אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין

סימן מג

סימן מב

מי שמדליקין עליו בביתו אם יכול להדליק נר חנוכה, מטבע שהולך וניזול מיום ליום, פריסת סדין על הסכך, ברכת שהחיינו בלידת בן או בת, בקשת רחמים על קברי אבות, ושימוש בחשמל בשבת בא"י

בע"ה ט"ו כסלו תשמ"ב. מע"כ ידידי וחביבי ש"ב נכד גיסי נכבד ואהוב הרה"ג מוה"ר יעקב אפרים הלוי ליוואוויץ שליט"א.

[א]. הולך בדרך שמדליקין עליו בביתו אם ידליק נר חנוכה כדי לקיים מצוות ראייה

הנה מה שאמרתי לך בחנוכה שהוצרכת לילך בחזרה מנוא יארק לביתך לא"י, שתדליק נרות דחנוכה במקום שתהיה בזמן ההדלקה, והוא שלא כדכתבתי באג"מ חיו"ד ח"ג סימן י"ד אות ה' לענין ברכת הראייה, שמשמע מרש"י שבת דף כ"ג ע"א דכשהוא בדרך בחוץ ובספינה אינו חייב להדליק, אף שיש לו נרות. הא כיוון שבנרות חנוכה איכא דינים חלוקין, דהוא עצם החיוב לסתם אינשי, ודין שני למהדרין, ודין שלישי למהדרין מן המהדרין, שייך שיהיה מהדר להדליק גם בשביל שרוצה לראות הנר מחמת שאיכא בזה מצווה. ואף שאיכא נרות של אחרים שהדליקו למצוות חנוכה, שיכול לצאת מצוות הראייה בנרות אלה, מ"מ רוצה להדליק - אף שאשתו מדלקת שיוצא בזה - כדי לקיים בעשיית עצמו המצווה דראייה, נמי יכול להדליק משום ההידור שיש בזה. אף שמצד עצם מהדרין מן המהדרין ליכא חיוב על הבעל, מאחר שאשתו היא המדלקת בביתו - כדמשמע מהא דכתב המ"ב בסימן תרע"ז ס"ק י"ד, על הא דכתב המחבר בסעיף ג' דבמקום שאין בו ישראל י"א שאע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו מדליק בברכה, וכתב הרמ"א דהוא משום שיש חיוב לראות הנרות, וכתב המ"ב שלדינא אין לנהוג כן אא"כ שיאמר שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו. ואם מהדרין מן המהדרין עושין גם כשהוא בביתו, שיברכו הבעל ואשתו כל אחד בפני עצמו, לאיזה צורך צריך שיאמר שאינו יוצא בהדלקת אשתו, הרי בכל חנוכה מדליקין הוא ואשתו כ"א בפני עצמן. ובסימן תרע"א במ"ב סק"ט מפורש על מש"כ הרמ"א בסעיף ב' דכל אחד מבני הבית ידליק, שהוא לבד מאשתו דהיא כגופו. וא"כ ה"ה דהיכא דהיא מדלקת מאיזה טעם שיהיה, שהבעל א"צ להדליק מצד מהדרין מן המהדרין. דמ"מ כשאיכא טעם מחמת שנמצא במקום שאין ישראל, שליכא נרות של חנוכה שהדליקו אחרים לראותם, צריך להדליק בעצמו שלא לצאת במה שהדליקה אשתו בבית, כדי שיוכל לקיים גם מצות הראיה, וזה טעם למש"כ הרמ"א בסי' תרע"ז.

והיה לכאורה נראה חילוק לדינא, דאם הוא במקום שאין שם ישראל שלא שייך שיראה נרות שהדליקו אחרים, דאף בסתמא שלא אמר שאין רוצה לצאת בהדלקת אשתו, ודאי יש לנו לומר שאם אך אפשר לו להדליק, ידליק. ולכן צריך להדליק, ובכל הברכות. אבל אם הוא במקום שיש ישראל, שיוכל לראות, לא ידליק בעצמו בסתמא, דהרי אפשר לו לצאת במצוות ראייה במה שיראה נרות של אחרים דולקים, אא"כ אמר שאינו רוצה לצאת במה שמדלקת אשתו, אלא במה שידליק בעצמו כאן. אבל המ"ב כתב בסימן תרע"ז ס"ק י"ד שאף במקום שאין שם ישראל שבזה איירי המחבר והרמ"א, נמי לא ידליק בברכה כשלא אמר שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו, והוא מצד הספק בהלכה, מחמת שהמחבר בסימן תרע"ו סעיף ג' פסק דדווקא כשאין מדליקין עליו בתוך ביתו צריך לברך על הראייה, אבל כשמדליקין עליו בתוך ביתו א"צ לברך על הראייה, והפר"ח (סי' תרע"ז סעיף ג' שם, שחלק על מה שהביא המחבר שי"א שבמקום שאין ישראל מדליק בברכות, משום שפשיטא שלכו"ע אין חיוב בראיית הנר, ולא שייך חיוב להדליק כדי לראותו) והגר"א (שם, שכ' שהי"א שהביא המחבר חולקים על מה דאיתא בסי' תרע"ו סעיף ג'), לא סברי לחלק בין כשהוא במקום דאיכא ישראל שיוכל לראות נרות שהדליקו אחרים לבין כשהוא במקום שאין בו ישראל דלא יראה כשלא ידליק בעצמו. שלכן פסק המ"ב דלא ידליק בברכה אלא דווקא כשיאמר שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו.

ולע"ד מסתבר דאף שלא אמרו בבעל ואשתו שמצד מהדרין מן המהדרין ידליקו כל אחד בפ"ע, הוא דווקא כשליכא טעם להדליק, בגוונא דיצא בכל ענייני המצווה, דהוא גם בראייה, דהא שניהם בבית. או אף כשאחד מהן לא היה בבית, אבל נמצא במקום שיש ישראל שמדליקין, שיכול לקיים גם מצוות הראייה במה שיראה נרות של אחרים שהדליקו. אבל כשנמצא במקום שאין ישראל, שלא יראה שום נרות חנוכה, ויחסר לו כשיצא בשל אשתו מצוות הראייה, דאף בסתמא הוא ברור שלא ירצה לצאת בשל אשתו כדי שיוכל להדליק במקום שנמצא, ויקיים גם מצוות הראייה. ואף אם תחילה יצא מליבו שאיכא גם מצוות ראייה, שא"כ הוא בסתמא כחשב לצאת בשל אשתו, ואף כשאמר בפירוש שיצא בשל אשתו, מ"מ כיוון שאם היה נזכר אז שאיכא מצוות הראייה לא היה רוצה לצאת בשל אשתו, הוא כהתנה אז שלא יצא בשל אשתו כדי שיוכל לקיים גם מצוות הראייה (ולכן ל"ק גם קושית הפר"ח דלעיל, דאין חובה לראות נר חנוכה, דמ"מ לעולם ניחא ליה לקיים מצוות ראייה ולא לצאת בהדלקת אשתו, ומה שהוא מברך אין זה משום מצוות ראייה, אלא משום עצם מצוות ההדלקה). וגם אשתו היתה מכוונת שמדלקת רק לעצמה, לא מצד הבית להוציא את בעלה וביתה ידי חובה, אלא מצד מצוותה בעלמא, שבאופן זה מסתבר שלא יצא בהדלקתה, וצריך להדליק בעצמו.

אך אף אם נימא שליכא בזה אנן סהדי, מ"מ אם הוא בעצמו אומר שלא היה רוצה לצאת בשל אשתו, יש לו להיות נאמן. דהא הוא רק עניין שלו שלא שייך לאחרים, שאין צורך לאנן סהדי. ובפרט שהוא דבר המסתבר, דהרי סתם אינשי שיודעין שאיכא גם מצווה לראות נרות חנוכה דלוקין, ודאי היו רוצין לקיים, שאין זה בהוצאת ממון גדולה ובלא טירחא גדולה. ולא היה רוצה כשהוא במקום שאין ישראל לצאת בשל אשתו, כדי שלא יפסיד מצות הראייה. והדלקת אף כל הנרות הוא דבר מועט לסתם אינשי מצד הוצאת הממון, אך שאפשר יקשה להשיג כלים להרבה נרות ומקום להעמיד אותם זה אצל זה. אבל לנר אחד שהוא דבר מצוי להשיג כלי לשמנים המצויין בכל בית שדרכן להדליק להאיר, שהרי כולן כשרין לנרות חנוכה, וגם מצוי נרות מחלבים יבשים כאלו שהנשים בזמננו מדליקות בשבת, שאף בעיירות של נכרים מצוי להשיגם, ואף בזמננו שלאורה משתמשים בחשמל (עלעקטרי) מצוי להשיג בחנויות גם נרות אלו שמזדמן לכל אדם להשתמש בהם כשמתקלקל החשמל. וכ"ש כשהכין נרות, דהא איירי שיש לו נרות להדליקם, דהנידון הא הוא אם יש לו צורך וחיוב להדליקן, שוודאי סתם אינשי ואולי כולן ירצו להדליק בעצמן כדי לקיים גם מצות הראייה ולא לצאת במה שהדליקה אשתו בביתו.

ורק כשנמצא במקום שישראל דרין שם שיכול לקיים בנקל גם מצוות ראייה בנרות שהדליקו האחרים, יש לנו לומר בסתמא שיצא בשל אשתו שהדליקה בבית. וכשירצה להדליק בשביל הראייה בעצמו, כדי שיקיים מצות הראייה בנרות של עצמו, יצטרך לומר, אם אפשר שאשתו תדליק קודם להדלקתו, שאינו רוצה לצאת במה שתדליק אשתו. ואם שכח ולא אמר, יצא בסתמא בשל אשתו, ויצטרך לראות נרות שהדליקו אחרים ובלא ברכות, מספיקא דשיטת המחבר בסימן תרע"ו סעיף ג' שמי שהדליקו עליו בתוך ביתו לא יברך על הראיה.

ועיין בתה"ד סימן ק"א שמסיק ממש מטעם שכתבתי, דכיוון דאשכחן בתלמוד מהדרין ומהדרין מן המהדרין, לכן כיוון שמסתבר ליה דגם בבעל ואשתו יש הידור בנר לאיש ונר לאשתו כשהן בשני מקומות, יכול מי שאינו בביתו להדליק בברכה כשרוצה מדין מהדרין, ואין זה כמוסיף על התלמוד שהוא גורע. והוא סובר דדברים אלו אמורים אף שאין לו שום יתרון במה שידליק, אלא מחמת שאינו בביתו בשעת קיום המצווה, דהא לא הזכיר ענין ראייה. ורק במה שהביא תה"ד דאחד מן הגדולים הורה ונהג דרשאי להדליק בברכה ואמר בטעם שני דילמא תשכח אשתו ולא תדליק, וטעם זה מסיק התה"ד שאינו טעם, דאף על איסור כרת סמכינן עליה, שלכן אם אך ידעה הדין שהמצווה מוטלת על מי שהוא בבית רשאי אף לכתחילה לסמוך עליה, ואין לחוש לכלום, כדסובר גדול אחד מתלמידיו. אבל טעם הראשון שכתב גדול הראשון, דיכול הבעל שנמצא שלא בביתו להדליק מטעם מהדרין, הוא נכון. ומשמע שפוסק תה"ד כן, דלא כגדול השני שפליג גם על טעם זה כיוון דלא אשכחן מהדרין זה בתלמוד. דמאחר דאשכחן מהדרין ומהדרין מן המהדרין, שייך למילף מזה כל מה דמסתבר שהם הידור, עיי"ש. וכ"ש שאיכא טעם גדול מחמת שרוצה לקיים גם מצוות ראייה, כשהוא במקום שלא מצוי שם ישראל. אף שהב"י (סי' תרע"ז ד"ה כתב בתה"ד) כתב שנראה לו דאין לסמוך ע"ז לברך ברכה שאינה צריכה, נראה דהוא באופן שכתוב בתה"ד, שלית לו טעם אלא שרוצה להדליק בעצמו מאחר שאינו אצל הנרות. שהתה"ד בשם גדול הראשון כתב דאיכא הידור אף לבעל ולאשתו כשהן בשני מקומות, שחילוק זה הוא סברא בעלמא, מאחר שליכא שום יתרון לו בהדלקתו, דאיירי שהוא בבית ישראל, שלא יחסר לו גם מצוות ראייה שמקיימה אף ברואה נרות שהדליקו אחרים. אבל במקום שלא מצוי שם ישראל, שאם לא ידליק בעצמו לא יקיים מצות ראייה, גם הב"י יודה דרשאי להדליק ולברך בעצמו, מאחר שזה ודאי הא הוא הידור, דהא כשלא ידליק בעצמו לא יראה.

ואף אם נימא שליכא עליו חיוב ממש לצאת ממקום שנמצא וליכנס בבית ישראל שדר שם ולברך על הראייה, דלא כלשון הרבנו ירוחם שהביא הב"ח בסימן תרע"ו סד"ה ומ"ש ואין, שצריך לצאת ולראות כדי שיברך. אלא נימא דאינו מחויב לילך לראות, כפשטות לשון הרואה נר של חנוכה צריך לברך (שבת כ"ג ע"א), שהוא כשנזדמן שראה. ואף שלשון המדליק נר של חנוכה צריך לברך (שם) הוא על החיוב שחייב להדליק, ומ"מ נקט בלשון המדליק, הוא משום דכבר נאמר בגמ' מקמי זה כמה דינים בחיוב ההדלקה בברייתות ובמימרות דאמוראי, ולא ר' חייא בר אשי אמר רב הוא שמשמיענו זה. ורק שבא להשמיענו שצריך לברך על הדלקת נר חנוכה, אף שהוא רק חיובא דרבנן, כמו על מצוות דמחוייבין מן התורה, כדמסיק שמברך אשר קידשנו במצוותיו וצוונו שהוא חידוש גדול, ומאריך בזה בשבת דף כ"ג ע"א. אבל בענין ראייה לא הוזכר כלל שאיכא חיוב ראייה, לא בשבת ר"פ במה מדליקין שנאמרו שם הלכות חנוכה ולא בשום דוכתא בש"ס, אלא רק מימרא זו הרואה צריך לברך. ורב יהודה (שם) מפרש שאיכא חילוק בין הרואה להמדליק, שהרואה מברך שתיים והמדליק שלוש, ביום ראשון, מכאן ואילך מדליק מברך שתיים ורואה מברך אחת.

והובאה סוגיא זו גם בסוכה דף מ"ו ע"א לעניין זה דחיוב ברכה על מצווה דרבנן, להביא שם על הא דא"ר יהודה אמר שמואל דצריך לברך על לולב כל שבעה אף שהוא רק מדרבנן, דכן סובר גם רב מדאמר רב חייא בר אשי אמר רב דצריך לברך המדליק נר חנוכה, שכוונתו ודאי על ברכת וצוונו להדליק נר של חנוכה, אף שהוא רק מדרבנן. דהא אין לומר דמה שהובא בשם רב דצריך לברך היא ברכה אחרת, דהוא ברכת שעשה נסים, דמברכה זו ליכא ראיה שמברכין גם על לולב, דהרי הוא רק ברכת הודאה שוודאי שייך לברך על כל מאורעות טובות שאירע לישראל, ואין נפקא מינה בין מצווה דאורייתא לבין מצווה דרבנן הקשורות בהודאה זו, שהברכה היא עצם ההודאה. וגם היה שייך לתקן אותה שיברך דווקא בשעת עשיית מעשה ולא תיכף בהגעת היום שנעשה בו הנס אף שהיא ברכת הודאה ולא ברכת המצווה, דהא ברכת שעשה נסים מברך גם הרואה נר חנוכה שהדליקו אף אחרים כדא"ר ירמיה, ומוכח שאינה ברכת המצווה כלל. אלא בהכרח מה שהביאה הגמרא מר"ח בר אשי הוא כדא"ר יהודה דהמדליק מברך גם על עשיית המצווה אף שהוא רק מדרבנן. ומדלא פירש לא רב ולא רב יהודה נוסח אחרת על ברכת מצווה זו, כגון ברוך אשר קידשנו בתורה ובמצוות ונצטווינו מחכמים להדליק נר של חנוכה, אלא אמרו סתם שיברך, הוא כפירשו (בהמשך הגמ' שם) שמברך ברוך אשר קידשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של חנוכה, כמו שמברכין על מצווה דאורייתא. וגרסינן ומאי מברך, שהוא מסקנת הראיה דרב סובר גם בלולב שמברך באותו לשון שמברך ביום ראשון דהוא מדאורייתא, גם בכל שבעה, שהוא אשר קידשנו במצוותיו וצוונו, משום דעל מצווה דרבנן נמי מברך בלשון זה, כמו שאמר רב בנר חנוכה דהמדליק מברך, שאסקינן דהוא בלשון במצוותיו וצוונו כמו על מצווה דאורייתא. ונמשך הוכחת הגמ' דאף רב סבר כל שבעה מצוות לולב, דהוא לענין ברכה שמברך באותו לשון דביום ראשון, מדאמר ר"ח בר אשי - עד והיכן צוונו ולא עד בכלל, אלא רק עד ביאור נוסח ברכת הדלקת הנר לדעת רב. ואח"כ מקשה הגמ' והיכן צוונו, שהקושיא היא גבי לולב בשאר הימים כמו על חנוכה.

ושייך גם מה שאמוראי אחריני הוזכרו במחלוקת זו דהיכן צוונו דמסכת סוכה, מאשר באותה מחלוקת במסכת שבת. דהתירוץ מלא תסור הוא בשבת משם רב אויא, ובסוכה הוא סתמא דגמ'. והתירוץ משאל אביך ויגדך הוא של רנב"י במסכת סוכה, ובשבת הוא ר' נחמיה. ותיבות מאי ממעט זמן אימא ממעט נס נס כל יומא איתיה, השייכות למימרת רב יהודה במס' שבת, ומבארות שבשאר הימים ממעט ברכת שהחיינו ולא ברכת על הניסים, ונדפסו גם במס' סוכה, הוא ט"ס במס' סוכה כדמחק מהרש"ל, משום דלא הביא בסוכה אלא הצריך להוכחה דרב סובר נמי כרב יהודה אמר שמואל, דמברכין על מצווה דרבנן בלולב שהוא בשאר הימים, ממש בשווה ליום ראשון שהוא דאורייתא. ולא הביא כלום יותר מהצריך, אגב אורחא, אף שמצינו כן (דהיינו המשך לאותה סוגיא) בשאר מקומות כדחזינן שלא הביא בסוכה קושית ר' עמרם מדמאי שאין מברכין עליו, ומה שתירצו אביי ורבא על זה במסכת שבת, אלא רק הצריך להוכחה דרב סובר נמי דכל שבעה מברכין על לולב ובאותו הנוסח דיום ראשון. דלכן כשעסקו בהישיבה בברכה דלולב היו אמוראי אחריני, ולא היה שם ר' עמרם שהקשה מדמאי, וגם לאמוראי אחריני שהיו שם לא הוקשה להו זה, דהיה פשיטא להו כתירוצי אביי ורבא.

עכ"פ בשני המקומות שנאמר ענין ראייה דנרות חנוכה דלוקין, הוא רק לעניין שמברך ע"ז, ולא לעניין עצם דין חיוב ומצווה על האדם לראות הנרות. וגם לשון הרבנו ירוחם (שהובאו דבריו לעיל), שכתב צריך לצאת ולראות כדי שיברך, נמי הא משמע שאין הראייה מצד עצמה חיוב ומצווה אלא היכי תימצי כדי שיברך. והוא גם מוכח, דהא כתב מקמי זה, יש מהגדולים שכתבו שאם הדליקו עליו בביתו אין צריך לברך כשרואה נר חברו, ויש מהן שכתבו שאפילו הדליקו עליו בביתו שצריך לברך כשרואה, ולפי זו הסברא האחרונה אכסנאי שנשתתף בפרוטה צריך לצאת ולראות כדי שיברך. ואם ראיית נרות חנוכה דלוקין היא מצווה בעצם, גם לשיטה ראשונה שאם הדליקו עליו בביתו א"צ לברך על הראייה, מ"ט לא יהיה עליו מצווה לצאת ולראות נרות חנוכה דלוקין. דהא מה שאינו מברך לדידהו אינו משום דליכא מצווה בראייה, אלא מטעם שכתב הר"ן בשבת (לדף כ"ג ע"א, דף י' ע"א מדפי הרי"ף ד"ה אמר רב חייא), שלא מצינו יצא במצווה שיתחייב לחזור ולברך על הראייה. דמלשון זה משמע שאף שאיכא מצווה בראייה, לא מצינו שיברך על הראייה אחר שכבר יצא בהמצווה, וכוונתו שגם את כל הברכות יצא, כמו שיצא בהמצווה.

ואף שלשון הר"ן לא מדויק, דכתב שלא מצינו יוצא במצווה שיתחייב לחזור ולברך על הראייה, שלכאורה הא ליכא ענין חיוב ומצווה בראייה של איזה מעשה המצווה, אלא במצווה זו דהדלקת נרות חנוכה. ואף שלשון התוס' סוכה דף מ"ו ע"א נמי הוא על הברכה דראייה, דבזה נבדלת מצוות נרות חנוכה משאר המצוות, ולא לעצם עניין מצוות הראייה, דכתבו בד"ה הרואה, בשאר מצוות כגון אלולב לא תיקנו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה. ונותנים ג' טעמים, ואף ששני טעמים הראשונים או דהוא משום חביבות הנס או משום דיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצווה, שייכי לתרץ גם על זה שבשאר מצוות ליכא חיוב ומצוה כלל, אבל כיוון שתירוץ השלישי שכתבו, דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך, הוא תירוץ רק על מה שלא תיקנו בשאר מצוות לברך על הראייה - משמע שהקושיא מתורצת גם במה דלא שייך לתקן ברכה. אבל הא לא מצינו שתהא מצווה לאדם לראות איך שאחרים עושין מצווה כשיושבין בסוכה ונוטלין לולב וקובעין מזוזה, וא"כ אין שייך להביא ראיה משאר מצוות דאין מברך על ראייתן לאחר שיצא, לנרות חנוכה.

ואף שביומא דף ס"ח ע"ב תנן, הרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפין והרואה פר ושעיר הנשרפין אינו רואה כ"ג כשהוא קורא ולא מפני שאינו רשאי אלא שהיתה דרך רחוקה ומלאכת שניהן שווה כאחת. והקשה בגמ' בדף ע' ע"א, פשיטא, ומתרץ מהו דתימא כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש אין מעבירין על המצוות, ופרש"י ומהו דתימא האי נמי איעבורי הוא שמניח זו והולך לראות זו. ומפרש הגמ' ומאי מצווה, ברוב עם הדרת מלך. ופרש"י ומאי מצווה יש בראייתן, יש כאן מצווה משום ברוב עם הדרת מלך. ומסיים בגמ' קמ"ל, והיינו דרשאין מי שרוצין לראות פר ושעיר הנשרפין לילך לשם, אף שהולך מהעזרה ולא יהיה כשיקרא כהן גדול. ופרש"י, קמ"ל דלאו מעבר הוא מאחר שאינו עסוק בה, שלכן מותרין. הרי מפורש שאיכא מצווה בראיית עשיית מצווה. נראה פשוט שהוא רק בעבודת קרבנות הציבור, ובכל העשיות בעזרה כשהוא לכל ישראל. ואף קרבנות של כ"ג, אף שנחשב קרבן יחיד, כדאמר רבי מאיר והלא חביתי כהן גדול ופר של יום הכיפורים קרבנות היחיד הן, בתמורה רפ"ב דף י"ד ע"א, וגם משלו הוא מביא (יומא ג' ע"ב), מכל מקום הא כפרת כ"ג הוא נוגע לכל ישראל כדי שיהא זכאי ויהא ראוי לכפר על ישראל, כדתני דבי רבי ישמעאל יומא דף מ"ג ע"ב. וגם כפרת כל הכהנים שייכין לכל ישראל מטעם זה, דכל הכהנים היו עושין עבודה גם בקרבנות הציבור דכל השנה, שצריכין להיות זכאין.

וכן מצינו שאיכא מצווה לנשים לראות במעשה סוטה, בסוטה דף ז' ע"ב, שתנן וכל הנשים מותרות לראותה, שמתרץ רבא (ח' ע"ב) דהוא דנשים חייבות לראותה, אף שהוא ענין של יחיד, מטעם ונוסרו כל הנשים. אבל בקרבנות של יחיד, אף בעולה ושלמים, לא מצינו שאיכא מצווה בראייה אף שהוא בעזרה. ובכל מצוות התורה לא מצינו שתהא מצווה לראות, אם לא כשהוא ללמוד איך לעשות המצווה. ולכן משמע שבשאר מצוות ליכא כלל עניין מצווה לראות בעשיית חברו, אם לא כשהוא ללמוד. ורק בחנוכה איכא מצווה לראות נרות חנוכה דלוקין אף של אחרים, אף שלא הוזכר בפירוש חיוב זה, אלא לעניין חיוב הברכה על הראייה.

אבל הא משמע שאף בחנוכה ליכא מצוות ראייה על כל הזמן דהדלקה שהוא החצי שעה, אלא רק בראייה אחת. ומטעם זה ניחא מה שהמדליק עצמו לא שייך לחייבו לראות אחר זה, שהרי כבר ראה בשעה שהדליק. ולכן כבתה אין זקוק לה (שבת כ"א ע"ב), דאם היתה מצוות ראייה על כל הזמן, היה לן לחייבו להדליקה בשביל מצוות הראייה. ולכן אין לחייב גם למי שלא הדליק, יותר מראייה אחת זמן משהו, שהוא רק התעוררות להזכרת הנס שעשה השי"ת לאבותינו בחסדיו המרובים, שזה הא מהברכה שעשה נסים לאבותינו עצמה נמי איכא התעוררות זה. אבל מה שצריך גם ראייה אף שהברכה היא העיקר, הוא משום דלא שייך ענין ברכה בלא שום מעשה. שלכן גם מצד הגעת היום דחנוכה, כיוון שליכא שום קדושה על הימים דהא מותרין במלאכה, לא שייך לברך שעשה נסים בשביל היום עצמו. דלכן תיקנו למי שלא הדליק, שצריך לראות נרות חנוכה, אף של אחרים שהדליקן למצווה, כשהן דלוקין בזמן המצווה כדי שיהא שייך לברך. והוא כלשון הרבנו ירוחם (שהובאו דבריו לעיל) שצריך לצאת ולראות כדי שיברך, היינו דחיוב הראייה הוא כדי שיהא שייך לברך. דמשמע מזה דאם היה שייך לברך שעשה נסים בלא שום דבר מצד הגעת היום שנעשה בו הנס, לא היה חיוב הראייה. אבל כיוון שלא שייך לברך מצד הגעת היום, כיון שאין בו קדושה יותר משאר ימים, לכן חייבוהו לצאת ולראות נרות חנוכה שנדלקו אף מאחרים למצווה שהוא בשביל הנס, כדי שיהיה מעשה להזכרת הנס, שצריך שיהא שייך לברך.

[ב]. אם שייך לברך שהחיינו על עצם היום דחנוכה ופורים, אם ברכת שהחיינו היא דווקא על דבר הבא פעם או פעמיים בשנה, והטעם שאין מברכין שהחיינו על שבת

וכן ברכת שהחיינו על הגעת הזמן דימי חנוכה שנעשו בהם הנס לא שייך לברך כיוון שאין בהיום קדושה יתירה מעל ימים אחרים (ועי' גם לעיל סימן כ' אות ב'). ולא דמי לברכת שהחיינו ביום כיפור שמברכין אף בלא מעשה, דהוא מצד הקדושה שאיכא בהיום, וכל המצוות שנצטווינו ביום כיפור והכפרה שיש בו הוא מצד הקדושה שקידשו השי"ת לקדושה דיום כיפור. לכן שייך לברך בו שהחיינו על הגעת היום מצד עצמו. וכן ר"ה וכל יו"ט מברכין שהחיינו על הגעת היום עצמו, משום הקדושה שבו שנאסרנו מצד זה במלאכה, שלכן על שופר ולולב מברכין פעם שניה שהחיינו. אבל כיוון שאיכא כוס בקידוש בשבת ויו"ט, תיקנו שיברך שהחיינו ג"כ על הכוס. ובלית לו כוס, או בשכח לברך שהחיינו בקידוש, מברך אח"ז כל היום בלא כוס. וביום הכיפורים שליכא כוס מברכין בלא כוס, למסקנת הגמ' בעירובין דף מ' ע"ב, וכמנהגנו ביו"כ שאחר כל נדרי קודם ברכו אומרין שהחיינו, כדאיתא ברא"ש שם (סימן י') ובש"ע סימן תרי"ט סעיף א'. אבל בחנוכה ופורים שליכא קדושה על היום, לא שייך לברך בשביל המצוות דהדלקת הנרות וקריאת המגילה, אלא בשעת קיום המצווה. שלכן כשלא מדליק נרות בחנוכה לא שייך שיברך שהחיינו, אלא דווקא כשיראה נרות חנוכה דלוקין של אחרים שתיקנו בשביל שיתעורר להזכרת הנס, מברך. אבל לא שייך שיתקנו שיצטרך לראות נרות חנוכה דלוקין, בשביל שיברך ברכת שהחיינו. דכיוון שאינו מקיים מצוות הדלקה מאיזה טעם שיהיה, לא שייך שיברך שהחיינו על זה שנתחייב בלא קיום, אף שהוא מחמת אונס ומחמת פטור, ואין שום צורך לתקן. אבל כיוון שתיקנו מצווה לראות הנרות כשהן דלוקין כדי להתעורר ממעשה הראייה להזכרת הנס, צריך ממילא לברך שהחיינו בשביל מצוות הראייה שתיקנו.

והנה ראיתי במ"ב בשעה"צ בסימן תרע"ו אות ג', שכתב תחילה מסברא דלכתחילה צריך לברך זמן בשעת הדלקה ואם לא בירך ביום ראשון יברך ביום שני ואם לא בירך בז' ימים הראשונים יברך בהדלקת ליל שמיני, אבל אם גם בהדלקה דליל שמיני ג"כ שבח מלברך זמן, יש לו עכ"פ לברך על עצם היום דחנוכה שנעשו בו הנסים ונפלאות כדאשכחן ביו"ט. והוסיף שכעין סברתו נמצא במאירי שבת (לדף כ"ג ע"א) וזה לשונו, מי שאין לו להדליק ואינו במקום שאפשר לו לראות, י"א שמברך שעשה נסים ושהחיינו בלילה ראשונה ושעשה נסים בכל הלילות, והדברים נראים. ובסימן תרצ"ב במ"ב סק"א כתב די"א דראוי לברך זמן על היום דפורים, וכתב בבאור הלכה שהוא ממור וקציעה להריעב"ץ שהשיג על המ"א, וכתב דאף בלא מצוות שילוח מנות וסעודה ראוי לברך זמן על היום, כמו ברגלים ור"ה ויו"כ.

אבל לא נכון לע"ד הדמיון כלל שבין פורים וחנוכה ליו"ט. ואדרבה מגמ' דעירובין (מ' ע"ב הנ"ל) משמע שאין אומרין זמן. דהא חידוש גדול הוא שאומרין זמן אפילו בר"ה ויו"כ, דלרב ושמואל אין אומרין אלא ברגלים. וסוגית הגמ' תחילה סוברת דאין אומרין זמן אלא דווקא על הכוס. שא"כ מפורש שלא על הימים בעצם מברכין, אף שעצם היום הוא ענין מצווה דשביתה, לבד הלאווין, ולבד מה שהימים מחייבין עשיית מצוות בהם אף לדורות. ואולי מה שאין לברך זמן על עצם היום, הוא מטעם דעל מציאות הימים אלו בשנה לא שייך לברך כל כך, דהא בהכרח באין, ובידיעה לכל, ואין זה שום חידוש. ומצד הודאה על עצם הבריאה, הרי תיקנו לנו לברך בכל יום בברכות השחר על כל פרט ופרט, ובברכת יוצר אור דלפני ק"ש על עצם הבריאה שמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, שבזה נכלל ברכת הודאה על כל יום כמו שהוא, וליכא יתרון בימי הרגלים ור"ה ויו"כ על ימי השבתות. ולכן סברי רב ושמואל דרק ברגלים אומרים זמן, שהוא מצד חיוב השמחה שיש ברגלים. שלבד חיוב שמחה דקרבנות שאיכא על כל אדם ברגלים, איכא חיוב שמחה גם בכל מקום, דהוא עצם השמחה בלב, כפשטות לשון הקרא והיית אך שמח. וגם לשמוח ולשמח לכל אחד כפי שאפשר לו, בבשר ודגים והחלפת בגדים, ובגדי צבעונים לנשים וכדומה (פסחים ק"ט ע"א). ואין זה קיום בהכרח, המתחייב מעצם מציאות הימים בשנה שע"ז הא אין אומרים שהחיינו, דהא שייך לעניין המציאות גם שלא לשמוח, אף לא השמחה בלב, אף שיקיים חיובי המועדים. אבל לא שייך טעם זה לברך שהחיינו בר"ה ויו"כ שלא נאמר בהו חיוב שמחה, אלא חיוב איסור מלאכה, ותענית ביו"כ. שמצד זה כיוון שימים אלו הם קבועים בכל שנה ושנה, ככל ימות השנה, ומוכרחים הם לבא, וידועים הם לכל אחד שיבואו, שמצד זה לא היה צורך לברך.

ומסיק הגמ' דאין הלכה כמותם, אלא שמברכין זמן גם בר"ה ויו"כ על קדושת היום, שאף שבהכרח הם ימים קדושים וימי הדין וכפרה, נמי תלוי זה בכל אדם לפי קבלת קדושתן, והכנתן בליבם ובמעשיהם בימים אלו, שזה נמי אינו ביום בהכרח, שהרי שייך לענין המציאות גם שלא להשים לבו לכך, אף שיודע קדושתן ושהן ימי הדין וישמור כל הדינים. שלכן שייך וצריך לברך גם עלייהו ברכת זמן. ורב ושמואל שלא מחייבין לברך בר"ה ויו"כ, נראה דהוא מטעם דכיוון שכל ענין דר"ה ויו"כ הם ימי דין וימי תשובה על המעשים דכל ימי השנה, הם שייכים לכל ימות השנה, שאין להפרידם מכל הימים, דהם הכרח לכל ימות השנה.

ודומה לזה אולי הוא שבת, שנמי הוא תלוי בזמן ואין אומרין זמן. ואף שהוא זמן קצר, דהוא כל יום שביעי, עכ"פ הוא תלוי בזמן. ומה לי זמן גדול דשנה, ומה לי זמן קטן דז' ימים. ועיין בסימן רכ"ה סעיף ו' ברמ"א דפרי שמתחדש ב' פעמים בשנה מברכין עליו שהחיינו, וכוונתו בכל פעם ופעם כמפורש בב"י, וא"כ מסתבר שאם היו נמצאים פירות שגדלים ג' פעמים בשנה או ד' פעמים בשנה, נמי היה צריך לברך על כל פעם ופעם. דאף שתחילה היה מסתפק הב"י אולי דווקא אחת בשנה, כלשון הרמב"ם והטור שכתבו פרי המתחדש משנה לשנה, אבל אחרי שמסיק דאפשר משנה לשנה לאו דווקא אלא אורחא דמלתא נקט, ואה"נ דפרי המתחדש פעמיים בשנה מברך עליו בכל פעם שהחיינו ומשמע שכן סובר להלכה וכדפסק הרמ"א, מסתבר דה"ה אם היה איזה פרי שמתחדש יותר פעמים בשנה, שלמעשה אולי ליכא דבר כזה בעולם, ולכן לא מצינו דינו בספרים, אבל ודאי מסתבר שאין לחלק, ואפילו מתחדש בתוך זמן קצר ביותר נמי יש לברך על כל פעם שהחיינו.

ונכדי הרה"ג ר' מרדכי שליט"א, דקדק מלשון התוס' ברכות דף ל"ז ע"ב ד"ה היה, שכתבו דהיה עומד ומקריב מנחות אומר ברוך שהחיינו, איירי בכהן המקריב מנחה ראשונה כשבא לעבוד במשמרתו, שהיה רק שבוע אחד לכ"ד שבועות, ומסקי א"כ כל משמרה אינה משמרת אלא ב' פעמים בשנה, וכיוון שיש להם זמן קבוע מברכין שהחיינו. משמע מדמאריכין לפרט שלא היתה למשמרה אלא ב' פעמים בשנה, דמשמע דדווקא כשהוא זמן קרוב לחצי שנה מברכין שהחיינו. ובמנחות דף ע"ה ע"ב ד"ה היה, דקדקו עוד יותר וכתבו דלכל משמרה היו בתי אבות שנמצא שלא היו מקריבין אלא שני ימים בשנה. אבל לא מסתבר זה כלל לומר שכוונתם שהוא לדינא דווקא כשהוא פעם אחת בזמן קרוב לחצי שנה, שא"כ היה לנו לומר שפליגי התוס' דמנחות על התוס' דברכות. דבברכות יסברו דאף אם כל אחד יעבוד בכל יום מהשבוע, יצטרך לברך על מנחה ראשונה שהחיינו - ובמנחות יסברו דדווקא כשכל אחד עובד רק יום אחד, שאז יש ממש קרוב לחצי שנה בין העבודות, ולא חצי שנה פחות שבוע, שוודאי אין לומר כן. וא"כ מוכרחין לומר דלא משום דסברי דהוא דווקא לדינא שצריך שהזמן יהיה בריחוק דחצי שנה בערך, אלא דפירשו בברור זמן הריחוק שהיה לכהן בין פעם לפעם, מאחר שהוצרכו לתרץ שלא עבד בכל עת שרוצה אלא שהיו דווקא זמנים קבועים, פירשו הזמן. וגם הא עד דאתא דוד לא היו כ"ד משמרות, אלא כדאיתא (תענית דף כ"ז ע"א) א"ר חמא בר גוריא אמר רב דמשה תיקן שמונה משמרות ושמואל העמידן על ט"ז, והיה כן עד שנת הארבעים למלכות דוד שהיה בסוף ימיו, שאז העמידן על כ"ד. דנמצא שיותר מארבע מאות שנים, שהיה זה עד אחר שס"ט שנים שהיה המשכן בשילה (זבחים קי"ח ע"ב) ועוד קצת שנים עד שיסד שמואל ט"ז, היו רק שמונה משמרות, שהיה בין עבודתו של כהן במשמרתו עד לעבודתו הבאה רק זמן דשמונה שבתות, וכי לא היו צריך לברך אז שהחיינו. ואף אם נימא דרק אנשי כנה"ג תיקנו נוסח הברכה דזמן בנוסח שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, ודאי היו נותנין איזה הודאה על שהגיע זמנם עוד הפעם לעבוד. ולכן ברור שליכא חילוק בין זמן דכ"ד שבועות, לזמן דט"ז שבועות ושמונה שבועות.

וא"כ היה שייך לומר שגם בהגעת שבת היה שייך לברך זמן. אבל מה שאין מברכין הוא משום שלא שייך להפריד שבת מששת ימות החול, משום שהשבת הוא התכלית והעיקר דהבריאה, וכל הימים נמנו להשבת בלא שם בפני עצמו, אלא אחד בשבת שני בשבת וכן כולן (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו פ' ז' לפסוק זכור את יום השבת, ומכילתא דרשב"י). שלכן לא שייך להפרידו משאר הימים ולברך בהגעתו על הזמן, משום שתמיד נחשב ככבר הגיע, מאחר שבכל יום חושבין עליו וזוכרין אותו גם בפה ובכתב בגיטין ובשטרות. וכמו כן הוא ר"ה ויו"כ לגבי כל ימות השנה - מאחר שכל מעשיהם דנין עליהם בר"ה ויו"כ וכל אחד צריך לידע זה תמיד, כדי לעשות הטוב והישר - אף שליכא חיוב להזכירם בפה, שלכן אין להפריד ר"ה ויו"כ מכל הימים. ומסקנת הגמ' (בעירובין מ' ע"ב הנ"ל) דמברכין זמן בר"ה ויו"כ, הוא משום דאף שהאמת הוא שר"ה ויו"כ הם שייכין לכל ימות השנה ואין להפרידם, מ"מ כיוון שמצד המציאות אין רוב בנ"א שמין זה אל ליבם בכל ימות השנה, הם בהכרח נפרדין, שלכן צריך לברך כשהגיע זמנם. ולא דמי לשבת, שממש כל אדם חושב הימים ליום השבת, ומזכירו תמיד בפיו, אף בענייני חול שלו.

אבל עכ"פ מה שמברכין שהחיינו גם בר"ה וביו"כ הוא מצד החידוש שאיכא בעצם היום, שיש בהם קדושה ליאסר במלאכה, ובחיוב עשה על השביתה ממלאכה, מה שליכא זה בשאר ימות השנה. וזה הא ליכא אף בפורים שנקרא בקרא פעם אחד יום טוב (אסתר ט', י"ט) שתני רב יוסף מלמד שאסור במלאכה במגילה דף ה' ע"ב, מסיק הגמ' דרצו לאסור במלאכה אבל לא קיבלו עלייהו, דאף דרבה בריה דרבא הוא דאמר זה מ"מ משמע דכן הוא מסקנת הגמ' שאין לפלוג עליו. שא"כ אף במקומות שנהגו איסור מלאכה, שאסורין מדין דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור, הוא שייך רק על עשיית המלאכה, ולא על עצם היום להיחשב שיש בו קדושה יותר משאר ימות החול. דמנהג איסור המלאכה לא שייך שיעשה עניין קדושה על היום. אף אם נימא דמדרבנן שייך נמי שיעשו קדושה על היום לא רק איסור מלאכה, לא שייך זה למנהגא. דהמנהג לא שייך שיעשה אלא מה שנוהגין, דהוא איסור המלאכה, ולא שהוא גם יום קדוש. ואף אם נימא דלא שייך איסור מלאכה בלא קדושה בעצם היום, נמי אין בהמנהג אלא מה שנהגו, דהוא רק איסור המלאכה ולא הקדושה. ולכן אף רב יוסף לא תני מלמד שצריך קידוש היום, אלא שאסור במלאכה. משום שאף לרב יוסף ליכא קדושה בעצם היום דפורים, אלא הוא יום חול ככל ימי החול דהשנה, אלא שדריש אותו לאיסור המלאכה. וכ"ש למסקנא דלא קיבלו עלייהו איסור מלאכה, שאף במקום שנוהגין איסור במלאכה ליכא שום קדושה בעצם היום. וכל שכן שלא שייך בחנוכה שלא נקראו כלל בלשון יום טוב.

ואף בברייתא דבשבת דף כ"א ע"ב, שמבאר מאי חנוכה, שנקט בסוף הברייתא לשנה האחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. הרי מפורש על מה עשאום ימים טובים, רק לענין הלל והודאה, ולא שקבעום סתם לימים טובים. ועיין בר"ה דף י"ט ע"ב, שחנוכה ואף פורים הם מהימים טובים שנאמרו במגילת תענית דלא להתענאה ודלא למיספד בהון, ואף שאיפסקא הילכתא דשאר יומי בטלו, חנוכה ופורים לא בטלו. הרי מפורש שמצד היום הוא רק בחשיבות הימים הטובים דמגילת תענית, דהוא לעניין דלא להתענאה ודלא למספד, שבעצם הם ימי חול בלא קדושה, וכן הם ימי חנוכה ופורים. שלכן כמו שברור ופשוט שאף לר' יוחנן וריב"ל דאמרי (ר"ה י"ח ע"ב) לא בטלה מגילת תענית, ואף בזמן הבית שלכו"ע היו נוהגין, לא היו בחשיבות ימים טובים אלא לעניין דלא להתענאה בהון, ומקצתהון גם דלא למספד בהון, ולא היה להימים שום קדושה. וכמו כן הוא לחנוכה ופורים, שהן בעצם ימי חול בלא קדושה. ולכן לא שייך לברך עלייהו מצד הגעת היום ברכת שהחיינו. ורק להמצווה דקריאת המגילה ועל הדלקת הנר מברכין שהחיינו. אבל כשאין לו מגילה, ואין לו נרות להדליק, וגם לא נרות של אחרים שהדליקו שיוכל לראותם, אינו מברך שהחיינו כדכתב המג"א (סימן תרצ"ב סק"א), ואינו כלום מה שתמה עליו במור וקציעה שהביא בבאור הלכה, ודברי המאירי צ"ע. ולהמאירי שסובר שאף בלא ראייה מברך שעשה נסים ושהחיינו, נצטרך לומר דאיכא מצווה לראות נרות חנוכה מצד עצמה, דאין מצוות הראייה משום הברכה, דהא בשביל הברכה גם בלא ראייה מברך, דלא כלשון הר' ירוחם. ומכיוון שאיכא מצווה בראייה, הצריכו לכתחילה שיברך כשלא הדליק נרות באופן זה - שאם אפשר לו לראות נרות חנוכה דלוקין כדי שתהיה ברכתו בשעה שעושה מעשה מצווה דראייה, דבזה מודו שיותר עדיף לברך בשעה שעושה מעשה מצווה אף שהחיוב לברך איכא גם מצד היום עצמו, אבל כשאינו במקום שדרין שם ישראל, שגם מעשה ראייה לא יוכל לקיים, יכול ויצטרך לברך על הגעת ימי חנוכה ונעשו בו הנסים ונצטווינו בהדלקת הנרות. ומה שבשאר נסים שנעשו דחשיב בברכות פ' הרואה (נ"ד ע"א), אינו מברך על היום, אלא כשרואה המקום ורואה הדברים שנעשו בהם הנסים, הוא משום דע"י חיוב המצוות שבחנוכה ופורים ניכר גם היום בעצם.

הנה הארכתי בעניין ראיית נרות חנוכה הרבה, משום שלא נתברר עניין זה כראוי בדברי רבותינו, וגם טעם אלו שלא סברי כהוראתי לגמרי. ולדינא צריך לעשות כדהוריתי לך, וכדמסיק בתה"ד, דבעל ואשתו כשאחד מהם אינו בביתו צריכין להדליק כל מי שאינו בביתו, אף במקום ישראל שיכול לראות נרות חנוכה דלוקין, מדין מהדרין ע"י שיכוון שאינו יוצא בהדלקת ביתו. ואף כשלא שם אל ליבו וכבר הדליקה אשתו, נמי יכול להדליק אם אומר שהיה רוצה לעשות כראוי לכתחילה, אף באופן שאפשר לו לראות נרות של אחרים כשהן דלוקין בתוך זמן שצריכין להיות דלוקין. וכשא"א לו להדליק בעצמו, אם אפשר לו לראות של אחרים, מחויב לראות של אחרים ולברך שעשה נסים ושהחיינו. ואם א"א לו להדליק וגם לא לראות, אין לו לברך כלל, דלא כהמור וקציעה שהסכים לו המ"ב בבאור הלכה, אף שנמצא כן במאירי, דהוא דלא כרוב הראשונים, וכהמג"א שסובר כן.

[ג]. בדין המטבע שבארץ ישראל כשהולך וניזול מיום ליום

הנה ודאי שהלירות דבא"י שברור וידוע לכל שהולכין וניזולין מיום ליום, אין שום חשיבות מטבע להם, אלא אף בא"י חשיבות המטבע הוא בדאלארן. אך מ"מ אם אחד לווה מחברו רק לאיזה שעות מהיום, שלא שכיח כלל שיהיה איזה שינוי, לא מסתבר כלל לומר שיוכל לתבוע ממנו דאלארן בסתמא, ויכול לשלם לו גם בלירות באותו יום, כשלא התנו כלום. ולא שייך לאסור ללוות לירות בלירות מדין הלוואת סאה בסאה (יו"ד סימן קס"ב) מאחר דהלירות אינם בשם מטבע, מאחר שדבר כזה דשינוי השער בתוך היום לא אירע כלל, וא"כ הוא כמטבע על יום זה. שלכן אף אם אירע שנתייקרו הלירות, יכול וגם צריך לשלם לו בלירות. ולבד זה הא איסור דסאה בסאה הוא דווקא כשאין לו ללווה כלום מאותו המין, ואלו הלירות הרי מצוי מהם ביד כל אחד. ואף אם אין לו, הרי בידו להשיגם בכל דבר קטן שימכור ממה שיש לו, עוד יותר מיצא השער שמותר ללוות סאה בסאה, כמסקנת הגמ' בב"מ דף ע"ב ע"ב ואיפסק כן בש"ע סימן קס"ב סעיף ג'.

ובהלוואה סתמא של אותן הלירות, שאפשר שימשך זמן, וגם הא סתם הלוואה הוא לשלושים יום, כדאיתא במכות דף ג' ע"ב דמלווה את חברו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים, שהוא זמן שמצוי שיוזלו הלירות, ואף במקום שנוהגין דסתם מלווה הוא בפחות מל' יום (חו"מ סימן ע"ג סעיף א'), נמי כיוון שמצוי שיוזלו הלירות אף בימים מועטים, מסתבר דהוא כפירשו שהמלווה הוא על דאלארן, אף שהמלווה נתן לו הלירות, אף דמדין המדינה עדיין לא הוזלו יותר, וכ"ש אם גם לפי דין המדינה הוזלו. אבל ודאי לכתחילה צריך המלווה לומר שהוא מלווה לו דאלארן, דאף שנותן לו לירות הוא על חשבון דאלארן. אבל אף אם לא אמרו בפירוש, הווה אנן סהדי לכך, דשום איש לא היה מלווה לירות שהיה יכול להוציאם ולהחליפן על דאלארן לפי שווים היום, ולקבל מהלווה הלירות אחר שיוזלו. שלכן לא הי"ל להתנות כלל, דהוא כידוע לכל, ולא שייך בזה ממילא איסור ריבית. ומה שלא כתבתי בתשובה באג"מ יו"ד ח"ג סימן ל"ז דאף מלווים יחידים שבא"י אף שהלוו סתם, הוא לדינא כהתנו בפירוש, משום שלכתחילה טוב שיפרשו כדכתבתי לעיל. וגם משום דבלא התנו תלוי באם הלווה למי שלא ציית כל כך דינא, שאז אולי ליכא האנן סהדי. וגם בעשיר שהלווה לעני, אולי ליכא האנן סהדי, וצ"ע בזה. לכן כתבתי שיתנו שהוא מלווה בחשבון דאלארן, ואף לעזרת תורה כתבתי שיתנו בפירוש. ולדינא העזרת תורה צריך להתנות, שלא יחשבו שכיוון שהוא קופת צדקה ולא אכפת להם בהוזלת הלירות, לכן ניחא להם להלוות לירות בלירות. ולכה"פ יהיה כתוב על השולחן והכותל במשרד העז"ת שההלוואות הוא על חשבון דאלארן. וליחידים אף שלא פירשו נמי הוא על דאלארן, אבל יותר טוב שיפרשו שהוא על חשבון דאלארן (ועי' עוד להלן חיו"ד סימן י' אות ב').

[ד]. פריסת סדין נאה מפלאסטיק על הסוכה, כדי להגן מן הגשמים

בדבר פריסת סדין לנאותה דכשרה (סוכה י' ע"א) הוא דווקא כשכוונתו הוא כדי לנאותה, ולא כשכוונתו הוא להגן מן הגשמים שהוא לסכך, שוודאי אינו כלום מה שהוא מיפה גם את הסוכה והוא נוי להסוכה בזה, לשיטה ראשונה בש"ע סימן תרכ"ט סעיף י"ט, דאם פירס הסדין כדי להגין מפני החמה ומפני הנשר פסולה, וכ"ש כשמסכך מפני הגשם. ופשוט שהוא אף כשהסדין הוא נאה ויש בה יפוי להסוכה, וכ"ש כשעיקר כוונתו הוא להגן, שבשביל זה הוא מביא סדין של פלאסטיק.

ואף להי"א שם דלהגין מפני החמה והעלין הוא ג"כ מותר כמו כדי לנאותה, מ"מ הא לסכך באופן שלא יוכלו הגשמים לירד כלל, אין יכולין. כמפורש בטור בשם הסמ"ק בסוף סימן תרכ"ט, דאף שנסרים שאין בהן ד' כשרין, נהגו העולם שלא לסכך בהם כלל, משום דלמא אתי לסכך בהם הקביעות בעניין שאין הגשמים יכולין לירד בה. והובא טעם זה בט"ז ס"ק כ"א ובמג"א ס"ק כ"ב, והט"ז הוסיף שמטעם זה לא נהגו לכסות בקשין של תבואה, נמי מטעם זה דהסמ"ק, משום שבכיסוי הקש בקל יכסה כיסוי עב מאד, היינו שלא יוכל הגשם לירד שם. ואף שיש מקום לומר בטעם הסמ"ק שאין מסככין בנסרים כלל, אפילו הקצרים, הוא משום דלמא אתי לסכך בהם בקביעות בעניין שאין הגשמים יכולין לירד, אין החסרון מחמת שאין יכולין הגשמים לירד בה, אלא מחמת שהוא כיסוי הקבוע שרגילים לעשות בתקרת בית קבוע. שזה לא שייך לאסור בפריסת סדין, אף של פלאסטיק. וגם מה שהב"ח כתב שאסור לכסות מטעם שלא יוכלו הגשמים לירד בה, גם בלאטיש, דאע"פ שאין מקרין בזה בתים קבועים יש לחוש לטעם הסמ"ק דילמא יסכך בהן בקביעות שאין הגשמים יכולין לירד, ולשון בקביעות לא מובן. ועיין במג"א שלא נקט תיבת בקביעות כשהביא את הב"ח, אלא כתב אע"פ שאין בהם גזירת תקרה, שאין מסככין בהן בתים, מ"מ יש לחוש שיסכך כ"כ שלא יהיו הגשמים יורדין בתוכה כמש"כ הסמ"ק. וצריך לומר שהוא פירוש המג"א על תיבת בקביעות שכתב הב"ח, שכתב המג"א דכוונתו שיש לחוש שיסכך הסוכה בהלאטיש סיכוך כעין שעושין לקביעות, דהוא עב מאד, שלא יהיו הגשמים יורדין בתוכה. שזה עצמו הוא פסול בהסכך, אף שלא מסככין בזה בתים. שא"כ חזינן שסובר הב"ח להסמ"ק, שמה שאין גשמים יכולין לירד הוא הפסול בעצם. ואולי הוא ג"כ מטעם דכיוון דהוא כיסוי טוב כסיכוך דנסרים, שייך ג"כ גזירת תקרה, מאחר דבעצם הוא טוב לכסות גם בתים בזה. שנמצא שמה שאין מכסין בתים בזה, הוא רק מצד נוי וכדומה, ולא מצד שאינו תקרה טובה, ששייך לחוש שיימצאו איזה אינשי דאין חוששין לנוי, ומסככו בזה בתים, ושייך קצת גזירת תקרה. אבל לא משמע כן בלשון הסמ"ק שבטור, וכ"ש שלא משמע כן בב"ח. ובט"ז שם בסוף, אחר שכתב דלא נהגו לכסות בקש אע"פ שהוא עיקר סוכה המפורשת בפסולת של גורן, כתב דנראה שזה ג"כ מטעם הסמ"ק שבקל יעשה כיסוי עב מאד, וכשלית לו במה לכסות פשוט להתיר שיכסה בקש, רק שיזהר לעשות שיוכל הגשם לירד שם. הרי ודאי סובר שזה בעצמו שאין הגשם יכול לירד הוא פסול.

ואם כן מוכרחין לומר דמה שהמג"א כתב בס"ק כ"ה דאם הגשמים נוטפין מהסכך מוטב לפרוס סדין משיאכל חוץ לסוכה, שלכאורה תמוה, דהא כשלא יוכלו הגשמים לירד בתוכה היא סוכה פסולה, וצריך לומר דפריסת הסדין כדי שיאכל בסוכה היא חומרא בעלמא, וכמדויק לשון מוטב לפרוס סדין משיאכל חוץ לסוכה. ומה שמסיק מיהו לא יברך לישב בסוכה דספק ברכות להקל, אף שהכא משמע שהמג"א סובר לדינא דאינו כלום, ולא היה שייך לברך אף אם היה חייב לברך בספק, לא דקדק בלשונו כל כך, מאחר דאף אם הוא ספק ממש לא היה צריך לברך.

ועיין בהגמי"י פ"ה מסוכה ה"ט באות ט', שר"ת פסל סוכה שמעובה כל כך שא"א לגשמים לירד בתוכה. ואף לריב"א שכתב בסוכת רועים שעשויה להגין מן החמה ומן הגשמים, פי' שם בהגמי"י דכוונתו שמציל רק הצלה פורתא, אבל אם אין יורדין גשמים כלל פסולה. וכן סובר לדינא גם המג"א. אך משום שיש עכ"פ מרבוותא אלו שמכשירין אף בסיכוך עב מאד שאין הגשמים יכולין לירד לתוכה, כהר' שמשון גיסו של ר"ת שהביא הגמי"י, ומשמע שגם הרמב"ם סובר כן מדלא הזכיר פסול זה, וגם ברש"י לא מצינו שמפרש שהוא פסול, וכדמשמע מהגמי"י שאינו סובר רש"י שהוא פסול, כתב המג"א דבגשמים מנטפין יפרוס סדין ויאכל שם, מאחר שאיכא מרבותינו מי שמכשרי סוכה שאין יכולין הגשמים לירד לתוכה, והוא רק להחמיר כדלעיל, אף שלדינא סובר שהלכה כר"ת בהגמי"י, וכהסמ"ק בטור, שמשמע שגם הטור סובר כן.

[ה]. ברכת שהחיינו כשרואה בת שנולדה לו, ואם יש טעם להקל ולא לברך שהחיינו על לידת בנים

בדבר חידוש המ"ב בסימן רכ"ג סק"ב דאף בלידת נקבה שלא נאמר שיברך שהחיינו, הוא דווקא על השמיעה, אבל על הראייה מברך, שאפילו ברואה חברו לאחר ל' יום מברך שהחיינו כשחביב עליו ושמח בראייתו, והרי כל אדם הא שמח בראיית בתו. הוא טעם גדול, דאחרי שנולדה לו הא הוא שמח בראייתו אותה, כסתם אינשי אפילו עניים שדחוקים בפרנסתם, שמחים בראיית בניהם ובנותיהם, אף שנוסף עליהם דאגת פרנסה, הם בטוחים בהשי"ת שישלח להם פרנסה גם עבור הבת שנולדה לו. ולכן אף שלא הוזכר זה בדברי רבותינו, ואף בערוך השלחן לא הוזכר חידוש זה, יש מקום לומר דלא משום דפליגי על זה, אלא דמשום הפשיטות, לא כתבו זה. וכדמשמע מלשון המ"ב שכתב שנראה לו פשוט, ואם היה סובר שאלו שלא הזכירו פליגי ע"ז, לא היה זה ממילא דבר פשוט. וממילא למעשה יש להורות כהמ"ב שצריך לברך.

ואף שלולא דמסתפינא היה שייך לומר דכיוון דבלידת הבת נעשה על האב כמה חיובים, לזונה ולפרנסה ולהחזיקה בביתו, שבהכרח עי"ז יראנה ג"כ, בהכרח הוי ממילא גם זה שיראנה מהחיובים. וגם הא צריך להכירה לקידושין ולנישואין ולכמה עניינים שלא שייך זה בלא ראייה. שלכן אף שהוא נהנה בראייה, אפשר ליכא חיוב ברכת שהחיינו משום שהיא חיוב שעליו. ורק בלידת בן צריך לברך אף שג"כ איכא חיובים על האב ומצד זה הוא מחוייב להכירו, מ"מ איכא חיוב ברכת שהחיינו על זה שנתן לו השי"ת זכר להתחייב עליו, אבל על עצם לידת הבת הא לא תיקנו שיברך שהחיינו. שא"כ אולי מה שלא הזכירו מברכת שהחיינו ללידת בת כשרואה אותה אף בפעם ראשון, סברי שאינו מברך מטעם זה. אבל יותר מסתבר שלכו"ע מברך כפשיטותו של המ"ב כדלעיל.

ומה שהרבה מקילין ואינם מברכים, הוא כדכתב הרמ"א בסימן רכ"ג סעיף א', אף בלידת בן שנהגו להקל, מטעם דסברי שהוא רשות ולא חובה. אבל מן הנכון הוא לברך אף להסוברין שהוא רשות, וכ"ש שהרבה סוברים שהוא חובה, כדאיתא בבאור הלכה ד"ה ויש שכתבו. ואף שהוא רשות אין לזלזל ולהקל, דוודאי כיוון שרשאי לברך, יש לכל אדם לברך, אף לגדולי עולם. ולא לחינם בירך ר' יהודה שהחיינו אקרא חדתא, אף שסובר שהוא רשות, כדאיתא בעירובין דף מ' ע"ב. וכ"ש אנן דלי מצוות, שיש לנו לברך להשי"ת ולהודות לו אם אך יש לנו רשות לברך. וכן נראה לע"ד מה שכתב הרמב"ם בסוף הלכות ברכות, ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות וכן דוד אמר בכל יום אברכך, שלכאורה לא מובן, אם צריכות, הרי מחוייב הוא ולא שייך ע"ז לשון ריבוי, ואם הכוונה לעניין שיראה שלא לשכוח מלברך, הי"ל לומר בלשון אחד - שיזהר בברכה שאינה צריכה ויזהר בברכות הצריכות. אלא נראה שכוונתו דירבה בברכות הצריכות לברך, אף שאינם חובה. דאיכא הרבה כה"ג, שלא הטילו רבנן עלינו לחובה, להתחשב עבריין כשלא יברכן, אבל אמרו שהרשות לנו לברך, שבזה כתב שירבה בהם. ואולי טעם מה שרבים מקילין באלו הברכות הוא מחמת חוסר הכוונה. ואינו כלום, מאחר שלכל אדם נאמר בגמ' בעירובין שם שיש ברכת שהחיינו שהיא רשות, וגם נשנו כמה ברכות במשנה וברייתות סתם שהוא לכל אדם, כמו שנאמרו ונשנו ברכות המחוייבות, שלכן אין ליפטר מצד חוסר כוונה. וגם הא כל אלו ברכות קצרות הן, שכל אדם נקל לפניו לכוין.

[ו]. אם מותר ללכת לקברי אבות וקברי צדיקים בעת צרה לבקש רחמים, ואמירת הסליחות דמלאכי רחמים ומידת הרחמים עלינו התגלגלי

ובדבר אלו ההולכים בעת צרה לקברות אבותיהם ולקברות הצדיקים לבקש רחמים מהשי"ת, אם יש בזה משום דורש אל המתים. עיין בש"ך יו"ד סימן קע"ט ס"ק ט"ו שמביא מתשובת מהר"ח שמפקפק בזה, ומהב"ח ס"ס רי"ז שאין איסור בדבר. הנה בהא שנמצא בפיוטים ובסליחות שמבקשים למלאכים שיתפללו עבורנו, כהא דמלאכי רחמים, וכהא דמידת הרחמים עלינו התגלגלי, חזינן שאיכא מחלוקת. דבעלי הפיוטים שהיו ג"כ גדולי ישראל, הרי תיקנו והנהיגו לומר כן. אבל הרבה מרבותינו האחרונים אוסרין זה, ובחת"ס חאו"ח סימן קס"ו הובא ממהר"ל מפראג שמיאן לומר פיוט דמכניסי רחמים בסליחות. וכתב שם בסוף, דלדבריו דמהר"ל יש למנוע מלומר פזמון דמלאכי רחמים, וסליחת י"ג מידות האמורות בחנינה. והחת"ס עצמו אמר סליחות אלה עם הציבור, ורק במכניסי רחמים היה מאריך בנפילת אפים עד שהגיע ש"ץ לשומר ישראל, וממילא לא היה אומר. ומשמע מלשונו שאף שלא אמר טעם שלא כמהר"ל מפראג, מ"מ אמר זה עם הציבור.

ומצינו בסדור עיון תפילה, שהגיה במקום מלאכי רחמים חלו נא, שיאמרו יחלו נא פני. וזכורני שא"א הגאון זצ"ל לא אמר בשום מקום בסליחות ובפיוטים שהלשון הוא כמבקשים מהמלאכים, אך בפזמון מלאכי רחמים היה אומר אבות העולם אהובי עליון חלו נא, ובסליחת י"ג מידות שאומרים בחמישי לעשי"ת וביו"כ בתפילת נעילה, היה אומר מדת הרחמים עלינו נגלגלה ולפני קוננו תחינתנו נפילה ובעד עמנו רחמים נשאלה - אף שא"א להגיה זה בלשון המחבר ר' אמתי, שהרי נגמר בלשון הקרא כי כל לבב דוי וכל ראש לחלי - וכן אני נוהג בעצמי אחריו. ועתה ראיתי בסדור אוצר התפלות בהמבוא באות ג', שהביא שהגאון ר' חיים מוואלאזין היה אומר ג"כ תחת מלאכי רחמים חלו נא, בלשון אבות העולם אהובי עליון חלו נא. ואולי מה שאמר כן אאמו"ר זצ"ל, היה משום ששמע שכן אמר הגר"ח מוואלאזין. וכן לא היה אומר אאמו"ר זצ"ל בליל ש"ק, כשאומרים שלום עליכם, את החרוז ברכוני לשלום מטעם זה.

וטעם המתירין שהיו ג"כ גאוני עולם מרבותינו הראשונים, מוכרחין לומר דכיוון דהם מלאכים שנתמנו מהשי"ת שיהיו סנגורים עלינו לפניו מאיזה טעם, אף שיודע בעצמו כל הסנגוריא יותר מהמלאכים, לכן שייך שנבקשם שיעשו שליחותם באהבה, ויוסיפו גם בקשה לבד עצם מעשה הסנגוריא. שהרי על מה שהם כבר שלוחים מהשי"ת, שייך שיתפללו על שליחותם שיקבל השי"ת סנגוריא שלהם. ואין זה בכלל האיסור להתפלל ולבקש מהמלאכים שום דבר, כדהביא הרמב"ן בפירושו בחומש פ' וישלח (ל"ב, ל') על הקרא דאמר המלאך ליעקב למה זה תשאל לשמי, שאמר אין לך בידיעת שמי תועלת כי אין הכח והיכולת בלתי לה' לבדו אם תקראני לא אענך וגם מצרתך לא אושיעך. שלכן על הדבר שנשתלחו המלאכים, כמלאכי הסנגוריא ומלאכים הממונים להיות מליצי יושר, כמפורש בקראי (איוב ל"ג, כ"ג) ובגמ' (שבת ל"ב ע"א), שייך לומר שניתן להם לרשות איך להמליץ ואיך לעשות הסנגוריא. ורק זה מותר לבקש, שיעשו זה באהבה ובשמחה כדאשכחן במלאך גבריאל (פסחים קי"ח ע"א - ב), ועל דרך זה הוא מה שתיקנו בסליחות ובפיוטים. והאוסרין, אולי סברי דגם על מה שביד המלאכים אין להתפלל להם ולבקש מהן, אלא להתפלל ולבקש מהשי"ת שהוא יעשה לנו כל בקשתנו לטובה. ואם הוא רוצה בסנגורים מאיזה טעם, יעמיד השי"ת ממילא כשישמע תפילותינו סנגורים טובים ומליצי יושר טובים.

עכ"פ במלאכים לכו"ע אסור לבקש שהם יעשו דבר עבורנו, וגם לא שיבקשו מהשי"ת עבורנו בדברים שלא שייכי המלאכים. אך איכא מחלוקת רבותינו הראשונים לבקש מהם שהם בשליחותם יעשו באופן היותר טוב לפנינו, דיש אוסרין גם זה. אבל לבקש אדם כשהוא בחיים להתפלל ולברך, הוא דבר הראוי והנכון. לא רק לילך אל הנביאים שמפורש בקראי (מלכים - ב' ד', כ"ג) אלא גם לחכמי תורה, ולא רק לתנאים כר"ח בן דוסא שהיה ריב"ז רבו מבקשו להתפלל בעד בנו שחלה, ור"ג שלח אליו שני ת"ח לבקשו שיתפלל ויבקש רחמים עבור בנו שחלה, כדאיתא בברכות דף ל"ד ע"ב, ואף לא רק לאמוראים כר' יונה אבוה דר' מני וכר' יצחק בן אלישיב ורב יהודה שכל מה שהיו מבקשין מהשי"ת היה עושה להם (תענית דף כ"ג ע"ב), אלא אף כל חכם שבכל דור ודור צריכים מי שיש לו חולה לילך אצלו שיבקש עליו רחמים. כדאיתא בב"ב דף קט"ז ע"א דריש ר' פנחס בן חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שזה נשנה לדורות שכן יעשו, שא"כ הוא גם לדורות האחרונים שלפנינו, וגם לדורנו, ובכל המקומות, שהרי הובא זה לדינא ברמ"א יו"ד סימן של"ה סעיף י', דהא לא עדיף זה מלעניין הוראה דאיסור והיתר, שגם חכמים דדור זה הוא בכלל (ועי' להלן חיו"ד סימן נ"א). עכ"פ לבקש לאדם שיתפלל עבורו להשי"ת, זהו דבר הראוי והנכון, שכן צריכין לעשות.

אך לאדם שמת, שכבר לא שייך שהוא יתפלל, אלא שנשמתו שהיא בגנזי מרומים שייך שתתפלל עבור אלו החיים, שלאלו דסוברים דלמלאכים אסור יש לעיין אם גם לבנ"א שמתו אסור. ולמה שכתבתי, הא אף המתירין לבקש מהמלאכים הוא רק בדבר שנשלחו המלאכים, שבנשמות משמע שלא שייך זה.

א"כ גם להמתירין לבקש ממלאכים נמי יש לעיין בנשמות, דהוא לבנ"א שמתו, או שנשמות מבנ"א שמתו עדיפי, וגם לדעת האוסרים לבקש מן המלאכים מותר לבקש מהנשמות. דמצד הסברא יש טעם לכאן ולכאן. דנשמות דאינשי אחר שמתו, שאין מחוייבין במצוות שוב, דבמתים חפשי, וליכא עלייהו חיוב להתפלל ולבקש רחמים, אסור לנו, ואף לבניהם שהן בחיים אסור, לבקש מהם שיתפללו ושיברכו. ורק שהבנים שהן בחיים, ואף אחרים, בעצמן שייך שיתפללו להשי"ת, שיענה אותם בזכות הצדיקים שהרבו זכיות בחייהם, שהם ג"כ מצטערין בצער בניהם, כדאסיק הגמ' בברכות דף י"ח ע"ב. וכמו כן ודאי מצטערין בצער כל שהיו מכירין אותו, וכ"ש בצער כל ישראל. אבל לבקש מהם שהם יתפללו אסור, כמו שאסור להתפלל למלאכים. וממילא הם עוד גריעי, דלא נמסר להם שליחות מהשי"ת, ואף אם נמסר הרי לא ידעינן מזה.

וגם יש סברא לומר שעדיפי לענין זה מהמלאכים. דמאחר דהם ידעי בצערא דאינשי בהאי עלמא, כדמסיק הגמ' בברכות, שלכן מצטערין מזה גם בעצמן, ושייך שנעורר אותם בבקשה להם שיתפללו ויבקשו מהשי"ת שיסלק הצרות מעלינו. ואף בלא זה שמצטערין גם בעצמן, הא עליהם לחוש לצער בניהם וגם לצער כל ישראל, והמלאכים אולי לא מרגשי כל כך בצערא דאינשי.

ולכן פליגי בזה. דהש"ך בשם מוהר"ח בתשובה סובר שאסור לבקש מהנשמות כמו שאסור לבקש ממלאכים. אבל מחמת שאיכא טעם דסברא גם לומר שעדיפי ממלאכים, לזה הוצרך לאסור זה מקרא דודורש אל המתים (דברים י"ח, י"א). אבל אף שהקרא אינו מיותר, דהא מפורש בברייתא בגמ' (סנהדרין דף ס"ה ע"ב) דקאי למי שמרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. וכן הוא בטור ובש"ע יו"ד סימן קע"ט סעיף י"ג.

והרמב"ם שכתב בפי"א מע"ז הי"ג, זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבוא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו, הוא פירוש על לשון רוח טומאה שבברייתא. אבל כיוון שאיכא סברא לאסור מצד עצם הבקשה זולת מהשי"ת, מסתבר למהר"ח שאין להפקיע הקרא דודורש אל המתים מפשוטו, דהוא איסור גם מלבקש מהמתים שהם יתפללו עבורנו. והב"ח (ס"ס רי"ז הנ"ל) סובר כסברא שניה, דעדיפי לעניין זה ממלאכים, ולכן שייך לבקשם שיתפללו בעדנו. וממילא דורש אל המתים הוא קאי רק למרעיב עצמו ולן בבה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה.

ועיין בהגמי"י בשם הרא"מ (בפי"א מע"ז הי"ג) שאיכא חילוק, דלבקש מגופו אסור, ומרוחו מותר, דרוחו לא מת. אבל מסתבר דהמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא איסור הלאו, אף שלכאורה אין זה לא לגופו של מת ולא לרוחו. דהא רש"י פי' בסנהדרין דף ס"ה ע"ב ד"ה שתשרה עליו רוח טומאה, ששד של ביה"ק יהא מסייעו בכשפים. אבל אף להרמב"ם שמפרש שרוח טומאה הוא שיבוא לו מת בחלום, הוא אסור בכל אופן שעושה מעשה דמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שיבוא לו מת בחלום, בין גופו בין רוחו. ולכן לא הוזכר חילוק בדבריהם בין גופו לרוחו. וחילוק הגמי"י בשם הרא"מ, הוא דווקא במאי דאיירי שם, במשביע לחולה בחייו שלאחר מיתתו יבא לו בחלומו, דשם מחלק בין לגופו או לרוחו. וכן כתב דשמואל ששאל מאביו בדבר זוזי דיתמי (ברכות י"ח ע"ב), היה זה מרוחו.

ואף שלכאורה בהא דמשביע לחולה כשהוא בחייו שיבוא לו בחלום לאחר מיתתו לא הוצרך לזה, דהא השביעו בחייו. ועיין בב"י יו"ד סימן קע"ט בד"ה כתב רבינו ירוחם שואל במת בסופו, שנראה דבמשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל מודה ר' ירוחם דשרי, כדמוכח הנך עובדי דסוף מו"ק (כ"ח ע"א ליתחזי לי מר). וטעמא משום דכיוון דכשהשביעו הוא חי, לא הוי דורש אל המתים. אך אין הרא"מ סובר חילוק זה, דאם היתה בקשה זו שיבוא המת אליו בחלום להודיעו איזה דבר דרישה אל המתים שאסור בלאו, לא היה ניתר מחמת שהשביעו כשהיה עדיין חי שיבוא אליו כשמת. דמה לנו מתי השביעו, כיוון דמה שיבוא אליו המת הוא דבר אסור להחי. ולכן הוכיח מזה שאיכא אופן המותר, דהוא לרוחו, דרוחו לא נקרא מת.

והב"י דלא ניחא לו חילוק הרא"מ שהביא הגמי"י, וגם סובר שלא שייך כלל ענין שאלה מהגוף (שם בד"ה אוב), חילק תחילה דדווקא במעשה אסור, ולא ע"י בקשה והשבעה להמת שיבוא אליו להודיעו. אבל אח"כ הביא שאף בלא מעשה אלא ע"י השבעה נמי אסור, אבל מ"מ סובר שמודה ר' ירוחם בהשביע כשהיה המת בחיים שמותר, מצד הני עובדי דסוף מו"ק. ואף שלא מובן כל כך, נצטרך לומר שלשון דורש אל המתים משמע שבשעת דרישת החי יהיה הנדרש מת, ולא כשבשעת דרישת החי היה הנדרש עדיין חי, אף דהוא על אחר שימות, ופליג על הרא"מ בתרתי.

אבל לדינא פסק הב"י בדין איסור הלאו בוודאי בש"ע דאינו אלא במעשה, שמרעיב עצמו ולן בביה"ק, שרק אז הווי באיסור הלאו דדורש אל המתים. ומה שלא הזכיר גם שאר מעשים שהזכיר בב"י, שהוא לובש מלבוש ידוע או מקטיר קטורת ידועה, וישן לבדו, הוא משום שליכא שום טעם לחלק בין המעשים. ולעניין מקטיר איזה קטורת אין צורך לזה, דהא הוא עובד ע"ז בסתמא, כדאיתא בסנהדרין (ס"ה ע"א) שם בסוגיא הקודמת, שעולא אמר דבעל אוב שחייב חטאת הוא במקטר לשד, והקשה רבא דא"כ הוא חייב משום עובד ע"ז. ורק כשיתכוין בפירוש שאינו לעבדו בזה, שאף לא לרגע אחד, וגם לא רק לזה שיבוא לו בחלומו ויגיד לו, אלא עושה הקטרה זו משום שבהקטרה זו יבא המת אליו, שלכן פשוט שיהא אסור מצד דורש אל המתים, אף שמתכוין דאינו לעבדו.

ובדין היתר ודאי, פסק הב"י בש"ע דהוא רק להשביע את החולה שהוא עדיין חי שישוב אליו לאחר מיתתו להגיד לו מה שישאל. והשמיט מלכתוב בפירוש שאסור מה שהתיר הגמי"י, להשביע את רוחו של המת, משום שלא ברור לו לפסוק כהר' ירוחם. לכן נקט רק איסור הברור שהוא במעשה, והיתר הברור שהוא בהשבעה להחולה בחייו שיבוא אליו לאחר מותו. והשמיט דין דלהשביע את המת שיבוא אליו, ושבקיה בהסתירה, שמסעיף י"ג יש לדייק להתיר כיוון שאינו עושה מעשה, ומסעיף י"ד יש לדייק לאיסור שדווקא להשביע בעודו בחיים מותר. שבכה"ג אמרינן בגמ' דליכא למשמע מינה (כגון בברכות כ"ה ע"א, שבת צ"ג ע"ב, עירובין צ"ה ע"א, יבמות ע"ו ע"ב ועוד מקומות שיובאו להלן), שכמו כן הוא כוונת הב"י בש"ע. ומה שלא נקט שהוא ספק, הוא משום דלא רצה לפסוק שהוא ספק כדמצינו בהרבה דוכתי בש"ע שנקט גם דינים שהם ספק, דכשכותב בש"ע שהוא ספק הוא פסק דין לכו"ע שהוא ספק, שאף אם ימצא מי שיכריע לפסוק הדין אינו כלום לדעת הש"ע. ובכה"ג שנקט הכא שני הדברים הברורים לו להניח מה שלא היה ברור לו להכריע, שידעינן מזה שהוא בעצמו היה מסתפק בזה, אין זה פסק דין שהוא ספק, ולא שניכר מזה רק שהוא לא הכריע ואינו אומר לאחרים דעתו בזה, והוא נתינת רשות בזה לכל חכמי התורה להכריע דעתם לדינא ולמעשה.

[ז]. ביאור למה שאיתא בגמ' הרבה פעמים מהא ליכא למשמע מינה, כשיש סתירה בין דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, אם הוא לומר שהתנא עצמו היה מסופק

ואולי המחבר היה מפרש גם כשאמרינן בגמ' מהא ליכא למשמע מינה כשקשו הדיוקים מרישא לסיפא באופן זה. דהא במקום אחד נאמר בגמ' פירוש על מה שאמר מהא למשמע מינה בנדרים דף ע"ב ע"א, לענין פשיטות להבעיא בגירושין שגירש הארוס אם נתרוקנה רשותו לאב ויכול להפר נדריה, אם כשתיקה דמיא ונתרוקנה רשותו לאב, או כהקמה דמיא ואין האב יכול להפר. שרצה למיפשט מרישא, דלא חשיב בנדרים שבמת הבעל נתרוקנה רשות לאב גם שמע הבעל וגירש, ש"מ דגירושין כהקמה דמי. והשיב שממה שבסיפא דלא נתרוקנה רשות לאב, נמי לא חשיב גירושין, שא"כ משמע דגירושין כשתיקה דמי, אלא מהא ליכא למשמע מיניה. ומסיק הגמ' פירוש לזה, אי רישא דווקא ובגירושין לא נתרוקנה רשות לאב, נסיב סיפא משום רישא (דלא בעי למיתנא בסיפא גוונא חדתא אלא לאפוכינהו לגווני דרישא - ר"ן), אי סיפא דווקא, נסיב רישא משום סיפא. אבל בדוכתי האחריני לא פירש בגמ' כלום ע"ז.

והטעם לזה דהתם הא מוכרח הברייתא בלא זה למיתני גם גירושין ולפרש הדין אם נתרוקנה רשות לאב אם לאו, דהא מפורש בכמה מקומות דאין דרך משניות וברייתות לשייר חדא, והכא רק חדא שייר. שלכן אם היה מיתני רק חדא בבא כגון הרישא לבדה, שהיה חושב רק אלו שנתרוקנה רשות לאב, היתה ראייה ברורה ומוכרחת שגירושין כהקמה דמי. שלכן הוצרך לתרץ מה שלא נקט התנא גם גירושין בהדיא בההיא בבא ולעולם דגם גירושין הדין כן דהוו כשתיקה, הוא משום דשתי הבבות נשנו בברייתא אחת, ולכן לא נקטא אלא דבר השייך למיתנא נמי בתרוייהו דבר והיפוכו. אבל גירושין שרק בחדא שייך למיתנא ולא בשניה, לא נקטו אף בהבבא שהיה שייך למיתנא. אבל לא משום דהיה גם לתנא מספקא דין זה דגירושין כבעיית הגמ', אלא שלתנא היה הדין וודאי ורק לא פירשו. משא"כ בשאר מהכא ליכא למשמע מינה, שי"ל שגם התנא הסתפק בזה ולכן לא פירש.

[ח]. שלוש סוגיות שבהם פירשו המפרשים שהדיוקים הסותרים ממתני' אין פירושם שלתנא היה ספק, אלא שהספק הוא לדידן

ורק בהמפרשים מצינו גם בנדרים סוף דף ס' ע"ב בהבעיא דאמר קונם יין שאני טועם יום, מאי דיניה, כהיום שאינו אסור אלא עד שתחשך, או כיום אחד שאסור מיום ליום. שפשיט ממתני' קונם יין שאני טועם היום, אין אסור אלא עד שתחשך, שמדויק הא יום - כיום אחד דמי. והשיב אימא סיפא, אמר יום אחד, אסור מיום ליום, שמדויק הא יום - כהיום. אלא מהא ליכא למשמע מינה. שהתוס' והרא"ש פירשו דלא ידעינן הי דווקא, או רישא או סיפא. שהוא כמו דבדף ע"ב, שהגמ' מפרש זה, היינו שפשיטא להגמ' דלתנא דמתני' פשיטא הדין באמר קונם יין שאני טועם יום, ובמקום אחד הוא דווקא, אך אנן לא ידעינן איך סובר התנא והיתה כוונתו שם בדווקא, אם ברישא כשאמר היום או בסיפא שאמר יום אחד. ולא מפרשי שהתנא עצמו היה מסופק בזה, והשמיענו זה בזה שנקט בדין ודאי רק בהיום ברישא, שהוא עד שתחשך, וביום אחד בסיפא, דהוא מעת לעת שלא נגמר נדרו עד למחר כעת הזאת, משום דבאמר קונם יום מספקא ליה, ששוב לא שייך למיפשט, שאף אם נמצא תנא דפשיטא לו לאיזה צד, הוא פליגא על תנא דמתני'.

ובשבת דף קכ"א ע"א, לעניין הא דא"ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד, ומסייעינן ליה מרישא דאין אומרין לו כבה, דיש לדייק דכל המכבה אינו מפסיד אמרינן. ודחה אימא סיפא, אל תכבה לא אמרינן ליה, שפירושו שאינו צריך לומר לו, דיש לדייק דכל המכבה אינו מפסיד אסור לומר, אלא מהא ליכא למשמע מינה. ופרש"י ד"ה אלא מהכא, דוודאי מתני' לאו כולה דווקא, אלא חדא מינייהו דווקא או רישא או סיפא, ותנא אידך אטו ההיא, ולא ידעינן הי מינייהו דווקא דנגמר מיניה. ולא פי' שהוא מחמת דמספקא ליה לתנא, דיקשה על ר' אמי שא"כ איך פשיטא לו דמותר.

ובב"ב דף ק"ד ע"א, בבעיא דבית כור סתמא אני מוכר לך, אם הוא כמו שאמר מידה בחבל, ואם פיחת כל שהוא ינכה, או שהוא כמו שאמר הן חסר הן יתר שאפילו פיחת רובע לסאה הגיעו. דדייק מרישא, בית כור עפר אני מוכר לך מידה בחבל ינכה, הא סתמא כהן חסר הן יתר דמי. והקשה מסיפא, ואם אמר לו הן חסר הן יתר הגיעו, ומסיק אלא מהא ליכא למשמע מינה. פי' רשב"ם ד"ה אלא מהא, דלגופה איצטריך למיתני ברישא היכא דאמר ליה האי או האי דאזלינן בתר ההוא לישנא דאמר לו, אבל בסיפא דאמר לתרוייהו, מידה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר דסותרין זה את זה הלך אחר האחרון לבן ננס. ולא פירש שהתנא לא איירי בבית כור סתם שהוא משום דמספקא לו לתנא, וכן כתבו התוס' ד"ה אלא, דחד מינייהו דווקא.

[ט]. בסוגית הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, כשהבנים לא היו נוהגים כשורה, וביאור הראייה מיוסף בן יועזר

ולא שייך להא דבדף קל"ג ע"ב בבעיא במי שבניו לא היו נוהגין כשורה אם פליגי רבנן שאמרו הכותב נכסיו לאחרים דאין רוח חכמים נוחה הימנו, עליה דרשב"ג שאמר אם לא היו בניו נוהגים כשורה זכור לטוב. שדייק הפושט מרישא דברייתא דיוסף בן יועזר הקדיש עיליתא דדינרי שהיה לו מחמת שבנו לא נהג כשורה, ומצא בנו מרגליתא בדג, והביא להגזבר של הקדש ושמאה בי"ג עיליאתא דדינרי, ולא היו להקדש רק שבע ונתנו לו כל השבע, והוא הקדיש השית. שדייק מרישא דסובר דכתבו יוסף בן יועזר הכניס אחת ובנו הכניס שש, מכלל דשפיר עבד (שזכות אביו שהקדיש חדא עיליתא בשביל שבנו לא היה נוהג כשורה גרם לבנו שהוכשר להקדיש שש - רשב"ם). ומהאיכא דאמרי שכתבו ובנו הוציא שבע, (שהוא לגנאי, שלא היה לו לקבל כל ממון ההקדש להתרוקן מכל וכל, ונתגלגלה חובה על ידי אביו שהקדיש כל נכסיו - רשב"ם) דלאו שפיר עבד.

ומסיק אלא מהא ליכא למשמע מינה, דפי' רשב"ם דהא תנאי פליגי בהכי, תנא דרישא ס"ל דלא פליגי רבנן על רשב"ג, ותנא דא"ד ס"ל דפליגי. וניחא מה שפי' דפליגי, דהא מפורש שהם תנאי אחריני, דהא נאמר בסיפא איכא דאמרי, שפירושו שאיכא תנאי אחריני דאמרי שכתבו הוציא. שלא חסר לנו שום משמעות מצד דיוקים וכדומה. ולא שייך לפרש בליכא למשמע מינה דכאן כמו בעלמא, דהא ברור לנו דברי כל הברייתא. אלא משום שכוונת הבעיא מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא, היתה עיקרה כדי לידע איך לפסוק לדינא, וזה לא ידעינן מהברייתא דפליגי בזה תנאי, והיה שייך לפרש דת"ק דבברייתא הוא רשב"ג, ותנא דאיכא דאמרי הם רבנן דמתניתין החולקין עליו או שהם תנאי אחריני דפליגי ארשב"ג, ולעולם רבנן דמתניתין לא פליגי עליה.

[ולא מובן מה שהרשב"ם מפרש דתנא דרישא ס"ל דלא פליגי, ותנא דאיכא דאמרי ס"ל דפליגי, מה הוצרך לזה. והא יש לפרש דתנא דרישא סובר כרשב"ג, ואיכא דאמרי הוא התנא דפליג. וגם לא מובן מה שפשיט מתנא דרישא דשפיר עבד, הא משמע דמי שפשיט מת"ק הוא עצמו שהביא כל הברייתא, שתניא שם גם מה שתנא דאיכא דאמרי פליג, ואיך פשיט להלכה מזה. ואם נימא כהריב"א בתוס' ע"ז דף ז' ע"א ד"ה בשל, שהא"ד הוא לגבי לשון ראשון כטפל לעיקר, והלכה כלישנא קמא, הא שפיר פשיט ומה הקשו אדרבה למיפשט לאידך גיסא מן הסיפא. ודוחק לומר שפליגי הפושט והמדחה בבבא בתרא בהמחלוקת דאיתא שם בתוס' בע"ז, דלרש"י בשל סופרים הלך אחר האחרון, ונימא דמדאורייתא הוא גם רשאי לעבורי אחסנתא ורק מדרבנן אין רוח חכמים נוחה הימנו, וא"כ המחלוקת היא בשל סופרים והאחרון הוא הא"ד והלכה כדבריו, וזו סברת המדחה. או שדעת הפושט כר"ת שם, דבדאורייתא לחומרא בדרבנן לקולא, ונימא שזהו קולא בדרבנן שרשאי לעבורי אחסנתא. או שנימא שהוא מדאורייתא, מדחזינן שכשהעביר נחלתו מבניו בלשון ירושה אינו יכול ואין דבריו מועילין כלום אף מדאורייתא (ב"ב ק"ל ע"א), לכן אף בלשון מתנה שמועילין דבריו, מ"מ יש למשמע שהוא נגד רצון התורה. וגם מוכח קצת מהא דכתב הרמ"א בחו"מ סימן רפ"ב דמי שציווה לעשות במעותיו הטוב שאפשר לעשות יתנו ליורשיו כי אין טוב מזה. וכתב הסמ"ע בסק"ד, ומסיק שם המרדכי ואפילו להקדישן, זה עדיף, ומטעם דהרי זכתה להן התורה בפרשת נחלות דיקומו היורשין תחת מורישהן בנחלתן וירושתן. הרי חזינן שאף ללשון עשייה שאומר המוריש, ופשוט שה"ה לשון נתינה, כשנותן לאחרים אין זה כרצון התורה, ולכן הוא כאיכא דאמרי משום שהולכין בשל תורה לחומרא, וכן סובר המדחה, שוודאי דוחק גדול הוא.

וא"כ איך פשיט מתחילה מת"ק דברייתא כשידע הפושט גם מהא"ד. ומש"כ הרשב"ם לתרץ, דלאיכא דאמרי לא מסיק השתא אדעתיה, וגם כתב ואורחא דגמ' לאתויי ראייה בכל דוכתא מרישא ומהדר ליה מסיפא, תמוה קצת. דבכה"ג דהכא שהפושט הביא כל לשון הברייתא, אף את הא"ד דבסיפא, לא מצינו. דהרי הי"ל לאסוקי פשיטותו, דמפורש דפליגי.

ואולי יש לפרש דלדעת הפושט דשפיר עביד ולא פליגי רבנן ארשב"ג, ת"ק היה סובר דהעובדא היתה דבשש, שהוא פחות מחציו, לא היה נותן את המרגליתא, אבל כיון שהיה להקדש שבע נתן המרגליתא להקדש. ונמצא שמחמת שיוסף בן יועזר הקדיש את העיליתא דדינרי שהיה לו, שהיה להקדש עי"ז שבע נתן להם. ונמצא שיוסף בן יועזר גרם שיכניס בנו שש להקדש. והא"ד סובר דהעובדא היתה דאם לא היה להקדש אלא שש, נמי היה נותן להקדש בעד השש, ונמצא שלא היה להם להקדש כלום מהקדשו של יוסף בן יועזר, אלא לבנו נתווסף מה שנתן אביו יוסף בן יועזר. ודייק הפושט מת"ק, הכניס - מכלל דשפיר עבד, שהרי ע"י מעותיו שהקדיש יוסף בן יועזר עיליתא שלו, יחד עם בנו שהכניס שם היתרים על השבע, היתה המרגליתא להקדש. והיה סבור שהא"ד לא פליג ע"ז דיוסף בן יועזר שפיר עביד, דהא בשעת ההקדש לא היה שייך שידע מעובדא דאירע אחר זמן שימצא בנו מרגליתא וימכרנה להקדש. להכי אף להא"ד כתבו שיוסף בן יועזר הכניס אחת אף שחזרה אח"כ לבנו.

ומחלוקת דתנאי הוא על הבן, שלת"ק גם הוא עשה כשורה אף שלא היה נותן בפחות משבע, דהא לא היה מחויב ליתן להקדש מה שמצא בפחות משוויו, אף שהקדש צריך לזה. דאין עליו חיוב יותר מכל ישראל, שיצטרכו לגבות מכל ישראל, וגם אותו יחייבו רק כאחד מהם. ואם לפי ממון יגבו, ג"כ לא יתחייב לחלקו אלא כאחד מכל העשירים, שג"כ לא יהיה סך גדול כל כך. ולכן כשנתן להקדש אף בכל מה שהיה להם, כיוון שהוא עדיין שווה עוד שש עיליתא דינרי שהוא סך גדול, יש לכתוב עליו לשבח לזכרון שהוא הכניס שש היתרים שלא היו להקדש. והא"ד סובר דהבן לא עשה כשורה, דכיוון דלדידיה היתה העובדא שהיה נותן בעצם בעד שש, מאחר שלא היה להקדש אלא שש לא הי"ל ליקח יותר מחמת שאביו הקדיש עוד עיליתא, והוא לקח חזרה את מה שהקדיש אביו. ולא נחשב שעשה שלא כשורה מחמת שלא הי"ל ליקח כל ממון ההקדש, דלכאורה אין טעם לזה, מאחר שאדרבה הוא נותן להם ממש סך גדול כזה. שהרי אם היו להם י"ד עיליתא דדינרי, והיו נותנים לו כל הי"ג, לא היה שום גנאי אף שהוא עשיר, כיוון שגם העשירים לא היו מחוייבין להתנדב, ואף אם היו רוצים להתנדב גם סך גדול לא היו יכולין לנדב יותר מחומש אחר תקנת אושא. שפשוט שאף קודם תקנת אושא, אף שהיה רשאי, לא היה שייך שיהיה עליו חיוב אף ממידת חסידות. דהא אין לנו חסיד גדול יותר מיעקב אבינו, ולא אמר שיתן חומש אלא בעניותו אבל כשיתעשר יתן גם רביע וגם שליש, אלמא דאף חסיד היותר גדול לא היה עליו אף מידת חסידות ליתן יותר מחומש אף כשהוא עשיר גדול.

וגם ניחא ומדויק מה שבכתובות דף נ' ע"א על הא דא"ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, והוא לענין צדקה כדפרש"י, אמר רב נחמן ואיתימא רב אחא בר יעקב מאי קרא וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו. שלכאורה הא יכולין הסנהדרין לתקן אף בלא קרא, וכדחזינן משתי תקנות הראשונות דלעיל מזה ומשתי תקנות שלאחר זה בכתובות שם, שלא הביא שום קרא עלייהו. ואף אם נימא שחמירא תקנתא דרבנן דאית להו אסמכתא מקרא, לתקנתא דלית להו אסמכתא מקרא, וכן מסתבר והאמת (ועיין בתוס' חולין דף ו' ע"ב בד"ה והתיר, שעל מה שאיתא בירושלמי חלה פ"ד ה"ד דתני איסי בשם רבי עקיבא מעשרות לירק מדבריהם, שלכן לא חששו בחוץ לארץ להפריש אפילו תרומה גדולה מירק, פירשו התוס' דהיינו שאין למעשרות דירק אסמכתא מן הפסוק כמו שיש לשאר פירות דאסמכו רבנן אקרא, הרי דחמירא תקנתא שיש לה אסמכתא מקרא כמעשר פירות שנוהגת גם בחו"ל מתקנתא שאין לה אסמכתא מקרא כמעשר ירק), לא היה שייך לומר בלשון קושיא מאי קרא, דהא אין הכרח שיהיה קרא ע"ז שתיקנו, אלא היה להו לומר קרא אשכחן.

אבל הוא משום דהוקשה לר"נ ולראב"י ע"ז שתיקנו דבר שהוא להפקיע ממצוות צדקה, ואף שליכא עליו חיוב ליותר מחומש, מ"מ מעשה מצווה הא הווי שא"כ איכא מידת חסידות, ולא היה להו לתקן להפקיע אינשי חסידי מלעשות כמידת חסידות. ואף שמצינו שיש כוח ביד חכמים אף לבטל מצווה חמורה יותר ממידת חסידות, הכא שהוא גם פסידא דעניים לא היה להם לתקן. אלא מוכרחין לומר דאין בזה אפילו מידת חסידות, אף ליתן לצדקה, ליותר מחומש. וע"ז הא ודאי צריך קרא. שלכן שפיר אמרו בלשון קושיא מאי קרא, והשיבו שהוא מקרא דיעקב. ולכן אף שעובדא דיוסף בן יועזר ובנו היו קודם תקנת אושא, לא היה עליו שום חיוב, אף לא ממידת חסידות ליתן אפילו השש ששווה מרגליתא יותר.

וא"כ ודאי לא היה שייך לגנותו על שנטל שבע עיליתא מהקדש, דהא שש עיליתא דדינרי מהי"ג ששווה המרגליתא, שהוא קרוב לפלגא נתן להקדש, אף כשעדיין לא היה אז תקנת אושא. וצריך לומר דכיוון דהעובדא היתה שהיה נוטל גם רק שש שהיה להקדש קודם שהקדיש אביו יוסף בן יועזר לעונשו שלא יירשנו מחמת שלא היה נוהג כשורה, ורק מחמת שעיליתא השביעית היתה של אביו, שהרי ידע דאביו הקדישה, חזר בו מדעתו הראשונה. ורשאי היה לחזור בו שהרי לא הוציא מפיו וגם לא במחשבתו, אף שאמר שאילו לא היה להקדש אלא שש היה נותן בעד השש אבל כיוון שיש להקדש שבע אינו רוצה ליתן בפחות משבע, מאחר דיש להקדש שבע וממילא לא היה זה במחשבתו ליתן להקדש בשש. ואף אם אמר שאילו השביעית לא היתה מהקדשן של אביו נמי היה נותן בשש, אבל כיוון שהשביעית היא מהקדש אביו שרצה לעונשו אינו רוצה ליתנה בפחות משבע, ג"כ רשאי.

אבל היה הגנאי עליו בזה שלא קיבל עליו העונש של אביו שהעניש אותו במה שהקדיש. והווי לגנאי שכתבו הא"ד כמו השבח לת"ק, שפי' רשב"ם דזכות אביו שהקדיש אחת לתוכחה לבנו, הועיל שהוכשר הבן והקדיש שש. וכן הוא הגנאי לא"ד שהיה להיפוך, שלא קבל עליו העונש של אביו לתוכחה ולהיטיב מעשיו. והיה זה לגנאי על הבן שלא קיבל התוכחה והעונש של אביו. אבל אביו יוסף בן יועזר עשה כהוגן. שלכן הוכיח מת"ק שיוסף בן יועזר שפיר עבד דלא פליג עליו הא"ד בזה, וזו הוכחת הפושט שהביא את כל הברייתא להוכיח שרבנן לא פליגי עליה דרשב"ג, דאם לא היו הבנים נוהגים כשורה, זכור לטוב.

והמדחה סובר דהא"ד סובר דהיה מה שכתבו דבנו הוציא שבע, להורות שיוסף בן יועזר לאו שפיר עבד, דלא הי"ל לעונשו בזה שהקדיש עליתא דדינרי שהיה לו כדי שלא יירש בנו, דלכן לא הועיל זה על בנו, ולא קיבל תוכחה זו. וכשהזמין לו השי"ת המרגליתא שמכרה להקדש, השתדל להשיג העיליתא של אביו ולבטל עונשו של אביו, והראה בזה השי"ת דלאו שפיר עבד. וזהו באור נכון בגמ'. אבל מש"כ הרשב"ם דתנא דרישא ס"ל דלא פליגי וכו"ע סברי כרשב"ג, ולא פי' דהוא רשב"ג או תנא אחר דסבר כרשב"ג, צ"ע עדיין.

[י]. בהא דאף קודם תקנת אושא לא היה חיוב, אף לא ממידת חסידות, ליתן יותר מחומש להקדש ולצדקה, ומחלוקת הפוסקים אם שיעור חומש הוא גם לעשיר גדול

והא דכתבתי שפשוט דאף קודם תקנת אושא לא היה חיוב, אף לא ממידת חסידות, ליתן לצדקה ולהקדש יותר מחומש, משמע כן מלשון הרמב"ם פ"ז ממ"ע ה"ה, דכתב בא העני ושאל די מחסורו נותן לו כפי השגת ידו, וכמה, עד חמישית נכסיו מצווה מן המובחר. וכתב זה לדין התורה, שהרי לא הזכיר כאן התקנה דאושא. ואף שמה שלא הזכיר, הוא משום שסמך על הא דכתב בסוף הלכות ערכין, לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו. ומסיק, בזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש. ואיתא בכ"מ ובמ"ע וברדב"ז שהוא בפ"ד דכתובות. מ"מ הא דרך הרמב"ם לכתוב תחילה איך הוא דינא דאורייתא, ובכל זאת כתב שרק עד חמישית נכסיו הוא מצווה מן המובחר. ומזה מוכח שמש"כ בהלכה א', מ"ע ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת, הוא כשיש לו הרבה יותר. ונקט ד' הלכות אחרות, החיוב שעל העשיר גדול ועל הציבור מה שצריכין ליתן לעניים. ובה"ה כתב לסתם אינשי, כשהן יחידים, שאין ידם משגת הרבה ככל צורך העני, שעכ"פ צריך ליתן לו כפי השגת ידו, ויותר אינו מחויב אף שיש לו עוד מעות. דהא באין לו יותר לא שייך למינקט עליו שום דין, דלבד פטור דאנוס שהוא פטור גם בשאר מצוות, הרי מצוות צדקה הא לא נאמר עיקר דינו אלא על מי שיש לו. דהא כתיב מצוות צדקה בלשון פתוח תפתח את ידך ולא תקפוץ את ידך (דברים ט"ו, ז' - ח'). שלכן כתב בלשון שאלה ותשובה, וכמה, דמאחר דא"צ ליתן כל מעותיו אלא מקצת מהם, הרי צריך לידע וכמה הוא המקצת שחייב. והשיב שהוא עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר. וכן כתב הטור ביו"ד ריש סימן רמ"ט.

אבל לשון המחבר בש"ע הוא, שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש מנכסיו מצווה מן המובחר. שהשמיט בדין אין ידו משגת הלשון שכתב הרמב"ם, נותן לו כפי השגת ידו וכמה, והוסיף תיבות כל כך. משמע לכאורה שסובר שאם הוא עשיר גדול, שאף אחר שיתן להעניים כל צרכם יהיה עדיין עשיר גדול, ליכא בהו שיעור חומש, אלא צריך ליתן כל צורך העניים אפילו כשהם יותר מחומש. ורק אם אין ידו משגת כל כך, היינו שאינו עשיר גדול, בזה נאמר שיתן עד חומש נכסיו.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה