אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין
סימן כח
עשיית עירוב בכרכים גדולים
ב' אדר ראשון תשמ"א. למע"כ נכדי האהוב הרה"ג מוהר"ר מרדכי טענדלער שליט"א, ולמע"כ ידידי הרה"ג מוהר"ר משה ווסמאן שליט"א.
הנה כפי בקשתכם הריני כותב כאן באור דברים על מה שאמרתי שאין לעשות עירובין בברוקלין אף בחלק אחד כפלעטבוש ובארא פארק.
[ענף א] הנה על מה שאמרתי שאין לעשות עירוב בברוקלין אף בחלק אחד כפלעטבוש, וכן א"א לעשות בבארא פארק (עי' אגרות משה אורח חיים ח"ד סימנים פ"ז - פ"ח), יצאו איזה רבנים ועשו עירוב בפלעטבוש ובבארא פארק, וסמכו על הרב הגאון ר' מנשה קליין שליט"א שהדפיס בחוברת משערי הלכה שאף עירות גדולות כנוא יארק וברוקלין שיש בהם ס' ריבוא ויותר אינם בדין רה"ר מפני אחד עשר טעמים. ולכן מוכרח אני לבאר זה הדין לאמיתו שלא יהיה תקלה ח"ו למאות ולאלפים.
[א]. בדברי הרמב"ן עירובין מ"ג דהילוך בספינה אינו קרוי הילוך
דמש"כ טעם ראשון בשם הרמב"ן, (שכתב בחידושיו לעירובין מ"ג ע"א ד"ה ומעתה וז"ל, ואין אני קורא בזה אל יצא איש ממקומו, כיוון שלא הלך ג' פרסאות ברגליו, שהרי הילוך הספינה אינו קרוי הילוך כלל. ותמה על עצמך, הוא יושב ברשות היחיד שלו שהספינה רשות היחיד הוא גבוה עשרה וכו' ואתה חושש לו משום מהלך שלוש פרסאות. איהו מינח נייח וספינה הוא דקא מסגיא, וחצר מהלכת הוא ולא אדם מהלך כלל, עכ"ל.) לא אמר זה הרמב"ן לענין חשיבות רה"ר, ולמילף מיניה דהילוך ס' ריבוא בתוך רשות היחיד שלהם אינו נחשב הילוך רבים. דהא הוא סובר דלא בעי כלל ס' ריבוא (בחידושיו לעירובין ריש דף נ"ט), אלא כל דרך ומבוי מפולש שרחב ט"ז אמה הוא רה"ר גמורה בכל עיירות ובכל כפרים שבעולם.
ומש"כ הרמב"ן הנ"ל בדף מ"ג, הוא לענין הוצאה מהתחום. דסובר דהאיסור הוא דווקא בהליכה ברגליו דכן הוא סתם יציאת איש ממקומו. ומצינו בתוס' עירובין שם ע"א ד"ה הלכה, בשם רשב"ם, דמותר ליכנס בקרון בשבת ונכרי מוליכו חוץ לתחום, וכ"ש שבספינה ליכא איסור מצד שיצא חוץ לתחום. וגם הר"י בתוס' והרא"ש דאסרי הוא רק מדרבנן. ועיין בב"י סימן רמ"ח (ד"ה ומ"ש רבינו י"מ הטעם, בשם חכמי בבל ששאלו את הרמב"ם) שאיכא שסוברין דאיכא גם איסור דאורייתא בהפלגה בספינה מצד איסור תחומין, כשהוא בעומק שפחות מעשרה טפחים. אבל הרשב"ם הא מתיר מצד איסור תחומין, וגם לתוס' ליכא איסור מדאורייתא וכן משמע שסובר גם הרמב"ן, ולא נאסר לצאת מחוץ לתחום אלא ברגליו. והרמב"ן מחדש עוד שם שגבי תחומין די"ב מיל דהן מדאורייתא ליכא כלל עניין קניין שביתה, אלא הוא כמו העברה דד' אמות ברשות הרבים, שכל שמעביר מתחילת ארבע שעמד שם אף לרגע לפוש שם חייב, כן הוא כל שהמהלך שלוש פרסאות באיסור היה לוקה, עיי"ש. וא"כ ודאי לא שייך זה אלא כשמהלך ברגליו. וגם מסתבר דברכיבה על בהמה ואף רק בקרון הקשורה לה, כשהוא מוליכה, נמי נחשב כמהלך ברגליו שאסור לילך שלוש פרסאות מדאורייתא. אבל כשהנכרי נושאו, וכן כשהוא יושב בקרון קשור לבהמה ונכרי מוליך את הבהמה, לא נחשב כמהלך לענין זה כדסובר הרשב"ם וכן הוא לרמב"ן מדאורייתא.
ובעצם סובר הרמב"ן כדמסיק אחר זה שהוא הדין אפילו בספינה קטנה שהיא פחות מעשרה, דהא אין חילוק לפ"ז. אך מתחילה הזכיר מה שיתקבל יותר, כלשון שכתב ותמה על עצמך הוא יושב ברה"י שלו ואתה חושש לו משום מהלך ג' פרסאות, ואח"כ כתב מה שסובר ממש, דאפילו בפחות מעשרה נמי אין בה איסור תחומין.
עכ"פ איך שנימא הא שייך זה רק לאיסור תחומין, ולא שייך כלל לענין מספר העוברין בהדרך לרש"י ודעימיה המצריכין מספר דס' ריבוא, דאף שרק קרונות גדולות יעברו כשאיכא בהם אינשי אין לך רה"ר גדול מזה.
[ב]. הטעם שאין נפקא מינא במה שהילוך אנשים ברה"ר הוא במכוניות
ומצד הסברא בעלמא שאלו ההולכים במכוניות (קארס) שהם לעצמם רה"י לא יצטרפו, שכתבתי באג"מ ח"א דאו"ח סימן קל"ט בסוף התשובה, שלהקל מצד שנוסעים במכוניות שהם רשות לעצמן לא מסתבר כלל, ולא כתבתי הטעם, הוא משום שבסברא וודאי אין טעם לזה. דמה לנו איך שעוברים אם ברגל או ברכבות ומכוניות. דמה שתוך המכוניות הוא רה"י, הא עכ"פ רה"י זה הרי הוא אינו קבוע לשכון בו אלא נעשה רק להעברת אינשי. ולא נחשב כלל שמכוניות הולכים אלא שאינשי הולכים על ידי המכוניות לאיזה מקום ע"י דרך זו. והמוליך הרכב יתחייב על איסור הוצאה דרכב זה מרה"י לרה"ר כשעמד בחצר בעליו, ועל כל עקירה והנחה שעשה בדרך אם הוצרך ממש לעמוד, ואפילו על מה שצריך לעמוד בשביל סימן אור האדום, לבד איסור הבערה וכיבוי. והמוליך והנושאים דברים שחשיבי רה"י ודאי חייבים, כדאיתא בשבת דף צ"ב ע"א, דיליף רבי אלעזר מוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים שחייב ממשא בני קהת שהיו נושאין הארון והמזבחות, והם הא היו בחשיבות רה"י דגובהן עשרה ורוחבן ארבעה.
ומה שבכוורת גבוהה עשרה ורחבה ששה אמר אביי שפטור בדף ח' ע"א, ופרש"י מטעם דממשכן גמרינן שהיו זורקין מחטיהן ולא היו זורקין רשויות, הוא דווקא בזריקה, אבל בהולכה חייב. ולא קשה עליו מה שמובא בגליון בשם תוס' ישנים, שהקשו עליו מהוצאה דארון ומזבחות. שבהוצאה שייך לחלק בין זריקה להולכה. דמה שהיה במשכן הוא מלאכה, ומה שלא היה במשכן אינה מלאכה, אף בענייני הוצאה ותולדותיה גופייהו. דלכן מצריך שנמצא בכל עניין הוצאה שיהיה במשכן, כדאשכחן בדף צ"ו ע"א במושיט, שמחמת במשכן היתה דרך הושטה רק בדיוטא אחת מרה"י לרה"י דרך רה"ר, אין חייבין אלא דווקא בדרך זה. ובזורק פטור מאחר שלא היה במשכן זורק כה"ג. וסובר רש"י שכן הוא בזריקת אוהלים, דכיוון דבמשכן לא היה זריקת אוהלים פטור, אבל הולכה שהיה במשכן באוהלים חייב.
עכ"פ המכוניות וודאי הם בדין הליכת האינשי על ידם, והם מוציאין אותן מרה"י לרה"ר, ומעבירין אותן בכל הדרך שהאינשי רוצים לילך, ולא שהמכוניות הולכות, וא"כ ודאי שיש להחשיבם במספר הס' ריבוא.
ולענין חשיבות המספר לס' ריבוא אינו נוגע כלל מה שאסור להאינשי לילך במכוניות, דאף אם היה זה דבר מותר היו נחשבין בהמספר, מאחר דחשיבות הולכין הוא על האינשי הנמצאים במכוניות אף אינשי שאין עליהם איסור שבת כלל.
[ג]. בדברי החזון איש שרחובות החוצים זה את זה נחשבים כרשות היחיד מן התורה, משום שנידונים בעומד מרובה על הפרוץ
וטעם השני שהחזון איש בהלכות עירובין סימן ק"ז אות ה' סובר דעומד מרובה על הפרוץ לית לו שיעורא, שלכן כרכים הגדולים הן בדין רה"י מדאורייתא. שכיוון שאיכא רחובות הולכין לאורך העיר ולרוחב העיר, שחלק הבנוי הוא יותר מרוחב הרחוב אף ברחובות היותר רחבים, הרי גם מקום הפרוץ שהוא רוחב הרחוב כעומד דמי, שא"כ הוא מוקף מחיצות מכל ד' הרוחות לכו"ע אף לאלו שלא מצריכין ס' ריבוא עוברין. הוא דבר תמוה, שנמצא שהכרכים היותר גדולים הם רה"י, ורק הכפרים ועיירות הקטנים ביותר שאין להם אלא רחוב מפולש אחד הוא בדין רה"ר. להיפוך מכפי שכל ישראל סבורין שהכרכין שייכין להיות יותר רה"ר. וכדכתב הוא בעצמו שבמשנה ברורה (סימן שמ"ה סעיף ח' ביאור הלכה ד"ה שאין ששים) כתב שלא כדבריו, ודברי המ"ב הוא שיטת כל ישראל בפשיטות.
ועוד הא וודאי גם במדבר שהיו ישראל שרויין במשך י"ב מיל על י"ב מיל, הרי ודאי היו רחובות רחבים ט"ז אמה בין ממזרח למערב בין מדרום לצפון, ומקום האוהלים היו יותר מט"ז אמה רוחב. דהא אין לומר כלל שהיו הרחובות המפולשין כולן עוברים רק בכיוון אחד, דלא היה שייך להגיע למשכן ולמקום משה רק מהרחוב הסמוך למשכן. דהא וודאי לא הלכו דרך החצרות דהיו החצרות מתבטלות מתשמישי הצניעות שלהן, שבלעם היה משבחן בזה, כיון שהרבה אינשי היו עוברין דרך החצרות. ואף שהרה"ר היה רק אצל משה, אבל כיון שמקום מחנה ישראל היה נחשב כמוקף מחיצות, והמחנה דישראל הא היה לארבע רוחות המשכן, שאם זה שהבנוי היה מרובה על מדת הרחוב היה כמחיצה גם במקום הרחוב, הרי היה נמצא שמחנה לויה שהיה באמצע נמי היתה מוקפת במחיצות, ולא שייך שיהיה אף מחנה לויה רה"ר (ולכאורה תמוה, שהרי החזון איש עצמו שם, שלל אפשרות זו, וכתב שבשני רחובות החוצים זה את זה, לא שייך עומד מרובה, כיוון דאין כאן מחיצות, ולא שייך עומד אלא אי העומד יעשה רשות היחיד לעצמו - היינו שיש לאחד הרחובות שלוש מחיצות מצד עצמו, על ידי עומד מרובה - אבל אם אינו עושה לעצמו, אינו עושה לאחרים, עיי"ש. ולפי זה אם בדגלי מדבר היו כל הרחובות חוצים זה את זה, אבל פתוחים בקצותיהם, הרי אינם ניתרים בעומד מרובה, ושפיר חשיבי רשות הרבים. ולכאורה אין הוכחה שבדגלי מדבר היו רחובות שלא היו מפולשים כלל, אלא בעלי שלוש מחיצות. ואולי גם זה אינו מסתבר, שלא היו בדגלי מדבר מבואות שכל ייעודם היה לחבר שתי דרכים ראשיות מקבילות, ואז יש למבואות אלו אפילו ארבע מחיצות מצד עומד מרובה, כיוון שלא היו מפולשים מצד אחד של המחנה לצידו השני, וממילא שוב הוו דגלי מדבר רשות היחיד. והקשה זה החזון איש עצמו לגבי ירושלים, עיי"ש בס"ק ח').
אלא מוכרחין לומר שמקום הרחובות שנעשו דווקא לדריסת הרבים מפולש מקצה אל הקצה, לא נחשב שהוא ג"כ נחשב כגדור מצד שהוא מועט נגד העומד דמקום הבנוי, ורק בפרצה בעלמא שלא נעשתה לדריסת הרבים נחשב כגדור מהא דעומד מרובה, דלא כהחזו"א אלא כהמ"ב, ופשיטותא דכל ישראל. (ייתכן לבאר את דעת מרן זצ"ל, וכך אמר פעם על - פה, שלא שייך לומר שהפרוץ המועט - כאשר העומד מרובה - נחשב גדור ממש בפועל, עד כדי כך שהוא מבטל דריסת רבים. שהרי במציאות המקום פרוץ ורבים דורסים בו. דין עומד מרובה על הפרוץ עניינו הוא רק שאם העומד מרובה בהיקף, נחשב כל המקום למוקף. אבל לא שהמקום הפרוץ הווי כגדור במציאות. ולכן שייך דין עומד מרובה רק בפרצה בעלמא, ולהחשיב המקום כמוקף. אבל לא להכחיש את החוש, ולומר שדרך שנעשתה לדריסת רבים נעשית גדורה במחיצה).
וכן מוכחת דעתו ממה שחידש באגרות או"ח ח"ב סי' פ"ט שלא אמרינן דאתי אווירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי למחיצה, כאשר בכל המחיצה עומד מרובה על הפרוץ. וז"ל שם, ולכן במחיצה ארוכה כמה אמות מרובות על כל הפתח, אף שהוא פתח רחב מעשרים, הרי בהכרח יש שם מחיצה גם על מקום הפתח דהא עומד מרובה על הפרוץ הוא בכל המחיצה והוא פתח בהכרח. רק שיש עוד דין, דפתח רחב מעשר אמות אוסר, אפשר שהקצת מחיצה שנעשה באמצע הפתח לא יתבטל מצד אווירא דהאי גיסא ודהאי גיסא, דשם עומד מרובה שמכל המחיצה עדיף, ולא יניח שיתחשב אף מקום זה אוויר, אלא יתחשב כמו שהוא סתום ככל המחיצה ששמה הוא גם בכאן. וממילא אין זה פתח אחד רחב יותר מעשר אמות, אלא שהם ב' פתחים שכל אחד פחות מעשר שאינו אוסר אף בריבוי פתחים. עכ"ל. וטעם זה שייך רק אם לא נימא שבעומד מרובה הווי הפרוץ ממש סתום, שאז לא נוכל להסתייע בדין עומד מרובה להכשיר פתח זה. שהרי דין עומד מרובה על הפרוץ אינו יכול לבטל דין פתח ולעשותו סתום, שהרי יש כאן פתח בהכרח, ופתח זה רחב יותר מי', ומצד זה הוא אוסר. ודין עומד מרובה אינו מכשיר פתח רחב מי' לעשותו כסתום. אלא ע"כ לומר שבעומד מרובה הווי המקום מוקף כולו, ולכן אין כאן כלל חסרון היקף, דהיינו פרצה, לבטל אף הקצת מוקף שבאמצע הפתח, ולכן נחלק הפתח לשניים).
ענף ב
[ד]. אם אפשר לומר שלעניין שבת אין צריך מחיצות ממש, ודי במניעת רגל רבים
וכתב שם טעם שלישי, על פי התוס' בסוכה דף ד' ע"ב סוף ד"ה פחות, שהקשו על מה דלעניין סוכה בהיתה פחותה מעשרה טפחים וחקק כדי להשלימה לעשרה לא נכשרה כשרחוק החקק מהכותל יותר מג' טפחים, ובשבת דף ז' ע"ב איתא דבית שאין תוכו עשרה וחקק בו להשלימו לעשרה, אמר אביי סתם דנעשה רה"י אף שהוא רחוק מהכותל יותר משלשה טפחים. ותירצו התוס' דלא דמי רשות שבת שהוא למנוע רגל רבים, לסוכה דבעינן מחיצות סמוכות לסכך. וכתב שלכן מאחר שמדברי התוס' מבורר דמחיצות שבת לא בעינן מחיצות מדין מחיצות אלא מחמת שמונע רבים מלעבור, אין צורך למחיצות, אלא כל שיש לפניו מניעה שלא לעבור לא הווה רה"ר. דהוא כגון חוק המלכות שאסור לעבור להולכין ברגליהן באמצע הדרכים, לא הווה רה"ר.
והוא דבר תמוה ובטל דהא התוס' כתבו שהבית שאין בתוכו עשרה נעשה רה"י על ידי השלמת החקק. וכי יוכיח מתוס' שיעשה רה"י ממש גם בלא מחיצות אלא במניעת רגל, בהעמדת שומר שלא יכניס לאיזה שטח מקום שום אינשי לשם. וגם להיפוך חזינן דהמחיצות שכשרין לשבת אין מונעין הרגל כלל, דהא נעשה רה"י ממש גם בצורת הפתח, וגם בלחי, אף שלא שייך מניעת רגל בזה. הרי מוכרחין לומר דהוא דין מחיצות ולא מניעת רגל בעלמא. וכוונת התוס' שלא דמי לסוכה דהוא גזרת הכתוב שיהיו להסכך גם מחיצות, לכן בעינן שיהיו סמוכות להסכך דאל"כ לא שייכי להסכך. אבל בשבת שהמחיצות מראין שהוא רשות יחיד שאין לרבים לעבור שם, אלא מחמת שהניחו להם מקומות פתוחין לעבור דרך שם, סגי אף בחקק להשלים לעשרה לכותל הרחוק ממנו אף יותר הרבה טפחים. ולא שייך למילף מזה בשאר מניעות, כחוק מלכות כסימני אור אדום ומלת עצור (סטאפ) שיתחשב כמחיצות.
אבל ודאי אם ע"י חוק המלכות וסימני אור אדום ומלת עצור נתמעטו העוברים משיעור ס' ריבוא, אין לו דין רה"ר, מצד שליכא עכ"פ ס' ריבוא עוברין. אבל ברור שהעוברין ושבין נתרבו על ידי חוק המלכות וסימנים דאור אדום ועצור, שעל ידי זה ליכא סכנה וגם לא דוחק לעבור, כמו שהיו אילו לא היה חוק המלכות והסימנים. ומניין לנו לומר חידוש כזה שרה"ר הוא דווקא מקום שהמלכות מניח להיות הפקר, שיוכל כל אחד לילך ולרוץ כרצונו אף שעי"ז יזיק לחברו. אלא ודאי דהמלכות צריך לסדר איך שילכו האינשי באופן שלא יזיקו, ולא נגרע מחשיבות רה"ר בשביל זה. ומדיני התורה בשביל החיוב דאסור להזיק אסור לאדם לרוץ ברה"ר, וכדומה כל דבר הגורמין להזיק. והתורה מקפדת יותר על האינשי ברה"ר שיזהרו בהילוכם ובכל מה שעושין ברה"ר, שילכו ויעשו באופן שלא יגרמו היזקא לאינשי, שבשביל זה איכא מניעה לאינשי שלא יוכלו לילך ברה"ר כרצונם. ובפרט במדבר שכל חניותיהם והליכתם היה על פי ה', והיה רה"ר. וכל אלו המניעות שמונעות הליכות שיכולין להזיק מרבות הליכה דאינשי ולא פוחתות, ואם עוברין ס' ריבוא הוי בדין רה"ר לכו"ע.
[ה]. מחיצות שסביב לברוקלין, ומה שנהגו לעשות עירובין בכרכים גדולים
ומצד מחיצות סביב ברוקלין כפי הידיעה שעד עתה אינו כן וזהו אפשר לברר, וכפ"מ שכתבתי באג"מ (ח"א סי' קל"ט ענף ג') כשאיכא ס' ריבוא צריך דלתות אף כשאינו בדין רה"ר, כדבארתי שם באורך.
ומווארשא שעשו שם עירובין, אף שהיה כרך גדול ידוע לפי חשיבות כרכים גדולים שברוסלאנד ופולין, לא היו בה ס' ריבוא ברחובות שהוא רק בעיר שדרים בה ערך קרוב לשלשת מיליאן נפשות. ובווארשא לא היו שם כל כך אינשי ואף המחצה מזה לא היו שם. ועוברים ושבים ג"כ לא היו כל כך שישלימו המספר. ובשאר הכרכים לא היו עירובין, אלא בחלק קטן בהעיר מקום שדרו שם רוב היהודים ושם לא היו ס' ריבוא. אבל ברוקלין, הא כל חלק חשוב כמו פלעטבוש ובארא פרק וכדומה הם רה"ר בפ"ע, דיש בכל אחד על משך שעוד פחות מי"ב על י"ב מיל ס' ריבוא. שאף אם שייך לחלקם לשני מקומות חלוקין, הוי כל אחד בפני עצמו רה"ר דס' ריבוא.
[ו]. בשיטות הראשונים אם רשות הרבים צריכה שיהיו שעריה מכוונים זה כנגד זה
ועניין שערים מפולשין שכתבתי בסימן ק"מ שאני נבוך בעיקר דין זה, שמנלן שצריך שיהיו השערים מכוונין זה כנגד זה, דמנ"ל שבדגלי מדבר היו מכוונין. וכתבתי דרש"י עירובין דף ו' ע"ב ד"ה ירושלים, לא כתב אלא שהרה"ר הוא מכוון משער לשער, שא"כ אפשר שהלך בדרך עקלתון. ואף הרא"ש בעירובין שם סימן ח' לא כתב אלא על רה"ר שיהיו מפולש משער לשער, שיש לפרש שיהיה בלא הפסק דבר המבטל מדיני רה"ר. וכן הוא הלשון בהגהות מרדכי שבת סימן תס"ז סוף פרק עשירי ואחד עשר, על הרחובות ולא על השערים. והבאתי מהגר"א (או"ח סי' שמ"ה סעיף ז' ד"ה אם הם) שעל מה שאיתא בשו"ע אם הם מפולשים משער לשער, הביא רש"י בעירובין נ"ט ע"ב ד"ה ואין לה, שכ' ולאו מפולשת היא, ולא הביא מרש"י שם דף ו' ע"ב שהזכיר מפולש משער לשער משמע שסובר כן, שא"צ שיהיו השערים מכוונים אלא שיהיו שני פתחים כדי שתהיה הרשות מפולשת. והוא הנכון יותר דכן הוא לשון רוב רבותינו הראשונים שהביא הגר"מ קליין שליט"א בהחוברת דקאי על הרה"ר, לשון הסמ"ג (ריש הלכות שבת) והמאירי (עירובין ו' ע"א, ושפתחי שני ראשיו מכונים זה כנגד זה עד השהדבר מצוי להיות בוקעין בהם מפתח זה לפתח זה בלא שום עקום) וראבי"ה (הלכות עירובין סי' שע"ט, ורשות הרבים שלהם מכוון ומפולש משער לשער).
ובהגמ"ר שם היא תשובה שחתום עליה אלעזר, שהוא הר"א ממיץ, שהביא לשון רש"י דירושלים היו רחובות שלה ט"ז אמה ומפולשות משער לשער וס' ריבוא בוקעין בו. ופליג עליו על הא דמצריך ס' ריבוא בוקעין, ומודה דצריך ט"ז אמה ופילוש, א"כ הוא על שהרחובות דט"ז אמה יהיו מפולשות משער לשער, ולא הזכיר שיהיו השערים מכוונים. ורבינו ירוחם בנתיב י"ב ח"ד בתחילתו כתב וכן מבואות המפולשות מן העיר והולכים כולם, כלומר פתוחין כולם, לפלטיא. משמע כמפורש שליכא חילוק איך הוא פתיחתן לפלטיא, ובכל אופן הם רה"ר, אף שאין הפתיחות זו כנגד זו. וכן בטור סימן שמ"ה, ובש"ע סעיף ז', נאמר מפולשות על הרחובות ולא על השערים שיהיו מכוונים. וכן ברוקח סימן קע"ה כתב ג"כ על הרה"ר שצריך שיהא מכוון משער לשער (שם איתא רשות הרבים שהוא י"ו אמה המפולש מב' צדדין, ומצויין שם ס' ריבוא ואין שם חומה, או מכוון משער לשער, צריך דלת מכאן ודלת מכאן. והמשמעות עוד יותר כדברי מרן זצ"ל וכפי שביאר להלן באות ז' שדווקא בעיר מוקפת חומה צריך שהשערים יהיו מכוונים) ולא על השערים. וכן בספר התרומה פרק במה אשה סימן רל"ט, ג"כ כתב מפולש משער לשער על הרה"ר. וכן בספר המאורות וההשלמה שבת דף ו' נאמר מפולשין רק על המבואות, וגם הם לא העתיקו אלא לשון הגמ' בהברייתא ולא היה שייך כלל להביא אותם. וכן בר"ן על הרי"ף שבת ריש פרק במה אשה (דף כו ע"א מדפי הרי"ף ד"ה אבל קשה) איתא רק מבואות מפולשין.
ולא ראיתי מכל רבותינו הראשונים שהביא שיכתבו שמפולשין הוא שיהיו השערים מכוונים, בשום ראשון שהביא. אלא רק באו"ז עירובין סימן קס"ד שכתב עיר של יחיד שאין רה"ר עוברת בתוכה שאין פתחיה מכוונין זה כנגד זה כגון דגלי מדבר. ולכן כתבתי שאני נבוך בעיקר דין זה שהמג"א מפרש זה על לשון הש"ע, דבשביל שמצא כן רק בלשון הרמב"ן במק"א במלחמות עירובין דף כ"ב ע"א (ו' ע"א מדפי הרי"ף). ואף שנוסף גם האו"ז, אין לומר כן, דאדרבה היה יותר נוטה לומר שכל רבותינו שלא הזכירו לשון זה פליגי, ולכן קשה להקל בשביל זה.
[ז]. ביאור בדעת רש"י, שדווקא בעיר מוקפת חומה צריך שהשערים יהיו מכוונים זה כנגד זה.
אך באמת איתא פעם חד ברש"י שכתב דצריך שיהיו השערים מכוונים. דכתב בעירובין דף ו' ע"ב על הא דאמר עולא הני אבולי דמחוזא אלמלא דלתותיהן ננעלות בלילה חייבין עליהן משום רה"ר, שהיו שערי העיר מכוונים זה כנגד זה והיו בה ס' ריבוא. ומוכרחין לומר שהוא תרי לישני ברש"י. ונמצא שנוסף לנו לשון אחד ברש"י דסובר ג"כ כרמב"ן במלחמות והאו"ז, אבל עכ"פ הוא עדיין מיעוט גדול לגבי כמה רבוותא שמשמע דאין צורך לזה. והנה ברש"י עירובין דף ו' ע"א ד"ה רה"ר, כתב משמע רחב שש עשרה אמה ועיר שמצויין בה שישים ריבוא ואין בה חומה או שהיה רה"ר שלה מכוון משער לשער שיהא מפולש דומה לדגלי מדבר. אבל תיבת או הוא מוקף בחצאי עיגול שהוא סימן שתיבה זו צריך למחוק. אבל ברא"ש סימן ח' גורס זה בהעתקתו לשון רש"י, שא"כ ודאי יש לגרוס זה ברש"י. אך שאיזה חכם מדעת עצמו הקיף בעיגולין לסימן מחיקה שהיה סבור שאי אפשר לגרוס כן, משום שלכאורה לא מובן איזה חילוק איכא.
אבל האמת שהוא לשון רש"י כדחזינן מהרא"ש. והטעם שרש"י סובר שחידוש זה שרה"ר יהא מפולש ולא באופן מעוקם ועקלתון, הוא רק כשיש להעיר חומה כל סביבותיה שהיא עיר סגורה שיוצאין רק דרך שערים הפתוחין. דכן נחשב שהיו ישראל במדבר שעננים הקיפום. והעננים, מאחר שהקיפם הקב"ה, היה זה בחשיבות מחיצה גמורה, שהרי היתה עדיפא יותר ממחיצות של חומת אבנים וממחיצות של ברזל. וכשהיו צריכים ורוצים לצאת, היו יכולים לצאת והיה נחשב כמו שיוצאין דרך פתחים. וזה היה אפשר מכל רחוב שהיה נמצא הרוצה לצאת. שא"כ נמצא שהיו שעריה מכוונים ממש זה כנגד זה, ופתוחים תמיד, ומחמת זה היה נחשב רה"ר אף שהיו מחיצות. וילפינן מזה דעיר מוקפת חומה נעשית רה"ר כשהשערים הם מכוונים. אבל עיר שאינה מוקפת חומה אין למילף מדגלי מדבר, שהיו מוקפין.
ולכן כשיש בעיר ס' ריבוא, שהוא המספר שמחשיב לרה"ר, הוא בדין רה"ר בכל אופן שיכולין לצאת. משום דרק כשאיכא מחיצות שהוא דבר הסותר לרה"ר, שהוא בדין רשות היחיד אף כשאיכא שם אינשי בלא מספר, שצריך שיתבטלו המחיצות, לא נבטלו מצד שערים הפתוחין אלא כשהן מפולשין וגם מכוונים זה כנגד זה. אבל בעיר שאינה מוקפת, שאינה שייכת לחשיבות רשות היחיד, סגי לחשיבות רשות הרבים במספר האינשי דס' ריבוא ומדת ט"ז אמות הרחוב, אף שהיציאה מהעיר אינו מכוון וגם אינו מפולש. וזה נראה בטעם רש"י לגירסתנו שהוא גירסת הרא"ש ברש"י (ועי' לעיל סוף אות ו', במה שהובא מספר הרוקח). וא"כ בברוקלין ובכל הערים דבכאן אמעריקא שאין להם חומה, ומכל רחוב אפשר לצאת, א"צ שתהא היציאה מהעיר מפולשת כלל, לא על הרחובות ולא על השערים איך שנפרש בכוונת רש"י, וכן הא סובר גם הרא"ש. וא"כ אף לרש"י דאבולי דמחוזא, שפי' על השערים שהיו מכוונים, וכן הרמב"ן והאו"ז שסוברים דבעינן שיהיו השערים מכוונים, הוא רק בערים מוקפות חומה שיוצאין דווקא דרך הפתחים. אבל בערים שלנו שאין להם חומה אין צורך שהיציאה תהא מפולשת, והוו כל הערים רשות הרבים להאינן מצריכין ס' ריבוא, ולהמצריכין ס' ריבוא הערים הגדולים שיש בהם ס' ריבוא הוו רה"ר אף כשליכא כלל יציאה מפולשת.
[ענף ג]
[ח]. אם שייך להתיר מצד שטורי המכוניות ההולכות ברחובות הכרך נחשבים מחיצות
וטעם השביעי שכתב להתיר, דכל הרחובות דנוא יארק וברוקלין הם מלאים מכוניות שהם מחיצות אף כשהם מהלכים, ולא גרע זה ממחיצה הנעשים מבני אדם אף כשהן הולכין. הנה לבד שהן גבוהות מהארץ ג' טפחים, ולבד שלעולם הן מחיצות רק משני צדדים, דבזמן שהולכין ברחובות דנמשכין ממזרח למערב אין הולכין ברחובות דנמשכין מצפון לדרום, הרי במדרכות (סייד וואקס) ששם הולכין האינשי הא אין הולכות שם מכוניות.
ופשוט שאין ממעטין את הרחוב ממידתה להחשיב בשביל זה שאין בה ט"ז אמות, דהא הליכת והמצאות ריבוי האינשי בהרחוב הא עושין לרה"ר, אף שבריבוי אינשי נעשה בהכרח רשות היחיד לההולכים באמצע. משום דהא כל ענין רה"ר הוא שהולכין בה יותר ויותר, ואף ההילוך ע"י המכוניות עושין זה כדכתבתי לעיל. וגם המכוניות שמעמידין אינשי אצל המדרכה לא שייך שימעיטו את שיעור ט"ז אמה דצריך לחשיבות רה"ר, כיוון שהוא רק להעמדת עראי שמתחלפין בכל עת בעצם. שכל אחד מעמיד רכב רק לקצת זמן, וגם איכא איסור מהמדינה להשהות שם לזמן גדול, אף שגם מצד היתר העמדת העראי נמצאו עומדים שם כל הזמן, לא שייך שיתבטל בזה חשיבות רה"ר מאותן המקומות. וממילא יש להאינשי על המדרכה דין הולכין ברה"ר. והמדרכות הם מרשות הרבים גופה, ולא מדין צידי רה"ר, שהרי נעשו להילוך כולי אינשי, והוא בדין רה"ר.
[ט]. בדברי ערוך השולחן דרה"ר היא דווקא אם היא יחידה בעיר
ומה שהביא מערוך השולחן סימן שמ"ה סעיף כ' - כ"ג דרה"ר הוי רק כשאין בעיר רק רה"ר אחד, שמכל המבואות שהיו גדורות מג' צדדים הלכו דרך הסרטיא שכל המבואות היו פתוחות לה, והסרטיא היתה מפולשת משני הצדדים להעלמא. אבל אם יכול כל אחד לצאת מרחוב שדרו בו אל מחוץ לעיר אין שם רה"ר. לכאורה לא מובן כלל דמשמע דלדבריו בין עיר גדולה בין עיר קטנה שווין, דרק מקום אחד שייך להיות רה"ר ולא יותר, שליכא טעם לזה ולא דרשת קרא לזה, וגם לא רמז בגמרא.
ואם נימא שרק כשכל אחד יכול לצאת מביתו אל מחוץ לעיר אינו רה"ר, הרי כל הערים, אף עיר קטנה, אם צריך לצאת דווקא דרך כל הרחוב הוא רה"ר. הרי א"כ רוב הערים, אף קטנות ביותר, נמי הוא בחשיבות רה"ר. וגם הא כתב שם אם מי שדר ברחוב זה יצא דרך רחוב שלו, אינו רה"ר מפני שאין שם מקום שכולם מתקבצים שם. ושייך לומר כדבריו רק כשיש דווקא מספר אינשי להיחשב רה"ר, ואז לא כל עיירה קטנה תחשב רה"ר, דהוא להסוברים דבעינן ס' ריבוא. ולכן בעיר שיש בה ס' ריבוא ולא יותר, כמו בדגלי מדבר, לא היה שייך להיות שם רק רה"ר אחד. שרק אם יש כמה פעמים ס' ריבוא בעיר, אולי כל רחוב המשמש את כל הס' ריבוא יחשב רה"ר. וביאר בערוך השולחן שם דזה לא היה בשאר יציאות מן המחנה, שכל אחד היה יכול לצאת ממקומו ולילך אל מחוץ למחנה גם לפני אוהלים דחלק קטן משבטו, אלא בהיציאות מאהליהם לילך אצל משה רבנו, שכל ישראל שנחשבו ס' ריבוא הלכו אצלו, שלכן רק מחנה לויה דהיה שם משה היה רה"ר. וא"כ אין כאן טעם חדש להתיר לערב רחובות שלנו אף שרחבים ט"ז אמה, כיוון שטעמו שייך רק להסוברים דבעינן ס' ריבוא, ולא שייך להביאו לעוד טעם לעניין זה. איברא דלא משמע בדבריו כדפירשתי, אבל לא מובן כוונתו שא"כ ג"כ לא שייך להביאו.
[י]. אם רחוב שאדם אינו רשאי להשתמש בו כרצונו נחשב רשות הרבים
וטעם התשיעי שכתב, דרה"ר הוא שיהא כל אדם רשאי לעשות ולילך בו כרצונו בלא שום עיכוב, בין על ההילוך בין על התשמיש, ובעינן נמי דניחא תשמישתיה. ולכן כיון דברה"ר דידן אסורין להעמיד חפציו ברה"ר, ואסורין להשתמש ברה"ר, וגם נענש מחוק המלכות, וגם אין יכולין לילך גם במכוניות כרצונו, לא לאט ביותר ולא במרוצה ביותר, אין זה רשות הרבים, הם דברים תמוהין. הא מדיני התורה יותר אסורין מדיני האומות. דהא אסור לרוץ ברה"ר ואף לא לעמוד ואסור מלהשתמש בכל דבר המונע לרבים מהלוך. ורק איזה דברים קטנים איכא שהוא הכרח גדול, שהוצרך יהושע בן נון להתנות כדאיתא בב"ק דף ל' ע"א. וגם הפקירו שכל הקודם זכה כדאיתא שם ובסוף ב"מ. ובפרט ברה"ר דעברי ביה ריבוי גדול אף פחות הרבה מס' ריבוא. עכ"פ רה"ר אינו מקום שרשאי כל אדם לעשות בו מה שרוצה, אלא אדרבה אינו רשאי לעשות בו כלום, ומדין התורה יש עוד יותר להחמיר ממה שמחמירין מצד חוקי המדינה. וכן היה הדין במדבר, וזהו עיקר רה"ר.
ואדרבה מסתבר ברחובות שהוא הפקר שכל אחד יכול להניח כל דבר ויכולין לילך ולרוץ כמו שרוצים אינו בדין רה"ר, דזה נחשב לא ניחא תשמישתיה, שכתב הריטב"א (בחידושיו לעירובין דף כ"ב ע"ב ד"ה איתיביה חצר שהרבים בוקעים בו) באיכא בור, אפילו היה הדרך רחב הרבה אי אפשר דליהווי ניחא תשמישתיה, משום שצריכין להיזהר משפת הבור. וכ"כ הוא ברה"ר אם היו אינשי מותרין להעמיד חפצים וכלים ברה"ר. אבל ברה"ר שנשמרים כדיני התורה, שאין לשום אדם רשות להשתמש שם בשום דבר אלא רק להילוך, ואף לזה הוא רק כדרך הילוך דאינשי וכדרך רכיבה דאינשי, ובחו"ל בדיני המלכויות, ובזמננו שאיכא מכוניות ההולכות רק כפי הדרך שקבעו להם, הוא בדיני רה"ר, מחמת שעתה ניחא תשמישתיה, דהוא ההילוך והרכיבה והעמדת המכוניות בצידי הרחובות. וגם מה שציוו שאסור למכוניות לעבור כשאיכא סימני אור אדום ותיבת עצור, שמצד זה יכולים לעבור המכוניות והאינשי בהערים, זה עושה שיהיה ניחא תשמישתיה לחייב על איסור הוצאה ברה"ר. ואין כוונת לשון מופקר לכל שכתב הבית אפרים, שיהיה כל אדם יכול לילך ולרוץ ולעשות כל מה שרוצה, שדבר כזה ליכא כלל, שהתורה אסרה ואף תנאי לא מהני. אלא מופקר לעבור בו לכל הדברים כדין התורה והמדינות.
[יא]. אם אפשר להתיר רשות הרבים על ידי שתי מחיצות עשויות כמין גאם
וטעם העשירי שכתב, לפי מה דחידש בשו"ת בית שערים בדברי התוס' בעירובין דף כ"ב ע"ב ד"ה דילמא. דהגמרא שם קאי במסקנא דמה שא"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן דא"י אין חייבין עליה משום רה"ר, הוא רק במעלות ומורדות. והקשו התוס' והא רבנן סברי דרבים לא מבטלי מחיצתא, וא"כ כל א"י אינו רה"ר ע"י דמקיף לה סולמא דצור מהך גיסא ומחתנא דגדר מהך גיסא. והקשה בשו"ת בית שערים, דהא הם רק שתי מחיצות, שלרבנן שתי מחיצות אינו כלום אף מדאורייתא. ותירץ דהוא משום שהיו שתי המחיצות כמין גאם, כדפי' הריטב"א בעירובין שם ד"ה אילימא. וסברי התוס' והריטב"א דשתי מחיצות כמין גאם הוא מדאורייתא לאפוקי מידי רה"ר. וכוונתו שאף שעכ"פ איתא בגמ' שהוא רה"ר וחייב בא"י ובבבל, הוא משום דמתרצי התוס' דמחיצה שאינה עשויה בידי אדם אתו רבים ומבטלי מחיצתא. אבל בערים שהבתים הם מחיצות שנעשו בידי אדם, לא מבטלי מחיצתא לרבנן.
ולכאורה הא להמצריכין שיהיו השערים מכוונין זה כנגד זה אין זה חידוש. שא"כ לרש"י למאי דאסיקנא לעיל (אות ז') דבעיר שאין בה חומה הוא רה"ר אף כשהיציאה אינו מכוון וגם אינו מפולש, אין הדין כן, ואין היקף שתי מחיצות כמין גאם חשוב כלום. וכן הוא להרא"ש, ואפשר שיודו לזה גם הרמב"ן והאו"ז. אך אולי חידושא דהבית שערים אליבא דהריטב"א, הוא שעדיפא מאינו מפולש ואינו מכוון. דבשתי מחיצות דכעין גאם הוא גם רה"י, כפשטות לשון התוס' שכתבו בקושיתם דלרבנן כל א"י תעשה רה"י. ומדהביאו על הא שלא הוקפו לדירה הא דאמר עולא א"ר יוחנן דקרפף שלא הוקף לדירה אפילו כור ואפילו כוריים הזורק לתוכו חייב, הא פשוט שזה לא שייך אלא על מקום מא"י שנמצא ממש בתוך המחיצות דכעין גאם. דהמקומות שהן מחוץ להמחיצות, דהוא אחורי מה שימתחו חוט באלכסון, שוודאי לא שייך שיהיה רה"י, שא"כ מסתבר דגם שייך שיהיה רה"ר. ולכן אין לנו שום יתרון מזה לענין הערים שלנו אלא מה שאין הדרך מכוון ואינו מפולש, שכבר כתבתי דאין להתיר בשביל זה.
[יב]. אם רשות הרבים שצריכים לשלם תמורת המעבר בה, חשובה רשות הרבים
וטעם הי"א שכתב, כבר כתבתי מה שאין מניחין לעבור רוב הדרכים הגדולים בלא תשלומין בעד כל מכונית ומכונית, אם אך לא נגרע משיעור הס' ריבוא שצריך לחשיבות רה"ר, הוא בדין רה"ר. לא רק כשהתשלומין הוא בשביל מה שהוציאו לתיקון הדרך, אלא אפילו שהוא למס בעלמא. שאין פירוש רה"ר עניין הפקר, שהמלכות והמדינה לא ישלטו שם ולא שום דין מדיני התורה. אלא וודאי דאיכא דינים מהתורה על כל אדם איך להתנהג ברה"ר בהילוכו וברכיבתו על בהמה, כ"ש בהליכה במכונית. וכן פשוט בזמן שהיו ישראל על אדמתם והוצרכו להוציא ממון לתקן איזה רה"ר, היה להב"ד ג"כ רשות לקבוע שגיבוי דמי התיקון יהיה באופן זה, אם זה הוא יותר טוב להגבייה. ומסתבר שלא היה נגרע בשביל זה חשיבות רה"ר, כשלא נגרע מספר העוברים דס' ריבוא, להמצריכים ס' ריבוא עוברין. ולהאין מצריכין מספר עוברין, היה בחשיבות רה"ר כמו בעוברים בלא תשלומים. דהא וודאי אירע תיקון הרחובות הרבה פעמים כמעט בכל שנה, כדאיתא ריש שקלים וריש מועד קטן. ואם היה בשביל זה חילוק בדין הוצאה ברחובות אלו בשבת, היה לגמ' למינקט דין זה באיזה מקום. שלכן אף שאין זה ראיה ברורה, איכא קצת משמעות לזה.
[ענף ד]
[יג]. אם לשיטת רש"י מהני דלתותיה ננעלות לעשותה רשות היחיד ולערב בה, והטעם שלא עירבו בירושלים
ומה שהאריך שלרש"י עירבו בירושלים, דלא כדכתבתי (אגרות משה אורח חיים חלק א' סימן קל"ט ענף ה' ד"ה אך הנה לעומת זה) שאיכא שתי לשונות ברש"י, הוא פלא. הא מסוטה דף מ"א ע"א שהביא, דרש"י כתב על מה שכל אחד ואחד מביא ס"ת מביתו, אי נמי ירושלים דלתותיה נעולות בלילה ומערבין את כולה. הא כתב רש"י גם לישנא קמא, דהוא מחמת דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה"כ. וביומא דף ע' ע"א (ד"ה להראות) כתב רק פירוש אחד כלישנא קמא שמעיו"כ הביאום, והוא משום דלא עירבו בירושלים אף ללשון זה ברש"י כדכתבתי (באגרות שם) שסובר כן רש"י בעירובין, שהיו יכולין לערב בעצם, דלא כהא"נ דכתב בסוטה. והתרומת הדשן (שו"ת סימן ע"ג) הביא מרש"י שמעצם הדין היו יכולין לערב בירושלים, שלכן לענין עיירות אחרות מוקפות חומה מותר.
ומה שבירושלים לא עירבו (והטעם לזה נתבאר באגרות או"ח חלק א' שם ד"ה וגם הא אף, דכיוון שבאין לירושלים מכל המקומות ברגלים, וגם בכל השנה, להקריב קרבנות ולאכול מעשר שני, חששו לשמא יראו אנשים ממקומות שלא יהיו מתוקנים במחיצות כמו ירושלים ויטלטלו גם שם. לפיכך לא עירבו כדי שיהיו אסורים גם בירושלים, דכל זמן שלא עירבו הרי גם חצר אסור ככרמלית) לא שייך בעיירות אחרות, דלא היו באים שם מכל המקומות אלא ממקומות הסמוכין, ואין טעם לאסור. ולא דמי לנוא יארק שכתבתי דנראה לאסור, משום שהמציאות הוא עתה שבאין לנוא יארק מכולי עלמא. וגם הוא רק עתה בזמננו שאף ממקומות הרחוקים באים באיזה שעות ע"י המטוסים (עראפליינס), ובמשך יותר ממעל"ע כמעט שאין מקום שלא יוכלו לבוא, ואולי אף ע"י מסילות הברזל היו באים מכל המקומות ומדינות שבאמעריקא לנוא יארק, שהיה שייך לאסור. אבל מקודם לזה לא היה שייך לאסור אף בנוא יארק, דל"ד לירושלים שבהכרח היו באים שמה כל ישראל ברגלים.
ולא מובן מה שהביא העתקת הסמ"ג לשון רש"י שבגמרא (עשין, מ"ע מדברי סופרים, הלכות עירובין, דף רמ"ב ע"ב, וז"ל: אבל נעילת דלתות משוויא לה כחצר של רבים ומערבין את כולה). שעל רש"י הא בארתי והוכחתי שבירושלים היו יכולין לערב בעצם, אבל מאחר שלא הניחו החכמים לערב היתה ירושלים בדין כרמלית.
ומש"כ דפשוט דשלמה המלך בשעה שתיקן עירובין (שבת י"ד ע"ב ועירובין כ"א ע"ב), בירושלים תיקן, שא"כ הרי תיקן שיטלטלו בעירוב בירושלים, לא מובן כלל. דתקנת שלמה היתה לאסור כל החצרות והמבואות, גם אלו שלא היו מפולשין שהיו מבואות סתומות, ותיקן שיעשו עירוב בהחצרות, ושיתוף בהמבואות, ועי"ז יהיו מותרין. ובמבואות המפולשות היה אסור אף כשננעלו הדלתות, משום שלא רצו לעשות שם עירוב כדכתבתי.
[יד]. אם שייך כלל לערב את רשות הרבים, שאולי מחמת זה יכלו לערב את ירושלים
ומה שהביא ראיה מהא דלבה"ג הא דאמר רבה בעירובין ס"ז ע"ב דניתו ליה חמימי ע"י נכרי מגו ביתאי, איירי ברה"ר, כדהביאו התוס' גיטין דף ח' ע"ב ד"ה אע"ג. וע"ז הקשה רבה ב"ר חנן לאביי שם ס"ח ע"א על מה שלא עשו עירוב ושיתוף, הרי חזינן דמערבינן גם רה"ר. לא מובן קושיתו, דהא לרה"ר ממש לא שייך שיערבו עירוב דפת דבזה איירי רבה ב"ר חנן. ואף לכרמלית לא שייך לערב, אלא כשכבר תיקנו המחיצות והוא בדין רה"י. א"כ גם ברה"ר הוא דווקא כשיעשו ויתקנו במחיצות המועילות גם לרה"ר, דהוא לעשות מחיצות, ולכה"פ דלתות, שהוא בדין רה"י אף שחסר עירוב דפת. ובכל המקומות שתיקנו מחיצות אף ברה"ר, שנעשה מדאורייתא בדין רה"י, ניתר ממש בעירוב פת להוציא ולטלטל, דרק על ירושלים דבאין שם מכל המקומות לא עשו עירוב כדלעיל.
ומה שהביא ממה שמותר להכניס מרה"ר לחצר דרך מחיצה של בנ"א כדאיתא בעירובין דף מ"ד ע"ב לא שייך לכאן כלל, דהא נעשית רה"י בד' מחיצות וגם בלא דיורין.
[טו]. במה שכתב התוספות יום טוב בעירובין בדעת רש"י שלא עירבו את ירושלים, אף שיכלו לערב
ומה שהביא מתוספות יום טוב בעירובין פ"י מ"ט דפשוט ליה דלרש"י היתה ירושלים מעורבת או עכ"פ יכולין לערב, הנה איתא שם בהדיא שפשוט ליה שלרש"י יכלו לערב את כולה אבל לא עירבו. אך שהקשה עליו התי"ט דהוא דוחק, שאם היתה יכולה לערב כולה שלא עירבו כולה. ובעצם משמע דסובר רש"י שגם מקצת לא עירבו בירושלים. אבל פשוט שהוא מטעם גדול שפירשתי מחמת שהיו באין לשם לרגל מכל המקומות, שהיו גם מקומות שלא עירבו משום שלא יכלו לתקן או לא ידעו איך לתקן ולא יבואו לטלטל גם שם.
ופלא מה שהתי"ט כתב דרש"י שפי' דמערבין כולה היינו לפי פירושו בפ"ה (נ"ט ע"א ד"ה עיר של יחיד) דמפרש עיר של רבים, דרבים בוקעים בה, ודייק מכאן דאם דלתותיה נעולות מערבין את כולה. דשם הא פרש"י (ד"ה מערבין את כולה) דלא היתה רה"ר משום דלא היו רחובותיה של ט"ז אמה רוחב ולא שייך עניין זה לירושלים כלל. ואין לפרש כוונתו על מש"כ רש"י שם ואם יש רה"ר מפרש בגמ' תקנתא לרה"ר שבתוכה, דהא לא הוזכר בגמ' שם תקנתא דדלתות נעולות וצ"ע.
עכ"פ בתי"ט מפורש שבין לרמב"ם ובין לרש"י לא היתה ירושלים מעורבת. אלא להרמב"ם לא היה אפשר לערב כולה, ומפני כן אפשר שלא עירבו כלל. ולרש"י יכלו לערב אבל לא עירבו, אף שלא ידע טעם. אבל וודאי ידע התי"ט שרש"י וודאי היה לו טעם, והטעם הוא כדבארתי. וגם בכסף משנה (הלכות שבת פרק י"ד הלכה א') לא כתב שעירבוה, אלא כתב שהכרמלית דירושלים אינה כרמלית ממש אלא מפני שלא עירבוה, אבל וודאי היה טעם על מה שלא עירבוה, והיה עכ"פ אסור לטלטל בירושלים. אבל אין למילף מירושלים לכרכים גדולים אחרות אלא לנוא יארק עתה בזמננו כדכתבתי.
ולא נשאר מכל אלו רבוותא שחושב מי שמתיר, לבד לישנא בתרא ברש"י דסוטה. אך בכרכים אחדים מוקפים חומה ושעריה נעולות יש שסברי שמותר לערב. אבל בנוא יארק דמי לירושלים, שלרש"י ודעימיה דאף כשליכא שום חסרון בהמחיצות יש לאסור מטעם שאין לעשות עירוב, כמו שלא עשו לירושלים, מהטעם שכתבתי אליבא דרש"י בירושלים שיש גם למילף לנוא יארק, ואולי גם לברוקלין אף כשלא יהיה חסרון מצד המחיצות.
[טז]. אם יש ללמוד ממה שהתירו לערב בעיירות שעברה בהם הדרך מוורשא לפעטערבורג, שאפשר להתיר רשות הרבים בצורת הפתח
ולא מובן מה שהביא מס' תירוש ויצהר שהגה"מ שמואל האריך להתיר השאסיי בעירנו ההולך מווארשא לפעטערבורג שתמצא בו כמה מיליונים בנ"א, לראיה שבצוה"פ ניתר גם כשעוברין ס' ריבוא. וכי בהשאסיי הארוך הזה עברו בכל אורכן כמה מיליאנים בנ"א, אלא במקצת דרך דחמשים מיל מווארשא להערים הסמוכות לה עברו כאלף איש בערך, וחמשים מיל האחרים עברו איזה מאות איש אחרים, וכן בכל מקצת דרך עברו עליה אינשי אחריני עד פעטערבורג. ומעולם לא עברו במקום אחד אף לא ריבוא אחד, ואף לא בזמן מלחמה שעברו הרבה. והיו גם מקומות שעבר השאסיי בין כפרים ועירות קטנות שלא עברו עליה אפילו איש ביום אחד. והוא טעה שחשב כל העוברים מתחילתו ועד סופו אף שעברו רק מילים אחדים. וגם על זה ריבה בדמיונו יותר על המציאות, שאף בכל אורך הדרך מווארשא עד פעטערבורג לא עברו מיליונים ביום אחד ואין דבריו כלום.
[יז]. במה שביארו הסמ"ג והרשב"א עניין פלטיא
ומה שכתב דפלטיא הוא דווקא מחוץ לעיר שמשמע ליה כן מלשון הסמ"ג (עשין, מ"ע מדברי סופרים, ריש הלכות עירובין, שכתב: סרטיא והיא דרך המלך ההולכת מעיר לעיר, ופלטיא הם המקומות שמחוץ לעיר רחבים מאד שמתקבצין שם ביום השוק). וכתב על זה הטעם משום דכן היה במדבר שהיה פלטיא לסחורה חוץ למחנה מתגרי עכו"ם. הנה אף שישראל היו קונים מתגרי עכו"ם לא היה זה ענין קביעות משום שבעצם לא הוצרכו לכלום, ורובא דרובא לא יצאו מן המחנה כלל, ואוה"ע לא ידעו כלל היכן הם מפני שנתכסו ע"י עמוד הענן, שבשביל זה הוא חג הסכות שענני כבוד היה מכסה אותן, וכשמת אהרן שנסתלקו ענני כבוד נראו ישראל להכנעני מלך ערד. ולא שייך שיוקבע מקום מחוץ למחנה שיביאו לשם תגרי עכו"ם סחורה בשביל איזה יחידים, דרובן עסקו בתורה ולא היה חסר להם שום דבר כעדות הקרא. ופלטיא שהוא רה"ר הוא מסברא, כיון שהוא מקום מיוחד להתקבץ שם ליום השוק אף שהוא חוץ לעיר. ואם הוא בעיר שעוד נקל לבא לשם, וודאי הוא נחשב פלטיא ולא שייך לאיסתפוקי בזה.
ואולי זה כוונת הרשב"א במש"כ (עבודת הקודש בית ראשון ריש השער השלישי), שמתקבצין שם בני אדם לסחורה ולעשות שם כל צורכיהם כשווקים שבמדינות, היינו כשווקים שבתוך הערים וקרי לערים גדולים מדינות. ומש"כ זה, הוא פשוט שהוא למעט אם לא ניחא לאינשי שם כמו בשווקים שבתוך המדינה, לא נעשו רה"ר, שהוא כמו עראי משום שסופו להתבטל.
ופי' הרה"ג שליט"א על מה שהוסיף שם הרשב"א, ואע"פ שדלתות המדינה ננעלות בלילה זו היא פלטיא, היינו שבני העיר נועלין הדלתות ואין מניחין לצאת בלילה מהעיר, שא"כ היה טעם שיתבטל חשיבות רה"ר, קמ"ל שלא מתבטל מאחר שבאים ממקומות אחרות. לבד שהוא פירוש דחוק, דהרי הי"ל לאסוקי זה בפירוש, אם באים לשם הרבה ממקומות אחרים הרחוקים לא מתבטל חשיבות רה"ר, דהא אם לא באים ממקומות אחרים אלא מעט, כמו שוודאי הוא כן בסתמא, אינו רה"ר, ולא לסתום הדברים שמשמע שלעולם הוא כן, ולכן אין פירוש זה כלום. אלא הוא כדהביא בבאה"ט סי' שמ"ה ס"ק ז' בשם החכ"צ סוף סימן ל"ז (דדווקא במבואות המפולשין שהם מיוחדות לאנשי המבוי ההוא ואין יד כל אדם שווה בו, הוא דמהני ננעלת בלילה, ולא בפלטיא שיד כל אדם שווה בו, דאפילו נעילת דלת לא מהני) כדכתבתי באג"מ ח"א דאו"ח סימן קל"ט ענף ה' (מרן זצ"ל הביא דברי החכ"צ באג"מ ח"ד דאו"ח סי' פ"ח ד"ה והנה למה), שהיא שיטה חדשה, ונראית בעצם לבעל החכ"צ אך כתב שלא ראה מי שהביא זה.
[יח]. אם שייך לומר שהיו שווקים במדבר, במחנה או מחוצה לו
ומה שחזר בסוף עוד הפעם שהיה במדבר פלטיא למסחר או מחוץ למחנה, כדכתב, לקנות מתגרי עכו"ם, וגם במחנה לויה, דכיוון שהיה אלפים אמה בין אוהל מועד להמחנה היה שם גם פלטיא לשם שווקים. הנה חס לנו לומר כן על דור המדבר שבעצם לא היו צריכין לשום דבר אלא כל עיסקן היה בתורה, ורק יחידים מהגרועים היו מתאווים לקנות לפעמים, שיעשו להם שווקים למסחר בשום מקום, וכ"ש לא במחנה לויה, בדרך שהלכו למשה לשמוע דברי אלקים וללמוד תורה ממנו, כדכתיב (שמות ל"ג, ז') והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה. וכן היה גם כשישב משה במחנה לויה, אף שהיה שייך לפעמים לאינשי לילך לשם לצרכי אינשי בעלמא, שהרי היו שם אוהלי כל הלויים, נמי רובא דרובא מהליכות אינשי לשם היה לענייני תורה. לא רק הליכתם למשה ולאהרן אלא אף להלויים ללמוד מהם, שנתייחדו לכך, כדכתיב (דברים ל"ג, י') יורו משפטיך ליעקב. ואף הזקנים היו שם, וכן הנשיאים, כמשמעות הקראי בעובדא דבנות צלפחד ועוד. ולא יהיה שם אף מחשבה לאחד לקנות איזה דבר ולעשות איזה מסחר שם.
[יט]. בעניין העירוב בסיגיעט
ומה שהביא מסיגיעיט שיש עירוב, הא שם עשיתי בעצמי העירוב, כשהייתי שם בקיץ אחד יחד עם הגאון ר' שלמה היימן זצ"ל שהיה הר"מ דתורה ודעת, וכמדומה גם עם הגאון ר' אברהם זצ"ל ר"מ דנאוורדאק. משום שסיגעיט היא מוקפת בחומה גבוהה משלש רוחות ושעריה נעולין תמיד, וא"א ליכנס שם מכונית אלא בפתיחת השומר שנמצא שם תמיד, וגם הולכי רגל א"א להם ליכנס אלא במקום עמידת השומר דרך פתח קטן. אך בצד אחד הפתוח לים אינה מוקפת בחומה, כי שם לא שייך להליכת אינשי, כי הוא מקום מיוחד לאבנים. וגם במקום גדול מצד ההוא האבנים מונחים כגל גבוה, ולא היה שייך לחשוש לשמא יטלום משם שכבר היו מונחים שם הרבה שנים, עד שאין שום אדם אפילו מתושבים הזקנים שגרו שם כבר יותר מחמישים שנה שהיה זוכרם. אבל היה חסר עוד איזה שטח ועשינו שם צוה"פ. ולא היה שם אף חשש שמא יפסק, דאין שם עוברים ושבים, וגם לא נערים שוחקים שם. ומ"מ אמרתי להרב דשם שילך לבקר בכל ערב שבת. ולכן תמיהני מה שהזכיר זה. ועיין באג"מ ח"ב דאו"ח סימן פ"ט וסימן צ' שכתבתי לבני הרה"ג ר' דוד בדבר הפתח, ובסימן צ' בדבר שאלת הרב דשם שאחר איזה שנים טרח ומדד עוד הפעם, והיה לו שם איזה שאלות הרב דשם שהשגיח היטב על צוה"פ דשם וכל צד ההוא, שמא נעשה שינוי, אף שמדינא אין לחוש. ואף עתה שכמה שנים לא הייתי שם לא אני וגם לא בני, אבל יש שם אינשי שחוששין להשגיח, וגם הוא מקום עדיף משאר מקומות שאין לחוש אלא למילתא דלא שכיח (וראה עוד בהשמטה שבסוף אגרות משה יורה דעה חלק ג' עמוד תכ"ח).
[ענף ד]
[כ]. אם המקומות המקורים שבאמצע רשות הרבים מחלקים אותה לשניים, לעניין שלא יצטרפו ההולכים בשני המקומות לס' ריבוא
עכ"פ כבר ביארתי הטעם שאין לעשות עירוב בברוקלין גם לא בחלק אחד.
ומש"כ במכתבו דבארא פארק מוקף ברכבת (טרעין) שהולך למעלה, שנמצא שהרחוב למטה מקורה, שהוא רק כרמלית כדאיתא בשבת דף ה' ע"א, ובמקום המוקף במסלול הרכבת ליכא ששים ריבוא בוקעין. וכוונתו דלכן לא יצטרפו אלו שתחת הרכבת שהרי הם עוברים בכרמלית, וגם לא אלו שאחרי הרכבת מאחר שהרכבת מפסיק את הרה"ר ולא מצטרפין. הנה תמה אני מנ"ל שכשאיכא הפסק כרמלית באמצע רה"ר אין מצטרפין האינשי. ובפרט ברה"ר מקורה, שמה שהוא כרמלית אינו מפני איזה עיכוב בהליכת האינשי שם, אלא מצד פטורא בעלמא מגזה"כ, שיותר הוא נראה לפרש דבעצם אף כשהוא מקורה הוא לענין המציאות רה"ר, אך שמ"מ פטרה התורה מאחר שאינו דומה לדגלי מדבר. שלכן אף שליכא חיוב העברת ד' אמות על מקום ההוא, מסתבר שלא שייך זה לענין צירוף המספר דס' ריבוא דצריך לחשיבות רה"ר, ויתחייבו אלו המעבירין ד"א במקום שאינו מקורה בשני הצדדין.
ואף בכרמלית ממש, הא הלכה כרבה אליבא דר' יוסי בשבת דף פ' ע"א, דאמר הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד לרשות אחד חייב לשתי רשויות פטור, דהוא דווקא בהפסק רה"י שיש חיוב חטאת ביניהם, אבל הפסק כרמלית לא. ופרש"י ד"ה והוא, דכיוון דלא מפסיק לה רה"י חדא רשותא היא. וכן כתב הרמב"ם בפי"ח משבת הכ"ד שפסק כרבה, היתה ביניהן כרמלית הרי הן כרשות אחת וחייב חטאת. ושם פירש רש"י כרמלית כגון בקעה, וגם הרמב"ם מוכח שפירש כן שהוא אף בקעה וכדומה, ולא רה"ר מקורה. דהא בפי"ד ה"ד ששם נקט איזו היא כרמלית, לא הביא רשות הרבים מקורה, אלא דווקא שם בה"א בתנאי דיני רה"ר, שכתב איזו היא רה"ר מדברות ועיירות ושווקים ודרכים המפולשין להן ובלבד שיהיו רוחב הדרך ט"ז אמה ולא יהיה עליו תקרה. שא"כ מש"כ בפי"ח היתה ביניהן כרמלית ה"ה כרשות אחת, הוא בהפסק כרמלית ממש. ומה שלא נקט גם בהופסק ברה"ר דיש עליו תקרה שהוא כרשות אחת וחייב חטאת, משום דזה פשיטא.
וכיוון שמפורש שהוא בעצם רה"ר ממש, לא שייך לאיסתפוקי כלל לענין צירוף האינשי להמצריכין מספר ס' ריבוא, וכמו שליכא ספק בנתקצר הרה"ר באיזה מקום מרוחב ט"ז אמה שמצטרפין להמספר. אבל גם כשיהיה הפסק כרמלית מחמת קושי ההליכה ולא ניחא תשמישתיה שם, נמי לא מפסיק להו להאינשי להצטרף להמספר. ואף שכתבתי באגרות משה או"ח ח"א סימן ק"מ שמפסיק לעניין החיוב, שזהו פירוש רה"ר מכוון משער לשער, מ"מ ודאי מסתבר שלא מפסיק לעניין מספר האינשי.
וא"כ אף אם הייתי מסכים אז גם להלכה למעשה הוא טעם מוכרח לחזור מזה, אבל הא יודע הרב הגאון ר"מ קליין שליט"א כי לא ידעתי שהוא נידון למעשה, ומצד סברא בעלמא אין לעשות מעשה ואף לצירוף בעלמא אין למהר לעשות מעשה. וגם הרי התיר לתקן עירובין בכל בארא פארק אף שליכא סברא זו, וזה מלמד על הכלל כולו שלא עשה העירוב מצד הסכמתי. ואני הייתי מחוייב לפרסם דעתי מאחר שאני סובר בהחלט ובברור כן לדינא, שא"כ היה אסור לי לשתוק, ולא היה פנאי לחכות עד שיתבטל זה, כי נעשה זה בחשאי עד שנודעתי מזה. ועל העשייה בחשאי שלא ידעו מזה יש מדינא להקפיד, שהרי ע"י זה עברו אלו שלא היו נושאין כשהיו יודעין שרוב הרבנים ובני תורה סוברין שאסור.
[כא]. אם צריך להשתדל לתקן עירובין בזמננו מצד צורך האינשי לצאת מבתיהם
ומה שהאריך בהחיוב לעשות עירובין להסיר מכשול וגם להרבות עונג שבת עי"ז שיוכלו לצאת מבתיהם עם התינוקות ולא יצטרכו להיות כלואים בבית. אף במדינה זו אין צורך ממש, כי הכל נקל להכין בבית על כל השבת ורגילין להכין (ועי' לקמן סי' כ"ט), אשר בשביל זה ליכא שום צורך לשום אדם בעולם. אבל וודאי יש צורך בשביל הרצון הגדול שאיכא לאינשי, ובפרט לנשי, שיוכלו לצאת לטייל עם התינוקות, ולהרבה אינשי ליכא אף חצר קטן לילך שם עם התינוקות. וגם הרבה אינשי יראים לצאת מהבית בלא מפתח בכיסם. ואף שאיכא עצות לעשות תכשיט מהמפתח או כלי שימוש לבגדיו, הוא דבר טירחא להם, שגם בשביל זה יש להחשיב צורך לתקן עירובין, אף שוודאי אינו צורך כל כך כמו שהיה ביוראפ.
אבל לעומת זה איכא צורך להיפוך, דהרי בשביל זה לא ידעו כלל שאיכא איסור הוצאה. וזה וודאי שאיסור היותר גדול הוא להשכיח תורה, אפילו כשידוע שלא יבא שום תקלה מזה. כדחזינן מהא דמהרש"ל (בים של שלמה ב"ק פרק ד' סימן ט', גבי מאי דאיתא בדף ל"ח ע"א וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות וכו' חוץ מדבר זה שאתם אומרים וכו' ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות) דאפילו לנכרים באופן שהוכרח להשיב, מחויב להשיב כדין אף שאיכא חשש סכנה. אך לנכרים מסתבר בפשיטות שרק להשיב שלא כדין אסור, אבל אינו מחוייב להשיב לו אף שמזה יטעה הנכרי, אבל לישראל הא וודאי אסור אף רק לגרום שלא ידעו מזה. שא"כ כשע"י זה שיתקנו בעירובין כל הערים הרי ישכחו שאיכא איסור הוצאה בעולם. דהא בכרכים גדולים אין עושין צוה"פ ממש שיכירו כל אדם כי אין צורך לזה אלא להתיר איסור הוצאה, וזה הא שייך ברובא דרובא בדברים הבנויין לצורך אחר. ואף אם באיזה מקום יצטרכו לצורת הפתח מיוחדת, לא יזדמן לראות זה אלא איזה יחידים. וגם הא פירש רש"י בעירובין נ"ט ע"א בעיר של רבים ונעשית של יחיד שבשביל שלא ישתכח תורת רה"ר הצריכו לעשות היכר. ובזה"ז בכרכים שלנו רובא דרובא לא יראו זה לעולם ככל דברים קטנים שנמצא אצל איזה בית. וחזינן שר"מ (עירובין ע"א ע"ב) הקפיד שלא ישתכח אף תורת עירוב, היינו היתר דעירובי חצרות בפת, מן התינוקות והלכה כמותו או נהגו כמותו, כדאיתא בדף ע"ב ע"א, ואיפסק כן בש"ע סימן שפ"ז.
ואף שאנן לא גזרינן יותר ממה שאיתא בגמ' ובדברי הגאונים, מ"מ אין לומר שהוא מעלה ומצווה כשאיכא חסרון זה. אך אולי יש לתקן זה ע"י שבמקום ניכר בכל בתי כנסיות תהיה הודעה כתובה שאיכא עירוב, ויהיה היכר קצת לאלו שבאים לביהכ"נ. אבל לרובא דאינשי שבעוה"ר אין הולכין לביכ"נ, לא יהיה שום ידיעה ושום היכר כלל, שיש לחוש דאולי לא תיקנו כלל בכה"ג, מאחר שחזינן שהקפידו ע"ז שלא תשתכח תורת רשות הרבים. שלכן נמצא שאין זה גזירה שלנו אלא אפשר היא בכלל גזירה דגמ'.
[כב]. אם צריך להשתדל בתיקון עירובין כדי להציל מחללי שבת בפרהסיא מאיסור
והתיקון שיש בעירוב למחללי שבת במזיד בפרהסיא, הרי פליגי תנאי בזה. דלרשב"ג הא אין צורך, דהא אמר בפ"ה דמעשר שני מ"א שאין מציינין על ערלה ונטע רבעי בשאר שני שבוע דהלעיטהו לרשע וימות (ב"ק ס"ט ע"א), ובירושלמי דמאי פ"ג ה"ה איתא שגם ר' יוסי סובר כן, ומשמע שהלכה כן, דהא הלכה כרשב"ג במשנתינו. וגם הא רוב המחללין שבת הם כופרין בכל התורה כולה, שאולי כו"ע מודו שליכא חיוב ואף לא מצווה להשתדל לתקן עירובין בשבילם. אך שאולי בשביל אלו שאין יודעין כלום, דרשעותן ואף הכפירה שלהן בא להם מצד שחנכום כן אבותיהם הרשעים, יש איזה מעלה ואולי גם מצווה לתקן עירובין, שלא יעברו גם על איסור הוצאה שבידינו למנוע אותו בתיקון העירובין, מאחר שיש לדונו כשוגג. אף שאינו שוגג ממש, דאף שאביו חנכו לרשעותו ולכפירתו, הא עכ"פ רואה ויודע משומרי תורה ומצוות, ויודע שאיכא גדולים ובעלי דעת וחכמה יותר מאביו, שלכן נוטה יותר לומר שליכא חיוב למונעו מעבירה. ובפרט להש"ך יו"ד סימן קנ"א סק"ו, להדגמ"ר שביאר טעמו ומשמע שהסכים עמו לדינא, דהא משמע שמתירין למכור דברים אסורים לכל ישראל מומר, אפילו לבן המומר כשיכול לקנות במקום אחר (ועי' לעיל סי' י"ג אותיות ז' וט').
אך אינו נוגע זה לעובדא דידן דאף אם נימא שאיכא מצווה הוא דווקא לעשות עירובין כשהוא כדינא, ובברוקלין הא נתבאר במה שכתבתי שא"א לעשות.
אוהבכם בלו"נ, משה פיינשטיין.