אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין
סימן לא
הערות קצרות בשולחן ערוך הלכות פסח סימנים תמ"ב - תנ"א
סימן תמ"ב, סעיף א'
תערובת חמץ עוברים עליו משום בל יראה ובל ימצא.
מג"א בסק"א הביא המחלוקת דבל יראה בליכא בתערובות כדי אכילת פרס. דלהמגיד משנה בדעת הרמב"ם (פ"ד מה' חמץ ה"ח) אינו עובר, וליש אומרים שהביא המגיד משנה עובר, וכן הסכים הכסף משנה שעובר.
ונראה שלמה שביארתי בחידושי (דברות משה פסחים סימן כ"ג ענף א') בטעם הרמב"ם במה שפסק שחמץ אף בכדי אכילת פרס אין בו כרת באכילתו (פ"א הלכה ו') והיא מצווה חדשה דכל מחמצת לא תאכלו, שלא כבדם וחלב שאף בתערובות חייבין כרת ואין צריך קרא על זה. וכתבתי שטעמו הוא משום דבחמץ האיסור הוא על הטעם, שלכן בתערובות שנשתנה בהכרח הטעם ליכא איסור דחמץ שיש בו כרת, אלא איסור חדש דמחמצת בלא כרת. לכן כשנתערב ביותר מג' וד' ביצים ונעשה יותר שינוי בהטעם שהחימוץ הוקלש ביותר, סובר המ"מ (בפ"א שם) שגם לאו דמחמצת ליכא. דהא בהכרח הלאו דמחמצת נאמר ככל לאו שלוקין עליו, שזהו רק בשיעור ג' וד' ביצים שהוא שיעור אכילת פרס, דהרי לא נאמר איסור כלל בתערובות ביותר מד' ביצים. ואין להחשיב זה לחצי שיעור, כיוון דלא נאמר כלל איסור זה. דרק כשהחצי שיעור לא חסר מעצם האיסור, אלא בכמות, אסור מן התורה, אבל בחסר מעצם איכות האיסור לא שייך זה.
וטעם היש אומרים שאסור באכילה מה"ת, ועובר בבל יראה, גם בליכא בתערובת כדי אכילת פרס, אפשר שלא פליגי אטעם זה. אבל סוברין דאף דבהקרא דמחמצת לא נאמר אלא על תערובת בתוך שיעור אכילת פרס, מכל מקום שייך למילף מזה לעניין פחות משיעור זה. דכיוון דנאסר אף טעם המעורב הקלוש, אין שיעור להקלישות, שבכל קלישות שייך שם מחמצת שפירושו חימוץ קל לפי מה דנדרש בחז"ל. והוי ממילא האיסור בכל אופן ורק שאין לוקין, מצד הכלל דבעי שיעור למלקות, לכן הוא כדין חצי שיעור.
[שם]
במג"א ס"ק א', וכתב הטור דכל דבר שאין אסור באכילה מן התורה מותר לערבו לכתחילה ולהשהותו, וכן כתב הסמ"ק. אבל בתוס' ריש פסחים כתבו דאסור דלא פלוג רבנן. והוכיחו כן ממתני' דשיאור ישרף, ואע"ג דהוי נוקשה ואין איסור דאורייתא באכילתו וכ"ש בשהייתו, ואפ"ה ישרף מדרבנן וכ"כ הר"ן.
במה שכתב המג"א דלתוס' ריש פסחים לא פלוג דלכן גם שיאור דאין איסור באכילתו מדאורייתא ישרף מדרבנן, תמוה. דהתוס' כתבו רק דהחמירו חכמים בכל חמץ אפילו בחמץ נוקשה ועל ידי תערובות אף על גב שאין בל יראה בשהייתו לפר"ת בריש אלו עוברין דהא אמר שיאור ישרף היינו חמץ נוקשה כדמוכח התם, ואיכא למ"ד נמי התם דכ"ש חמץ גמור ע"י תערובת, משמע דאסור להשהותו דאי מותר להשהותו אמאי ישרף, ישהה אותו עד אחר הפסח ויהא מותר. אבל באכילתו הרי סברי שאסור, דהא כתבו דליכא בל יראה לפירוש ר"ת, שמפורש בריש אלו עוברין בתוס' דלר"ת אסור באכילה מכל מחמצת, אבל ליכא בל יראה, משום דהריבוי נאמר רק באכילה ולא בבל יראה. ואם כן אפשר לא פליג על הטור וס"ל דהמותר באכילה מה"ת באמת מותר להשהותו, וצ"ע.
[שם]
במג"א ס"ק א', וחמץ נוקשה היינו שאינו חמץ גמור כמו אותן שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם שעושין מקמח ומים, או עיסה שהכסיפו פניה, שלא נעשה חמץ גמור. ורש"י ור"ן פירשו חמץ רע שאינו ראוי לאכילה, וכ"כ הסמ"ג. וצ"ל דמעולם לא היה ראוי לאכילה, דאם היה חמץ גמור ראוי לאכילה אסורה עד שיפסל מלאכול לכלב כמ"ש ס"ב. וצ"ל דעכ"פ ראוי לאכילה קצת, דהא כ' הר"ן דגזרינן דלמא אתי למיכל מיניה, וכ"כ הטור.
הנה פשוט שחמץ נוקשה מעיסה דהכסיפו פניה הוא טוב לאכילה, כדחזינן בעינינו בעיסה ששהתה יותר משיעור חימוץ וטוב מאד לאכילה. וכוונת רש"י בדף מ"ג ע"א דכתב, נוקשה בעיניה בלאו - כגון שיאור, דנוקשה הוא, דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר, מוכרחין לומר שלמי שרוצה באכילה דחמץ אינו ראוי, דמהחימוץ אין לו שום טעם. ומה שטוב לאכילה הוא משום שלא נתקלקלה העיסה כל כך (ועי' בזה אג"מ או"ח ח"ד סי' צ"ח ד"ה ולכן יש לפרש דרש"י). ומהמג"א משמע דאינו ראוי לאכילה ממש, שלכן כתב דעכ"פ ראוי לאכילה קצת דהא כתב הר"ן דגזרינן דלמא אתי למיכל מיניה. ולמה שביארתי בכוונת רש"י, הא וודאי שייך למיגזר דלמא אתי למיכל מיניה, דהא הוא טוב לאכילה ממש, ומש"כ המג"א הוא נגד המציאות, וצע"ג.
[שם]
בחק יעקב ס"ק א', והיכא דליכא שום ממשות חמץ רק טעם חמץ בלבד, כת' בע"ש ג"כ דעובר בבל יראה ובל ימצא. ולדעתי ראוי להסתפק בדין זה מאד, דממשמעות הפוסקים אינו כן וכו'. ונ"ל דאף למ"ד דטעם כעיקר, אף בלא ממשות, דאורייתא, היינו דווקא לעניין אכילה וכו', אבל [לא] לעבור בבל יראה כיוון שאין כאן צורת החמץ כלל, וכו'. גדולה מזו כ' בע"ש דגם בנתבשל בכלי בן יומו יש להחמיר שלא להשהותה, ולא ידעתי מאין יצא לו חומרא זו, וכו'. וגם י"א דקודם פסח שהוא טעם היתר מיקרי נ"ט בר נ"ט לעניין פליטות כלים.
נראה בטעם הח"י ס"ק א' שעל מה שיש טעם חמץ בלא ממשות לא יעברו בבל יראה, פשוט שמה שייך לבל יראה עניין טעם, שלא ליבטל. הא אינו ענין אכילה דיהיה תלוי בטעם. ומאי שנא ממקווה דאיתא במכות (ד' ע"א) ובחולין (כ"ו ע"א) שתלוי בחזותא ולא בטעם. אבל אם יש ממשות, אף שיש יותר משישים, נראה דיש לחייבו בבל יראה להסוברים דאף ביש כזית ביותר מכדי אכילת פרס איכא בל יראה. ומה שכתב הח"י על פליטת כלים דבן יומן לשון גדולה מזה, אולי משום שהוא טעם קלוש, דהרי בהיתרא הוא נותן טעם בר נותן טעם וכדמסיק.
סעיף י'
דיו שהוא מבושל בשכר שעורים מותר לכתוב בו. ובמג"א ס"ק ט"ו, ולא חיישינן שמא יתן קולמוסו לתוך פיו וחמץ שנפסל מאכילת כלב אסור באכילה. דכיוון שנותן שלא בכוונה ליכא קפידא, דדווקא לאכלו בכוונה אסור, דאחשביה (ת"ה). ועבי"ד ססי' קל"ד ס"ג. ובמחצית השקל, ועבי"ד וכו', דמשם הקשה ת"ה דקיי"ל התם דיו המבושל בסתם יינם אפילו למ"ד סתם יינם מותר בהנאה, מ"מ אסור לכתוב בו שמא יתן קולמוסו לתוך פיו, מאי שנא בדיו שיש בו חמץ. ותי' בת"ה שם דווקא בחמץ שנעשה הדיו קודם זמן איסורו דהוי כמו חרכו קודם זמן איסורו, דלא חל עליו שם איסורו מעולם, לכן מותר בהנאה לאחר זמנו, וה"ה דהקילו מה"ט, ולא חיישינן אפילו נותן בשוגג קולמוסו תוך פיו. משא"כ בסתם יינם דכבר חל עליו שם איסור, והוי כמו חרכו אחר זמנו, והחמירו גם לעניין החשש שמא יתן קולמוסו לתוך פיו, ע"ש.
הא דאיתא במחצית השקל ס"ק ט"ו שבדיו המבושל בסתם יינם אפילו שמותר בהנאה אסור לכתוב שמא יתן קולמסו לתוך פיו, שקשה על מה שמותר לבשל בשכר של שעורים אף שאפשר שיתן לפיו, שלא מובן כלל החילוק בין היה בשם איסור או לא, דעכ"פ עכשיו אחשביה, ולא אמרינן שיהיה מותר כיוון שאינו נותן לכוונת אכילה. ואם נתיר מצד שכשאינו נותן בכוונת אכילה לא אחשביה לאוכל איך שייך לאסור בסתם יינם. ואולי התרומת הדשן אינו סובר חילוק זה שכתב במג"א דנותן שלא בכוונה לתוך פיו, אלא דלעולם שייך אחשביה, אלא מתרץ תירוץ אחר. דכיוון דבישל קודם הפסח, שכבר אינו ראוי לאכילה, לא נעשה עליו שם איסור לענין הנאה, ואין אוסרין את הכתיבה בו וחוששין שמא יתן. אף שליתן לתוך פיו עכ"פ אסור, ולא יועיל מה שלא נעשה שם איסור דהא אחשביה בנתינתו לתוך פיו. וצ"ע עדיין, דלא משמע לכאורה שהתרומת הדשן סובר שליכא חילוק בין נתינה בכוונה לבין שלא בכוונה, דהא המג"א מציין ת"ה על הטעם דלא אמרינן בשלא בכוונה אחשביה, וכ"ה בפירוש בתרומת הדשן (ח"א סי' קכ"ט), כדי לבאר מדוע לא נימא אחשביה לגבי הדיו, ועי' במש"כ באגרות יו"ד ח"ב סי' ל' בעניין זה. וגם עיקר סברא דאחשביה שהוזכר בט"ז ס"ק ח' בשם הרא"ש, באוכל חמץ שחרכו קודם זמנו צ"ע. דלכאורה הוא כאחשביה דבר היתר, שהרי לא נעשה שם איסור עליו שלא שייך איסור. דבשלמא כשהיה דבר אסור ונפסלה, שכל ההיתר הוא משום שנסתלק שם נבלה מיניה, שייך לומר דבמה דאחשביה לא נסתלק דהרי החשיבו לאוכל, ולא מניחו להסתלק (ועי' עוד בזה במש"כ באגרות יו"ד ח"ב סי' ל"ז ד"ה והנכון לע"ד). אבל שיועיל אחשביה לחול שם איסור תמוה לכאורה, וצ"ע.
[סימן תמ"ג, סעיף א']
חמץ מו' שעות ולמעלה ביום י"ד אסור בהנאה. ובמג"א ס"ק א', אסור בהנאה מדאורייתא, ומ"מ אינו עובר בבל יראה עד הלילה רק על מצוות עשה דתשביתו (מ"מ פ"ג)
מה שכתב המג"א שעובר בעשה דתשביתו גם בערב פסח, לכאורה עד חצות שמותר ליהנות מדאורייתא לא שייך שיעבור. ואחר חצות נמי, לכאורה כל היום זמנו ויכול לבער גם בסוף היום. מאי שנא ממצוות מילה ושופר ולולב שזמנו כל היום, ולא נחשב עבר על העשה עד שעבר כל היום, שאין אפשר שוב לקיים, וצ"ע.
[שם]
ומתחלת שעה ששית ולמעלה אסרוהו גם בהנאה. ט"ז ס"ק ב', בטור כתב ואם קידש בו אשה אינה מקודשת. ונ"ל דזהו שמיירי בחמץ [גמור] בין לרש"י ורמב"ם ובין לר"ת שמביא ב"י. דאין פלוגתא בין רש"י לר"ת אלא בתרתי דרבנן, דהיינו קודם סוף ו' שהזמן ההוא מדרבנן וחמץ נוקשה שהוא דרבנן, אפילו בזה לא חיישינן לקידושין [לרש"י], ולר"ת דווקא בחדא דרבנן, דהיינו או הזמן או החמץ וחדא דאורייתא, אבל בתרתי דרבנן חיישינן לקידושין. וא"כ הוה דברי הטור כאן לכ"ע, דלא כהב"י דכתב דכאן כתב אליבא דרש"י ורמב"ם. אלא שהטור בא"ע ס"ס כ"ח כתב דאליבא דהרא"ש לשיטת ר"ת הזמן עיקר, ואזלינן בתריה אי הוי דאורייתא או דרבנן, והוא צריך עיון וכו'.
החילוק בין תרתי דרבנן לחדא דרבנן שסובר ר"ת שהביא ט"ז לענין קידושין תמוה, מאחר שעכ"פ אסור בהנאה. וצריך לומר דבחדא דרבנן כעין דאורייתא תיקון, שהוא דבר שאסור בהנאה, וממילא אין לו דמים. דאף שיעבור וימכור לנוכרי אינם דמים בעד החמץ, דהא אין לו שיווי דמים. ובתרי דרבנן הוא רק איסור עליו מליהנות, אבל הדבר יש לו שיווי, ואם עבר ומכר הוו הכסף דמי החמץ. שלכן מאחר שאם תעבור ותמכור הוא דמי החפץ, הרי נתן לה דבר השווה כסף. ופשוט שאם אינה יודעת לא יהיו קידושין, דלא היתה מקבלת לקידושין אם היתה יודעת.
[שם]
במג"א ס"ק ב', מת בערב פסח, הוציאו המת לבית הקברות וחזרו לביתם ואכלו, ואחר כך קברוהו (מהרי"ל). ועמ"ש ססי' תקכ"ו די"א דאסור לאכול קודם קבורת המת, והכא שאני דהשעה עוברת (במחצה"ש, משום דיעבור זמן אכילה התירו לאכול) וגם התחילו בהוצאתו. ומ"מ תמיה לי דהא גבי ק"ש קי"ל אין מוציאין את המת סמוך לק"ש ואם התחילו אין מפסיקין, כמ"ש סי' ע"ב סעיף ב', וא"כ היאך יפסיקו לאכילה. לכן נ"ל דמוטב לאכול קודם ואחר כך יוציאו המת. ואם התחילו להוציאו אין מפסיקין לאכילה. ואם לא יכלו אח"כ לאכול יאכלו מצה עשירה או בשר ודגים.
טעם החילוק בין קריאת שמע לאכילת חמץ, דבקריאת שמע שהוא מצד המצווה ליכא זלזול להמת אם יחכו בהוצאתו עד אחר קריאת שמע, לכן לא יתחילו. ואם התחילו אין מפסיקין, כיון דעסוק במצווה עכ"פ, פטור מן המצווה דק"ש. אבל באכילה דחמץ ערב פסח הוא דבר הרשות, והנידון הוא רק משום שיהיו צריכין להתענות כשיעבור זמן אכילת חמץ, שלכן איכא זלזול המת כשילכו לאכול ולא עשו כלום אודות המת. ולכן צריכין להתחיל בהוצאתו, ואחר כך מותרין להפסיק. שעוסק במצווה פטור מן המצווה אחרת וממילא יהיה גם אסור להפסיק. אבל לדבר הרשות ליכא איסור הפסק אם הוא לצורך, כגון במצטער במה שלא יוכל לאכול, שיצטרך להתענות.
[סי' תמ"ז, סעיף ה']
בשר יבש וגבינה ודגים שנמלחו קודם הפסח ולא נזהרו בהם (שלא נבדק המלח תחילה מחמץ - ב"י), מותר לאוכלם בפסח. מיהו דגים מלוחים השרויים במים בכלי חמץ יש להחמיר ליזהר בהם מפני שהם בולעים בפסח מפליטת הכלים (אבל אם לא היו שרויים בפסח אף על פי ששרה אותם קודם לכן מותרים הם שפליטת הכלי שנתערב כבר נתבטל קודם הפסח, ומטעם זה התיר היבשים - ב"י), וחמץ בפסח במשהו. מג"א ס"ק ט"ז, כתוב בד"מ (על מה שאיתא בב"י שלשיטות המחמירים וחוששים לאסור בפסח מה שנתבשל קודם הפסח בכלי חמץ, משום שאין בתבשיל ששים כנגד כלי החמץ לבטל את פליטתו, ומ"מ מלח ששמו במדוכה של חמץ יכולים למלוח בו בשר לצורך פסח כי כן התיר ר"ת וכו' משום שמלח אינו מפליט מה שבלוע בכלי). מיהו צ"ע דאפשר אם שהה תוך הכלי מעת לעת הוי כבוש כמבושל וכו'. ואפשר דמאחר דחמץ קודם זמנו היתר הוא לא אמרינן ביה כבוש כמבושל וכו'. ומיהו יש לדחות דלא אמרינן כבוש רק בדבר לח אבל אבל בדבר יבש וקשה כגבינה לא.
מג"א ס"ק ט"ז הביא שהדרכי משה מסתפק אם אמרינן כבוש כמבושל בחמץ, דקודם זמנו היתר הוא. ונראה הטעם, אף שלכאורה תמוה מה שייך לענין זה חילוק בין היתרא לאיסורא, דאף היתר גמור הוא בולע כאיסור דמאי שנא, דהוא מטעם שמספקא לו שמא כבוש אין הבליעה ממש כמבושל, שלכן כמו שמצינו בנ"ט בר נ"ט להסוברין דחמץ נחשב היתרא קודם הפסח דמותר, גם כבוש אין לאסור. ואף שאסרו בבשר בחלב גם בכבוש, שלכן משמע שהוא יותר מהטעם דבנ"ט בר נ"ט, אולי משום שהוא עניין המצוי יותר ושייך לגזור, יותר מחמץ שלא מצוי כל כך שאפשר לא גזרו. ונראה שהספק הוא בזה שהתורה לא אסרה כבוש בבשר בחלב, ואמר בגמ' דהוא חידוש בפסחים דף מ"ד ע"ב ובחולין דף ק"ח ע"א (תוד"ה דחדוש) שמזה משמע דמצד הבליעה הוא כבישול ממש, אך שגזירת הכתוב להתיר בכבוש, וכדייק כן הרמ"מ בוכוואלד נ"י.
אבל נראה דאפשר לומר דלא זהו חידושא דקרא. דהא יש להסתפק בבשר וחלב אם נחשבו זה לגבי זה כאיסור, אף שכל אחד בפני עצמו הוא דבר היתר, או שהן היתר אף זה לגבי זה, אך מכל מקום נאסרו בבישול. ומהא דאמר תחילה בגמ' פסחים שהחידוש הוא משום דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי אסור, היה משמע דהחידוש הוא שזה לגבי זה הוא איסור, אף דכל אחד בפני עצמו הוא דבר היתר. ועל זה דחה מכלאים דנמי כל אחד הוא היתר וזה עם זה הוא איסור. אבל אם נימא דאף זה לגבי זה הוא היתר, ומכל מקום נעשה איסור בהבישול, לא היה יכול להקשות מכלאים, דשם לא נתחדש איסור בחיבורן אלא שהם איסורין זה לגבי זה מלחברן. אבל בבשר וחלב שהם היתר גם זה לגבי זה, ומתחדש איסור בהבישול הוא חידוש. ולכן אפשר שממה שכבוש מותר, הוא ראיה שהן היתר זה לגבי זה. דלכן אף שבכל איסורין אסור בכבוש, מותר בבשר בחלב. אבל אם גם בשר וחלב הם איסורין זה לגבי זה, הרי יש גם לאסור כבוש ומה שהוא מותר הוא רק מגזירת הכתוב. ומשום החידוש שנתחדש בגזירת הכתוב זו אי אפשר ללמוד מבשר בחלב דטעם כעיקר לשאר איסורי תורה. וזה דווקא לשיטת התוס' סנהדרין כ"ז ע"א ד"ה אין, שמשום החידוש לקולא שיש בבשר בחלב לא ילפינן מבשר בחלב גם חומרא, דאל"כ הוא פלא, שהא מה שהקילה התורה בכבוש בבשר בחלב, הוא אדרבא סיבה למילף מיניה בק"ו שיהיה טעם כעיקר בכל איסורי תורה שאין בהם קולא זו (וכן נתבאר בדברות משה פסחים סימן כ"ג ענף ד'). אבל אם כבוש מותר בבשר בחלב מעיקר הדין, שחזינן דהם היתר זה לגבי זה ואסורים רק מחמת עצם הבישול, ויש כאן חידוש מה שאין בכלאים ונדחה הקושיא מכלאים, מעיקרא ונשאר שהוא חידוש מהא דמתחדש בשני מיני היתר, איסור על ידי איזה מעשה, ואינו דומה כלל לכלאים.
וזה מוכרח לומר לרש"י חולין (ק"ח ע"א) שכתב דהחידוש הוא משום דשניהם הן מיני היתר, שהקשו התוס' (שם) הא טעם זה נדחה. דהוא מפרש כדביארתי שמהא דתרו לו כולי יומא מותר חזינן דשניהן מיני היתר אף זה לגבי זה, ובהבישול צריך להתחדש איסור, דלכן בכבוש שהוא טעם קלוש מבישול לא נעשה איסור, כדחזינן שאם הוא יותר קלוש כנ"ט בר נ"ט לא אסרו אף מדרבנן. וממילא הוא חידוש בזה ששני מיני היתר נעשו איסור על ידי איזה מעשה. ואם כן ראיה דכבוש הוא טעם קלוש, שלא חשוב לעשות איסור. שלכן גם בחמץ להסוברין דהוא היתרא לענין שמותר נ"ט בר נ"ט, יש להתיר גם בכבוש.
ואם נפרש כתוס' דנדחה טעם זה לגמרי, והחידוש הוא מה שמותר בכבוש, הוא אדרבה ראיה שהוא טעם גדול כבישול אך מכל מקום מותר. ואם כן לא שייך לחמץ ויש לאסור בחמץ אף קודם הפסח. וזהו ספקו דהדרכי משה, אם כרש"י או כתוס'.
[שם]
ברמ"א, אבל שומן מהותך בכלי חמץ אסור מדינא אם לא היו נזהרין בשעת עשייתו מחמץ, ושלא התיכו אותו בכלי חמץ שהם בני יומן. ובמג"א ס"ק כ"ג, דמשום חומרא דחמץ לא אמרינן סתם כלים אינן בני יומן וכו'. ול"נ דכתב בטור יורה דעה סי' קכ"ב דהטעם דאמרינן סתם כלים אינן בני יומן משום דהוי ספק ספיקא, ספק נשתמשו בו היום או לא, ואת"ל נשתמשו בו היום, שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין. וזה בשאר איסורים, אבל חמץ שרגילין להשתמש בקדירות רובן אינן פוגמין בשומן, והווי חד ספיקא, ולכן אסור. אבל הרשב"א כ' הספק ספיקא, ספק לא נשתמשו, ואת"ל נשתמשו בו, שמא היה בדבר המותר. אם כן חמץ נמי שייך לומר כן, שמא לא נשתמש בו חמץ אלא מים או בשר וכיוצא בו.
מה שכתב בס"ק כ"ג שפליגי איזה ספק ספיקא יש בכלים להחשיבן אינן בני יומן, שהרשב"א כתב שמא לא נשתמשו כלל ושמא בדבר המותר, שזה שייך גם לעניין חמץ, והטור כתב שמא לא נשתמשו היום ושמא בדבר הפוגם, שזה לא שייך בחמץ, שלכאורה תמוה. דהרי גם ספק ספיקא דהרשב"א יש, ומה שייך לפלוג על זה וא"כ סוף סוף יהיה מותר מה שבישלו בכלים שלא נזהרו שלא יהיו בני יומן. בשלמא הרשב"א אפשר פליג על ספק ספיקא דהטור, דאולי נחשב זה ספק ספיקא דשם אחד, דמה לי נפגם בעצם או על ידי מה שעבר מעת לעת. וטעם הטור אולי שהם שני דינים דחדא לא יליף מחברתה. דדבר הפוגם בעצם אינו שייך לאיסור כלל, דרק ראויה לגר נאסר. ואף שאסור כשהוא בעין כשהוא ראוי לאכילה, אבל אינו דבר הנותן טעם. דלכן אף שהוא בעצמו הוא דבר המוטעם, אבל ליתן טעם בדבר הוא פוגם, נמצא שלא שייך כלל לאסור. אבל מה שהיה שבח, אף שעבר מעת לעת שאם היה טעם גדול לא היה פוגם, דהא כשהוא בעין לא נפגם במעל"ע, אין פגם זה שייך להא דאינה ראויה לגר, והיתרו הוא דלא נחשב זה נתינת טעם. ודבר הפוגם בעצם הרי הוא טעם, אך פטורו משום דאינה ראויה לגר, לכן הם שני דינים, ונמצא ששייך לפלוג בזה. אבל על ספק ספיקא דרשב"א לכאורה לא שייך למיפלג כלל. ואיך סובר המג"א לאסור להטור בחמץ, וצ"ע. ואולי סובר הטור דלא נשתמש כלל, ונשתמש בדבר המותר, הוא נמי ספק אחד, דתשמיש היתר הוא כלא נשתמש כלל לגבי ספק לאסור, ועדיין צ"ע.
[סימן תנ"א, סעיף א']
קדרות של חרס שנשתמש בהם חמץ כל השנה וכו' ומותר לשהותן לאחר הפסח. ובמג"א ס"ק א', ול"ד לחמץ שנתערב שאסור לשהותו, דהתם נראה הוא אלא שאינו ניכר, אבל בלוע בכלי אינו נראה ומצוי (ראב"ן), וכ"כ רי"ו וכ"מ בר"ן.
כתב המג"א ס"ק א' דההיתר לשהות כלים בלועים מחמץ הוא משום שאין נראים, ובבלוע ונתערב במאכל נחשב נראה אף שלא ניכר - אולי הטעם מפני הרגשתו את הטעם בתערובת חמץ. ואף במינו נמי שאין החמץ נרגש, עכ"פ היה נרגש אם היה טעם אחר ונחשב כנרגש. ואולי הוא משום דנחשב בעין כיוון שסו"ס הוא קיים בתערובת, ורק בכלי לא נחשב בעין (עי' באגרות יו"ד ח"א סי' מ"ג ענף ב' ד"ה והנה בלא, בביאור עניין בליעת הכלי אם היא נחשבת דבר בעין). ולשון ומצוי שכתב לא מובן כוונתו.
סעיף ו'
כל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו. הלכך קערות אע"פ שלפעמים משתמשין בהם בכלי ראשון על האש, כיוון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערה עליהם מכלי ראשון כך הוא ההכשר.
בטעם שהולכין אחר רוב תשמיש, שתמוה בידוע שמיעוט פעמים נשתמשו על ידי אור ועל ידי רותחין, שנכשירו בהגעלה שהיא בדרך הבליעה דהרוב - אף שברור שכלי שרק פעם אחת נשתמשו על ידי אור ורותחין דאיסור, צריך הגעלה הגדולה. נראה לע"ד דהא חזינן שרבנן שאסרו קדרה שאינה בת יומא בע"ז ע"ו ע"א לא אסרו לאכול דבר הפגום, דהא האוכל כשר (יו"ד סי' ק"ג סעי' ה'). ורק שאסרו להשתמש באינו בן יומו אטו בן יומו, שהוא איסור על האדם. לכן נהי שבפעם אחד הצריכו הגעלה הגדולה, משום שרק על שם איסור זה נקרא ואם יתירוהו בהגעלה גרועה אתי למיחלף באיסור כה"ג בן יומו, והיא עצם הגזירה על קדירה שאינה בת יומה. אבל כיוון שנשתמשו בו הרבה נקרא הכלי על שם האיסור של הרוב פעמים, ולא יבואו לטעות לבן יומו ולהתיר בהגעלה גרועה קדרה בת יומה שנשתמשו בה בכלי ראשון, כיוון שבקדירה זו השתמשו בד"כ בכלי שני, ולכן ליתא לטעם הגזירה. ואם כן מה שאזלינן בתר רוב תשמישו הוא רק בהגעלה דאחר בן יומו שהוא דרבנן, אבל בהגעלה דאורייתא שהוא בבן יומו אפילו כשאיכא ששים נמי יצטרך להגעיל הגעלה החמורה דווקא אף שהיה רק פעם אחת. וכיוון שהוא טעם עמוק, לא ידעו רוב העם לחלק, לכן נהגו להחמיר כדכתב הט"ז ס"ק י"א.