ואמר בקו האמצעי עם חלב וגו' וכנגד הארץ שהוא רביעית אמר לשדים לא אלה שהם תחת האדם ואלו ב' שמות אלוה אלהים הם שמות ההנהגה שהן אותיות שניות ושלישית דאהי״ה וזה שמו של בצלאל בצל אל קוצו של יו״ד:
פסוק יד
חמאת בקר הם הלכות. וכמ״ש לכו לחמו בלחמי:
חלב צאן. הם אגדות כמו צאן שמעשרות בעליהם:
חלב כרים. אלו ספרא וספרי וכל מדרשי תורה. עם חלב כליות חטה. אלו תקופות וגמטריאו' משלות שועלים וכל החכמות:
ודם ענב תשתה חמר. אלו סודות התורה יין המשומר בענביו ומה שנקרא ודם ויין מפני שיש שבעים פנים לתורה כמנין יי״ן וכן יש נו״ן פנים לתורה כמנין וד״ם. ענב וחמר. אלו מעשה בראשית ומעשה מרכבה. ענב. זה מעשה בראשית כמ״ש יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. וחמר. זה מעשה מרכבה רמ״ח מצות עשה שהיא שיעור קומה של מרכבה. וע״פ פשוטו ודם ענב תשתה לשון נקבה נסתרת שקאי על הארץ שאמר למעלה על במתי ארץ. פי' שמפני רוב הענבים שבאילן יהיה היין זב מהם שדומה לדם על הארץ ותשתה הארץ מהם וכל זה שבח א״י ושיהיו ענבים הרבה עד שיהיה היין זב מהם בלא כתישה:
פסוק טו
שמנת עבית כשית. כי חלקי האדם הם שלשה. עור בשר ועצמות. והגידין הם רק לחבר האברים שלא יתפרדו. ואמר כי השמן לב העם הזה בכל חלקי הגוף. שמנת. שהבשר שמן. עבית. הם העצמית. שנתעבו בשיקוי מוח עצמות. כשית. שנתכסה העור בשומן פימות עלי כסל. ואמר וישמן ישרון. שגם הקרבים והמעים הפנימי' מלא שומן ולכן אמר וישמן לשון נסתר שקאי על חלקי הנסתרים בפנים. והנמשל הוא כי הברכה והעשירות. הם בג' דברים. א'. בפרי האדמה כמ״ש חלב כליות חטה ודם ענב. ב'. בבע״ח כמ״ש חמאת בקר וחלב צאן. ג'. בבנים ובנות כמ״ש ואהבך וברכך והרבך. ומפרש ואזיל. פרי בטנך אלו בנים ובנות. שגר אלפיך. אלו בעלי חיים. ופרי אדמתך. זה צומח. וכנגד זה אמר שמנת בפרי האדמה בדבש יין ושמן. עבית. במקנה בקר צאן. כשית. בבנים ובנות. שהם מכסות עליך להגין. ועיקר העושר הוא בזהב וכסף ונגד זה אמר וישמן ישרון ויבעט פי' שמורד בלבו:
ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו. מפני שאנחנו צריכין לברך את ה' על שבראנו ומשגיח עלינו בכל עת. וזהו ויטש אלוה עשהו וינבל. דיבר דברים לא כן על צור ישעתו. כי כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה ואמר צור ישעתו כמו הצור שהוא יסוד הבית. כן הקב״ה סיבת כל הסיבות ולכך נקרא צור העולמים ובתחלה שוכח את בוראו ואח״כ וינבל מטיח דברים כלפי מעלה. כמ״ש אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו וכן ואני חזקתי את זרועותם ואלי יחשבו רע:
פסוק טז
יקנאהו בזרים. לא זו ששכחו אלא שיקניאהו בזרים. ואין קנאה אלא בע״ז שנא' כי אל קנא:
בתועבת יכעיסהו. כמו שעושה אדם דבר מתועב בפניו והוא עריות שנא' בהם תועבה כמ״ש אלהיהם של אלו שונא זמה ואח״כ:
פסוק יז
יזבחו לשדים. כמ״ש ויזבחו את בניהם ואת בנותיהם לשדים וישפכו דם נקי וגו' ומפני שראשי עבירו' הם שלשה. ע״ז ועריות וש״ד ולה״ר נגד כולם. חשב שעברו על כולם יקנאהו בזרים. זה ע״ז. בתועבת יכעיסהו. זה עריות. יזבחו לשדים. זה ש״ד. וינבל צור וגו'. זה לה״ר שהוא שקול נגד ג' עבירות האלו והכל בא ממחשבה וזהו ויטש אלוה עשהו ששכח בלב ואח״כ בדיבו' הוא לה״ר ואח״כ במעשה הוא ע״ז וג״ע וש״ד. ואלו ד' ראשי עבירות נאמרו בארבעה ראשי עשרת הדברו'. הדובר לה״ר עובר על אנכי שהוא כאלו כפר בעיקר. העובד ע״ז. עוב' על לא יהיה לך אלהי' אחרי'. ש״ד. עובר על לא תרצח. ג״ע. הוא לא תנאף. ועונשן של ע״ז וג״ע וש״ד. ג' מיתו' בעוה״ז סקילה חנק הרג. ועל לה״ר בעה״ב שריפ' וכמ״ש אני מלמעל' וגיהנם מלמטה. יזבחו לשדים לא אלה אלהים לא ידעום. מפני שחלק האומות תחת השמים לע' שרים וכל שר נקרא אלוה אעפ״י שאין להם יכולת בעצמן רק כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל. אבל ישראל אין להם שר למעלה רק הקב״ה בעצמו. וז״ש אלהים לא ידעום. שאינם מכירים אותם רק חדשים מקרב באו שלא היה להם מימים קדמונים:
לא שערום אבתיכם. לא די שלא עשו אותם אלא שלא עלה על דעתם מחשבה כזו. כי מחשבת ע״ז כמעשה שנא' למען תפש את בית ישראל בלבם (יחזקאל י״ד ה') וכמ״ש לא יהי' לך אלהים אחרי' אפי' במחשבה. והוא נגד ג' חלקי העולם עש״ן וכמ״ש בעגל ויקח. ויצר. ויעשהו. והם עשיה. יצירה. בריאה. וכנגד הארץ שהיא רביעית אמר לשדים לא אלה שהם תחת האדם:
ויח' צור ילדך תשי. זה האב. מחללך. זו האם שבחללה נוצר הולד כמ״ש הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם. ואעפ״י שהאב והאם הם הסיבה אבל סיבה הראשונה הוא הקב״ה לכן הקב״ה נותן בולד יו״ד דברי' נגד שניהם שהאב נותן חמש והאם חמש. כמבואר במס' נדה (דף ל״א ע״א) (ואף שאינו חושב רק ט' דברים שנותן הקב״ה. חסר חד ממניינא והוא דעת וכ״ה הגו' בע״י שם) ואצל האב אמר צור ילדך שהוא סיבה הראשונה לאב. וצור הוא סיבה הראשונה. ואצל אם. אמר אל מחללך שהוא שם ההנהגה כמ״ש הצור תמים פעלו אל אמונה ולפי שארר (תעני' כ״ה ע״ב) אין לך טפח מלמעל' שהארץ מעלה טפחיים וכן האם מזרעת ממטה למעלה לכן אמר מחללך מן הכפולים:
פסוק יח
ע"ד הרמז
צור ילדך תשי. פי' התחלת השכחה ושכחת:
ותשכח אל מחללך. שבראך. כי ג' שותפין באדם והג' כלול משניהם ולכך נותן י' דברים נגד שניהם כי באדם יש ה' אברים גלוים וה' נעלמים עין אוזן פה יד ורגל גלוים. ה' נעלמים ריח קלסתר פנים. וג' יותר נעלמים חכמה בינה שכל. עור ובשר מן האב עצמות וגידין מן האם. מוח לעצמות ודם לבשר ושני לבושין שערות וצפרנים. צפרנים לאב ושערות לאם. ובעין אודם ולובן. ילדך. זה האב:
מחללך. זו האם שבחללה נוצר הולד וכמ״ש הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם ופי' הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם ואע״פ שהם הסיבה אעפ״כ סיבה הראשונה הוא הש״י ולכך נותן נגד שניהם והאדם נבנה מששה דברים עור ובשר גידים ועצמות וכמ״ש עור ובשר תלבישני. ושנים בעין שחור ולובן שמהם בא החיות לאדם ושני פנימין המשקין מוח ודם שהם משקים העצמות והבשר. ושני לבושין שערות וצפרנים וכל הלובן בא מן האב. והשחור והאדום מן האם. והש״י נותן ה' נעלמים נגד האב וה' נגלים נגד האם חמשה פנימים וחמשה חיצונים ה' חיצונים שהם משמשין עין אזן פה יד ורגל ה' נעלמים רית וקלסתר פנים דעה בינה השכל. והנשמה שאמרו בגמ' זו הנפש ונשמה עליונה הוא דעה בינה השכל שנכללת בג' לפיכך הש״י הוא סיבה של יצירה של האב ובריאת האם וז״ש צור סיבה ראשונה של ילדך. ואל. זו סיבה של מחללך בבטן האם. צור זה הסיבה ראשונה של העשייה. ואל הוא שם ההנהגה כמו שני שמות אלו הצור תמים ואל אמונה. ילדך. אב. מחללך. אם. וידוע שהאם מזרעת טפיים נגד האב וכמ״ש אין לך כל טפה כו' לפיכך מחללך הוא כפול כי אמו מזרעת ממטה למעלה. ג' אותיות של השם כל א' וא' מיוחד וא' נשאר בכפלו וכן בשמות אהי״ה וא״ד שנעשים אלהים ומד' כפלים חמש:
תשי. תש י'. תשכח תש כח. י' דאבא כח דאמא וכמ״ש שמתשת כח של מעלה כמו באצבעות ופרקין שמתישין כח של מעלה ובפסוק הזה שם אחרון משם מ״ב עם נקודותיו:
פעל. בג' גילופין:
כל זאת. בג' אחוריים רק מקום:
מ״ה הוא מוקדם שהוא הד״ס ראשית כל והשאר זאת בסוד מי זאת:
חכמו. הוא י״ב אותיות של שע״ד:
יבינו ז״ן. כ״א. סוד הדעת זו״ן יובל ושמיטה שמתפשטין בז״ת וז״ש אבד עצות המה:
פסוק יט
וירא ה' וינאץ מכעס בניו. כמ״ש (במנחות סוף המסכת) הביאי בניך מרחוק אלו גליות שבבבל וכו'. ואמר וירא ה'. שה' לבדו ראה רום לבבם. וינאץ. וימאס ה' אותם כי תועבת ה' כל גבה לב וניאוץ הוא לשון מיאוס. ועד כאן חשב גנותם ואח״כ פורענותם:
פסוק כ
ויאמר אסתירה פני מהם וגו'. כי במתן תורה נתן להם לישראל ד' מתנות. דרכי תורה. ויראה. והתורה. והמצוה. והן בד' דרגין הידועין וז״ש אסתירה פני מהם זה החכמה והבינה. כמ״ש וקראתי בשם ה' לפניך שהם נקראים פנים וכמ״ש הנני יוסיף להפליא וגו' ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר:
אראה מה אחריתם. זו היראה והאהבה וכמ״ש סוף דבר את האלהים ירא וכמ״ש אם אין חכמה אין יראה:
כי דור תהפכת המה. במעשיהם אומרים לטוב רע ולרע טוב וז״ש דור פי' על כל הדור אעפ״י שעוסקין בתורה:
לא אמן בם. לשון קיום שלא נתקיימה תורתם בידם מחמת חסרון בטחון כמ״ש (סוף מכות) בא חבקוק והעמידן על אחת והוא בטחון שנאמ' וצדיק באמונתו יחי' וכן אמרו העולם על עמוד א' עומד שנא' וצדיק באמונתו יחיה:
פסוק כא
הם קנאוני וגו'. נגד יקנאהו בזרים בתועבת יכעיסהו:
בגוי נבל אכעיסם. כמ״ש (יבמות ס״ג ע״ב) אין לך משוקץ באומות כברבריא:
פסוק כב
כי אש קדחה באפי וגו'. חשב בכאן ד' עונשין. נגד יזבחו לשדים לא אלה. אמר כי אש קדחה באפי שהוא קודם הנקמה ואח״כ בסופה והוא הכל בשמים כמ״ש וחרה אף ה' ועצר את השמים:
ותיקד עד שאול תחתית. זה ארץ התחתונה:
ותאכל ארץ ויבלה. זה ארץ העליונה:
ותלהט מוסדי הרים. אלו העמודים שהארץ עומדת על העמודים והעמודים על ההרים:
ועוד העה״ז נחלק לד' חלקים. א״י וירושלים ובהמ״ק כמ״ש ההר הטוב הזה והלבנון. וח״ל היא הרביעית. וז״ש כי אש קדחה באפי זה בהמ״ק כמ״ש ישימו קטורה באפך. ותיקד עד שאול תחתית. זה ח״ל כמ״ש מיד שאול אפדם וכן אם יהיה נדחך בקצה השמים זה הגליות ותאכל ארץ ויבלה. זה א״י. ותלהט מוסדי הרים. זה ירושלים כמ״ש ירושלים הריה סביב לה. ד״א כי אש קדחה באפי. זו בהמ״ק. ותיקד עד שאול תחתית. זו גיהנם. ותאכל ארץ ויבלה. זה א״י ותלהט מוסדי הרים. זו ג״ע. וכמ״ש צדקתך כהררי אל שהוא במרום הרים משפטיך ותהום רבה. הוא שאול תחתית והם ד' ראשי אברים שבארץ:
פסוק כג
אספה עלימו רעות חצי וגו'. רעות הם הבאים מהש״י בעצמו. וחצי. הוא הבא ע״י שליח כמו חיה רעה חרב ודומיהן:
אספה עלימו. פי' אכניס כל הרעו' עליהם. כדמפרש ואזיל:
פסוק כד
מזי רעב וגו' ולחמי רשף. פי' שנעשים כלחם הנשרף באש:
וקטב מרירי. הוא מאויר. ורעב הוא יסוד המים שנתקלקלו ומזה בא רעב. רשף זה אש. ושן בהמת. הוא חצי אכלה בם. ג' הראשונים הם כלל הרעות שהם ג' יסודות מזי רעב הם מחמת חסרון המים או מריבוי המים כמ״ש תשטוף ספיחיה עפר ארץ. ולחמי רשף הוא אש. והם כלל הרעות וכמ״ש אני שלח את כל מגפתי אל לבך. ושם היו כל הג' ברד ואש ורוח. ואמר ושן בהמת כולל חיה ובהמה. ואלו הם כלל העולם כי ג' יסודות נבראו ביום א' אש מים ואויר. והרביעי שהוא ושן בהמת נברא ביום האחרון כמ״ש בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה. ובו ביום נעשה האדם כי הימים של מעשה בראשי' יום הראשון כלל ג' ימים הראשונים ויום ו' כלל ג' ימים האחרונים:
פסוק כה
גם בחור גם וגו'. ד' דרגין הן בבני אדם. בעלי תורה בעלי חכמה ובעלי מצות והם נחלקים לשנים. בעלי מצות עשה. ויראי השם. הנזהרים מלעבור על ל״ת. גם בחור. זה איש חיל המקיימים מ״ע. בתולה. הם יראי השם. כי מ״ע רק בזכרים ול״ת בנקבות. יונק. הם ת״ח כמ״ש תינוק יונק משדי אמו. איש שיבה. אלו בעלי חכמה כמ״ש בישישים חכמה וז״ש במס' מגילה (י״א ע״ח) כמו שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בתור' כן בזקנותו הקטין עצמו אצל מי שגדו' ממנו בחכמה. וחשב כאן ז' קללות נגד ז' שמות של יצה״ר וז' מדורי גיהנם. ז' היכלות טמאות. ז' שמוציאין את האדם מן העולם. ז' עונשין. והם ד' מיתות ב״ד כרת מיתה בידי שמים מלקות. וכל א' מז' ימי השבוע נחלק לד' עתים. וכן ז' שני שבוע נחלקו לד' תקופות וכ״ח עתים. וכולם נכללו בשתים אלו. רעות. וחצי. והוא נגד שני אלו ויטש וינבל. וכמ״ש ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר על כי אין אלהי בקרבי וגו':
פסוק כו
אמרתי אפאיהם. פי' אשיתם פאה כי האל״ף נוסף בתיבה זו:
אשביתה מאנוש זכרם. שלא יזכר עליהם שם אנוש כלל. ושתים אלו הם נגד שבט יהודה ובנימין שהם בירכתי ארץ. ועשרת השבטים נשבתו מאנוש זכרם ולא נודע מקומם איה. ונגד צור ילדך תשי אמר אפאיהם ונגד ותשכח אמר אשבית' מאנוש זכרם וכמ״ש וישליכ' אל ארץ אחרת הלמ״ד רבתי שהשליכ' בהשלכה גדולה וכמ״ש למען הרחיקם מעל גבולם והמ״ט קללות נגד מ״ט שבפ' תוכחה ז' ומ״ב ולעתיד יתהפכו כולם לברכה כמ״ש ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אוביך ועל שנאיך אשר רדפוך והותירך ה' אלהיך וגו':
פסוק כז
לולי כעס אויב אגור. לשון מורא שאני מתיירא מפני כעס אויב פן יאמרו וגו' ולא ה' פעל וגו'. כי מפני ג' דברים יאמרו שידינו רמה. א' מפני שמקרה הוא. או מזלם גרם. או שע״ז שלהם גרמה. וז״א פן ינכרי צרימו שיתלו באלהי נכר שלהם ופן יאמרו ידנו רמה שיתלו במזלם ולא ה' פעל כל זאת. שיאמרו מקרה הוא. וג' עולמות הן. עולם המזל הוא עולם התחתון. עולם המלאכים. ועולם העליון. פן ינכרו צרימו נגד העול' העליון. ידנו רמה. הוא עולם המלאכים. ולא ה' פעל כל זאת אלא במקרה. והוא נגד עולם התחתון. וכנגדם ג' פורעניות אלו כי אש קדחה באפי. על שאמרו שע״ז גרמה זה. אספה עלימו. על שאמרו ידינו רמה שמזלם גרמה להם. ומה שאמ' חצי אכלה וגו' שזה לא יוכלו לתלות לא בע״ז ולא במזל רק על שאמרו מקר' הוא ולא ה' פעל כל זאת והם ג' חלקי העול'. שמים וארץ ובני אדם. פן ינכרו צרימו. בשמים כמ״ש כי כל אלהי העמים אלילים וה' שמים עשה. פן יאמרו ידנו רמה. הוא מעשה בני אדם. ולא ה' פעל כל זאת. בארץ כמ״ש כי אני ה' בקרב הארץ:
פסוק כח
כי גוי אבד עצות המה. חשב כאן עצה תבונה חכמה. כי בג״ד העולם מתנהג כמ״ש ה' בחכמה יסד ארץ וגו' וכן במעשה המשכן ואמלא אתו וגו' וכולם נתנו לישראל. והדעת נקרא עצה כמ״ש אין חכמה ואין תבונה ואין עצה. וכמ״ש את מי נועץ וגו' וכן פלא יועץ וגו' והוא מתנה עליונה על הכל ולא ניתן לאומות כלל וכמ״ש ובתבונתו מחץ רהב (איוב כ״ו י״ב) וכולם כפולים בשמות חכמה שכל. בינה תבונה. ועצה אין לה אלא שם אחד ולכן אמ' גוי אבד עצות המה וכן ואין בהם תבונה ששם גנוז הדעת ואפי' מה שיש בכוחם להבינם דהיינו חכמה ובינה אין נותנים על לבם כלל ולכן אמר:
פסוק כט
לו חכמו ישכילו זאת יבינו וגו'. אם היו משכילי' מה שנקרא זאת היו מבינים לאחרית'. ג' האלו הנכללים במדה זאת וכן בפרעה נאמר ולא שת לבו גם לזאת והיא הנהגת מלכות שמים. ובינה נקרא אחרית וחכמה נקרא ראשי' והשכל באמצע וזהו אמר לו חכמו בתחילה. ישכילו. הוא השכל לדעת מדת זאת. יבינו. הוא תבונה וזהו לאחריתם ואם היו משכילים מדת זאת שהיא נותנת ממשלה כדי להשמידם עדי עד. היו מבינים לאחריתם שגם עליהם תעבור הרעה ומה אם לעושי רצונו כך לא ויתר הקב״ה על מעט עוונותיהם לעוברי רצונו עאכ״ו:
פסוק ל
איכה ירדף א' אלף וגו'. שמחמת מורך לבבם הם נסים מפני שנים וזה שלא כדרך הטבע:
אם לא כי צורם מכרם. לשר של הגוים וזהו ירדף א' אלף:
וה' הסגירם. נגד יניסו רבבה שזה אין תלוי בכח הגוים אלא במורך לבבם שהסגיר אותם ה' ביד שרי הגוים ומפני זה בא להם מורך לבב ואמר וה' הסגירם הוא וב״ד וזה ב״ד של מעלה וב״ד של מטה:
פסוק לא
כי לא כצורנו צורם. פי' הגוים אומרים וודאי ה' הסגירם ולא מפני שאין בו יכולת להצילם אלא שמכרם לשר שלהם: