אדיר במרום· רבי משה חיים לוצאטו [הרמח"ל]
אדיר במרום · ואמר וז"ל קוצין דשערי תליין בתקונוי וכו'
ואלה הקוצין עושין פעולה גדולה לצורך ההנהגה, דע כי שני ראשי הכתפים דא"א מהם הדעת נעשה בז"א אך כל הכתפים מתלבשין באו"א והאור נמשך בתוכם ואח"כ נעשה מהם המוחין חי"ב הז"א והאמת כי דעת דא"א הוא עומד כאן בין הכתפים ואח"כ מכחו נמשכין הקוצין האלה בכל תקוניהון עד כנגדו דהיינו עד בין הכתפים ואז מתפשט הארה בכל הכתפים. ותראה המשך הדברים האלה היכן הם הולכין, הנה מוח הדעת ממשיך הקוצין בכל כחותם למטה כנגדו ואז מקבלים זה האור הגדול ראשי הכתפים שמהם יעשה הדעת בז"א והם נקשרים בקוצין האלה בכח ההארה הזאה עד שאח"כ אפי' בז"א עצמו יוכלו להמשיך אור הנימין האלה. אמנם כבר שמעת איך מן האור הזה נמשך בכל הכתפים אלא שהעיקר הוא עד ראשי הכתפים וממנו מתפשט בכל הכתפים וע"כ גם למטה ימשך הכח הזה אליו אבל מכחו יקבלו הארה גם שאר ב' המוחין חו"ב ואז יוכלו לבקוע במצה ז"א דלצאת לחוץ בסוד הפלין, וגם יחזרו לאחור ויעשה הקשר בעורף וכל זה הענין הוא סוד גדול מאד. הנה כל מאור למטה לפי פעולותיו צריך שיהי' לו שורש בא"א להיות נמתק ונשנב מן הס"א, והנה העורף בז"א הוא מקום יניקת הס"א ושם צריך שיהי' לו שרש בא"א להיות שם צריך שיהי' הכפי' לה, והוא באמת סוד ידך בעורף אויביך:
ועתה אפרש לך זה הענין היטב, כי בתהלה יש הראש והוא עגול שאין חילוק בין צד לצד וע"כ אין שם פנים ולא אחור אלא הכל שוה והאורות יוצאין דרך השערות, אבל אח"כ מתחילין הדברים להתפשט בדרך פנים ואחור, כי הפנים הוא המקום ששם האורות נמשכים ומאירים, והאחור הוא המקום שאין האורות מאירים, וכך הם פנים ועורף, והס"א אינה יכולה לאחוז בפנים כלל אלא באחור, וע"כ למטה בעורף יש יניקת הס"א כנ"ל כי הוא המקום הראשון שהיא יכולה להתחזק ומשם היא מתגברת לינק אח"כ במקומות אחרים שהיא יונקת אך בא"א ודאי אינה יונקת אלא צריך לעשות שם תיקונים לצורך מה שיהי' למטה והתיקון הזה יהי' לעשות שגם בעורף יהי' בחינת פנים פירוש המשכת האורות, שכיון שהוא כך א"א לס"א לאחוז כלל, אך אם נאמר שיוצאין אורות מן העורף כמו שיוצאין מן הראש ושיצאו מהם שערות הנה לא יהי' עוד עורף כי לא יהי' האחור וצריך שימצא אחור, רק התיקון יהי' שהשערות עצמן של הראש יהיו נמשכין למטה ומכסים על העורף והשערות הם בחינת ההשפעה. ובאמת הדעת ממשיכם למטה כנ"ל ושם הם מוציאים הארה שלהם, ונמצא שהעורף הוא אחור ואעפ"כ הוא מכוסה בבחי' של פנים והס"א צריכה להתרחק, וזהו הקשר שנעשה שסוף השערות מתקשרים בריש הכתפים זה גורם שיאירו הקוצין האלה גם בז"א בדעת שלו והוא מכה בעורף והאור נכנס לפנים בדעת שהוא הנקשר בו בא"א אבל נמשך ג"כ בחו"ב כמו שנמשך גם למעלה בכתפין עצמן ואז הם בוקעים המצח ויוצאין לחוץ ובקיעה זו עשויה להחזיק כח הקדושה הרבה, והוא ענין וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא וכו'. וכן תראה בגמרא שאמרו הני תפלין דמרי עלמא מה כתיב בהו, ואמרו שכתוב שם שבחם של ישראל. כי באמת זהו פעולה גדולה לכח הקדושה ואז הבחי' הזאת חוזרת עוד לעורף לכפותה וזהו בחינת קשר של תפילין שהוא ד' בסור ד' דיחודא ובכח זה מכפה את הס"א, ובאמת כי כלהו כתיב באדרעי, כי תפילין של יד הם סוף התפילין של ראש ושם הקשר הוא יו"ד, וע"ז נאמר ידך בעורף אויביך כי התפילין דיד הם תפילין דראש בנוקבא ונמצא זה הכח לכפות הס"א בכח היו"ד והדל"ת האלה. והאמת כי הס"א אינה יכולה להדבק באור המגולה כי היא אינה מתאחות אלא בכלים שהם בסוד הרשימה אך באור שהוא עצמות אין להם שייכות כלל אלא שמתוך הכלים יכולים לינק מעט מן האור שבהם אך האורות המקיפים חוץ לכלים כחם גדול ואינה יכולה הס"א להתאחז בם כלל כ"ש אלה שהם באים בכח הארת השורש שלהם דהיינו הח"ס שודאי הקליפות נשברים מפניהם ושם מתחזקין הדברים בסוד שורש ישראל וזה כחם גדול, וזהו ממש כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. והנה הקשר היוצא לאחור הוא ממחק העורף כנ"ל שהוא האחור הראשון שבפרצוף שמשם תלוין כל שאר האחוריים, וזה צריך מאד שיהיו ממותק שכיון שהוא נמתק כל שאר האחורים ממילא נשארים כפויים כיון שראשם כפוי אך אינו די זה למתקו לגמרי כי כל זה למעלה בראשית העורף אך העורף כלו אין הכפייתו אלא בכח השערות המכסים עליו כנ"ל וכך צריך שיהי' למעלה כדי שיהי' כן למטה:
ואפרש לך עתה ענין כי פנו אלי עורף ולא פנים, שהוא סוד גדול למאד, ותראה שזה כפל הוא עורף ולא פנים. אמנם הענין הוא כי ב"א למטה צריכין ללכת בדרכי האורות דוקא כי כן נבראו, וה"ס והלכת בדרכיו. והנה צריך שתדע כי הפרצופים למעלה צריכים להסתכל זה בזה פנים בפנים, והנה א"א וז"א הם עומדים זה בפני זה פירוש אחורי ז"א בפני א"א כאדם ננס העומר בפני אדם גדול וגם לפני או"א הוא עומד כך אלא מכיון שהוא מתחיל למטה מהם לא נאמר שפניהם נגד אחוריו כי אינם מסתכלים אלא מלמעלה והוא כאלו כופפים ראשם להביט בפניו ולפעמים הוא מגביה ראשו ועיניו ומסתכל בם. ואמנם צריך שתדע בזה סוד גדול, כי באמת הימין של אריך ושל אימא הם הימין של הז"א ושמאלם הוא שמאלו. אמנם כבר ידעת שרק אחורי העליון הם המוחין בתחתון, ובאמת האחורים האלה הם מל' העומדת אחור באחור עם הנה"י שלפ"ז הי' צריך הז"א להיות ממש אחור עם אימא כשיהי' לו מוחין, וזה א"א להיות ודאי. אמנם הענין הוא כי אלה האחורים כשנעשין מוחין בז"א אינם נחשבין עוד לאימא כי הרי לה נעשים נה"י חדשים ולכן הוא מתחלה מקבל אלה האחוריים כמו שהן ואח"כ כשנגמרו לכנוס בו הנה הוא נמשך להכניסן במקומו כי באמת אינם נחשבין עוד לאחורי אימא. ובזה תבין באמת למה מיד כשיצא ז"א מן העיבור אנו חושבין אותו ליניקה, ובהשלים הב"ד חדש של היניקה אין אנו חושבין מיד בחינת גדלות אלא עד סוף י"ג שנה ויום א', אך הענין הוא כי עד שהוא לוקח המוחין האלו הנה איננו במקומו כי הולך אחורי אימא, אבל כשנשלמו המוחין להכנס בו ונשלמו להעשות נ"ה חדשים לאי' אז הוא בא במקומו לפנים ואז הוא בחינת גדלות ולא קודם לכן והבן היטב. ועיקר הדבר הוא שבזמן העיבור והיניקה ז"א צריך לאי' ואינו נחשב לעצמו אלא לאחורים שלה לבד כי בעיבור הוא בסוד עובר ירך אמו, וביניקה הוא בסוד יפרוש כנפיו יקחהו וכו', וכן כל זמן שהוא לוקח האחורים האלה לבד אינו נקרא גדלות כי באמת הוא צריך לאמו ונחשב אחוריה אבל כשנשלמו אלה לכנוס אז מיד נעשים נ"ה חדשים לאי' ואלו נחשבים מבחינת ז"א עצמו ונקרא שהוא גדול שאינו צריך לה עוד ועומד במצב הראוי אחורי' נגד פניו, וע"כ לא נמצא לא ענין נה"י חדשים ולא ענין הי"ג שנה וי"א בעיבור ויניקה אע"פ שגם בהם יש מוחין ודאי אלא שכל זמן שהוא נחשב רק אחורי אימא אין צריך לכל זה, ואנו אין מזכירים אלא התיקונים הנעשים בו בעצם שהם ירחי העיבור והיניקה, אבל מוחי הגדלות הם אותן שיחשבו לו וכשקבלם אין נקרא שצריך עוד לאמו, ולכן המנין עומד לפי חשבונם כנ"ל:
והנה שמעת עד כה ששני זמנים יש לו לז"א, א' בקבלו המוחין שאז פניו הוא בפני המל' שאחורי אי' ונמצאים פניו אחורי אי', והב' אחר שקיבל המוחין שנעשו נה"י חדשים לאי' שאז אחוריו לפני אי'. וצריך לדעת מי המקיים הפנים האלה אל זה הצד כי הלא בהיות מקבל האחורים של אי' שהם אחור באחור עם אי' הנה ראוי להפך גם הוא כך שיקבל הימין בימינו והשמאל בשמאלו ולמה ישארו הפנים לצד האחר שהוא צריך לקבל השמאל בימינו והימין בשמאלו. אך האמת כי ע"י הארת פני הא"א דרך למטה מתקיימת הפנים של ז"א לאותו הצד תמיד ולכן אע"פ שיקבלו המוחין מן האחורים האלה הנה יש הארת הא"א שמתגברת עליו ומכריחו לפנות אליה. ונמצא לפ"ז שהז"א יש בו ב' פנים וב' אחורים, פירוש כי החיצוניות שלו דהיינו הכלים שלו פניהם לצד האחד דהיינו לצד א"א והאחורים להיפך והפנימיות שלו שהם כלי המוחין דהיינו נה"י דא' פניהם לצד האחור של ז"א ואחוריהם לצד פניו ונמצא שלא יש עורף שאין שם פנים, וזהו תיקון גדול באמת לעורף עצמו שיש שם ג"כ בחינת פנים, וזהו ענין העושה שלום שנותנים שלום לשמאל ואח"כ לימין. והוא כי כבר הודעתיך איך יש בחינת מוחין בנשמה עצמה מאחורי המל' והיינו ממלכו' שבה העומדת באחורים ובבחי' זו אנו מקבלים השמאל בימין והימין בשמאל, ועושה שלום אנו אומרים לפי בחי' זו הנמשכת בפנימיותינו. ובענינים אחרים יהי' הכונה מבחי' מצב הפרצופים בסוד גדלות ז"א שאז הימין והשמאל של העליון והתחתון הם שוים:
והנה בזה יתיישב סתירה א' הנמצאת בדברי הזהר, בר"מ פ' פנחס (דף רכ"ה ע"ב) שאומר וז"ל רצועתהון אמאי אינין עד לבא לשמאלא וכו', ובהקדמת התקונים אומר תרין רצועין נצח והוד וכו'. ובזה נתרצה הקושיא זאת, שבמ"א מדבר לפי בחי' המניח התפילין שהוא הז"א, ובמ"א אומר לפי בחי' התפילין עצמן שהן מאי', כי באי' כלי המוחין הם הפוכין נגד כלי הז"א. וגם תבין בזה ענין אחר, כי כל מקבל מוחין מקבל דרך זה וגם הנוקבא דז"א כך היא מקבלת ממנו, ונמצא שבתחלה מתפשטין המוחין במל' דז"א ובהיותה עולה להיות אחורי הנה"י הנה עולה אחור באחור ואז הנצח שלה במקום הוד שלו וכשהנוקבא מקבלת המוחין מקבלתן ע"ד זה, נמצא שכיון שבאים להתפשט בנוקבא יהי' בלאה המקבלת מאחורי הנה"י דישראל או ברחל המקבלת מאחורי הנה"י דיעקב, פירוש ז"א מן החזה ולמטה הנה הם מהופכים ממה שהם בז"א, ולכן מן הקשר ולמטה הרצועות מתהפכות פירוש כי שם מתחלה לאה ושם מקבלת מאחורי ישראל ושם נעשה ההיפוך הזה אבל לפי בחינת ישראל עצמו לא נמצא זה ההיפך כי הולכים ביושר ובהתפשטם באחורים האלה שם מתהפכים אך האחורים מגיעים באמת לדעת שהוא כתר לאה כמו הת"ת לרחל:
ואפרש לך עתה למה בעושה שלום לפי בחי' זאת, כי ענין עושה שלום הוא שאחר שהשלמנו התיקון למעלה במקומו באצילות אנו ממשיכים אותו למטה עד עשי', וה"ס הנ' פסיעות לאחור כי בכח המוחין האלה שבנשמות הם נקשרים לשרשם ומניעים הדברים עד הבחי' הזאת. אמנם כמו שאנו אומרים שיש הדבר הזה בנשמות, הנה יש ג"כ במלאכים לפי בחינותיהם כי כל הענין הוא התלבשות המל' בענפים הנפרדים ממנה, וז"ס המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, כי הפנימיות הזה הנכנס בתוכם גורם להם החיסור שלא יפרדו אע"פ שהם הפכיים בסור חסד ודין וכך ראוי להיות גם למטה בישראל, וה"ס ה' יברך את עמו בשלום, וע"כ אנו מתפללים עושה שלום במרומיו הוא ועשה שלום עלינו, וישראל צריכים תמיד לקחת תיקון המלאכים נ"כ ולכן אומרים עושה שלום במרומיו וממשיכין התיקון אל בחינת המוחין האלה שאמרנו וזהו הוא יעשה שלום עלינו. ואשוב אל הענין הראשון כי הארת הפנים דא"א ממשכת את הז"א להיות במצב שהוא פניו לפני א"א עצמו, אך אם העונות גורמים אז הארה זו נסתרת, וה"ס אנכי אסתיר פני, ואז הז"א חוזר לגמרי אחור באחור עם אימא והעורף שלו נשאר מגולה למטה בלא הארת פנים, כי כשהיו כלי אי' הפוכים פניהם לאחוריו אף שהי' עורף הנה הי' שם בחינת פנים ואין הס"א יכולה להתאחז אבל כשלא יש פנים כלל אז הי' כח לס"א הרבה ולכן הוצרך שיהיו השערות מכסין עליו כנ"ל שיהי' איזה בחינת פנים תמיד והבן היטב. ואל תקשה אם הי' הז"א אב"א עם אימא הנה לא יכולה הס"א להתאחז שם כי האחורים הם מכוסים, כמו שאנו אומרים בענין זו"ן שהם אחור באחור קודם התיקון, כי פריך שתדע שאי אפשר לז"א לבוא אב"א עם אי' כמו הנוקבא עמו, כי נוקבא היא שוה אליו שהיא חלק ממנו אבל הז"א אינו מקבל המוחין בשוה מאי' אלא מתחתי' שהאחורים נשפלים ויורדין אליו, ולכן אז הי' העורף שלו מגולה ולכן הוצרך שיהיו השערות למעלה בא"א לחיות התיקון למטה בז"א, משום דכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים, כי יש עורף בלא פנים מלל וכך הוא למעלה בז"א כמו למטה בנשמות כי הכל המשך א' והוצרכו השטרות לתיקון זה. וענין זה כי כפי מצב הפרצוף כך האור הנמשך אליו ועד שיש פנים בא האור מן הפנים אבל בהיות עורף הפוך הנה לא יבוא אור אלא מן העורף ואז מתחברים עורף בעורף והוא דין הרבה ולכן הוצרכו השערות כנ"ל:
ואמר עוד וז"ל ושערא סליק אבתרוי דאודנין וכו'. ואפרש לך עתה ענין האזנים היטב, ולמה לא הוזכרו כאן בתיקוני א"א כמו שהוזכרו בז"א. דע כי כ"ב אותיות הם שורש כל הנמצאים והענין כי הם מיני הארות יסודיות שמהרכבותיהם ומצירופיהם נעשו כל המעשים. והמאורות עצמן בנינם כך מכ"ב אותיות מצורפים בצירופים רבים שהוא ענין הרל"א אלפ"א ביתו"ת, וגם כל אות ואות מחוברת מחלקים אחרים שהם ג"כ אותיות כמפורש בספר התמונה, א' יו"י, ב' ג' ווי"ן, וכן כולם עד"ז. והאמת כי שורש בנין האותיות עצמן הם ד' אותיות של השם ב"ה, ופירוש הענין כך הוא. דע כי מיני הארות בראשיתם הם ב' והיינו או ניצוץ או רקיע, פירוש או הארה כלולה וסתומה והוא יו"ד, או פתוחה ומתפשטת והיא וא"ו, ואח"כ מאלה הב' נעשו ההרכבות שנתחברו אלה עם אלה ביחד או רקיע ברקיע או רקיע בניצוץ, אך ניצוץ בניצוץ אין שייך לומר הרכבה כי חיבור הניצוצות הוא רקיע שהוא קו עשוי מן נקודות, ונשארו ההרכבות ב' מינים לבד או רקיע בניצוץ כגון א' יו"י, או רקיע ברקיע כגון ב' שהוא ג' ווי"ן, ושורש ההרכבות האלה הוא באות ה' שיש בה שני מיני הרכבות, או צורת ר"ו כזה ה' שבה מתחבר רקיע ברקיע, או צורת ד"י כזה ד, שבה מתחבר רקיע וניצוץ. ואלה הם שני ההי"ן של השם הקדוש, וכיון שניתן שורש להרכבה הזאת כן אז נעשה הכ"ב אותיות בסדריהם ונעשו יסודות לכל שאר הבנין. והנה כ"ז ה"ס אותיות כתובות שיש בהם הציור שרואים, אך יש הזכרות האותיות שבהם הם דרך באחר והיא המבטא לפי התנועה ובאמת זה נעשה בכח הפה, והענין כי הנה כתיב בדבר ה' שמים נעשו. והאמת כי האותיות האלה אפשר להם להאיר ולפעול הפעולות הצריכות ואז הפעולה הנפעלת דהיינו התולדה המחודשת ההי' ג"כ בנוי' מן הכ"ב האותיות ע"פ הסדר הצריך, אך זה הגלוי וההארה של האותיות ה"ס מבטא הפה, כי הלא אין מבטים אלא אותיות ודאי והם האותיות הנמצאות בבנין המדבר עצמו המתגלים לחוץ, וע"כ בדבר ה' שמים נעשו, כי הלא הז"א מן הכ"ב אותיות אלה הוא בנוי, וגלוי הארתם ע"י הפה ובכח הארתם זאת נעשו המעשים אשר נעשו ואז הושמו ב' הדברים בפעולת האדם למטה כי הוא צריך להיות דוגמא של מעלה ויהי' לו פעולות ככל הפעולות הנמצאות למעלה, וכיון שנמצא למעלה דבור ומעשה גם למטה יש דבור ומעשה. ובאמת אין מעשה נעשה בדבור אלא למעלה, אבל למטה הכל הוא בפרט כי כך הוא המדה מה שלמעלה במאורות הוא בכלל בעשי' הגשמיית הכל בפרט, כי באמת סוד כ"ז הוא כלל ופרט בסוד זכר ונקבה. ולא אאריך עתה בזה, ונפרש עתה מהו ענין הפה, כי הוא מאור א' עשוי לסגולה זאת להוציא הארת האותיות העומדות בבנין הפרצוף. והנה באמת זהו נמצא מאימא ובסוד פ"ה גי' ס"נ וכ"ב אותיות כמבואר במ"א. והענין כי המצא האותיות במקומן זה תלוי בחכמה והסוד כולם בחכמה עשית, כי חכמה היא שורש הכל, ואין שום מציאות נמצא כ"א בה מפני שהיא שורש הכל, אך פרטיות ההנהגה נמשך מאימא שהיא המנהגת, ותבין איך המבטא הוא ע"י נקודות שהם מאי', כי באמת הנקודות הם הנהגת האותיות, והיא אי' המנהגת את הוו"ן. וגם הניצוצות בסוד ניצוץ ורקיע כמו האותיות, אלא שסדרם סדר הצריך לפי מציאות הנקודות, וסדר האותיות הוא סדר הצריך לפי מציאותם ונמצא שמצד אי' הוא הזכרת האותיות ומבטאם ע"פ נקודותיהם, והפעולות של אותיות אלה בה הם תלויים, כי היא באמת רבון העולמי"ם שהם זו"ן והבן היטב, והפה הוא מאור א' מבחי' אי' שסגולתו היא גלוי פעולת האותיות:
ואומר לך איך נעשה גלוי זה של האותיות, והוא מבואר בפסוק ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור, הנה הפה עצמה הוא שורש הכ"ב אותיות והם מושרשים שם בבחי' זו של הגלוי שיוכלו כולם להתגלות ע"י והן הצירופים של האותיות כולם, אך הצירוף הפרטי נעשה בשפתים. ואפרש לך עתה ענין זה, דע כי בפה יש עשר ספירות, וצריך פעולות כולם להוציא הדבור כי הקול מתחיל ויוצא מן הגרון, והוא עובר שם בין החיך והגרון, ואלה הם חו"ב שבפה, אח"כ צריך לעבור דרך החניכים והשיניים הקבועים בהם והם חו"נ שבפה אח"כ מוכרח לעבור דרך השפתיים והם נו"ה שבפה, אך הלשון הוא הכלל של כל הקו האמצעי העובד בין כל הימין והשמאל שזכרנו והוא ד'ת'י', והפה עצמה היא מל'. והנה הנו"ה הם תמיד הדין ביעין ששם בישול הזרע, וה"ס שחקים ששוחקים מן לצדיקים, כי בהם מתבשלין הדברים ומקבלין הצורה פרטיית ומה שהי' בתחלת בכלל שם נעשה בפרט, שז"ס השחיקה שהוא בירור החלקים כ"א כראוי לו וכן הם השפתים תוך הפה וה"ס צריך שיחתוך בשפתיו, וז"ס ותגזר אמר שהוא מלשון חיתוך, כי באמת בשפתים נחתכין ויוצאין בתיקונם והם נגזרים מן החומר ההיולי שהו' בולל הבל בכלל א' שהוא ענין הכ"ב אותיות המושרשות בפה שזכרנו, והנה תראה כי יש בהברות האותיות שני דברים, יש מבטא האותיות עצמן בהברותיהם כזה א ב ג, ויש הזכרות שם האות כזה אל"ף בי"ת גימ"ל. וענין זה כבר רמזתיו לך למעלה בפירוש דתנינן ברישומי אתוון תי"ו כו'. והאמת כי שמות האותיות רומזים על כחם והוא כי כך נמצאים ראשי קשרים מהפעולות במאורות שהם שרשים לענין ההנהגה לגרום הפעולה ההיא הנמצאת לאותיות בסוד המבטא שזכרנו, ונמצא שמכל הקשר הגרמו בשם האות יוצא מבטא האות שהוא פעולתו. ואם תשאל למה לא נמצא ענין כזה נם בציור האותיות, דע כי באמת שורש מציאותם הוא נעלם מאד, כי הא"ס ית' בעצמו הוא שורש להם ולכן נעלם ממנו ולא נדעהו כלל, אך שורש ההנהגה הוא יותר מושג אצלנו כי היא מושרשת בענין הספירות עצמן כי לפי המציאות שניתן ביחוד לספירות כך היא ההנהגה הנמצאת בהם, והבן היטב:
ואשלים לפרש לך הפסוק ותגזר אמר ויקם וכו', ואח"כ אבוא לפרש ענין האוזן לפי הצורך, והוא הנה לפי מה שאמרנו שמבטא האותיות הוא הדבור הוא דבר עצמי, והוא מה שאמרנו שפירש הרשב"י זללה"ה שכל קול יש לו מקום, כי באמת הקול איננו אלא כמו הארה והתנוצצות של הכ"ב אותיות הנמצאות בבנין הנשמות, וס"ז הוא פירוש התרגום על ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא כי המילול מן הרוח נמשך ודאי בסוד התנוצצות כנ"ל. והנה התנוצצות הזה בוקע באויר ומגיע למקום שמגיע לפי בחינתו, ואומר לך ענין התפלות ותבין שאר מיני הדבור, בצאת זה ההתנוצצות מן האותיות שעושה הדבור עולה בדרכים האלה שאמרנו, והדרכים הם לפי הדבור ההוא ומגיע ונקשר במל' דאצילות, והענין כי אין שום עלי' בעולם אלא בכח מל' בסוד בזאת יבוא אהרן אל הקדש, ולכן עולין ונקשרים שם, ואז מתעוררים לקראתה המאורות להתחלף בהנהגתם לפי העולה להם. וסוד הענין הוא כי כמו שעשה המאציל ב"ה זה הענין לאותיות שיצא מהם ההתנוצצות הזה הנה כן עשה במאורות מה שיהי' מקבל זה ההתנוצצות ויתחלפו המאורות בהנהגתם, כי כן הוא תמיד המאורות עומדים להתנהג לפי העולה להם מן התחתונים, אך הדבר הזה אינו אלא בסוד אימא, והענין כי כאשר ההנהגה הזאת של אותיות בין למעלה ובין למטה אינו אלא בכח אי' כן המקבל זה הענין לא יהי' אלא בסוד אימא, כי זה נקרא שמקרבין הדבר לפני בעליו ולכן נעשה האוזן בדמות העליון, וסודו מאור א' מבחינת בינה העומדת לקבל הקול הזה העולה מן הנשמה ואז משם יכנס להיות נידון במוחין שהם עיקר ההנהגה כמו ששמעת, וכפי מה שיהי' נידון שם כך יהי' אח"כ יוצא ההנהגה בכל האברים כולם וזה ענין פתח האוזן שמשם עולין אל המוחין ואז כשהתפלה ראויה להתקבל הנה מן המוחין יהי' נידון הדבר לטובה וימשך מלמעלה שפע מה שצריך להשלים בקשת אותה התפלה ואז הקול ההוא עצמו ימלא מן השפע וחוזר ויורד למטה למקום שצריך לו עד שיגיע אל האדם עצמו ותנתן לו שאלתו, ונמצאת התפלה היא העולה והיורדת והעושה את הכל. וע"כ אמר ותגזר אמר ויקם לך, שהרי המאמר עצמו עשה זה הענין ומקום השאלה, ואז על אותן הדרכים שנבקעו באויר להעלות זה הקיל נגה אור, כי הקול עצמו חוזר ויורד בדרכים ההם וכולם מאירים מן האור שקיבל הוא, כי באמת הוא עלה ונקשר במאורות והוא עצמו קיבל מאורם וממנו מאירים כל הדרכים האלה:
אמנם אומר לך עוד בזה סוד גדול מאד, והוא מש"כ פתח דבריך יאיר וכו', וחז"ל אמרו מפתח פומך הוי לן נהור, וה"ס גדול. דע כי הנה כתיב בראשית ברא אלהים וכו', וזהו הכלל מה שנאמר במעשה בראשית הוא סדר הבריאה שכך נעשית אז בתחלה ובאותו הסדר עצמו מתנהגת תמיד. והנה תחלת הכל הי' הערבוב והוא נמשך מענין המלבין קדמאין ששם נשברו הכלים, ובאמת נתערבו האותיות שמהם היו נבנין, וזה המציאות נמצא ראשון בבריאת עולם ובאמת זהו הכל בסוד החיצוניות אמנם תראה כי הרי חכמים ז"ל אמרו בראשית הוא מאמר בפ"ע, ובאמת לא נזכר שם מאמר, וצריך להבין למה ישתנה משאר מאמרות, אך סוד הענין כי ודאי בראשית הוא בחינת מאמר אך מאמר מתוקן לא נמצא אלא אח"כ שהוא שכתוב ויאמר אלהים יהי אור וכו'. והענין כי בתחלה נעשה התהו ובהו בסוד הערבוב, וזה נמשך בסוד העלם הכתר כמו שמפורש בס"א, כי אח"כ מצד החכמה המתגלית יותר נתקנו הדברים כסדר והבן היטב כי בראשית הוא כתר, ויהי אור הוא חכמה. אמנם הענין הי' כך כי האותיות שהיו מעורבבות ועושות התהו ובהו זהו מפני שלא נמצא חיתוך שפתים שהוא הבישול בנו"ה כנ"ל, אך אח"כ ע"י הפה שהוא שורש האותיות נתקנו לדבר כראוי ואז נגזר הדברי בשפתים ונעשה מאמר באמת וה"ס ותגזר אמר שכתבנו למעלה, ובאותו התיקון מיד האיר האור והיינו כשקבלה אי' לתקן כל הז"ת כראוי שהם האותיות הנה אז האיר מה שלא האיר בתחלה והוא מ"ה בסוד התיקון. והאמת הוא כי בחינת תהו ובהו הי' כשלא הי' פועל בעולם העשי' אלא בחי' החיצוניות לבדו ששם היתה השבירה אבל אח"כ האיר נם הפנימיות והוא באמת האור המוזכר בפסוק, ואז ניתן תיקון לכל בריות העולם ולכן אז נזכר מאמר כי הי' כבר היתוך שפתים כנ"ל והבן היטב. וע"כ אמרו חז"ל מפתח פומך הוי לן נהור, כי האור האיר כשהפה נפתח לדבר דיבור שלם כראוי, וה"ס הפסוק פתח דבריך יאיר, והנה אז נעשה הז' תחתונות שהם קולות היוצאין מן הפה וכן ז' הכלים כי הפנימיות הוא ז' קולות, והחיצוניות הוא ז' הכלים כמבואר במ"א וזהו התיקון באמת:
ואומר לך עוד איך הוא נשרש ענין האור בפתיחת הפה, הנה תראה כי מלת אמ"ד הוא ר"ת "אור "מים "רקיע וכמבואר בדברי הרשב"י ז"ל, ונמצא שהבחי' הראשונה הנגלית במאמר הוא האו"ר, והנה מאלה הג' נמשכין באמת בסוד ע"ב ס"ג מ"ה ואח"כ יש מאה ברכאן בשם ב"ן. אמנם הענין הוא כי המציאות הראשון של הנמצאים הוא האו"ר שהרי מן המאורות עצמן הם נמצאים, ואח"כ מקבלים עוד צורה יותר עבה ונעשית מי"ם, ואח"כ מקבלים עוד עובי יותר ונעשית רקי"ע, ואח"כ מקבלים עוד בחינה רביעית שהיא הכנה הצריכה להם בסוד מאה ברכאן, ואז הם נגשמים לגמרי בכל הפרטים הצריכים להם. והנה בתחלה נעשה כמ"ש ונמשך מכח הפה, והוא כי הנה הפה יש בה ה' מוצאות והם שורש לכ"ב אותיות כנ"ל. אך בהיותם ה' מוצאות הנה כן נשרשין האותיות בה' מקומות אלה והם ה' פעמים כ"ב, אך צריך שתדע ג"כ כי שם הוי' הוא מתפשט בכל גופו של אדם אבל בכל מקום שיש שם פעולה פרטיית הוא נקשר שם לצורך הפעולה ההיא ונמצא שבפה ג"כ יש שם הוי' לצורך הוצאת האותיות האלה, וכבר פירשו בתיקונים ע"ש. אך זאת ההוי' היא מצטרפת לי"ב צירופים, כי הלא הדבור כל ענינו הוא הצירוף של האותיות ולכן נמצאים בפה אלו הי"ב שהם ראשי כל הצירופים ונמצאו בה ה"פ כ"ב וי"ב צירופים ועם הפ"ה עצמה הרי ר"ז כמנין או"ר. והנה עד עתה הוא רק בסוד האותיות עצמן, אח"כ מסתדרים בסידור אחר בסוד ההויו"ת ואז נעשים מי"ם, וסודם מ"ן והם ט' יודיין שבע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ועדיין אינם נגשמים הרבה כי הכל בסוד ההוי"ה וצריך שיהי' להם לבוש אחר והוא מצד אימא, כי הוי"ה הוא מצד אבא, וזה הלבוש הוא אהי"ה שהוא מאימא, ובאמת צריך שיהי' לבוש עב שהבחי' היותר דקות שבו כולם תהיינה נעלמות ולכן לא יהי' הלבוש הזה אלא מצד המילואים של אהי"ה לבד, וגם להיותו יותר עב יסתתרו י"ב אורות כנגד י"ב אותיות הפשוטות שבג' אהי"ה ואז נשאר כמנין ש"פ כמנין רקי"ע, אח"כ יקבל עוד הכנה רביעית שאמרתי שה"ס מאה ברכאן, והיא בסוד שם אדנ"י שבנוקבא שעולה מאה בסוד מאת אדנים והוא באופן זה א' הוא צורת יו"י, ונ' הוא צורת י"ג כי הי' יושבת קוץ בראש הנו"ן, ונמצא שצורת אדנ"י הוא יוידינ"י והוא בני' ק' כמפורש בפע"ח שער הברכות דפ"א, והסוד מאה ברכאן ואז נאמר תדשא הארץ וכו', ונמצא שבחי' הראשונה היא ראשית הכל ומציאות התיקון בעצמו הוא האור המתגלה בפתיחת הפה, וע"כ כשיצא הדבור מן הפה התחתון הוא עולה למעלה כנ"ל, ואם הוא ראוי הוא מעורר כנגדו הדבור העליון ואז מאיר מיד בחינת האור כנ"ל, וע"כ אמר ועל דרכיך נגה אור. והנה זהו באמת כח התפלה שיכולה להחליף המדות מדין לרחמים, כי היא התנוצצות מן הנשמה עצמה המתדבק למעלה ובכחו נעשה התעוררות גדול למעלה. והנה יש מלאכים נקראים אזני ה' שהם מקבלים כל הקולות מלמטה ומגיעים אותם למעלה אל מל' ועמה אל האוזן וזה עושה התעוררות גדול שאמרתי שיכול להחליף ההנהגה, והנה ע"כ צריך זהירות גדול בדבור, כמ"ש הכתוב שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, כי באמת הדבור פעולה גדולה מאד גורם למעלה, נמצא שהכלי המקבל התעוררות הקול הוא האוזן להכניסו אל המוחין להשפט שם, אך העין הוא הרואה את האותיות בבחינת ציור ומציאותם, וכבר אמרתי שזה בא מחכמה שהיא שורש הכל ומקיימת המציאות. והנה כתיב עין רואה ואוזן שומעת ה' עשה גם שניהם, והוא כי באמת אלו הם שני בתי דינין לדברי העולם, א' עין בסוד החכמה לבחינת ציור האותיות כנ"ל, וא' אוזן בסוד אימא לפעולתה:
אמנם הענין הוא כך, למעלה יש דבור ומעשה ביחד שאין המעשה נעשה אלא בכח הדבור, אבל למטה שהוא הפרט איננו כך כי הכל יכול להיות בפ"ע. והנה בדבור עצמו יש ראי' ושמיעה, וכן כתיב וכל העם רואים את הקולות. והוא כי אפי' המתנוצץ אינו אלא אותיות וא"א לשום מציאות למצוא אלא בכח חכמה וזה הראי' המגעת אל הקול עצמו, אך סגולת האותיות הס להוציא הפעולה וזהו רק בסוד השמיעה מצד בינה כנ"ל. אך המעשה אין שם אלא ראי' והוא כי המעשה למטה לא יעורר אלא בחינת המעשה למעלה, ואע"פ שאין מעשה נעשה בלא דבור אבל העיקר בהתעוררות לפי האדם יהי' המעשה לבד וכן דבור האדם יעורר הדבור והוא המעורר לפי האדם. והנה הדבור הוא יותר כח מן המעשה כי הוא דביקות יותר גדול יען ההתנוצצות עצמה של הנשמה עולה ומתדבק למעלה. והנה זהו הטעם מה שארז"ל בענין תפלה שאין לך גדול במע"ט כמשה רע"ה ולא נענה אלא בתפלה, וזה כי באמת כיון שכתוב רב לך א"כ ש"ם שמכח התפלה קיבל זה הדבר של עלה ראש הפסגה, וזה הדבר כיון שודאי הי' תיקון הי' הקב"ה יכול לעשותו בלא תפלת משה מכח מעשים טובים שעשה אחר הגזרה, והאמת הוא כי המעשים טובים מעוררים המעשה למעלה אבל אינם יכולים לעשות דביקות כ"כ גדול למעלה כמו הדבור, ובאמת המצות הם כלם לנשמה עטרות והם נקראים כנפים שבה תוכל הנשמה לעלות. אך העלי' עצמה אינה אלא ע"י התורה שהיא בחינת הדבור של כל במצות ולכן המצוה היא בה והגית בו יומם ולילה, כי בחי' הדבור הוא תיקון התורה וכן אמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, כי הוא מסוד פה ששם גלוי האותיות בסוד דבור כנ"ל. וההפרש שיש בין התורה והתפלה הוא כי התורה הוא דבור הכללי של כל המצות לצורך תקון הנשמה, אך התפלה הוא דביקות פרטי לצורך המעשה ההוא שעליו מבקשים ויש בה כח להפך מדה"ד למדה"ר בכח הדביקות הגדול הזה. והנה מקום קבלת הקול כבר אמרתי שהוא באוזן, וקבלת הראי' היא בעין, ויש מלאכים הנקראים עיני ה', שפעולתם הוא להעמיד הדברים תחת העינים, כי כך הסדר לכל מאור צריך משרתים להוציא פעולתו למעשה. והנה הקטרוג כמו כן עולה מן הס"א בב' בחינות א' בסוד האוזן, ב' בסוד העין, כי באמת מן החטא עצמו נעשה קטרוג ועומד להראות בסוד הראי', והסוד החמס קם למטה רשע, אך ע"ז הענין אמרו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, כי כיון שא"א לשום מציאות לימצא אלא בכח חכמה שהיא הראי' ע"כ גם הפגם לא נקבע להיות פגם אלא בראי' לכן צריך להמתין לראי'. ולפעמים שאין החטא מגיע עד זאת הבחי' אע"פ שהוא בבחי' שמיעה ויכול להיות כפרה ותיקון. אמנם כיון שצריכין אלה הב' כלים לקבל כל העולים מן הכ"ב אותיות צריך שיהי' נקבע בהם כ"כ לפעולתם השם הוי"ה ב"ה, ובעין יש הגוונין, ובאוזן יש האדרין, כמ"ש לקמן בס"ד, והם מקבלין בכח הד' אותיות האלה כל העולה מכל בחי', וזהו ה' עשה גם שניהם. ואשלים עתה לפרש לך הענין ועל דרכיך נגה אור שאמרתי שהוא בסוד אמ"ר היוצא מן הפה:
הנה האמת הוא מש"כ מתחלה שאלה הד' הם בסוד ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן והם עצמן ד אותיות הוי"ה ב"ה. והענין הוא כי כמו שראשי בנין המאורות הם ד' אותיות אלה כך ראשי ההנהגה וכל הפעולות הם אלה הד' ולכן ד' פעולות הנעשות בכל הנמצא יולדו מהם, אך או"ר היא בחי' הראשונה הנמצאת לנמצא ההוא הנפרד מן המקור שהוא המאורות עצמן, ומי"ם הוא בחינת הב' המקבלת צורה אחרת ודקי"ע הוא בחי' הג' בסוד עיבוי אמתי מצד ז"א שהוא שורש העוה"ז, אך כאן ניתן לו בחי' גשמיות וגוף בכלל והוא באמת סוד הרקיע שהוא סיבוב הגלגל הישר, וה"ס העיגולים כמ"ש בס"א שהוא ענין כללות ההארה לבד בלא חלוקי חלוקים, אך הק' ברכאן הוא הצריך לחלק חלקי הגוף כ"א במקומו, ותדע שאלו הק"ב הם בסוד שם אדנ"י כנ"ל. ואומר לך שסוד הק"ב ה"ס המאה ברכות שחייבין אנו לברך בכל יום, וה"ס ברוך אד' יום יום יעמם לנו, שאמרו בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, ושם השם באד' שבו תלוי הק"ב אלו, וסוד הענין הנה רז"ל אמרו כי אדם הראשון מן הארץ ועד הרקיע הי' וכיון שחטא הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו והעמידו על מאה אמה וכו'. וסוד הענין כי באמת קומת אדם מצד עצמו הוא מאה אמה בסוד עשר ספירות, אלא שבהתפשטות פרטי אז נעשה מהלך ת"ק שנה, וסוד זה ה"ס היד שהיא כ"ף אתה ומתפשטת לה' אצבעות והכ"ף הוא מאה ושם הוא מאה אמה, אבל בהתפשטות בסוד הפרטות אז תולה בה' אצבעות ת"ק שנה ולא אמה, כי כך דרך האורות בהתפשטם, והכלל הוא שהאורות בדרך הזה מאירים פעמים דרך כלל ופעמים מתפרטים בפרט גדול. והנה בתחלה נברא אדה"ר אך בסוד הפרטיות ששורשו הוא מאה אמה, והי' מתפשט והולך בסוד פרטיות עד מהלך ת"ק שנה שהוא שיעור מן הארץ ועד לרקיע, וכיון שסרח אז העמידו דוקא מה שהי' מתפשט בפרטות גדול העמידו על שורשו שהוא מאה אמה לבד, וזהו בסוד כ"ף היד, והסוד ותשת עלי כפכה, דוקא כ"ף, וסוד כפכ"ה כ"ף ב"ה, כי זה בסוד המלכות שהיא כ"ה שהיא כוללת האורות האלה ולכן אמרו הניח ידו עליו, כי המיעוט הוא בסוד יד, ונמצא למדים שסוד הגוף בכל חלקיו אין שרשו פחות ממאה מדרגות שהם אלה המאה אמה הנשארים בסוד נוקבא לבד ונמצא שנשארו בבחינת שם אדנ"י שהיא נוקבא וממנה סוד הגוף. והנה בכל יום הקב"ה מחזיק בחינת הגוף הזה בסוד ק' אורות אלה, וכנגד זה צריך לתת לו מעין ברכותיו מאה ברכות והנה תדע שהימים נגזרים על האדם לחיות בהם ובכל יום צריך שיאירו כל המאה האלה, וזהו ברוך אדנ"י יום יום יעמס לנו:
והנה צריך שתדע בכאן סוד גדול מאד, הנה כבר שמעת ענין שירותא וסיומא שפירשנו למעלה, כי כל חיי האדם בסוד שירותא מצד הו"ק שהוא ענין ששת ימים תעבוד, והמיתה היא המנוחה סיומא ביום השביעי תשבות. והנה תדע שאדה"ר כתוב בו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, והי' ראוי לו למות באותו היום עצמו אלא שהקב"ה רצה לרחם עליו והורידו ממדרגתו, ואז מה שבמדרגה העליונה לא היה יכול לחיות כלל כי הי' פוגם מפני הרע שנתערב בו שגרם בחטאו, אך כשירד אז יהי' לו אריכות ימים כי כל זמן הו"ק יוכל לחיות בסוד עבד לבד שהוא סוד החול אבל כשיהי' נשלם זה ויצטרך לחזור לעלות אז מיד ימות. והנה בכל יום הס"א היא רוצה להתגבר על האדם ולהמיתו כי אין ראוי לו חיים כלל, אלא שהקב"ה מושיע אותו בסוד הו"ק האלה שזכרנו. והנה באמה דו"ק סודם א"ל דאלהי"ם, וז"ס האל ישועתנו סלה, כי הא"ל הוא סוד הו"ק האלה, אך באמת הכל מנוק' נמשך לתחתונים אלא שהיא נקראת הא"ל בסוד הו"ק האלה ואז היא ישועה שמושיעה את האדם מן המיתה, ובכל יום צריך פעולה זאת חדשה, וזהו יום יום יעמס לנו הא"ל ישועתנו סלה וחזר ואמר האל לנו א"ל למושעות, והוא כי הימים כולם נגזרים כמ"ש בסוד ימי החיים, ויש יום האחרון שבו נגזר לעלות בחינת האדם אל המדרגה העליונה ששם צריך מיתה, ועל אותו היום נאמר ביום ההוא אבדו עשתנותיו, ועשתנותיו הם הנשמה והרוח שבמוח ולב, וסוד הענין כי הנפש מחי' את הגוף אך בכח הנשמה והרוח השורים עלי', אבל כשאלה מסתלקים מיד ג"כ היא מסתלקת מן הגוף. אך יש חילוק בינה ובינם, כי הרוח והנשמה הם מסתלקים מהגוף לגמרי משא"כ הנפש, כי נשאר איזה חלק ממנה לקיים העצמות עד תחיית המתים בסוד ועצמותיך יחליץ, ולכן על אלה הב' נאמר אבדו עשתונותיו אבדו לגמרי והם אותן שיש בהם בחי' מחשבה כי המחשבה במוח והלב מבין, הנה אז צריך האדם לתקן בסוד אלהי"ם שעד אותו היום הי' בסוד אל"ה לבד ואז נשלם אלהי"ם, ולכן אמר האל לנו אל למושעות, כי בסוד הא"ל האדם נושע, אבל אח"כ נמצאת בחי' אחרת והיא אלהי"ם אדנ"י. והבן זה שהאלהים הזה כתוב בהוי"ה בסוד אימא שעל ז"א, ומהם הנשמה והרוח המסתלקים מן הנפש שהיא אדנ"י, ואז למות תוצאות, כי יש כמה בחי' מיתה כלם עשויים בסוד הסיומא שהיא המנוחה כנ"ל. ונמצא שסוד המאה ברכאן הוא בחינת הגוף דוקא והוא נמשך אחר רקיע להגשים הדברים בכל חלקיהם והכל נמשך אחר האור הראשון שכיון שהוא מתעורר כל האחרים נמשכין אחריו. והנה הבנת ענין האוון היטב שהוא ענין קבלת הקול הנמשך מלמטה שהוא התנוצצות הנשמה עצמה ולהבינהו דרך שם במוחין וגם משם יצא אור מה שיצא ויתפרש בב' מקומות בשערות ראש ובדיקנא כמ"ש לקמן בס"ד:
אך זה אפרש לך למה לא הוזכר האודנין בתיקוני א"א כמו שהוזכרו בז"א, והטעם הוא, כי הנה אמרתי לך כח דבקות הקול הנכנס ממש במוחין ועושה שם פעולה גדולה וממשיך למטה עד הבחי' האחרונה, אבל זה הענין אינו יכול למצוא בפועל אלא בז"א שהוא מקום ההנהגה, אבל בא"א אין לומר כך כי לא יגיעו הדברים עד שם לעשות בו חילוף ההנהגה כמו בז"א אלא שכאן צריכין הדברים לימצא לצורך תיקון הז"א כסו שפירשתי לך למעלה בענין בז"א אינון בעתיקא תליין. והנה לא נמצאו כאן האודנין אלא לשיהיו השערות מסתלקות מעליהן כדי שכך יהי' ג"כ למטה בז"א, והענין כי השערות אע"פ שאמרנו שהם צינורות של אור הנה עכ"ז הם עצמן דין וגבול לאור עצמו הנמשך בתוכם ובמקום שהם עומדים הם מכסים האורות כי רק בסופם מוציאים השפע שבתוכם וכ"ש למטה בז"א שהם דין כמ"ש, וכמ"ש עוד בס"ד, אך בהיות השערות מסתלקות מן האזנים למעלה בא"א זה יגרום שגם למטה בז"א יהי' כך כי מה שיש בשורש יהי' בענף. והנה גם בתיקוני הרישא שהם מה שנמשך מעתיק יומין לתקן ראש הא"א נמצא תיקון האזנים בדרך נעלם וה"ס התרין ביעין, פירוש כי האזנים הם בסוד נו"ה אך נו"ה בסוד תרין ביעין כי לנו"ה יש ב' בחי', א' מגולה בסוד תרין ירכין, וא' מכוסה בסוד תדין ביעין, והאמת כי התרין ביעין אינו אלא כללות הנו"ה וחיבורם עם היסוד להנהיגו כי הם השחקים השוחקים מ"ן שמבשלים הזרע וכפי המוכן בהם כך פועל היסוד ובאמת הם שנים לימין ולשמאל, כי הטפה צריכה להיות מוכנת כך פעמים לחסד ופעמים לדין, זהנה מבחי' זאת נעשים אזנים כי הלא פעולתם זאת היא להתפעל מכח הקול העולה אליהם התפעלות גדול עד שיגיעו הפעולות אל המוח להתחלף ההנהגה, אך באמת התרין ביעין בעצמן הם אורות נעלמים שאינן מתגלים כ"כ ולכן לא יכלו האזנים למעלה בא"א להיות סתומים כ"א לפי עצמן ואך לפי התיקון שהם נתקנין בו הם סתומין, אבל בז"א שם הוא פעולתם עצמית ולכן שם הוזכרו בתקונים:
והנה כאן אמר ושערוי סליק אבתרוי דאודנין. והענין כי הי' יכול להיות שלא יצמחו שערות כלל במקום האזנים, אך אין זה מה שצריך כי אם הי' כך אז או לא הי' השערות צומחות גם בז"א או אם יצמחו, ענין הא"א לא הי' עושה בהם כלום, לכן הוכרח שיהי' השערות אלא שיהיו נכפים להתפשט אחר האזנים וזה מיתוק גדול לדיניהם ששם למטה בז"א יהיו נכפים כך בזמן הרצון וכשאין זמן רצון יהיו השערות על האזנים כמ"ש באדרא זוטא ובאמת כח המתקלא שבחכמה סתימאה עושה כל הדברים האלה כמ"ש לך אח"כ.