אגרת שמואל על רות· רבי שמואל די אוזידא
פרק א
פסוק א
ויהי בימי שפוט השופטים הגם כי רז"ל דרשו אותו לגנאי או שהי' שופטיו צריכין להשפט או שהיה שופטים את שופטיהם בהיות שלעולם השי"ת רוצה שיספרו בשבחן של ישראל ורצה הקב"ה לזכות את ישראל לכן כל מאי דמצינין למדרשי' לשבח דרשינן ליה וזה שמצינו שארז"ל שהרעב שהי' בימי דוד היה ראוי לבוא בית שאול רק בהיות שדוד ודורו היה ראוים לעמוד בנסיון הרעב ולא יבעטו בארץ חמדה לצאת ולברוח מארץ ישראל לכן הביאו בימי דוד וכן אפשר לומר שזה הרעב שהביא השי"ת עתה בשביל דור הצדיקים ראויים לעמוד בנסיון הרעב שלא לבעוט בארץ חמדה ולא הי' דור שכל אחד עושה דין לעצמו וכל דאלים גבר רק הי' נשמעים לשופטים והם היו עושים המשפט ואין מוחה בידם כי על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע רצה לומר ויהי בימי שפוט השופטים שהשופטים היו דנין וכל העם נשמעים עליהם אז ויהי רעב בארץ והביא בימיהם הרעב לפי שידע השי"ת שיעמדו בנסיון ולא יברחו ויבעטו בארץ חמדה וכן היה שכולם עמדו ולא יצאו מארץ ישראל רק אחד היה ופרסמו הכתוב וז"ש וילך איש אחד לבד הלא הוא אלימלך. וראוי להבין למה הפסיק בהזכרת המקום בין הזכרת הנפשות וכך הל"ל וילך איש ואשתו ושני בניו מבית לחם יהודה וגו' ובזה לא היה צריך לחזור ולומר מלת הוא או הל"ל וילך מבית לחם יהודה איש ואשתו ושני בניו וגו' ולמה הפסיק במבית לחם יהודה בנתיים ואפשר לומר כי יציאתם מארץ חמדה לא היה בעצת אשתו ובניו כי אנוסים היו בזה מאביהם הזקן וברע היה בעיניהם המעשה לפי שביציאתו היה מפיל לבן של ישראל ולכן בהזכיר ההליכה מבית לחם לא הזכיר רק לו לבדו לפי שהוא היה המוליכן מארץ חמדה ועל כרחם היו נגררים אחריו וז"ש וילך איש מבית לחם יהודה ולכן בבחינת היציאה מבית לחם לא הוזכר אלא הוא לבדו אמנם בבחינת המקום אשר הלכו אליו כיון שראו אשתו ובניו שהיו מוכרחים ללכת עמו ולצאת מא"י אז נתיעצו כולם כאחד לאיזה מקום ילכו ובזה כולם הושוו לעצה אחת ללכת לגור בשדה מואב הוא ואשתו ושני בניו שכולם נתייעצו והושוו בעצה זו לפי שראו שאיזה אומה ולשון אשר ילכו לגור שם יהיו לבושת וגם לחרפה וגם ללעג וקלס לסביבותם באמרם איך נתאכזר אכזריות גדול עם בני עמו להפיל לבן בהיות האיש ההוא גדול מכל בני קדם ובידו יכולת לזון את עמו עשר שני' ותיכף בבוא שנת הרעב ברח מפני העניי' והאביוני' המבקשים לחם ואין ולכך נתייעצו ובחרו ללכת לגור בשדה מואב שהם צרי עין כמו שאמר הכתוב על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ובוודאי אל ירע בעיניהם מה שעשה אלימלך וא"כ אף אם בבחינת יציאתם מבית לחם אשתו ובניו לא הושוו בעצתם אבל בבחינת הליכתם לגור בשדה מואב בזה הושוו הוא ואשתו ושני בניו:
בעל המסורה אמר שיש שני וילך איש הא' וילך איש מבית לוי והב' הוא וילך איש מבית לחם יהודה והכוונה להשמיענו שעמרם ואלימלך מנגדים זה לזה כי כל אחד תפש בקצה אחד וזה שהרי עמרם פירש מאשתו אפילו בזמן שהי' מצוה להדבק בה אלא שאח"כ בעצת בתו החזירה כמו שארז"ל במה שאמר וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי דהיינו שהחזירה אמנם אלימלך היה להפך שאפילו בזמן הרעב שהיה מצוה לפרוש מאשתו וכאמרם ז"ל בפסוק וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב מכאן שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון אף בזמן הזה אלימלך לא פי' מאשתו וזה שאמר וילך איש וגו' הוא ואשתו ושני בניו ואלו פירש מאשתו הכי הל"ל הוא ובניו ואשתו וכמו שמצינו בנח בכניסתו אל התיבה נאמר בא אתה ובניך ואשתך ונשי בניך וגו' מכאן שנאסר בתשמיש המטה וביציאתו נאמר צא אתה מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך וגו' מכאן שהותרו בתשמיש המטה ואם כן בנידון דידן דאלימלך כיון שאמר הוא ואשתו סמוכה אליו ולא הפסיק במלת בניו בנתים נראה דלא פירש מאשתו הפך וילך איש מבית לוי כדאמרן. ובמדרש אמר ר' פרחי' באותה שעה היה קב"ה דן את העולם וב"ד שלמעל' עומדין והקב"ה מסתירו שנאמר וילך איש עמדה מדת דין והזכירו שנאמר ושם האיש אלימלך מיד נגזר עליו ועל בניו מה כתיב בתרי' וימת אלימלך וגו' ע"כ הוקשה להם כפל הפסוק כי כן הל"ל וילך אלימלך מבית לחם יהודה ונעמי אשתו ומחלון וכליון בניו ולמה תני והדר מפרש על כן אמרו כי הפסוק הראשון הם דברי מדות הרחמים המלמדת עליו זכות ומסתירו והכתוב השני דברי מדות הדין המקטרגות עליו ומזכירו:
ועל פי דרכם ז"ל אפשר שיפורשו הכתוב כן התחיל ואמר כי זה המאורע אשר בא להודיענו היה כן כי היו ב"ד של מעלה עומדין לדון את העולם וזהו ויהי בימי שפוט השופטים על ב"ד של מעלה אמר השופטים או שב"ד של מעלה היו דנין את השופטים על שלא היה נוהגין כשורה ויצא דבר מלכות מלפני ב"ד של מעלה ונגזרה גזירה על רוב פשעיהם וז"ש ויהי רעב בארץ ומדת רחמים למדה זכות על יציאת אלימלך ועל כן אמרה וילך איש מבית לחם יהודה לומר כי איש אחד היה ההולך משם לבדו והוא איש כשאר אנשי הארץ וכמו שאין ראוי לתפוס באחד משאר יושבי הארץ אם יצאו ממנו בסיבת הרעב גם אין לתפוס לזה כי רעב בעיר פזר רגליך ואף כי ארבעה היו ולא איש אחר אין ראוי לתת לב גם לזה כי שלשתן נגררים אחר הגדול שבהם זה שאמר הוא ואשתו הנגררת אחר בעלה כי הוא ימשול בך כתיב וגם שני בניו נופלים אליו ומחוייבים ללכת אחר עצמו ולשמוע בקולו ואין ראוים לעונש כלל ובזה מדוייק מה שחזר לומר מלת הוא ומה גם עוד טענ' אחרת שאינם ראויים לעונש לא הוא ולא הם שלא הלך להשתקע אלא לגור שם כגר בארץ והיה כמשלש חדשים ישוב אל ביתו ואל מקומו הראשון ולא יתיישב בחוצה לארץ עמדה מדת הדין וקטרגה עליו ונתוכחה עם מדת רחמים ואמרה לכו נא ונוכחה למה אמרת וילך איש כאילו הוא אחד העם ואחד הריקים ושם האיש שאמרת וילך איש אלימלך שמו שהוא גדול הדור האומר אני ואפסי עוד ואין כמוני עשיר בכל הארץ עד שעל כן נקרא שמו אלימלך שהיה אומר חלי מלכות ולי נאה להיות מלך על רוב חשיבותי ועושרי והיה ראוי לאיש כמוהו לפרנס כל יושבי עירו ולא להפיל לבם וראוי להענישו להיותו אדם חשוב וגם האשה אשר אמרת כי אשתו היא ונגררת אחריו והיא גם היא ראוי' לעונש גדול כי שם אשתו נעמי ונקראת שמה כן על שם שהיא נעימה במעשיה כמאמרם ז"ל ולכן כיון שאשה יראת ד' וצדקת גמורה היא ראוי לדקדק עמה כחוט השערה כד"א וסביביו נשערה מאד והי' לה לפתותו בדברי' אולי יפותה ותוכל לו לעכב בידו ולא עשתה והבנים אשר אמרת כי שמעו בקול אביהם כי הם טפלים אליו גם עליהם יהיה הקצף כי שם שני בניו מחלון וכליון וכל אחד חשוב בפני עצמו ולו שם בגדולים אשר בארץ המה וז"ש אפרתים ותרגום יונתן רופילין שהיו גדולי הדור ולא היתה מעלתם וגדולתם אחרי צאתם מארצם אלא אפרתים היו מבית לחם יהודה מאז בהיותם בבית לחם היו גדולים וחשובים אם כן גם המה היו יכולים למחו' ולא מיחו ולהורות על מה שאמרנו חזר פעם שנית לומר מבית לחם יהודה אחרי אומרו וילך איש מבית לחם יהודה כי גדולים וחשובים מזמן היותם בבית לחם ולא מקרוב נתגדלו וגם אשר אמרת כי גר כארץ הוא וישב עוד לביתו ואל מקום משכן כבודו הנה הנם יושבים ומתיישבים שמה וז"ש ויבואו שדי מואב ויהיו שם כי עשו מושבם והוייתם וקבעו דירתם בשדי מואב ועל כל זה לא אפקוד ולא מתקנם נפשי:
אי נמי אמרה ויבאו שדי מואב דרך תימה כמקטרגת שלא היו ראויים לבא בשלום ער מחוז חפצם וז"ש וכי ראוי היה שיבאו עד שדי מואב ולא מתו בדרך ולא די שבאו בשלום אין שטן ואין רע אלא שהם בהויה וקיום כי ראוי היה לאנשים הללו להיו' עדיין בעולם מיד בבואם היה ראוי לקוברם מיד נגזרה גזירה על כולם עליו ועל בניו וימת אלימלך וברוב רחמיו וחסדיו ית' נשארה היא ושני בניה אף כי היו ראויים למיתה כולם כאחד נשארו ליתר הפלטה ואפשר שזה כיון ר' חנינא שאחר נעשית היא שיירי מנחות וכמו שארז"ל על שני בני אהרן הנותרים שגם הם חייבים מיתה רק שנותרו וכן אמר בכאן ותשאר היא ושני בניה כי נשארו לשארית וליתר הפליטה אולי ישובו בתשובה ולא שבו מדרכם הרעה ויוסיפו עוד לחטא לו וישאו להם נשים וגו' וישבו שם עד עשר שנים ולא זכרו אל ארץ חמדה לשוב להם חזרה מדת הדין וקטרגה פעם שנית וימותו גם שניהם ותשאר היא ברחמים גדולים נשארה גם בפעם הזאת כי לא הוכיחה את בניה לשובם לאדמתם באופן כי מב' קטרוגין נשארה ונשתיירה לשיורים וליתר הפלטה האחד במות אישה ג"כ מדות הדין היתה מתוחה ג"כ עליה ותשאר ואפשר שזו כוונת ר' חנינא שאמר ותשאר האשה נעשתה שייר שיירים ובזה דייק שפיר מה שחזר עתה לו' ומאישה ועתה נתנה בלבה כי ח"ו בפעם השלישית הקצף יהיה עליה וז"ש על כן ותקם היא וכלותי' וגו':
אי נמי אמר ויהי בימי שפוט השופטים לפי שאחרי מות יהושיע עמדו שופטים על ישראל ככתוב בספר שופטים והיה עם בני ישראל יראים את ד' כל ימי השופט הרועה אותם ושמעו לקולו שהיה מדריכם בדרך ישרה ובמות השופט היו מכעיסים לפניו ית' ואיש כל הישר בעיניו יעשה כצאן אשר אין להם רועה ובמעלם אשר היו מועלם בו ית' היה מוסר אותם לחרב ביד אויביהם עמון ומואב ופלישתים וסיסרא וגו' ובצר להם ושבים אליו ית' וישלח מלאך ויושיעם והיה מנהיג אותם וגם כל ימי השופט ההוא המושיע אות' היו הולכים בדרכי השופט שהיה מנהיג בדרך ד' עד מות השופט ההוא באופן שלא היו סרים מאחריו ית' אלא בין שופט לשופט להיותם משולחים מבלי רועה אבל בהיות השופט עליהם לא יטו מני דרך וכן אמר שם ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ד' ואהוד מת לומר כי מיתת אהוד מושיעם המורה לכם את הדרך ילכו בה זאת היתה נסיבה לרעתם ועל כן היה מביא עליהם חרב ונותן אותם ביד אויביהם עד כי בצר להם ישחרוהו ולא כן היה בימים הללו כי ווי ונהי והגא וקינים היה דרכם ומעללים אף בימי השופטים עצמן והרעו לעשות בימי שופטיהם ולא היו בושים מהם ולא ישמעו לקולם ועל כן הוכפל עונשם ויהי רעב בארץ ולא חרב כי מכה קלה היא מן הרעב כי טובים היה חללי חרב מחללי רעב:
א"נ לפי שצריך אדם לסלק עצמו מן הדין עד שיתיישב דעתו עליו כי הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח ורבים חללי' הפילה וגו' ע"כ אמר ויהי בימי שפוט השופטים כלומר כי רבו דיינים בלתי הגונים בכל עבר ובכל פינה ע"כ באה עליהם הצרה הזאת ויהי רעב בארץ:
א"נ רז"ל אמרו דור ששופטיו צריכין להשפט הדיין אומר לאדם טול קיסם מבין שיניך והוא אומר לו טול קורה מבין עיניך וכוונו לתרץ מלת שפוט יתירא ולפי דרכם אפשר לדקדק מאי ויהי ויהי שני פעמים כי כשהדיין והשופט אשר יהי' בימי' ההם ראוי והגון צדיק מושל ביראת אלקים והקב"ה גוזר והוא עומד בפרץ לפניו ית' להשיב חמתו מעל עמו ומבטל הגזירה ואם היה השופטים בזמן הרעב ההוא אנשי אמונה היו באים בכח מעשיהם ודוחי' מעליהם את הגזירה ההיא כי טרם יקראו היו נענים ויודעים לעתר ולרצות אבל ווי ונהי היה בימי שהשופטים עצמן צריכין להשפט ולא נהגו כשורה כי מזה נמשך כי היתה מקום והויה לגזרת הרעב להתקיי' שלא נמצא מכולם שיהי' ראוי שבזכותו יתבטל הגזרה וזהו שחזר לומר ויהי רעב שהיתה הויה לה שאיש אין בארץ לדחות הגזרה ההיא מעליהם:
א"נ לפי' המתרגם שהרעב הזה לא היה כי אם בארץ ישראל בלבד אפשר שנמדד להם מדה כנגד מדה כי אע"פ שכל השפע והטובה הבאה לזה העולם בתחלה היא באה בארץ ומשם יפרד חוצה לארץ ושם נאמר הנותן מטר על פני ארץ זה א"י והדר ושולח מים על פני חוצות ואם בארץ ישראל לא ירד השפע עם היות כי עיני ד' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה כ"ש שלא ירד לחוצה לארץ ויהי בכל הארץ משפטיו שאם גבירה לוקה שפחה לא כ"ש ולפי זה היה ראוי להיות רעב כבד בכל הארצות ועל שהוסג אחור משפט עד כי השופטי' הוצרכו להשפט ומקום המשפט שמה הרשע תחת זה ויהי רעב בארץ בדייקא היינו בארץ הידיעה והיא ארץ ישראל כי בפת"ח הבית מובלעות הא הידיעה ובכל הארצות היה לחם ומקים הברכה שמה צוה ד' את הקללה ובמקום הטומאה חיים עד עולם:
ועוד דרשו רז'"ל דור ששופטים את שופטיו היה אחד מישראל עובד ע"ז והדיין מבקש להעביר עליו מדת הדין היה הוא בא ומלק' את הדיין אמר מה שביקש לעשות לי עשיתי לו וגם אלו דרשו מלת שפוט יתירא ולפי דרכם אפשר שבא הכתוב ליתן טוב טעם והתנצלות ליציאת אבימלך מארץ ישראל כי אחרי ראותו כי אף גם בהיותם שלוים ושקטים ולא שבט אלוה עליהם בתיהם מלאים כל טוב איש כל הישר בעיניו יעשה ואין מוחה בידם כי אם יבא הדיין למחות בידם יכו אותו על הלחי והם ישפטוהו במשפטי נקמות כ"ש בבוא עליהם צרה וצוקה מכת רעבון שעין כל ברי' צרה בחברת' שאם יקומו אנשים בני בליעל בצר רוחם ובמר נפשם גנבים ושודדי לילה הלא יגנבו כל אשר לו ולא ישארו גם צרורו ומי יאמר להם מה תעש' כי הדיין ירא וחרד מפחדם פן על פניו יוכיחוהו ועל כן בראותו הרעב בארץ מיד וילך איש וגו', חלף הלך לו, ובורח מביניהם פן יקחו את ממונו מידו כי הכירוהו מתמול שלשום לאיש חיל והון רב ומיד בהצר להם ילכו ויבואו בביתו לחפש בנרות ולא ישארו עוללות ובמה שחזר לומר פעם שנית ויהי הודיעני כי בלכתו משם עשה הויה הרעב בארץ עד עתה היו ישראל בטוחים עליו אשר אמרו בצלו נחיה שיכול לפרנס המדינה עשר שנים ועתה כשראו אותו הולך ובורח יצא לבם מחרדו איש אל אחיו ויכבד הרעב בעיניהם ולזה הפירוש וילך איש וגו' דקאמר הוא סבה לויהי רעב בארץ דקאמר כי בסיבת הליכתו נעשה הויה חדשה לרעב בארץ:
א"נ הודיעני רעת האיש הזה וחטאתו כי כבדה מאוד כי לכבוד השי"ת לא הלך לו מתוך ההפיכה האנשים החטאים ההמה בנפשותם שהיה שופטים את שופטיהם וגם ששופטיו צריכין להשפט ולכבוד עצמו ישיש כגבור לרוץ אורח חלף הלך לו מפני זלעפות רעב וכמו שהיה ענין פלגש בגבעה כי אף שהיו כל בני ישראל מדן ועד באר שבע הולכין על דבר אמת וענוה צדק על כי נבלה עשו בני בנימין וכן לא יעשה אף גם זאת נפלו לפני לפני בנימין עד השלישית ואולם בעבור זאת כי לכבוד בשר ודם מיחו ויקהלו מיד עליהם ולכבוד המקו' לא מיחו ולא עשו ככל החרדה הזאת בענין פסל מיכה וכמו שאמרו ז"ל שלא עמדו להתם הפושעים בפסל ההוא ושם עמדו בפרץ בעון שבין אדם לחברו ועל כן לא נתנם ד' בידם עד הפעם השלישי' ואל זה כיון הכתוב באומרו ויהי ווי ונהי תאניה ואניה היה בדרכם ובמעלליהם בימים ההמה עד כי שופטיו צריכין להשפט וכו' והחוטא הי' שופט ומלקה אל הדיין ואלימלך לא סר מעל אלהי האנשים ההמה ולא ברח מחברת פריצים וישב בתוך עם טמא שפתים ולא גמל חסד לנפשו כי רעה גדולה הוא לו היותו בין רגשת פועלי און בהתחברך לרשע פרץ ד' מעשיך אבל בבא עליו צרה וצוקה הנוגע אל הגוף כי בא רפב בארץ מיד ויקץ כישן וילך לו מבית לחם יהודה:
ואמר, וילך איש מבית לחם יהודה לגור וגו' ראוי לדקדק למה לא אמר כמו שנאמר ביעקב ונזכרה היציאה וההליכה דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע ואח"כ הזכיר ההליכה אל המקום אשר היה הולך באומרו וילך חרנה וכן הוה ליה למכתב ויצא איש מבית לחם יהודה וילך לגור בשדה מואב ולמה כללה במלת וילך תרויייהו המקום שממנו יצא והמקום אשר אליו הלך ואפשר לומר שיתורץ עם מ"ש ז"ל ויצא יעקב וכי הוא לבדו יצא והלא כמה חמרים וכמה גמלים יצאו אלא בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה זיוה פנה הדרה ועשה יציאתו רושם בעיר ובודאי שיציאת יעקב מבאר שבע שלא היה באותו יציאה נידנוד עבירה עשתה רושם יציאת אותו הצדיק מהעיר וכאילו בצאתו יצא כל הדר העיר אמנם באלימלך שיציאה זו היתה עבירה בידו אחת שהם שתיים יוצא מארץ ישראל ובורח מלפרנס לעניים זאת היציאה אינו דומה ליציאת הצדיק מן העיר ולא עשתה רושם בהדר ובזיו העיר כי לא היה הוא זיו העיר כיון שנכשל במה שנכשל ולכן דילג מלת ויצא לרמוז שלא פשתה יציאתו רושם לזיו העיר וכלל יציאתו מבית לחם והליכתו לגור בשדה מואב תרוייהו במלת וילך אח"כ מצאתי קרוב לזה בשורש ישי:
ועוד אפשר לומר דתרוייהו בחדא מחתא מחתינהו להיקשן זו לזו כי שתים רעות עשה האחד יציאתו מבית לחם יהודה שהיא ארץ ישראל הרי חטא אחד בבחינות מה שממנו ועוד חטא שני בבחינת מה שאליו והוא המקום אשר הלך אליו והוא במה שהלך לגור בשדה מואב שאילו הי' הולך אל מקום אחר לא היה נחשב לו לחטא כפול אבל עתה סיפר בגנותו בהודיענו המקום אשר הלך אליו והוא לגור בשדה מואב אשר הש"י שנא אותם וציונו לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד' עד עולם וסיים בפרשה לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם והוא הלך לדור אצלם אשר בבוקר ובערב מקדים להם שלום או לפחות מחזיר להם שלום משום איבה באופן כי שתי עבירות בידו אחת ממה שממנו ואחד למה שאליו כדאמרן ולהקישן ששקולה זו כזו כלל תרוייהו במלת וילך:
אמר עוד הוא ואשתו ושני בניו הוסיף עוד לספר בגנותו של אבימלך כי אף אם נקטינין רעב בעיר פזר רגליך עם כל זה היה לו לראות כי לא היה לו טיפול רב מבנים ובנות ונשי בניו ובני בנים כאשר בא יעקב מצרים בשבעים נפש או כאבצן זה בועז שהיה שם בבית לחם יהודה והיו לו שלשים בנים ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ באופן שהטיפול שלו רב והרעב כבד בארץ ועם כל זה לא מאס בארץ חמדה ואלימלך הלך לו עם היות שלא היה לו טיפול רב רק הוא ואשתו ושני בניו בלתי נשואים בחורים ורווקים ועל זה ברח מארץ ישראל וכל זה גנאי הוא לו לאלימלך:
ואפשר עוד לומר שהשמיענו במ"ש ושם האיש אלימלך וגו' שאעפ"י שהלך לגור עם זדים ארורים בלא יבואו בקהל לך לא למד ממעשיהם ולא נטמע בהם רק כשמו כן הוא ולא שינו את שמותם רצונ' לומר שכל מה שהיה מורה שמותם עד עתה כן הוא עכשיו וז"ש ושם האיש אלימלך רצה לומר ראוי להקרא אלימלך כמו שהוא היה אומר אלי תבוא מלכות ושם אשתו ג"כ עתה נעמי רצה לומר נעימה במעש' ולא למדה כלל ממעשיהם וכן שני בניו מחלון וכליון אפרתי' מבית לחם יהודה רצה לומר שהיה ניכרים בשם יהודים כי הם זרע ברך ד' והיה קוראים אותם על שם מקומם שהיו מבית לחם יהודה ובזה לא קשה מידי אמאי חזר ואמר שהיו מבית לחם יהודה ואת כל זה היה בתחילת ביאתם אמנם אח"כ למדו ממעשיה' בהמשך הזמן לכך אמר ויבואו שדה מואב ויהיו שם רצה לומר כל זה היה אחר ביאתם לשדה מואב והיותם שם בהויה גמורה ועם כל זה לא נטמעו בהם כלל ועיקר ולא שינו את מעשיה' הטובים,
ואגב חדא הודיעני תרתי והשמיענו מעלת הרחמנות על עניי ישראל ופחיתות האכזריות כי להיות שנתאכזר על עניי ישראל והפיל לבן במה שהלך לו כל זכיותיו לא עמדו לו כנגד העון הזה ולקה בגופו ובממונו כמסופר לקמן:
ואפשר לומר שנכתב שפוט חסר וא"ו להורות כי הוסג אחור משפט והיו שופטיו צריכין להשפט כי היו דנין דין מעוקל ומעוות ולכן שפט הוא חסר כי הדין והמשפט שהיו דנין היה חסר וגרוע ולכן גם גם להם קראה שפטי' חסרים כי גם השפטים דכתוב הוא חסר וא"ו והם ודייניהם חסרים:
ועוד אפשר לפרש מה שנכתבו חסרים עם מה שארז"ל במדרש אוי לדור שמקולקל במדה תני ר' חייא לא תעשו עול במשפט אם לדין כבר אמר הדין א"כ למה נאמר במדה ובמשקל ובמשורה אלא מלמד שהמודד נקרא דיין ע"כ וראוי לדייק מאי קאמר בהנחתו הראשונה דקאמר לא תעשו עול במשפט בדין כי מי לא ידע כי פירושו של משפט הוא דין וכך הל"ל לא תעשו עול במשפט אם לדין כבר אמור הדין וכו' גם צריך לפרש כוונת אומרו כבר אמר הדין וכו' עוד מאי קאמר א"כ למה נאמר במדה במשקל ובמשורה דמאי א"כ דקאמר דנראה שזאת הקושיא נולדה מדבריו שאמר לעיל ועוד מה קא מקשה למה נא' במד' במשקל להזהיר על המדות ועל המשקלים:
ואפשר דכוונת הברייתא הוא דמעיקרא מפני הקושיא שיש בפסוק שאם בא להזהירנו על הדיין שלא יעשה הדיין עוות הדין הרי כבר אמר במקום אחר לא תטה משפט וגו' והייתי אומר מפני קושיא זו כי מ"ש הכר משפט לאו על הדיינות קאמר לה אלא על ענין ההריגה והמשפט ונקמה הנעשים למומתים שלא יעשו עול או להקל מעליו ממשפט וממיתה חמורה לקלה או להפך ופירש משפט דקאמר הכא היא המיתה וחבירו כי כאשר משפטיך לארץ וגו' באופן שבאזהרה זו נכנעים ההורגים ובלעז גילינט שלא ישנו את תפקידם לעשות עולה באותה המיתה או להורגם באכזריות חימה ושטף אף לאותם שלא מצאו חן בעיניהם ולהפך למוצאם חן רק יהיה דבר השוה לכל נפש ובזה לא הוה קשה אם לדין הרי הגר אמר לכן ר' חייא הניח הנחה ראשונה ואמר לא תעשו עול במשפט בדין כלומר אין לשנות קרא מפשטיה ופשטי' דקרא בדין משתעי ועתה בפירוש זה קשה אם לדין והוא אזהרה לדיין הרי כבר אמר הדין בדרך סתם ובדרך כולל לכל הדינים שבעולם א"כ למה נאמר במדה במשקל ובמשורה כלומר כי כפי פירוש זה שהכתוב מדבר על הדין א"כ פי' הכתוב יהיה כך כי כאשר יביאו לפניו תובע ונתבע על תביעה שמדד או שקל לו חסר לא יעשה הדיין עול אלא ידין ביניהם כפי הדין האמיתי אם כן למה פרט בפרטות ענין תביעה זו שהרי לדין כבר אמר בסתם בכולל לא תטה משפט דהוא כולל לכל התביעות א"כ למה נאמר במדה במשקל ובמשורה ואין לומר דשתי אזהרות הן אחד לדיין במ"ש לא תעשו עול במשפט ואחד למודדים ולשוקלים שלא ימדדו חסר ובזה לא הוה קשיא אלא הקושיא הא' אם לדין הרי כבר אמור דאם כן הוה לי' למימר ובמדה בוא"ו אלא לאו דחדא אזהרה היא ואם כן הדרא קושיין לדוכתא א"כ למה נאמר במד' במשקל וגו' ותירץ אלא מלמד שהמודד נקרא דיין וכולה חדא אזהרה היא ובמודד משתעי קרא ומה שלא אמר לא תעשו עול במדה במשקל וגו' והזכיר מלת משפט הכוונה להודיענו שהמודד נקרא דיין ודי בזה לביאור דברי המאמר והכלל העולה מזה המאמר וגם ממאמרים אחרים שמביא שם במדרש שהעון שהיה בימי שפוט השופטים היה שהמודר והשוקל שנקרא שופט היה מודד חסר ואפשר דלהורות דבמודרים חסר משתעי קרא כתב להו חסרים ואפשר דדייק עוד לכך שהשופטים או המודדים הם שלשה או במדה או במשקל או במשורה וזה רמוז בפסוק באומרו שפוט חד השופטים תרי הרי שלשה:
ואפשר עוד שסיפר לנו הרעות אשר היו לאבותינו לפני מלוך מלך לבני ישראל ולא היה להם אלא שופטים לבד לסיבה זו הי' להם זה שאלו היה להם מלך לא היה להם שום דבר מזה ראשונה אמר ויהי בימי שפוט כלומר כי לסיבות היות הדור מתפרנס ע"י שופטים היה ווי ונהי לכל הדור וזה במה שראינו בספר שופטים כי היו משועבדים זמן רב תחת הגוים אשר סביבותיה' ובכל עת ובכל רגע היה לוחצים אותם והסיבה היתה אם בדרך טבע שלא הי' להם מלך א' אשר יצא לפניהם ללחום מלחמותיהם ולהכרית את כולם לצאת למלחמה כולם אחוזי חרב וגם לסיבה אחרת תורנית הלא היא כי בימים ההם אין מלך בישראל איש כל הישר בעיניו יעשה ואם היה להם מלך כאשר האדם היה עובר עבירה היה המלך מייסר אותו בשוטים ועקרבים בהרמנותא דמלכא וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד ואז היה השי"ת מתרצה ברחמים עליהם ועל זרעם להפיל פחדם על כל העמים ולא היו נמכרים ביד אדונים קשים כאשר נמכרו עתה ביד סיסרא ושאר אדונים קשים וכל הנהי והנהיה הזאת היתה בימי שפוט השופטים על בלתי היות מלך בישראל ועוד שנית רעה חולה כי על היות בזמן שפוט השופטים ולא היה מלך בישראל זה היה סיבה שהיתה הויה וקיו' לאותו הרעב שבא ותכבד ותחזק הרעב בארץ וזה שחזר לומר מלת ויהי כלומר שהיה לה הויה וקיום ואם היה מלך בישראל בוודאי שהיה יכול להקל מעליהם הרעב מעט וזה במה שהיה מכריח לבעלי האוצרות האוצרים חמשת מיני דגן וכל אוכל בשנים הטובות שיפתחו את אוצרותיהם וישברו לכל עם הארץ והמלך היה משים וקוצב להם את השער ושלא יהיו רשאים להפקיע שערים אמנם עתה שהי' בימי שפוט השופטים שמתפרנסים על ידם לא הי' כח בידם להכריחם לפתוח האוצרות וכולם מייקרים את השערים כרצונם וחפצם אין דובר להם דבר ולכן ויהי רעב בארץ והיתה הויה לרעב ועוד שלישית שאם היה בזמן מלוך מלך בישראל כאשר רוצה אלימלך לצאת ולברוח מן הארץ בעושרו הגדול בוודאי שלא היה מניחו כי היא היה כדאי לפרנס את בני עירו עשר שנים אמנם עתה לסיב' היות לפני מלוך מלך רק בימי שפוט השופטים וילך איש מבית לחם יהודה ואין דובר אליו דבר כי אין מי שהיה כח בידו לעכבו לא כן היה אם הי' מלך בישראל ובשלשתן רמוז לשון ווי כראשונה ויהי בימי הרי ווי א' הב' ויהי רעב הרי ווי שני השלישי וילך הרי גם כן מתחיל בווי כי ווי היה בהליכתו שלא היו יכולים לעכבו ובהיות שמו אלימלך מורה ששום אדם לא היה יכול לעכבו כי הוא הי' אומר אלי תבא מלכות אמנם אם היה מלוך מלך עליו והוא משועבד תחת ידו בודאי שלא היה הולך ולזה סמך ואמר ושם האיש אלימלך וגו':
ובמה שאמר ויהי תרי זמני אפשר שרצ' לספר קצת מה בשבח אלימלך ולמעט הגנאי שלא יצא וברח תיכף בתחילת הרעב רק אחר זמן שהכביד הרעב בארץ והי' לרעב הויה וקיום וזהו ויהי רעב דקאמר אז וילך איש ולא קודם לכן אפי' שכבר התחיל הרעב לבא ואפשר שלזה כיון המתרגם דקאמר והוה כפן תקיף בארעא והיותו תקיף מי אמרו לו אם לא דדריש מלת ויהי יתירא וכן בסיום דבריו אמר וכד הוה כפנא הדין תקיף בארעא דישראל נפק גברא רבא וכו' משמע דכד הוה תקיף נפק הא עד דלא הוה תקיף לא נפק והוא שבח קצת לאלימלך:
ושם האיש אלימלך וגו', אפשר לומר עוד שהודיענו ורמז לנו כי שמא גרם ומורה על מה שיארע להם והנה האיש שמו אלימלך והכוונה שהיה מתגאה בעצמו ומתהלל הפך יהללך זר ולא פיך והוא היה אומר על עצמו אלי תבוא המלכות ונתגאה וזה סיוע לבל ינצל אמנם אשתו שמה נעמי שהיתה נעימה במעשיה צדקת גמורה ולכך ניצולה ושם שני בניו כשמם כן בא להם כי שם האחד מחלון וכן נימוח מן העולם ושם האחד כליון ובא כליון חרוץ עליו ומתו גם שניהם באופן דנקטינן דשמא גרם ולכך הודיענו את שמותיהם וקרוב לזה נמצא ברז"ל:
והנה רז"ל אמרו, עשרה מיני רעבון באו לעולם אחד בימי אדם הראשון א' בימי למך וא' בימי אברהם ואחד בימי יצחק ואחד בימי יעקב וכו' ומונה והולך גם אחד בימי שפוט השופטים. והנה כל הראיות שמביא בכולם הם ברורות לפי שמצינו שבכולם הוזכרה הרעב בפי' אמנם בימי אדם מנלן כי הראיה שמביא בעל המאמר דהיינו ארורה האדמה בעבורך נראה מפשטיה דקרא דלא קאמר על רעב שנגזר בזמנו בלבד אלא במשל שאם היה מטבע בריאת העולם להוציא הארץ תבואה רבה ועצומה במשל אלף חטים מחטה אחת נתאררה שלא יוציא כל כך וזאת הקללה היא נמשכת לכל הדורות כקללות בזעת אפך תאכל לחם כי היא קללה תמידית לו ולדורות וכן כי עפר אתה ואל עפר תשוב כי היא קללה תמידית וגם אפשר שהיתה הקללה באיכות גודל התבואה כי אפשר שהיתה כל חטה וחטה גדולה ככוליא כמו שעתיד היות לעתיד לבוא כמו שאמר הכתוב עם חלב כליות חטה וכאשר נתקללה נתמעטה החטה ונשאר' בקטנותה שהוא עתה והיה זהו לו ולדורות ולפי פי' זה גם כן הראיה שמביא בעל המאמר א' בימי למך שנאמר מן האדמה אשר אררה ה' היא בזמן אדה"ר שנאמר ארורה אדמה וגו':
ואפשר לומר דבעל המאמר סובר הכרח לענין זה וזה מהראיה שמביא מהרעב שהי' בימי יצחק דקאמר קרא ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם שראוי לדייק למה האריך ודי שיאמר מלבד הרעב הראשון ומדקא' הראשון ופי' איזה ראשון ואמר אשר היה בימי אברהם מכלל דראשון אחר איכא שלא היה בימי אברהם ובוודאי שבכאן גילה לנו כי מ"ש ארורה האדמה וגומר נאמר על הרעב דאל"כ מאי רעב היה בימי אברהם יתירא דקאמר אלא לאו מכלל דאיכא ראשון אחר שלא היה בימי אברהם אלא בימי אדם הראשון וכיון שהארורה דקאמר באדם בהכרח הוא שהוא רעב גם מה שנא' בלמך אשר אררה ה' על רעב קאמר והענין מבואר כדאמרן:
ומצאתי כתוב בביאור רות לרב אחרון לא ידעתי אכנהו והביא מה שאמרז"ל ששופטין צריכין להשפט ולא קיימו מה שכ' ז"ל פ' חזקת הבתים התקושושו וקושי קשט עצמך ואח"כ קשט את אחרים וכן אז"ל בר' בנאה דהוה כתיב אבבא דאבולא כל דיין דמתקרי לדין לאו דיינא הוא א"ל אלא מעתה אתא איניש דעלמא ומזמין ליה לדינא פסליה אלא כל דיין דמתקרי לדינא ומפקי מיניה ממונא בדינא לאו שמיה דיינא כתבו הכי ברם סבי דיהודאי אמרי וכו' ואעפ"י דר' בנאה הגיה בדבריהם עם כל זה הניחו את שלהם ולא מחקוהו אם מפני כבודם ואם שדעתם לומר דלא מבעיא דבענין דיין דלא לפקו מיניה ממונא בדינא אלא בעינן נמי דכולי עלמא להוו מפוייסין מיניה בענין הממון ואפילו תביעה של חנם לא ליפוק עלי' וזה לרוב הסלסול הצריך להיות שופט:
או ירצה בימים שהשופטים היו נוהגים עצמם במשפט ולא היו עושים לפנים משורת הדין לעשות חסד כלל וכן אמרו ז"ל אלופינו מסובלים בשעה שהגדולים סובלים לקטנים אין פרץ ואין יוצאת:
וכיוצא בזה כתב בשורש ישי בשם החסיד הר' יעבץ זלה"ה שפו' השופטי' ע"ד הא דאמר רבנן לא חרבה ירושלים אלא מפני שדנו בה דין תורה ואסיקנא שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים מן השורה ובהיותם שופטים בארץ יקוב הדין את ההר ויהי רעב וגו' עכ"ל, ודקדק הכתוב לומר וילך איש להודיע כי גדול הדור היה ונקרא בשם איש:
ודקדק עוד הרב והגביל דעת אלימלך בג' בחינו' הא' שהלך מבית לחם יהודה ארץ ממנה יצא לחם דבדקינן בשמא וכדר' מאיר בפ"ק דברכות מאי רות אמר ר' יוחנן שזכתה ויצא' ממנה דוד שרווהו להקב"ה בשירות ותשבחות ומנא לן דשמא גרים א"ר אליעזר דאמר קרא לכו חזו מפעלו' אלהים אשר שם שמות בארץ וגומר הב' לגור בשדה מואב גוי חוטא אשר לא קדמו ישראל כלחם ובמים וזה הלך שם להנצל מן הרעב. הג' שהנך הוא וביתו עמו בלבד ולא הוליך עמו אביוני עמו ובזה הודיע שכיוון במחשבתו מחשבה רעה לברוח מעשות חסד באופן שכלל הכתוב שגנהו בבחינת המעשה במה שהלך מבית לחם יהודה לגור בשדה מואב וגו' ובבחינת המחשבה במ"ש הוא ואשתו ושני בניו יחידי ולבדם כנזכרים:
פסוק ב
ושם האיש וגו' הזכיר שמות כולם להודיע גדולתם כי כולם חשובים בפני עצמם נזכרים וניכרים בשמותם וזה הגדיל בחטא כי החטא הקל לאיש נכבד גדול יחשב עכ"ל:
והרשב"א הלוי כתב בביאורו בספרו שורש ישי זה לשונו ויהי בימי שפוט השופטים וגו' איתא בפ"ק דמגילה א"ר לוי ואי תימא ר' יוחנן דבר זה מסורת בידנו מאבותינו מאנשי כנסת גדולה שכל מקים שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער וגו' והוינין ושקלינן וטרינן בקראי אחרינא ומסיק רב אשי ויהי איכא הכי ואיכא הכי ויהי בימי ודאי לשון צער ע"כ בגמ' ובב"ר פמ"א וביקרא רבה פי"א אתא רבי שמואל בר נחמן ועבד פלגא בכל מקום שנאמר ויהי משמע צרה והיה שמחה ע"כ וידוע היות תיבת ויהי נחלקת לשנים א וי הי ושניהם לשון הוי:
וסברת ר' שמואל בר נחמן נ"ל דהכי פירושו אחר שתיבת ויהי היא מלה מהופכת מעתיד לעבר כי יהי הוא עתיד זה והוא"ו מהפכו לעבר אין זה ספק כי ודאי מורה צער אחר שמה שהיה עתיד אמרו עלי' שכבר היה וההפך בתיבת והיה כי היה הוא עבר והוא"ו מהפכו לעתיד זה יורה על שמחה והוא מבואר עכ"ל:
ואני אומר שגם אפשר לי לומר טעם אחר והוא כי ידוע שהצדיקים לעולם תחילתן יסורין וסופן שלוה והיה ראשיתם מצער ואחריתם ישגא מאד וכאשר עברו היסורין והצרות חלפו למו אז באים לעתיד גילות ושמחות ולכן כל השמחות כותבן בלשון והיה שהוא לשון עתיד כי הוא מהפכו לעתיד ועוד נוכל לדקדק שכן השמחה העתידה לבוא על הצדיק הוא ע"י היפוך שכל היגונות שהי' לו לשעבר נהפכו לו לשמחות לעתיד אמנם הצער כיון שבא בתחלה וברגע חלף ועבר לכן נקט לה בלשון עבר דהיינו ויהי שהוא לשון עבר כי הוא"ו מהפכו לעבר וגם בזה נוכל לדקדק עוד כי רמז בהיות העבר נאמר ע"י היפוך הוא"ו כי מלת יהי הוא עתיד להורות כי השי"ת הוא רב חסד מטה כלפי חסד בעל רחמים ואף אם כפי הראוי והדין היה עתיד עוד לבוא על האדם הזה צרה וצוקה הקב"ה מהפכו לשעבר כאלו כבר בא ועבר עליו ואינו מביא עליו יסורין עוד ואפשר לדקדק שהוא"ו שהוא אות אחת משמו ית' שם הרחמים מרחם על זה ומהפכו לשעבר כדאמרן ומה גם אם אותו האדם הוא שלם שלא פגם כלל במקום שרומז הוא"ו כי אז הוא מהפכו לשעבר כדאמרן:
ועוד אפשר לומר טעם אחר כי ידוע הוא שאם ח"ו השי"ת גוזר שיבא רעה על האדם אפילו אחר גזר דין אפשר שלא תבא שאם יעשה תשובה או ע"י תפלה אפשר שתבטל הגזרה ולא תבא כי ינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לכן אין שום רעה ודאית לאדם אלא הרעה שכבר באה ונהיתה לא העתידה ולכן לעולם הרעה מכנה אותה במלת ויהי שהוא לשון עבר ולא במלת עתיד אמנם אם השי"ת גוזר איזו טובה שתבא על האדם לעולם לא יחל דברו והוא יקיימנה אפילו שהאדם לא יהי' ראוי אליה ואינו מתחרט כלל מהשמחה העתידה לבא כי אפילו העתידה היא ודאית ולכן נקט לה בלשון עתיד שהיא לשון והיה שהוא עתיד כי ודאי הוא שתהיה ותתקיים לעתיד והנה הצגתי לפניך שתי טעמים לסברת ר' שמואל כר נחמן כי שניהם נכונים:
ובענין מ"ש הכתוב תרי ויהי אפשר לי לומר ששמואל הנביא שכתב המגלה הזאת רמז לנו ברמז הקבלה שמסרו לנו אנשי כנסת הגדולה כפי סברת רבי לוי או כפי ר' יוחנן שכל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער וכן סברת רבי שמואל בר נחמן כדאייתינן לעיל ואף אם ר' אשי מסיק כי ויהי גרידתא איכא הכי ואיכא הכי אבל כל ויהי בימי ודאי לשון צער הם והנה הכא הצער הוא ברור שהיה הרעב ולכן נקט הכתוב ויהי בימי וגם חזר ונקט ויהי גרידתא הם כאלו עתה מתחיל לדבר במלת ויהי גרידתא להורות כי בין ויהי בימי ובין ויהי גרידתא כולם לשון צער הם והר' שמרי' האיקרטי ז"ל כתב כי טעם שפוט השופטים גדול השופטים ועל משקלו כי יתואר הדין במשפט על משקל שוטר ועל משקל גדול כמו שפוט השופטים כמו אלהי האלהים ואדוני האדונים עכ"ל. וכדומה כתב הראב"ע בשם מדקדק אחד והמתרגם נראה שכן כונתו שכתוב והוה ביומי נגיד נגידייא:
והר"ר יוסף יחייא ע"ה כתב ובימי אבצן והוא בועז קרובו מאלימלך היה המאורע הלז ולא רצה הכתוב לגלותו פה אצל החטא והעונש מאלימלך לכבודו כי זכר צדיק לברכה ולא יזכרו הצדיקים רק במקום הישועה כאשר הזכירו אח"כ כאשר שבה נעמי אל אדמתו הקודש עכ"ל ונכון הוא. ובמדרש אמרו והא תניא בשעת דבר כנס רגליך בשעת רעב פזר רגלך ולמה נענש לפי שהפיל לבן של ישראל משל לבוליטוס של מלך וכו' כך אלימלך מגדול הדור היה ומפרנסי הדור היה וכיון שבאו שני רעבון אמר עכשיו יהיו כל ישראל מסובין בקופתן על פתחו וזה בא בקופתו מה עשה עמד וברח מפניהם הדא גרמא ליה שנא' וילך איש מבית לחם יהודה ע"כ:
וראיתי לרשב"א הלוי שהקשה וז"ל הן אמת לא שמענו מהמקרא שתהיה זאת עצתו על שנאמר וילך איש ואולי הלך לקיים אומרם ז"ל רעב בעיר פזר רגליך והדרא קושיא לדוכתא עכ"ל. והנה הוא הלך בשיטא אחרת בתירץ קושיא זו. ולדידי אין כאן קושיא כי העונש יוכיח כי לא עליו נאמר רעב בעיר פזר רגליך והוא גם הוא ידע שלא עליו נאמר ומה שהלך לא היה אלא בורח מפני העניים שזה כא בקופתו וגו' כי צדיק וישר הוא ית' דאי לא תימא הכי למה נענש נמצא שהעונש הוא ההכרח שלזה נתכוון ועוד שכיון שהי' מגדולי הדור שהיה כ"כ עשיר אשר לכך נקרא אלימלך כלומר אלי תבוא מלכות א"כ ודאי כי לדידיה לא היה מעלה ומוריד הרעב רק ברח מן העניים:
ועוד אפשר לומר כי ממה שאמר הכתוב וילך איש קא דרשי זה וכן אמרו הדא גרמא ליה שנאמר וילך איש וגו' וזה יובן במה שאמר ר' אבוהו להלן במדרש כתיב להלן סוסיהם וחמוריהם וגמליהם ברם הכא וילך איש גרדום ע"כ והנה אם היה יוצא כפי מ"ש המקשה רעב בעיר פזר רגליך ועל פי הדין יצא למה הזכירו וילך איש גרדום ולא הגיד העתק האיש הזה מקנינו וכל אשר לו כי בוודאי צאן ובקר עבדים ושפחות היו לו אלא וודאי לפי שהיציאה היתה בעבירה והוא במה שהפיל לבן של ישראל ואמר עכשיו יהיו כל ישראל מסובין בקופתן ולכן ברח מפניהם לכן הזכירו יחידי כאחד הפחותי' ולזה כיוונו רז"ל במ"ש הדא גרמה ליה שנאמר וילך איש וגו' ולכן אפשר שהקדימו ז"ל בדבריהם ואמרו שאלימלך מגדולי הדור ומפרנסי הדור היה להורות לנו ההכרח שלהם כי לכן לא היה ראוי להזכירו כאחד הפחותים אלא וודאי לא הזכירו כך אלא לפי שהפיל לבן של בני ישראל וגומר:
והר"ר יוסף גאקין ז"ל כתב לגור בשדה מואב אמר שלא יצא להשתקע אלא לגור שם וזה הוראה וסיוע לאומרם ז"ל כי יצא להיות עינו צרה בעניים ואולי כי לזה לא בא לאחד מערי המבצר וידעו מקומו וילכו העניים אחריו כי אם באחת ערי השדה או שנטה אהלו בשדי מואב ממש כ"ל וכתב הרש"א הלוי ז"ל דלפי דבריו לכך נכתוב בשדה ביוד כי מפחדתו מן העניים היה הולך ממקום למקום עכ"ל ובמדרש ויבואו שדי מואב ויהיו שם בתחלה באו להם בעיירות מצאו אותם פרוצים בעבירות אח"כ באו להם בכרכים מצאו אותם מרוחקים במים ואח"כ חזרו להם בעיירות ע"כ וראוי להבין מי אמר להם לרז"ל שלא נתיישבו במקום תחנותם בתחילת ביאתם ואפשר דדייקי מ"ש ויהיו שם שהוא מיותר דבוודאי כיון שבאו שם שהיו שם כל זמן שעדיין לא הודיענו הכתוב נסיעתם ועוד דלקמן הודיענו הכתוב בפירוש וישבו שם כעשר שנים וא"כ ויהיו שם למה לי אלא מדקאמר ויהיו שם מכלל דאיכ' ביאה אחרינ' שבאו שדי מואב ולא היו שם ולא נתיישבו שם לפי שהיו מחזרים משדות לכרכים עד שעתה בביאה שניה ויבואו וגו' ויהיו שם ונתיישבו שם ולפי דרכם ז"ל דייק נמי מאי דנקט שדי ביו"ד ולא בה"א:
ואומרו, הוא ואשתו ושני בניו. אמרז"ל במדרש שהכוונה לחייב את כולם כי הכל סג סרו מהר מהדרך הטובה אין אומר השב וכן אומרו בפסוק ושם האיש אלימלך שלא עיכב אחד על חבירו ולכן חלה הגזירה עליהם ע"כ והר' יוסף דקדק כן מדלא קאמר ויקח את נעמי כמו שאמר הכתוב ויקח אברהם את שרי אשתו. או מכפל הוא ואשתו אחר שאמר וילך איש למה עוד הוא אלא שמורה שכולם לדבר אחד נתכוונו עכ"ל:
והרשב"א הלוי ז"ל כתוב אם נתן רשות לספר בגנותן אחר שמאסו בארץ חמדה אומר כי אלימלך לא שמע לקול תופסי התורה שאמרו אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת רעב והנה ר' יוחנן דרש פ"ק דתענית שנאסרו נח ובניו בתשמיש המטה בכניסתם לתיבה מדלא קאמר ובאת אל התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך כדקאמר ביציאה אלא הזכיר הזכרים כולם ביחד ואחרי כן הנקיבות ואם כן פה שראינו שסמך אשתו אליו הוא ואשתו משמע שלא נצטער בצער הציבור ולכן לא ראה בטובה כמשפט הפורשים מן הציבור בעת צרתם עכ"ל:
ושם שני בניו. בנימוקי החסיד הר"ר יוסף יעבץ זצ"ל כתוב היה די ושם בניו אולי רמז כי לח היו שומעין זה לזה כיוצא בו שני בני אהרן ואמרו ז"ל מלמד שלא נטלו עצה זה מזה ע"כ והרשב"א הלוי ז"ל כתוב ואני אומר להורות כי שניכם שוים בגדולה עכ"ל:
ואני אומר שהנה הרב ר' יוסף ז"ל לא הרגיש הייתור של שני אלא בזה הפסוק דקאמר ושם שני בניו מחלון וכליון והוא לפי שכיון שהוזכר שמם ואמר מחלון וכליון לימא ושם בניו מחלון וכליון ואנא ידענ' דתרי נינהו אבל בפסוק דלעיל שלא הזכיר שמם אלא אמר ושם בניו לא קשה מידי דאיך יאמר ובניו ולא ידענ' כמה הם לכן הזכיר לעיל מניינ' דשני אמנם בפסוק השני הוקשה לו ז"ל ועם זה יצא לי תירוץ נאה אחר לקושייתו שכיון שידענו נאמנה שדברי הפסוק הראשון היו דברי מדות הרחמים ודברי הפסוק השני הם של מדות הדין שעמדה להתווכח ולסתור כל דברי מלות רחמים אחד לאחד למצוא חשבון וכדכתיבנ' לעיל בשם רז"ל אם כן כל דברי מדות הדין היו דנקט להו לכל דברי מדות הרחמים ומשיג השגה עליהם לסותרם ועלייהו קאי וכך אמר לה למדות הרחמים ושם האש דקאמרת וילך איש סתם שמו אלימלך ושם אשתו דקאמרת הוא ואשתו סתם נעמי שמה וכדכתיבנ' פירוש' דמילת' לעיל וכן נמי תפסה בדברי מדות רחמים שאמרה לעיל ושני בניו ושם לא קשה כלל אמאי קאמר שני כדאמרן וכך אמרה לה ושם שני בניו דקאמרת לעיל ושני בניו סתם ולא פירשת את שמם אני אפרשם והם מחלון וכליון אפרתים מבית לחם יהוד' וכדפרישנ' לעיל כוונת מדת הדין הם הדברים שאמרה מדות הרחמים לעיל:
וה"ר יוסף גאקין זלה"ה כתוב אומרו אפרתים מבית לחם יהודה אחשוב שבא להודיענו ייחוסן שהיו מבני יהודה הדרים בבית לחם יהודה מאותם שבאו ממשפחת מרים הנביאה הנקראת אפרתה אשר הבטיחה האל ית' לעשות לה בית מלכות כמ"ש ז"ל ויעש להם בתים וגו' ובני יהודה אחרים יושבים בבית לחם שאינם מזרע מרים כי אם מאותם אשר נשאו נשים משבטי' אחרים ולכן נקראו כאן אפרתים כי הם היותר מיוחסים מכל שבט וברוך אלוהי אמת שנתן בפי דבר אמת כי אח"כ מצאתי בפסוק ודוד בן איש אפרת שאז"ל שהיה בא מזרע מרים הנקרא' אפרתה עכ"ל:
והר"ר יוסף יחייא ז"ל כתב אומרו אפרתים מבית לחם יהודה הנראה לי בזה הוא כי בארץ ישראל היו מקומות הרבה נקראים בשם אחד כמנהג בכל העולם וכן היו נמצאים בכל מקומות משתנים הנקראים בשם בית לחם ולהיות בית לחם יהודא הנכבד מהם להיות כי יהודה גבר כאחיו לכן תארו הבית לחם שלו בתואר אפרתה כאומרו ואתה בית לחם אפרתה ראש ועלוי וכאשר אמר להלן ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם וז"א אפרת שר"ל מיוחסים מבית לחם יהודה שהוא הבית לחם המיוחסים והנעלה עכ"ל:
ואני שמעתי פה צפת תו"בב מפי מגידי אמת דתרי בית לחם איכא וכן העיד הרשב"א הלוי ז"ל בספרו שכתוב ודבריו כנים כי בלכתי להשתטח אל קבר הצדיקים עליתי אל הר הכרמל וכאשר ירדתי ממקום המזבח ללכת אל צפורי מקום קבר איש האלהים רבנו הקדוש ע"ה פגעתי בעיר אחת ושמה בית לחם וזו היא בגליל והנכתבת על יד הנביא שמואל ע"ה היא בארץ יהודה מקום קבורת רחל ראו עיני ושמח לבי עכ"ל.
ואומרו ויהיו שם כתב הרשב"א הלוי ז"ל בספרו בשם אביו כי כבואם שמה היתה להם הויה חדשה כי גם הם צרי עין כמואב על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים:
ובנימוקי החסיד הר"ר יוסף יעבץ ז"ל כתוב ויהיו שם לא אמרו וישבו שם כמו להלן להגיד כי הויה היה להם שם ולא היו דואגים על צאתם מארץ ישראל כיוצא בו והיה לפיכך מתו עכ"ל:
והר"ר יוסף יחייא ז"ל כתב סיפר הכתוב אשר עליו נחתם גזר דינם והוא כי המעשה היה יותר רע מהמחשבה כי מחשבתם בצאתם מארץ הקדושה היתה לגור בשדי מואב וכאשר באו שמה לא עשו כן כי נתיישבו ויאחזו בה והוא אומרו ויהיו שם לשון הויה כאשר ראינו שישבו שם כעשר שנים עכ"ל. וכיוצא בזה כתב הר' יהודה נתן פרובינצאל והטיבו את אשר דברו עכ"ל. ואני אומר טעם למה בכאן אמר ויהיו ולא אמר וישבו כמו שאמר למטה ואפשר שרצה הכתוב לרמז לנו תירץ לקושיא אחרת שיש להקשות במה שאמר וימת אלימלך איש נעמי שהרי קיימא לן שאין בעל הרחמים נפרע מן הנפשות תחלה וכמו שמצינו באיוב כי מתחלה הוכה בכל ממון וכאשר תם הכסף וכל אשר לו ספו תמו מן בלהות אז הוכה את גופו בשחין רע וקשה דבאלימלך לא התנהג כך אלא בתחלה הוכה בגופו וימת אלימלך וגו' אבל עם מ"ש ויהיו שם לא וישבו יתורץ כי נקטינין כי כל לשון ויהי לשון צער וצרה ובהכרח כן תהי' מלת ויהיו לרבים ולכן אמר בכאן ויהיו שם לרמוז כי בתחלה הוכו כולם בנהי ונהי' במה שנתרוששו ונדלדלו וכל עשרה חלף הלך ועכ"ז לא נתנו לב לחזור לארץ ישראל ולכן אותם הוכו אח"כ בגופו וימת אלימלך איש נעמי:
פסוק ג
וימת אלימלך איש נעמי. אפשר לומר שסיפר בשבח אלימלך כי אף גם זאת בהיותו בארץ טמאה ובתוך עם שטופי זמה וזרמת סוסים זרמתם וכל בנותיהן פרוצות בעריות ויפפיות אשר על כן סרו מאחריו ית' עם בני ישראל ויחל העם לזנות את בנות מואב וזמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני טבע ביון מצולה מאהבתו אותן והאיש הלזה הולך בישרו העביר עיניו מראות ברע ומהסתכל בהן ואחרי עיניו לא הלך לבו ועד יום מותו לא היה אלא איש לנעמי ולא לאחרת ולא נשא אשה אחרת עליה וז"ש וימת אלימלך איש נעמי כי עד עת מותו לא נתייחס אליו אלא איש נעמי לבד והיא גם היא גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חיי' ולא נשאת לאחר ולא נזדווג' לשום אדם אחרי מותו וזהו ותשאר הוא ושני בניה כי לא היה לה חברה אחרת לבד בני':
א"נ אמר כי בעוד אביהם אלימלך חי אף גם זאת בהיותם בני י"ח לחופה ראוים לישא אשה אפי' הכי אלימלך ונעמי שניהם לא הניחו לשני בניהם לינשא למואביות כי היה בידם כח למחות בהם להיותם שנים כנגד שנים אבל במות אלימלך איש נעמי כלומר ההולך בעצתם כי שניהם היו בעצה אחת שלא להניחם לישא נשים מואביות ולכן ייחס אותו לאיש נעמי ותשאר היא ושני בניה כלומר שנשארה אחד כנגד שנים לא היתה כח בידה למחות בידה כי טובים השנים מן האחד ולכן נקט ושני בניה ולא אמר ובני' להורות על האמור ואז וישאו להם נשים מואביות וזה להם דקאמר להורות על שהיו בבחירתם ולקחו נגד רצון אמם כח לא נשארה בה למחות בהם:
א"נ אפשר שסיפר בגנות נעמי שלא נתנה לב אל מאמרם ז"ל אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו ויען כי מדת רחמים ית' ליתן יד לפושעים ולאט לו לאיש המוכה הקל הקל תחלה אולי יעור משנתו אחר כי כן נעשה לה ולא שתה לבה גם לזאת בתחלה וימת אלימלך ולא חשבה מחשבה כי הרעה הבאה עלי' על צאתם מארץ חמדה היתה ותתן לב לשוב אלא מאנה קחת מוסר ותשאר היא ושני בניה נשארו שם ולא שמעו ולא הטו את אזנם לשוב אל ארץ חמדה ואין אחד מהם שם על לב כי על היותם בחוצה לארץ באה עליהם הצרה הזאת ולא די שנתיישבו שם אלא הרעו לעשות עוד וישאו להם נשים מואביות וגו' ועל כן וימותו גם שניהם להתרות בה פעם שנית על רעתה כי גדולה וחטאתה כי כבדה מאוד על היותה בארץ העמים ולא שתה גם לזאת ותשאר האשה שם במקום ההוא אחר שהתרו בה בשתי התראות אחת מפני ילדיה במות שני בניה והתראה אחרה מאישה במות אישה וגם אחר כן כי קמה היא וכלותי' ותשב משדי מואב לא כוונה לשמים לשוב אל ארץ ישראל כי לא שבה כי אם כאשר שמעה בשדי מואב כי פקד ד' את עמו לתת להם לחם וקודם שתשמע זה לא שבה ועודנה מחזקת בדרכה וז"ש כי שמעה כמו כאשר שמעה כי פקד אז שבה ואם לא שמעה לא שבה:
ואפשר עוד לומר וידוייק כי בכאן אמר ותשאר היא ולקמן אמר ותשאר האש' והכוונ' כי במות אלימלך לא חסר ממנה כי אם בעל לבד וזה שאמר איש נעמי כי לא חסר ממנה כי אם בעל לבד וזה שאמר איש נעמי כי לא חסר ממנה אלא בחינות היות לה איש ובעל אמנם עדיין כל כבודה במקומה ותשאר היא בהויתה בכל עשרה אבל אחרי כן ירדה מנכסיה וקיא קלון על כבודה עד שלא נשארה בהויתה כי אם כאשה עזוב' ועצובת רוח וזהו ותשאר האשה כאילו היא אשה אחרת זרה ונכריה מרת נפש:
אי נמי אפשר שבא להודיענו גדול עונש המתאכזר עם העניים ואביונים המבקשים לחם ואין שהרי נעמי שהיתה צדקת וחסידה ונעימה במעשיה ועם כל זה לא עמדה זכותה לאלימלך אישה להצילו מהמות וכמו שראינו שרחב הזונה הצילה את כל משפחתה וגם אם במות אלימלך נתאלמנה נעמי והגיע עליה נזק מזה והי' ראוי שזכותה תעמוד לה לשלא תתאלמן עם כל זה על שהפיל לבן של ישראל בברחו מבית לחם יהודה על כן באה עליו הצרה הזאת וימת אלימלך עם היותו איש נעמי והלואי שתספיק זכותה להתנצל היא ושני בניה וזה שאמר ותשאר היא ושני בני'. ודייק עוד ששני בני' היו ראוים לעונש על שחלק לבם ולזה אמר ושני בני' שהי' די שיאמר ובניה כי כבר ידענו שהם שנים אלא רמז לנו כי לא הי' אחדות ואהבה ביניהם אלא לעולם היו שנים בחילוק הלבבות ולא ניצולו אלא בזכותה ולזה אמר ושני בניה כלומר על היותם בני' ניצולו וגם אפשר דדייק מה שאמר ושני לפי שרז"ל אמרו בפסוק אני מלאה הלכתי שנעמי הלכה מעוברת והודיענו שגם אותו העובר מת חלף הלך לו ולא נשארה אלא היא והשנים לבד:
א"נ עם מה שפרשנו לעיל בשם הרשב"א הלוי אצל הוא ואשתו שלא פירש מאשתו בשני רעבון שאסור בתשמיש המטה אפשר לומר שאמר הפסוק בכאן כי זאת היתה סיבה למותו וז"ש וימת אלימלך איש נעמי לומר כי סיבות מיתתו היתה להיותו איש נעמי ובא עליה אף בשני רעבון. א"נ לפי' המפרשים שפירשו שגיירם ולא בשלימות כי מת אלימלך ולא היו ב"ד שלשה לגיירם כראוי וכהלכה אפשר שזהו שאמר וימת אלימלך כלומר שאם בחיי אביהם היו נושאים אותם היו יכולים לגיירם כדין שהיו שלשה אבל אחרי מותו ותשאר היא ושני בניה כלומר כאשה אחת ושני אנשים היו שלשה ואין האשה ראוי להמנות במנין ב"ד ועל כן כשנשאום אע"פ שגיירום עדיין נשי' מואביות הן שאי אפשר להם לגיירם כראוי לפי שלא נשארה רק היא ושני בניה ולא היה שם ב"ד של שלשה אנשים:
פסוק ד
וישאו להם נשים מואביות. אמר כי אף גם זאת בהיותם בידם עון אחר לא נחתם גזר דינם אלא על מאסם בארץ חמדה וזה שאמר וישאו להם כי אף שגיירם כדת וכהלכה מואביות היו ועדיין היו בכלל לא יבוא עמוני ומואבי לפי שעדיין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית והם לא ידעו זה ולאסורה מיהא איכוונו אעפ"י שלבסוף נתחדשה הלכה באופן שלא חטאו למפרע מ"מ בעת שנשאום ע"מ כך נשאום אף אם יהיו אסורות לבוא בקהל וזהו להם מיותר דקאמר כי אצלם בעת לקיחתם אותנה נשים מואביות ואסורות היו ואעפ"כ לא היו נענשים אלא על שישבו ונתעכבו שם כעשר שנים וז"ש לקמן וימותו גם שניהם לרבות כדומה מיתה דומה למיתת אביה' וכשם שמיתת אביהם היה על הדבר הזה כן מיתת הבנים היתה על מאסם בארץ חמדה כדאמרן:
ובמדרש, וימת אלימלך איש נעמי. תניא הכל למות והכל למיתה ואשרי לאדם שיצא בשם טוב מן העולם מת האיש מי מחסרו אלא אשתו שנאמר וימת אלימלך איש נעמי. ע"כ מאוד תמהתי מאי דקאמר הכל למות והכל למיתה שהכל דבר אחד ונראה שהוא כפל ענין במלות שונות ועוד קשה שהוא במלות שונות למות היינו למיתה ולמה שינה ואפשר לומר שהכוונה על שתי מיתות שכל אדם עומד ומעותד אליהם האחד הוא המיתה שמת ונפטר מן העולם ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו ועל זה אמר הכל למות רצה לו' ולהפטר מן העולם ואמרו והכל למיתה היא על מיתה העתידה בעה"ב כי אפילו הצדיקים בגיהנם יש להם חלק בה וקראה בשם התואר ואמר והכל למיתה כי שם אינו מת האדם שאילו היה מת בגיהנם איך אמרו משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש והלא בשעה אחת שישרף ימות אלא הענין הוא שמתדבק אל המיתה לטעום בכל עת טעם מיתה אבל תיכף חוזרים בוראם אותו בריה חדשה כדי שיחזור ויטעום טעם מיתה ולכן אמר הכל למיתה ולא למות כי לעולם אינו מת וגם הצדיק יש לו חלק בזאת המית' ולכך אמר והכל למיתה אלא שאם זכה ניצול ונוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע והרשע נוטל חלקו וחלק חברו בגיהנם ולכן אמרו ואשריו לאדם שיצא בשם טוב מן העולם:
או אפשר שהכוונה עם מה שאמרו ז"ל במקום אחר סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים ע"כ והכוונה בכאן היא זאת מה שאמר הכל למות היינו מה שאמר דסוף אדם למות והכוונה היא דסוף סוף אפילו שיאריך ימים כימי מתושלח סופו למות ועוד רעה חולה כי לא ידע האדם כמה יחיה ולא ידע מה יולד יום כי בכל שעה ושעה הוא מעותד ועומד אל המיתה והמות בחדריו וזה שאמר והכל למיתה הן עומדים ואל זה כיוונו רז"ל בכאן במ"ש והכל למיתה כלומר מעותד אל המיתה אף אם לא ימות הוא מעותד אליה ולכן צריך שישוב היום שמא ימות למחר ולכן סיים דבריו ואמר ואשריו לאדם שיצא בשם טוב מן העולם ואפשר שכוונת המאמר בזה לומר ולגנות לאלימלך שלא יצא בשם טוב מן העולם על אשר לא זכר עשות חסד וברח והפיל לבן של ישראל ואפשר שלזה סמך ואמר מת האיש מי מחסרו אלא אשתו והכוונה כי סתם כל איש אשר ימות אינו מחסרו אלא אשמו כי היא לבדה מרגשת בחסרונו ובמיתתו ולא אחר לא כן מי שהוא צדיק גמור כי כל הדור מחסרו כי הצדיק אבד לדורו אבד ובזה אפשר שהודיענו הכתוב שגם אלימלך מת כאחד העם שלא הרגיש בחסרונו ולא חסרתו אלא אשתו ולא עשה רושם מיתתו כלל בישראל ולאו לדורו אבד וזה לפי שבחטאו מת על שמאס בארץ חמדה וגם שלא חמל על עניי עמו וז"ש וימת אלימלך איש נעמי כלומר שלא מת אלא לנעמי ואפילו בניו הקרובים אליו לא הרגישו בחסרונו לפי שנשארו נחסים תחת צל כנפי נעמי אמם וז"ש ותשאר היא ושני בניה עמה כלומר עמה נחסים בצילה אמנם נעמי היתה נחסת בצל כנפי אישה ועתה במותו סר צילה מעליה ולהודיענו זה אמר הכתוב איש נעמי יתירא אחר כך מצאתי ברשב"א הלוי ז"ל שכ' בפירוש הכ' כדפרישי':
ובמהש"כ וישאו להם נשים מואביות אפשר לומר שאמר וישאו ולא אמר ויקחו לפי שהאמת כמאמרם ז"ל שלא גיירם כי אין קיחה אלא בכסף קדושין כמו שאמר הכתוב כי יקח איש אשה והכי גמרינן לה במסכ' קדושין אין קיחה אלא בכסף וגמר לה קיחה קיחה משדי עפרון ובגוים לא שייך כה קדושין לזה לא אמר ויקחו ואמר מלת להם שהוא מיותר להודיענו שלא היה הזווג הזה לשם שמים רק להנאתם ולטובתם להתענג ולהתעדן בהם ולא לקיום המין שהרי ידוע הוא כי בנך הבא מן הגוי אינו קרוי בנך אלא בנה ובודאי שלא להם יהיה הזרע ולא היתה כוונת זווגם אלא לתאות המשגל לבד ויוכיח שזו היתה כוונתם לפי שהיו נושאי' נשים מואביות וגויות גמורות וכדאמרן ואמר שם האחת ערפה וגומר לפי שהדרך מי שמתגייר משנה את שמו ממה שהיה ויקרא שמו בישראל שם חדש כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואלו הנשים בהיות שלא נתגיירו לא שינו את שמם רק שם האחת ערפה וגומר וכיון שלא גיירם זאת היתה לסיבה שישבו שם כעשר שנים שכיון שהיו גויות לא היה רוצות להפרד אשה מבית עמה. ועל שעשו כל זה נגזר עליהם מיתה וזה שאמר וימותו גם שניהם וגו':
מצאתי כתוב לרב אחרון זה לשונו וימת אלימלך שלעולם היה איש נעמי ובא ללמד שנעמי שוב לא נשאת כלל שישכח שם אלימלך מהיות אישה אלא לעולם היה אלימלך אף כי אחרי מותו איש נעמי והוא על דרך מה שאמר שלמה על אשת חיל גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה ואמרו רז"ל וכי אפשר לאשה לגמול טוב כל ימי חייה והלא אם הוא מת אינה גומלת אותו כל ימי חייה אלא זאת האשה שמת בעלה ואינה רוצה להזדוג עם אחר אבל נראת כאילו היא נשואה לעולם עמו:
ותשאר היא ושני בניה. אפשר שבא להודיע צדקת מחלון וכליון שאף שמת אביה' לא נתגאו להתנכר לאמם ולהסירה מגבירה רק לעולם היא היתה בהוייתה והם נכנעים אליה כשני בנים עכ"ל ולשינוי ששינה דלעיל קאמר ויהיו שם וכאן כתיב וישבו שם כבר כתבתי בו בפסוק דלעיל ואפשר לומר עוד טעם אחר והוא שאלימלך מה שנענש ומת היה על יציאתו מארץ חמדה והוא המוציא את כולם כי אשתו ובניו טפלי' אליו ולכן כיון שהעונש היה על היציאה תיכף בהגיעו אל שדה מואב בהגיעם ובהיותם שם תיכף וימת אלימלך וזה שאמר ויהיו שם כלומר כיון שיהיו והגיעו שם תיכף וימת וגו' אבל בניו לא היו נענשים על היציאה כי לא היה בידם למחות שהיו טפלים אליו ולא נענשו אלא על העכבה שנתעכבו ולא חזרו לארץ חמדה ולז"א וישבו שם כעשר שנים מלשון ותשבו בקדש ימים רכים שהוא לשון עיכוב כן אלו כאשר ישבו ונתעכבו כעשר שנים אז נתמלאת סאתם וימותו גם שניהם:
ובביאור לרב אחרון כתוב ז"ל וישאו להם נשים וגומר במדרש ר"מ אומר לא גיירום ולא הטבילום ולא היתה הלכה להתחדש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואביות ולא היו נענשין עליהם ולמדו כן מדדייק קרא וכתב נשים מואביות כלומר אף בשעה שנשאום מואביות היו ומקרא מסייע דאי נתגיירו בתחילה איך היתה נעמי דוחה אותן לשוב לסורן גם מה טעם לרות לומר עמך עמי ואלהיך אלהי גם בועז אמר ומלכי אל עם אשר לא ידעת וגומר אשר באת לחסות וגומר עם שאפשר שגיירום ועם כל זה חשבה נעמי שנתגיירו לאהבת בעליהן ואהבה תלי' בדבר תבטל בהבטל הדבר לאחרי מות בעליהן לא יהיה לבן שלם ולכן היתה אומרת להן שתשובנה גם זה טעם עמך עמי ושבח בועז כאשר אזכיר בע"ה. רז"ל דרשו שם האחת ערפה שהפכה עורף לחמותה ושם השנית רות שראתה בדברי חמותה רצו לומר שבא הכתוב להודיענו העתיד ולזה הזכיר שמותם להודיע כי היו ניכרות לעולם בשמותיהן להיותן בנות מלכים עוד כתב במה שאמר וישבו שם כעשר שנים והוא קרוב למה שכתבתי לעיל וזה לשונו וישבו שם כעשר שנים אמחלון וכליון קאי וקאמר אחרי מות אביהם ישבו שם עשר שנים ולפי שנתעכבו שם עשר שנים נענשו הם על אשר היו אז בבחירתם היו יכולין לחזור ולא עלתה להם ישיבות ח"ל לישיבה כדי שיענשו עליה אלא בתשלום עשר שנים וכדאמרו ז"ל על פסוק מקץ עשר שנים לשבת אברם וגו' ולפי דרך זה אומר אני שגיירו את הנשים ובקדושה נשאום ולא נענשו על הנשים רק על העכבה והכתוב סיפר סדר הענין ואמר שלהיות שנשאו נשים מבנות מואב כשגיירם והטבילם וגם קראו להם שמות והיינו דכתיב שם האחת ערפה וגו' ולזה הוכרחו להתעכב שם ולהשתקע וישבו זמן ראוי להקרא ישיבה ולזה נענשו אבל אם היו נושאים הנשים והולכים להם אל ארץ מולדתם לא היו נענשים והיינו דסמך ואמר וימותו גם שניהם וגו' כלומר וישבו שם ולכך וימותו גם שניהם עכ"ל:
והחסיד הר"ר יוסף יעבץ זלה"ה כתוב בנימוקיו איש נעמי כי הי' חשיב בהצטרפו אליה וז"ש איש נעמי ולא נזכרה בשום מקום אשת אלימלך ולחשיבותה כאילו לא מת כי נשארה היא בחשיבותה עכ"ל. עוד כתב בנימוקיו וישאו ולא ויקחו כי הלקיחה מורה על שתהיה משעבדת אמנם כאן נשאום כי היו חשובות מאד ואמר להם כלומר לא בעצת אמם אלא לתענוגם מואביות כי לנשיאותם לא הוכרחו להתגייר עכ"ל. וע"ד זה אפשר לי לומר ולדייק מ"ש וישאו ומ"ש להם שהכוונה שלא קיימו מה שאמרו ז"ל חות דרגא וסב איתתא אלא אילו נשאו נשים כלומר שהיו נשים חשובות ונשיאות מהם לפי שהיו בנות עגלון מלך מואב וז"ש וישאו להם:
ולענין אם גיירום אם לאו הם אמת ודבריהם אמת דתניא ר' מאיר אומר לא גיירום ולא הטבילוה ולא הניחו הלכה להתחדש עמוני ולא עמונית ע"כ באופן דשתים רעות עשו אחד במה שלא גיירום ועוד דאפילו היו מגיירים אותן עדיין איכא לאו דלא יבא עמוני כי לא נתחדשה ההלכ' עדיין וכן במד' לקח טוב מואביות בדתם הניחם ולא גיירום ולא הטבילום ע"כ והראב"ע כתב לא יתכן שיקחו מחלון וכליון אלו הנשים עד שנתגיירו והעד אל עמה ואל אלהי' ודברים בטלים לגבי דברי רז"ל ועוד שעד שקר העד שהביא כי מ"ש שמה יבמתך הכוונה לפי שהוא גם היא אמר' כי אתך נשוב לעמך כנראה שבמחשבת' היה להתגיי' ובערך זה יאמ' שכבר במחשבת' ניתקה מעמה ומאלוהיה ועתה חזרה בה ושבה כבתחיל' אל עמה ואל אלוהיה:
והר"ר יוסף גאקין רצה לפשר פשרה שנשאו' באיסור ואח"כ גיירום והעד כי רות בתורת יבמה נשאה בועז עכ"ל. וכתב הרשב"א הלוי על דבריו ז"ל כבודו במקומו מונח כי עד מוכחש הוא ואין כאן ייבום כי בועז ומחלון לא היו אחים אבל היו שני בשני כנודע ומנין בועז אפרש במקומו בע"כ דבר נאה ומתקבל עכ"ל. ומ"ש כעשר שנים בכף ולא אמר עשר שנים אפשר שלא הי' עשר שנים שלימים כי אפשר חסרו מהם ב' או ג' חדשים והוא על דרך כמשלש חדשים ואפשר שלזה כוונו רז"ל במדרש שאמרו וישבו שם כעשר שנים כשלשים כארבעים או חסר או יתר ע"כ וראוי להבין מאי קאמר כשלשים כארבעים והיה די שיאמר כעשר שנים או חסר או יתר והיה מובן שבא לדרוש הכף דכעשר שנים דלא כתיב עשר שנים ואמאי נקט כשלשים כארבעים ועוד אמאי דילג מנין עשרים ולא אמר כעשרים כשלשים אלא פשיטא דכוונת בעל המאמר שהרגיש קושי' הכף ובא לתרץ שלא היו עשר ממש אלא או חסר או יתיר ולא קפיד קרא למנקט הענין בדקדוק כמה היא כיון שההפרש הוא בפחות ויתר מעט מסכום העשר נקט לה הכי ואמר כעשר שנים ואין זה מן התימה שכן דרך המקרא ועל פי שנים עדים יקום דבר הלא הם כי פסוק א' כתי' כשלשים בכף והוא מ"ש הכתוב וכשלשים וששה איש ועוד כתיב כארבעים בכף כמ"ש הכתוב כארבעים אלף חלוצי צבא ודרך המקרא למנקט מנין גדול אעפ"י שהיה חסר או יתיר:
פסוק ה
וימותו גם שניהם וכבר פירשתי אותו עם ההפסוקי' דלעיל ועכ"ז אשיב ידי שנית עליו ואומר כי מלת גם ועוד חזר והזכיר עתה מיתות אישה באומרו ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה ומיתות אישה כבר נאמרה בפסוק וימת אלימלך וגומר אלא הודיענו שגם עתה מת אלימלך מיתה שניה שמתו בניו בחורים ולא נשאר לו לא נין ולא נכד בעמו ובזה הוה לי' כאילו עתה מת אישה ואל זה כיון במלת גם לרבות אלימלך דהוה ליה כאילו חזר עתה ומת פעם שניה ולז"א האשה משני ילדיה ומאישה כי הוה ליה כאילו שלשתם כאחד מתו ביחד ואפשר עוד לומר שהודיענו שעם היות שעיקר עונשם שנענשו היה על שישבו שם כעשר שנים ומאסם בארץ חמדה עם כל זה גם סייע להענישם חילוק הלבבות ולכן יאשמו וז"ש וימותו גם שניהם כלומר גם לסיבות היותם לעולם שנים מחולקים ולא היו באהבה ואחדות גם על זה מתו:
וגם אפשר דרבי במלת גם לעוברה שבאה נעמי מעוברת כמו שאמרו ז"ל בפסוק אני מלאה הלכתי וריבה במלת גם לאותו הולד שגם הוא אחרי שילדה אותו מת גם כן. ואחר שאמר מלת שניהם חזר ואמר מחלון וכליון לומר שנתקיים בהם הוראת שמם מחלון מלשון נימוח וכליון מלשון כליה נימוחו וכלו כעשן כלו ושמא גרם. ואמר ותשאר האשה וגומר לספר בשבח ערפה ורות כלותיה שלא עזבוה לשוב אל בית אביהן כנעוריהן ולא עשו עמה כדרך כלה בחמותה כי שם עמדו ותשאר האשה מלבד חברת שני ילדיה ואישה אבל ערפה ורות לא הלכו מעמה ויתצב שם עד קומה לשוב אל ארץ יהודה וקמו גם המה ללכת עמה ותקם היא וכלותיה ובמדרש רבי חנניא ורבי יהושיע בר אבין ור' זכריה חתניה דר' לוי לעולם אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחלה ממי אתה למד מאיוב שנאמר ומלאך בא אל איוב ויאמר הבקר היו חורשות וגו' ואח"כ ויקח לו חרש להתגרד בו אף במצרים כך הי' ויך גפנם ותאנתם ואח"כ ויסגר לברד בעירם ואח"כ ויך כל בכור ואף בנגעים כן בתחלה הם באים על ביתו וגומר ואף במחלון וכליון כך היה בתחילה מתו סוסיהם חמוריהם גמליהם ואח"כ וימת אלימלך ואח"כ וימותו גם שניהם ע"כ. ראה גם ראה שהראיות שמביא שהביא ראיה איוב בראשונה והיא מדברי קבלה ואיחור את הראיות הכתובות בתורה לפי שהראיות איוב היא יותר ברורה ומחודשת שאפילו ייסורי הגוף אשר אין בהם מיתות הנפש דהיינו ליקח לו חרש להתגרד בו אפילו זה לא התחיל בו תחלה, ואח"כ הביא ראיות מצרים לפי שאינ' ראיה חזקה כראיות איוב לפי שהרי מצינו שהביא עליהם ועל גופם ייסורין קודם שהביא הברד שהרי מכות צפרדעים היו נכנסים בגופם והשחין גם כן היה בגופם ובאיוב איחר אותו ובמצרים הקדימו ואין ראיה ממצרים רק ממה שאיחור מכות בכורים וטעם השינוי הזה מאיוב למצרים הוא לפי שיסורי איוב היו על צד הנסיון כי תם וישר היה על כן אפילו השחין שהוא ייסורי הגוף איחר אותו אמנם במצרים שהיה הענין על צד הנקמה לנקום נקמות בני ישראל וכמו שאמר הכתוב וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי די להם שירחם להם בנפשו' בלבד ויאחר מכות בכורים וענין הנגעים שהיו באים על ישראל ובאים תחלה על ביתו ואחר כך בבגד ואחר כך בבשר והיו באים על עון אחר חטא עם כל זה לא דמי לענין המצרים לפי שבמצרים היה הדבר להנקם כדאמרן אמנם בנגעים שבאים על החוטא לא היתה כוונתו ית' להנקם מהחוטא רק לעוררו שישוב בתשובה על כן גם עליהם היו מרחמי' שלא להביא הנגע בגופו תחלה אף אם לא היו בזה סכנת נפשות אכל במצרים די להם במה שאיחר להם מכת הנפש באופן שבזה הושוו שלשתן שאין בעל הרחמים נפרע מן הנפשות תחלה ולזה לא אמר אין בעל הרחמים נפרע מאדם תחלה לפי שראיית מצרים לא הושוה בה ומה שאיחר ראיות הנגעים לבסוף עם היותה שוה לראיות איוב לפי שאינה ברורה בתורה שבתורה הסדר הוא בהפך כי בתחלה כתיב נגעי אדם ואין הכרח כי גם בנגעים היה כן אלא על פי השתי ראיות מאיוב וממצרים ועל פי שנים עדים יקום דבר לכן הקדים אותם וטעם למקרא למה היפוך אותם היפך המאורע אדם בגדים בתים יתבאר לקמן בעה"י ואחר הכל הביא ראיות מחלון וכליון לפי שאינה ברורה כי היא באה מרבויי' דגם, ומהראיה שמביא מאיוב יש לדקדק איך רחמיו ית' הם רחמים פשוטים שאפילו כשמביא המנה בממון האדם מביא אותה מן המיעוט אל המרובה שכן מצינו שבתחלה באה בבקר ובאתונות שהיו המעט מן הכל ואח"כ בצאן שהיו שבעת אלפי צאן ואח"כ בשלשת אלפי גמלים שהם שוים ממון רב ואח"כ בנפשות בניו ואח"כ בו ויקח לו חרש להתגרד בו ע"כ הביא אותה בראשונה, וגם אפשר לדקדק זה בדברי המאמר דקאמר ואף במחלון וכליון כך בתחלה מתו סוסיהם חמוריהם גמליהם ומדנקט להו כסדר הזה נראה דבסדר הזה מתו והסוס אינו למשא ולעבודה אלא סתם סוס הוא לרכיבה ועל הסתם היה לכל אחד מהם סוס אחד או שנים לרכוב עליהם שהוא דבר מועט ולכן התחיל בהם שהוא המעט ומתו סוסיהם שהיו רוכבים עליהם ואח"כ מתו חמוריהם שעל הסתם היו רבים לפי שהם לעבוד ולמשא ואח"כ מתו גמליהם שהם יותר חשובים ולפי זה מן הראוי היה שיאמר בעל המאמר ואח"כ מתו חמוריהם ואח"כ מתו גמליהם חלא במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך וקיצר במובן:
הרשב"א הלוי ז"ל כתב במאמר שמבי' בויקרא רנה והוא קרוב לזה שהוא במדרש רות וזה לשונו לפי שהיסורין הבאים לעולם יתחלקו שלשה חלקים הגיא ראיה על כל אחד מהם כנגד הבאים לנסיון הביא ייסורי איוב אשר באו על זה הדרך וכמו שאמר אליפז הנסה דבר וגו' וכנגד הבאים לנקמה הביא מכות מצרים ותחלואיה כנודע כי זה היה להנקם מהם וכנגד תוכחות על עון זה תחלק לשנים על עון שבין אדם לחבירו הביא ענין הנגעים הבאים רובם על זהו הדרך זאת תהי' תורת המצורע המוציא שם רע ובא אשר לו הכית מי שמייחד ביתו לו כדאיתא פרק יש בערכין וכנגד עון שבינו לקונו הביא דבר שניהם בני אלימלך כי על שנשאו נשים נכריות מתו וכמו שתרגו' המתרגם והנה אפשר שלקו מתחלה בעושר כמאמרם ז"ל וגם לקו בכבוד כי כבודם בקלון הומר וזה נא' באומרו מחלון וכליון בלבד כי כבר הזמן כבודם מעליהם הפשיט ולא נקראו בשם גדולים רק כשם מחלון וכליון ואחרי כל זה קצרות ימיהם כדברי המתרגם ונראה שדרש זה ממאמר משני ילדיה נרא' שעדין היו ילדים עכ"ל:
והנה נ"ל שעדיין ראוי לתור ולהבין ולתת לב לענין הראיה שמביא מנגעים שאמר שבתחלה באים על ביתו ואח"כ על בגדו ואח"כ על גופו קשה לזה שגם אם האמת יהי' כן למה בתורה לא נקט להו כסדר הזה אלא נקט להו מן המאוחר אל הקודם והמאוחר שהוא האדם בו התחיל ואמר זאת תהי' תורת המצורע והבית שהוא ראשונה בהכאה נקט לה באחרונה. ואפשר לומר שכוונת התורה במה שהקדים צרעת האדם הוא להדריך ולהיישיר את האדם שישוב בתשובה מעבירות שבידו ולכן הודיעו שגם אם על צד הרחמים הנגע באה תחלה בבית ואח"כ בבגר ואח"כ בבשר עם כל זה ראוי הוא לאדם שיכיר שזהו על צד הרחמים אמנם מן הדין ומן הראוי היה שיתחיל הצרעת בו ובבשרו ומהא שמאחרים אותו ומתחילין מן הבית הם רחמי' מאתו ית' ולכן כדי שידע האדם ויכיר את זה וישוב אל אלהיו סדר את הדברים כי הסדר שהי' ראוי שיבא אעפ"י שאינו בא:
ואפשר לומר עוד טעם אחד והוא בהיות שנגעי בתים לא היו נוהגים אלא בארץ ישראל ואחר כיבוש וחילוק שכן כתוב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם אחר שיהיו כל א' מכיר את חלקו ואת אחוזתו, ונגעי בגדים לא היו נוהגי' אלא בארץ ישראל וכמו שכתוב הרמב"ן ז"ל וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ ולא הוצרך למעט מהם חוצה לארץ עכ"ל. ולפי דבריו ז"ל אין סברא לומר שלא יהיה נוהג צרעת הבגד רק אחר כיבוש וחילוק כי מה ענין כיבוש וחילוק לצרעת הבגד א"א ודאי שצרעת הבגד היה נוהג תיכף בכניסתן לארץ קודם שכבשו וקודם שחלקו ועם זה יצא טעם נכון לסדר התורה כי כפי אותו זמן שהיו דור המדבר ולא נכנסו לארץ כל מי שקודם ונוהג בזמן מקדים אותו ולפי זה צרעת האדם שהיה נוהג גם במדבר וכמו שאמר הכתוב והנה מרים מצורעת כשלג לכן הקדי' אותו אבל נגעי בגדים ונגעי בתים לא היו נוהגין עדיין וכשנכנסו לארץ תיכף היו נוהגים נגעי בגדים כי אין סברא לומר שלא היו נוהגים עד אחר כבוש וחילוק כי מה לבגד עם כיבוש וחילוק ולכן כיון שהיו נוהגים תיכף בכניסתם לארץ כתוב אותם קודם נגעי בתים לפי שנגעי בתים היו מאוחרים בזמן עד אחר כיבש וחילוק ולכן איחר נגעי בתים לבסוף וגם אם נאמר שנגעי בגדים נוהג בח"ל עם כל זה לא קשה מבגד כלל לפי שהבגד לעולם הי' באמצע או יתחיל מנגעי בתים או מצרעת האדם ולא קשה אלא מנגעי בתים לנגעי אדם וכבר הוא מתורץ כדאמרן:
ולענין מ"ש בעל המאמר ואף במחלון וכליון כך היה בתחילה מתו סוסיהם חמוריה' גמליהם ואח"כ וימת אבימלך ואח"כ וימותו גם שניהם נראה לי דמ"ש ואח"כ וימת אלימלך הוא טעות סופר ולא גרסינן לי' חדא דהוא בעצמו התחיל ואמרו אף במחלון וכליון כך נראה דבמיתת מחלון וכליון משתעי ולא במיתות אלימלך ועוד ראיה שכך נקט בתחלה מתו סוסיהם וכו' ונקט סוסיהם לשון רבים נראה שעל ממונם של מחלון וכליון קאמר שאחר שירשו מאביהם נאבד הממון תחלה ואח"כ מתו הם ועוד ראי' דמהיכא מפיק להאי דרשא ודאי שהוא ממלת גם יתירא דקאמר וימותו גם שניהם ריבה מיתות סוסיהם וכן שמתו בתחלה, וגם אפשר שבאיבוד נכסיהם ריבה מיתה להם לפי שעני חשוב כמת ובמיתות אלימלך לא נא' וימת גם אבימלך לדרוש ולומר שבתחלה ירד מנכסיו ואח"כ מת וכן לרש"י בביאור המגילה זה לשונו גם שניהם מהו גם בתחלה לקו בממונם מתו גמליהם ומקניהם ואח"כ מתו גם הם עכ"ל. והדבר ברור. ועוד הכרח מה שאמרו ז"ל בויקרא רבה פ אא הביאו זה המאמר בשם רבי חנניא ורבי יהושע בר אבין וכו' וכשמביא ראי' אנדון דידן כתבו זה לשונם אף כאן וימותו גם שניהם לאחר שירדו מנכסיהם ע"כ הרי בפירוש שלא הזכירו אלא למחלון וכליון ולא לאלימלך אבל עדיין צריך לתור ולהבין מה נשתנה אלימלך שממנו נפרעו תחלה ולא מממונו ובמחלון וכליון נפרעו מממונם תחלה ואם הוא כלל שאין בעל הרחמים נפרע מן הנפשות תחלה היו לו להיות דבר השוה לכל נפש לזה מפשר לומר שנפרעו ממנו תחלה לפי שהוא התחיל בעביר' תחל' להיות מואס בארץ חמדה ולא די שיצא הוא אלא הוציא את אשתו ובניו עמו והם היו טפלים אליו ולא היה כח בידם למחות ועוד שאלימלך נענש כל אשר חטא בקום עשה לצאת מארץ חמדה ובניו חטאו בשר ואל תעשה על שנתעכבו וישבו שם כעשר שנים על זה וימותו גם שניהם ועוד כי שתים רעו' עשה אלימלך והוא שגם הפיל לבן של ישראל כשראו אותו בורח מפני זלעפות רעב לפי שהיו בטוחים עליו שהוא היה יכול לפרנסם לעשר שנים על כן לא עמד לו שום זכות גם היא יתב' נתאכזר לעומתו ושינה את מנהגו שאין בעל הרחמים נפרע מן הנפשות תחלה לסיבות האמורות ולכן לא נא' וימת גם אלימלך וכבר כתבתי למעלה עם זה טעם נכון למה לעיל נקט ותשאר היא ולמטה נקט ותשאר האשה לפי שלעיל נשארה בהוייתה ובכל ממונה ולמטה נשארה כאשה אחרת עצובות רוח וריקנית מכל טוב:
והרשב"א הלוי כתוב ז"ל ועדיין היה לבי הומה לי למה נעשה פתגם הרעה לאלימלך במהרה מבלי לאט לו עד שראיתי במדרש רבתי דרות ואף במחלון וכליון כך היה כתחלה סוסיהם חמוריהם גמליהם ואח"כ וימת אלימלך ואחר כך וימותו גם שניהם ע"כ הנה שפעת גמלים סוסים וחמורים שמתו בתחלה ולא שבו אל ד' עכ"ל ומה מאוד תמהתי עליו איך נחו דעתו בזה ולבו בלתי הומה לו כי והוא בעצמו פירש דממלת גם דכתיב במיתת מחלון וכליון מיניה קא דריש שירדו מנכסיה' והרי במיתת אלימלך לא נאמר וגם לא משתמע ממלת גם שנאמר בבניו שגם הוא העני ואדרבא אילו נאמר באלימלך אפשר שהיה משמע שגם בניו נשארו עניים ולא ירשו מאביהם כלל ועוד טעמים אחרים שכתבתי לעיל דמשמע מנייהו דמאי דקאמר במדרש רות ואח"כ מת אלימלך טעות הוא שנפל בספרים ואם לבו הומה לו למה נעשה פתגם הרעה לאלימלך במהרה מבלי לאט לו כבר כתבתי טעמים נכונים וישרים ועוד אשיבה ידי שנית בטעם נכון אשר לב כל אדם לא יהמה עוד על זה והענין הוא לפי שידוע הוא שמה שאין נפרעין מן הנפשות תחלה הוא על צד הרחמים כי מן הדין היה שיפרעו ממנו תחלה לכן אמרו ז"ל בלשונם אין בעל הרחמים נפרע מן הנפשות תחלה וגם אם בשאר עבירות אין נפרעין מן הנפשות תחלה כאן אין ראוי שירחם השי"ת על נפש אלימלך לבלתי הכות אותו כיון שהוא לא ריחם על נפשות בניו ית' אלא נתאכזר עליהם וברח והפיל לבן של ישראל ולכן מדד לו הקב"ה מדה כנגד מדה וגם הוא לא התנהג עמו כבעל הרחמים אלא על פי הדין ונפרע ממנו תחלה ועם זה יובן מה שאמר הכתוב ונתן לך רחמים ורחמך כלומר יתן לך השי"ת טבע של רחמים שתהיה רחמן על העניים ואז ורחמך כי הא בהא תליא. אבל אם לא יש לך רחמים לרחם על אחרים גם הוא לא ירחם עליך את זה ראיתי בתשובת קושייא זו ואין ראי לכסותה בשפעת גמלים תכסך כמו שכסה אותה הרשב"א הלוי באופן דשאני עבירה זו של אלימלך משאר עבירות שבתורה שבכולם אין בעל הרחמים נפרעין מן הנפשות תחנה חוץ מזו מן הטעם שכתבנו ועם זה יובן מה שאמר הכתוב גומל נפשו איש חסד כלומר כי מי שהוא איש חסד ורחמן עושה עם נפשו כי גם כן בעל הרחמים לא יפרע מנפשות תחלה אמנם עוכר שארו האיש אכזרי כאלימלך כי יפרעו מגופו תחלה ובפשט הכתוב אפשר לומר וימותו גם שניהם משמע ששניהם כאחד מתו ביום אחד וזה גם שניהם לרמוז שלא בזה אחר זה בזמנים מחולפים וגם אפשר דגם שניהם דקאמר לרבות במיתות כי מלבד מיתה והפסד גופם גם מיתות אבד שמם מן הארץ כי לא יזכרו ולא יעלו על לב עוד כי לא נשארה כי אם האשה יחידה שכולה וגלמודה ובנים לא היו להם שאם היו להם בנים מעולם לא היה נכרת שמם מן הארץ ומה גם כי לעולם אומרים פלוני בן פלוני לא כן עתה כי מת גם שמם מן הארץ ולזה קראם ילדים וקרוב לזה הדרך פירוש מורי ז"ל:
ואמר, ותשאר האשה משני ילדיה וגומר. קראם ילדים להורות על חסידותם כי עם היותם הם אנשים חשובים בתכלית החשיבות וכמו שקראם לעיל אפרתים ות"י רופליין ועכ"ז לגבי אמם היו מחזיקים עצמם הילדים קטנים ומקטינים עצמם לכל דבר לגבי דידה להיותם סרים אל משמעתה ושומעים לעצמה שלא לסור מאשר תגיד להם ועוד קראם ילדים להורות שהיא היתה משתעשעת בהם כאילו היה כל אחד ילד שעשועים הקטן כשהוא ילד אביו ואמו משתעשעים בו ועוד אפשר שקראם ילדים על דרך מ"ש הכתוב בן שנה שאול במלכו ואמרו ז"ל כבן שנה לחטא להורות על חסידותו. ואפשר שאלו ג"כ היו צדיקים כילדים שאין בהם חטא ולא נמצא בהם רק העיכוב שנתעכבו שם כעשר שנים כאשר נשאו אותן הנשים ואשר על כן נענשו אמנם בכל שאר הדברים היו צדיקים:
פסוק ו
ותקם היא וכלותיה ותשב וגומר. אי אפשר לומר ותשב ממש שהרי כתיב אח"כ ותצא מן המקום אשר היתה שמה אלא הכוונה ששבה במחשבתה ושמה על לבה לשוב ומשום דקיימא לן שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה לכן כתיב ותשב כי מעתה מעלה עליה הכתוב כאלו כבר שבה:
ובמדרש כי שמעה בשדה מואב שמעה מהרוכלים המחזירין בעיירות ומה שמעה כי פקד ד' את עמו לתת להם לחם כתוב אחד אומר כי לא יטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב וכתוב אחד אומר כי לא יטוש ד' את עמו בעבור שמו הגדול א"ר שמואל בר נחמני פעמי' שהוא עושה בשביל שמו הגדול א"ר איבו כשישראל זכאין בעבור עמו ונחלתו וכשאין ישראל זכאין בעבור שמו הגדול ורבנן אמרו בארץ ישראל בשביל עמו ונחלתו בחוצה לארץ בעבור שמו הגדול שנאמר למעני למעני ע"כ וראוי להבין מנא להו דמהרוכלין שמעה דילמא מבני מואב כי בלי ספק משם היו הולכין לארץ ישראל ואח"כ היו חוזרין לשד' מואב אל בתיהם ומהם שמעו לא מהרוכלין כי כפי משמעות לשונם משמע שהיו רוכלין ישראלים באים ומחזרין בשדי מואב שהם נקראים עיירות וכמו שדרשו רז"ל בפסוק לגור בשדי מואב ומהם שמעה ומנא להו שכך היה ועוד מהו ששאל כדרך שאלה ומה שמעה כי אן כאן מקום לשאלה כלל דפשטיה דקרא הוא כי שמעה כי פקד וגו' גם יש לדעת אם ר' איבו ורבנן אי פליגי או לא ואי נימא דפליגי באיזה דבר תלוי מחלוקתם: