אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין

סימן יג

סימן יב

האכלת שותפו שאינו שומר תורה ואינו מסכים לברך

מע"כ נכדי יקירי וחביבי הרה"ג מוהר"ר מרדכי טענדלער שליט"א

[א]. אם צריך למנוע מן השותף שיאכל משלו, כשאינו מסכים לברך, מדין חיוב תוכחה

הנה בדבר שבא לאחד שותפו במסחרו, והוא אינו שומר תורה, שמדרך הנימוס שנותנים לאכול ולשתות. ולפעמים הוא הזמן שצריכים לאכול וביתו רחוק, או שהוא מעיר אחרת, שהוא עוד גרוע מדרך הנימוס. לכאורה הא יש כאן איסור לפני עיוור, בין מצד איסור אכילת פת בלא נטילת ידיים, ובין מצד שיאכל בלא ברכה, אם יתן להם ולא יאמר להם שצריך ליטול ידיים ולברך, ומוכרח לומר להם זה קודם שיתן להם. אבל הנידון הוא באם אמר לו, שאם רוצה שיאכל וישתה אצלו יניחהו לעשות כרצונו, ולא יטיל עליו דיני התורה אם יתן לו, שא"כ אינו יכול ליתן לו שום דבר אכילה ושתיה. וגם הא לא יחשבהו לאין לו נימוס דרך ארץ של המדינה ושותפים, מאחר שהוא אסור בזה.

הנה נראה דלהרשותו ליקח בעצמו מה שירצה לאכול ולשתות, ליכא איסור, אף שהיה יכול לעכבו מליקח כשלא היה נותן לו רשות. דלעכב מלעשות איסור מסתבר שהוא מחיוב מצוות הוכח תוכיח, שאם ידוע שלא יקבל, פטור, אף כשהוא איסור דאורייתא. וכשאמר לו שלא ישמע לו ולא יאמר לו כלום הוא עוד יותר מנזיפה. ולכן אם אמר לשותפו שאסור לו ליתן לו דבר אוכל ומשקה, מאחר שהוא אינו רוצה לברך, סגי בכך. ואינו מחוייב לעכבו, אף רק בזה שלא יתן לו רשות ליקח מצד דין הממון שהוא שלו, כיוון שמדרך השותפין שאין מקפידין ע"ז, ואדרבה עוד עושין הרבה טירחא והשתדלות להאכיל השותף כשבא אצלו, וכ"ש שיניחנו ליקח בעצמו. ולא שייך שיאסור על שותפו לקחת האוכל מצד דיני ממון, משום הקפידא דאינו רוצה ליתן לו בשביל חיוב ברכה, מאחר שבעצם הא אינו מקפיד מצד ענין הממון. וכ"ש כשידוע לו שלא ישגיח על דבריו ויעבור, אם נימא דקפידתו הוויא קפידא לדיני ממון, הא יגרום לו עוד איסור גזל, ולכן אין לו להקפיד להחשיב גזל בשביל זה.

ואם אפשר לצאת מזה פירוד וביטול השותפות, והוא צריך לשותפות זו, שנמצא שהוא לו הפסד ממון, מסתבר שאין עליו להחמיר בזה. דהפסד ממון הלא הוא גרע מנזיפה, דלר' יוחנן בערכין דף ט"ז ע"ב, ליכא שוב חיוב תוכחה. ולא משמע שיפלגו בהפסד ממון רב ושמואל עליו. שלכן אף אם נפסוק הלכה עד הכאה כרב, דכן פסק הרמב"ם פ"ו מדעות ה"ז, אין עליו חיוב בהפסד ממון. וכ"ש לפוסקים עד נזיפה כר' יוחנן, ככללא דבכל הש"ס, רב ור' יוחנן, ושמואל ור' יוחנן, הלכה כר' יוחנן. וכדפסק הסמ"ג במ"ע י"א בפשיטות מהאי טעמא, וכתב על הרמב"ם שלא נתברר טעמו, על מה שפסק כרב נגד ר' יוחנן. ומש"כ הכ"מ משום דאין למיפסק כבן עזאי נגד ר' אליעזר ור' יהושע רבותיו, הוא דבר תמוה. דהיכא דאמוראי פליגי נמי באותה המחלוקת של התנאי, יש לן למיזל רק בתר האמוראי. וגם מ"ט לעניין שאין לפסוק כבן עזאי נגד ר"א ור' יהושע בטלו דברי ר' יוחנן שסובר כבן עזאי, ולעניין שאין לפסוק הלכה כר"א נגד ר' יהושע, העדיף הכלל שהלכה כרב באיסורי, לפסוק כר"א, וכדהקשה עליו זה הלח"מ עיי"ש. וגם הכ"מ עצמו כתב שהוא טעם דחוק לתרץ הרמב"ם. וגם תירוץ הלח"מ, דהוא משום דלרמב"ם לא דייק קרא כוותיה דר' יוחנן אע"ג דשני ליה, וודאי הוא טעם דחוק, דמאחר דלבן עזאי ניחא תירוץ זה, איך שייך לומר דלרמב"ם לא ניחא ליה. וגם הא לא פסק גם כשמואל דהוא כר' יהושע, אף דעל שמואל לא הקשה הגמ' כלום. והטעם שלא הקשו עליו הוא משום דלא דריש לדינא קראי אחריני, אלא מה שנאמר בקרא קמא דויחר אף שאול, ולא דריש קרא בתרא, כדכתבו התוס' ד"ה ומאן דאמר.

[ב]. ביאור המחלוקת בערכין ט"ז ע"ב עד היכן מצוות תוכחה, ואיך כל אחד יפרש הקראי דספר שמואל לשיטתו

ותירוץ זה מוכרח הוא לכאורה. דאם מה שלא סובר שמואל שחיוב תוכחה הוא עד שיכנו, כמוכח בקרא בתרא דויטל שאול את החנית וגו', הוא משום דסבר דדווקא מצד חביבותא יתירה דהווה ביה ליהונתן בדוד מסר נפשיה טפי, מניין לשמואל, ואף לר' יהושע, למילף מקללה שנאמרה בקרא קמא, שהיה זה ביהונתן, הא היתה חביבותא יתירא. וגם יש ליתן טעם נכון על מה שלא ילפי מקרא שני, דהרי עמד שוב יהונתן והוכיח את אביו אף אחר שכעס עליו ודיבר לו לשון הקללה, דהוא מה שאמר לו בראשונה לבשתך ולבשת ערות אמך (שמואל א' כ' ל'). וסברי דלהוכיח למלך בעת כעסו, היה לו לחוש לשמא יהרגנו אף שהוא בנו, וכמו שהיה, שהטיל עליו את החנית להכותו, דהוא אף להרגו. וכשאיכא סכנת נפש, וודאי אף רבי אליעזר מהתנאים, ורב מהאמוראים, מודים דליכא חיוב להוכיח, ומ"מ הוכיחו יהונתן עוד הפעם. הרי בהכרח שהיה זה מצד החביבותא לדוד שמסר נפשיה, וסמך על שיארע לו נס. ומצד הכרח זה ידעי רבי יהושע ושמואל שאין למילף מקרא השני. ור"א ורב לא מסתבר להו שהיה בזה חשש סכנה ליהונתן, דוודאי לא יהרגנו שאול לבנו החביב לו, כמפורש בקרא לעיל (שם ב' - ג'), מזה שאמר יהונתן שלא היה עושה אביו שום דבר בלא הודעתו אליו, ודוד ג"כ הודה שכן האמת בכל הדברים, ורק דבדבר שנאתו לדוד ורצונו להרגו לא הודיע לו, מצד ידיעתו שמצא חן בעיניו פן יעצב. והחנית שהטיל עליו, היה באופן שלא יוכל להרגו, אלא להכותו בעלמא.

וקצת משמע כן בקראי, דאצל דוד כתיב ויבקש שאול להכות בחנית בדוד ובקיר (שם י"ט, י'), אבל נעשה לדוד נס שנפטר משם באותו הרגע, וממילא ויך את החנית בקיר לבד. וביהונתן כתיב, ויטל שאול את החנית עליו (שם כ' ל"ג), משמע שכן היה, שהטיל עליו והוכה יהונתן בו, אך לא נהרג. והוא משום שלא הטיל עליו באופן שיהרגנו, אלא באופן שיכהו בלבד, וזה נעשה לו ממש. והיה שייך שיחוש יהונתן, שאם לא יקבל דבריו יכהו, ומ"מ הוכיחו, ואיכא ראיה דעד הכאה בעלמא איכא חיוב. ור' יהושע ושמואל סברי, שהיה שייך ליהונתן לחוש כשראה שכעס שאול, ודבר בלשון קללה, שגם יהרגנו. שא"כ לא שייך למילף ממנו, דוודאי היה זה רק משום חביבותא דדוד, שסמך על הנס מצד משיחת שמואל לדוד, אף שמדינא אין לסמוך משום דשכיח היזקא, שלכן לא ילפי מקרא שני. ומתורץ לפ"ז קושית המהרש"א שהקשה על תירוץ התוס' אמאי לא נילף גם מקרא שני.

[ג]. ישוב מה שפסק הרמב"ם כרב, דחיוב תוכחה הוא עד הכאה, ולא כרבי יוחנן, דעד נזיפה

ויש מקום לפ"מ שביארתי, לתרץ מה שהרמב"ם פסק עד הכאה, שהוא כר"א נגד ר' יהושע, מצד שרב סובר כן. דוודאי בלא טעם יש למילף גם מקרא שני, כדהקשה המהרש"א, ורק משום דא"א למילף, דהוא נגד הכלל דעל כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג. לכן אדרבה מאחר שמסתבר שגם יהונתן לא היה סומך על הנס, דלא עדיף משמואל הנביא בשליחותיה דהקב"ה, שלא סמך על הנס, ובמעשה זו גופא דהמלכת דוד, משום דשכיחא היזקא (פסחים ח' ע"ב). אלא שהיה ברור ליהונתן שאביו אף בשעת כעסו עליו לא היה מטיל החנית עליו להרגו, אף כשלא יקבל דבריו. אלא שייך רק לחוש שיטיל עליו באופן הכאה בעלמא, ודייקי כן הקראי כדלעיל. וממילא יש למילף גם מקרא השני, דמאחר דאין בזה סכנה, יש וודאי למילף לכו"ע, שגם בשביל מצוות תוכחה יש לקיים המצוה עד שיכהו. ואף שסברא בעלמא איכא, לר' יהושע ושמואל דסובר כוותיה, דכיוון דכבר נזף וקצף עליו וקללהו, וודאי לא יקבל התוכחה ממנו. ומצד מצוות התוכחה, משמע שאם היה ברור ממש שלא יקבל, לא היה חייב להוכיח, אף בדאורייתא. סוף סוף מוכרחין לומר שאין זה ברור מזה שקצף וקלל שלא יקבל, כיוון שאומר לו דברי טעם. כהא דאמר יהונתן תשובה על דברי אביו שאמר כי בן מות הוא, למה יומת מה עשה (שם כ' ל"ב). ולכן הוא חייב להוכיח, אף שאיכא חשש שיכהו בכעסו, כיוון שסכנה ליכא בזה. ומאחר שליכא הכרח שלא למילף מקרא שני, יש לנו למילף ממנו. שלכן הכריע הרמב"ם לפסוק כרב שהלכה כמותו באיסורי, אף שהוא כר"א נגד ר' יהושע. דלבד דבתר אמוראי יש לן למיזל בפסקא דהלכתא, הא איכא עוד הרבה דברים שנפסק כר"א. עיין בנדה דף ח' ע"א דרק בטהרות אר"י אמר שמואל הלכה כר"א בארבע, אבל בשאר דברים איכא טובא. וכ"ש שלרב שלא שמענו ממנו אפילו בטהרות איך הוא סובר, אך מחמת שלא מצינו שחולק על שמואל, יש לנו לומר שגם הוא סובר כן, דוודאי שייך שיסבור דבשאר דברים איכא טובא. ולכן לא קשה כלום ממה שסובר רב כר"א בחיוב תוכחה, דהוא עד הכאה.

אבל לעניין למיפסק כר' יוחנן, דהוא כבן עזאי, מספקא ליה להכ"מ דשמא לא ידע ר' יוחנן כלל מברייתא זו. דהא משמע מלשון הגמ' דרב ושמואל ור' יוחנן פליגי מצד עצמן בזה, שא"כ אפשר דלא ידעי כלל מהברייתא. דא"כ מכיוון שבן עזאי הוא תלמיד של ר"א ור' יהושע, שאין לפסוק הלכה כמותו נגד רבותיו, אין לפסוק כר' יוחנן בזה, דהא אדרבה הוא מופרך מהא דר"א ור' יהושע לא סברי כן. וכדאקשי בכל הש"ס מתנאי על אמוראי, אף על ר' יוחנן שהלכה כמותו, משום דכשלא ידעי האמוראי מהתנאים דפליגי עלייהו מקשינן. והוא משום דמסתמא לא נימא דיפלגו על התנאים, ומבטלין דבריהם כשאיכא תנאי במתני' וברייתא. אבל כשידעי האמוראי מהתנאים דפליגי, ומ"מ אמרו שאין הלכה כמותם, אז הלכה כהאמוראי, דאינהו הם הפוסקין הלכתא בכל הש"ס. וזהו טעם הכ"מ אליבא דהרמב"ם, ולא קשה עליו קושית הלח"מ.

[ד]. ביאור שאף למה שפסק הרמב"ם, אין חיוב תוכחה במקום הפסד ממון

אבל אף להרמב"ם שפוסק עד הכאה כרב, מסתבר שאין עליו חיוב כשחושש שיצא מזה ביטול השותפות, כשהוא צריך להשותפות, שנמצא שהוא לו הפסד ממון. שבזה לא פליגי, דהפסד ממון מסתבר שגרע לאינשי מחשש הכאה בעלמא בלא עשיית חבלה. דהפסד ממון הא נחשב נסיון, והוצרך קרא דבכל מאודך אף אחר שכתוב בכל נפשך, בשביל זה שממונו חביב עליו יותר מגופו, כדאמר רבי אליעזר בברייתא בברכות ס"א ע"ב. אבל על הכאות בעלמא לא הוצרך לקרא. ואף שלא נאמר קרא גם על הכאות גדולות דחבלה, אף שאמר רב אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא כדאיתא בכתובות דף ל"ג ע"ב, והיה צריך להשמיענו שאסור לעבוד ע"ז אף כשמכין אותו הכאות גדולות ביותר, כדהביאו התוס' מר"ע דהיו מסרקין אותו במסרקות ברזל, הוא משום דג"ז הוא בכלל בכל נפשך. אבל אם לא היה כתוב בכל מאודך, היינו מחלקין, דבכל נפשך אף שהוא נאמר סתם, הוא דווקא שלא ביסורין גדולים, כהא דהיינו ממעטין ממון למי שהוא חביב לו יותר, דהא וודאי אינו חביב לו יותר מלסבול יסורין גדולים. וכיוון שנכתב בכל מאודך, שאף למי שחביב עליו ממונו יותר מגופו, אסור לעבור, אין לדחוק בקרא דכל נפשך. אלא שהוא כפשוטו, שאף בכל אופן נטילת נפשו אף ביסורין גדולין, נמי אסור לעבור על איסור ע"ז. שלכן כיוון שבשביל חשש הכאה בעלמא פטור מלהוכיח, אף לרב שפסק הרמב"ם כוותיה, כ"ש שפטור מלהוכיח כשיש לו לחשוש להפסד ממונו. ועיין במחה"ש סימן תר"ח ס"ק ג' בשם מהרי"ו שמשמע שלכו"ע אף להסוברים עד הכאה, אין חייב להוציא ממונו, והוא לכאורה כדכתבתי.

[ה]. איך יתנהג כשיש לחוש שיחשדוהו שהוא גרוע במידותיו מחמת שהוא שומר תורה

ומש"כ נכדי יקירי טעם להתיר ליתן לשותפו לאכול ולשתות, משום שאם לא יתן יש לחוש לחילול השם, שיאמר שאלו שהם שומרי תורה הם גרועים במדותיהם ובהנהגותיהם, שאין להם אפילו דרכי נימוסים ודרך ארץ. ולא יבין שמה שלא נותן לו, הוא משום שאסור לפניו לגרום שגם אחרים יעברו על איסורין. שזה שיחשוב על שומרי תורה, הוא חטא יותר גרוע, שזה שייך שיגרום שייעשה שונא לשומרי תורה ולמבקש רעתם. ולא יאמין לו מה שיאמר דהוא משום דאיכא חיוב גם לראות שגם אחרים שהן יהודים ישמרו דיני התורה. שהוא דלא כנימוסי מדינתנו בארה"ב דאמעריקא, אשר כל ישראל שומרי תורה מתפללין להשי"ת ביותר על שלומה מלשאר מדינות, בזה שהעמידו החוק שכל אחד ואחד חפשי בדיעותיו בעניני אמונה (עי' דרש משה ח"א, ועידות ואסיפות דרוש י' עמוד תט"ו).

הנה אם הוא לאיש כזה שאינו יודע לחלק בין כפיות אומה על אנשי אומה אחרת, להנהגת אחד בביתו עם אחרים מאנשי אומתו, וכן אף לאלו שיאמרו שמה שלא יתן להן לאכול ולשתות, הוא מצד מידותיו הרעים, צריך מתחילה להראות שהוא בעל נימוסים ודרך ארץ. והוא כשלא מפורסם זה לעלמא, מחמת שלא היו לו עסקים עם אלו שליכא טעם מצד דיני התורה שלא להאכילם, כגון עם שומרי תורה, וכן לא היו לו עסקים עם נכרים שאינם בדיני תורה, יצטרך בפעם הראשון להעמיד לפניו אוכלין ומשקין, כפי הנימוס והדרך ארץ להתנהג עם שותפיו וידידיו. רק יאמר לו שצריך לברך, ולפת צריך גם ליטול ידיו, וכשלא ירצה יניחהו. אבל כיוון שכבר הראה לו שהוא בעל נימוסין ודרך ארץ, כשיבוא אצלו פעם שני יאמר לו מתחילה, שאינו יכול ליתן לו, מאחר שהוא ג"כ יהודי החייב במצוות כשלא יברך ולא יטול ידיו לפת.

[ו]. אם יש מעלה במה שאפיקורס יברך, ואם צריך לומר לו לברך

אך צריך לידע באם שותפו שאינו שומר תורה, הוא מצד כפירתו בעיקרי האמונה, שביארתי בתשובה באג"מ ח"ב דאו"ח סימן נ', שברכה שאמר אפיקורס אינה בחשיבות ברכה כלל להרמב"ם פ"ו מיסוה"ת ה"ח. שכתב שם, דאפיקורס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, כיוון שאינו מאמין בקדושת השם, הוא ככתב סתם תיבות בעלמא, שלא שייך שיתקדשו, וליכא איסור מלשורפן, שלכן בשביל שלא להניח שם להם ומעשיהם חייבו לשרוף. שלכן גם כשמזכיר בפיו את השם, נמי הוא כדברים בעלמא. ונמצא שברכה שאמר אפיקורס אינה בחשיבות ברכה, דהוא כברכה בלא הזכרת שם ומלכות, עיי"ש ובסימן נ"א. וגם כתבתי, שפשוט שאף שלרש"י אין הכרח שיסבור כן, נמי אין לנו לעשות מחלוקת במה שלא מצינו בפירוש, ויש לנו להורות למעשה שברכת אפיקורס אינה ברכה. שא"כ נמצא שאף כשישמע לו ויברך, הוא כבלא ברכה. וליכא תקנה ליתן לו אוכלין ומשקין, אלא רק אם עי"ז שלא יתן יתבטל השותפות ויהי לו הפסד, יהיה מותר, כדלעיל.

אבל מ"מ מסתבר שמותר לו שיברך, דהא אפשר שיעשה אדעתא דידיה שמצווהו לברך להשי"ת. ואף שהוא גדול, שעביד אדעתא דנפשיה, דהא פרש"י בגיטין ריש דף כ"ג, על הא עכו"ם לדעתיה דנפשיה עבד, דהא גדול הוא ויש בו דעת, ואע"פ שזה גם אומר לו כן, שמא הוא גמר בלבו לשם אחר. שא"כ הוא אף בישראל, שעשה מה שא"ל ישראל אחר, שעביד אדעתא דנפשיה, כשליכא ענין שליחות. מ"מ הא אפשר גם שעושה אדעתא דמצווה, דהא פי' רק שמא הוא גמר בלבו לשם אחר, ואי אפשר להכשיר הגט מספק, ומשמע שגם אפשר שיעשה אדעתא דהמצווהו. ולכן צריך לומר לו שיברך, שאם ישמע ויברך הרי אפשר שיעשה על דעתו, ויברך להשי"ת כפי שאומר לו. ואף שידוע לן שהוא כופר, הא אפשר שחוזר בו עתה כששומע לו ומברך להשי"ת. שאין הכרח למי שהיה כופר, דלא ישתנה דעתו באיזו שעה, ויאמין כפי האמת. ואף כשראינהו אח"כ שעדיין הוא רשע, ג"כ יש לומר דבאותה שעה שבירך היה לבו לשמים ואח"כ חזר לסורו. דכן הוא משמע בקידושין דף מ"ט ע"ב, דבאומר ע"מ שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו. ומשמע, שאף שראינהו אח"כ שעדיין הוא רשע, נמי מקודשת, דאפשר דאחר שקידשה חזר לסורו. שלכן גם בזה ששמע לו ובירך, אפשר שיעשה על דעתו ויברך להשי"ת כמו שאומר לו, משום שהרהר אז תשובה. ואף שיראהו אחר ימים, ואף רק אחר שעה מועטת, שעדיין הוא כופר, אפשר שחזר לסורו. ולכן צריך שיאמר לו שיברך, דאפשר שיברך לשמים באותה שעה.

[ז]. האכלת מי שביתו בעיר אם נחשבת כלפני עיוור, או שהיא כחד עברא דנהרא, ואם מה שמאכילו בחינם מחשיב האכלה זו לאיסור

ומש"כ נכדי יקירי שאם ביתו בתוך העיר, הוא נחשב כחד עברא. הנה שייך זה רק על הסעודה הגדולה, שאינו אוכל אותה אלא פעם אחת בצהריים, וכשיאכל כאן לא יאכל בביתו. אבל לא שייך זה על משקין ומיני מתיקה, שאוכלין ושותין אפילו הרבה פעמים, אף כשאינו רעב ואינו זמן אכילה, שאף שיאכל כאן יאכל בביתו.

ובדבר שאף סעודה הגדולה שוודאי יאכל בביתו, הא בביתו יעלה לו במעות, וכאן כשיתן לו שותפו יאכל בחינם, שכתב נכדי יקירי שכיוון שברור שיקנה כשלא יאכל כאן, אולי הוא כחד עברא. וכן בנזיר כשברור שילך ויקנה יין מחנות הסמוך, הוא כחד עברא, ולא יהיה איסור דלפני עיוור כשיתן לו, אף שהוא בחינם. הנה נלע"ד דבטירחא דווקא וודאי תלוי במדריגת כל אחד. דאף כשהוא בחד עברא דנהרא, אם הנזיר זקן או חלש שקשה לפניו להשיג היין, אפילו כשהוא בחד עברא איכא איסורא דלפני עיוור. ורק כשהנזיר הוא צעיר בימים ובריא, ליכא איסור דלפני עיוור, מאחר שהטירחא לא נחשב לו כלום להמנע מלעבור על האיסור בשביל הטירחא. אבל לגבי ממון, דאיכא עניים שלא יעברו על האיסור כשיצטרכו לקנות בכסף, ואף בעשירים אירע להם שלא היה להן מעות בכיסם לקנות תיכף, שאז וודאי איכא לפני עיוור כשיתן לו בחינם, אין לחלק למעשה, דלא ניתן לשיעורים. ועובר אלפני עיוור כשיתן לו בחינם היין האסור לו לשתות.

אבל פשוט שלא שייך זה בסעודה הקבועה שיאכל בכל יום, כשליכא נידון לעניין אכילת איסורים, אלא לעניין מצוות נטילת ידיים וברכה. שאף העני הרי יצטרך נט"י וברכה על סעודתו, אף שהוא רק בפת וקטנית. דאין חילוק לענין נט"י וברכה בין סעודת עני לסעודת עשיר, ובין סעודת מקמץ באכילתו לסעודת מרבה בהוצאת אכילתו. וסעודה קבועה שניה הרי לא יאכל. שלכן מדינא איכא חילוק מצד נט"י וברכה, שאם ביתו לא רחוק משם, דכשלא יאכל אצלו יאכל בביתו, ששם וודאי לא יטול ידיו ולא יברך, ליכא איסורא דלפני עיוור. וכשלא יצטרך ליתן לו, אלא רק ליתן לו רשות כדרך כל השותפין, ליכא עליו אף איסורא דמסייע בעלמא. וכשיש לו חשש הפסד ממון מותרין אף להגיש לו כדלעיל. (לכאורה צ"ע, לעיל באות א' התבאר שליתן לו רשות ליקח, שהאיסור רק מדין תוכחה, מותר כשחושש להפסד ממון. אבל לא נתבאר שמותר להגיש לו, שאז עובר באיסור מסייע. אבל באמת לעיל היה החילוק בין נותן רשות ליקח, לבין מגיש לו אוכל, מצד איסור לפני עיוור דאורייתא, וכאן הנידון הוא איסור מסייע דרבנן. ועיין בדברות משה שבת חלק א' סימן ב' ענף ה' שעניין איסור מסייע, לפי מה שיבואר באיסור לפני עיוור להלן באות ט', הוא מצד הרצון שיש למסייע בעבירה שעובר חבירו, והסיוע הוא עשיית מעשה לרצון הזה, שלכן נאסר מדרבנן. ולפי זה י"ל שכאשר עושה את מעשה הסיוע לא מחמת רצון לעבירה, אלא רק מצד שאינו רוצה להפסיד ממונו, יתכן שאין כאן איסור מסייע כלל ועיקר. עוד י"ל כפי שהיה אומר מרן זצוק"ל פעמים רבות על - פה, שאפשר לסמוך על שיטת הש"ך יו"ד סימן קנ"א ס"ק ו', ונתבארו דבריו בדגול מרבבה שם, שבמזיד לעבור את העבירה אין איסור מסייע. אבל עיין להלן אות ט' אם אפשר להחשיב תינוק שנשבה למזיד לעניין זה, עפ"י מה שנתבאר בדברות משה שם ענף ו', ועיין עוד בזה להלן סימן כ"ח אות כ"ב).

[ח]. בהא דאכילה בלא ברכה היא בגדר איסור, ואם הוא דאורייתא או דרבנן, ולכן שייך בהאכלת מי שאינו מברך דין לפני עיוור

ומה שהקשה נכדי יקירי, דמאחר שנותן לו מאכלי היתר מה נוגע לו מה שהאוכל לא יעשה נט"י וברכה המוטל רק עליו, ומפורש בש"ע או"ח סימן קס"ט סעיף ב' לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך. הנה בעצם הא איכא איסורא, דהא בברכות דף ל"ה ע"א, מסיק בטעם חיוב הברכה אף על דבר דלאו בר נטיעה, שאין למילף מקראי, דסברא הוא, אסור לו לאדם שיהנה מהעולם הזה בלא ברכה. וכן מביא גם מברייתא, ומסיק בברייתא וכל הנהנה מהעוה"ז בלא ברכה מעל.

ולר' יהודה אמר שמואל, ולר' לוי, דדרשו זה מקראי, היה שייך לומר שהוא גם מדאורייתא. דאף שדרשו זה מקראי דדברי קבלה, ג"כ היה שייך לומר שהוא מדאורייתא. דהרי הלימוד מקרא שנאמר בתהילים לה' הארץ ומלואה הוא רק גילוי מלתא וידיעה בעלמא, שהקרא אומר שכל מה שנמצא בעוה"ז הוא של שמיים כלשון הקרא שרק זה נאמר בו, וממילא מובן לנו שיש מעילה בלא ברכה שתיקנו חז"ל, שהוא הפדיון, שנעשה בזה חולין והיתר הנאה לאינשי. וניחא מטעם זה מה שהתוס' בברכות שם ד"ה לפניו, הוצרכו להביא ראיה דברכה לפניו הוא רק מדרבנן, והביאו ממתניתין דפ' מי שמתו. ולא הוכיחו שהוא מטעם שהקראי על זה שהביאו רב יהודה אמר שמואל, ור' לוי, הם רק מדברי קבלה. ואין לומר דבאמת איכא איסורא דאורייתא באכילה בלא ברכה מטעם מעילה, ורק על ז' המינים שאיכא קרא אברכה לאחריו, והק"ו הוא שיברך גם אלפניו, הוצרכו התוס' להביא ממתני' דמי שמתו. דעלייהו נימא שליכא הסברא דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, מאחר שמברך לאחריהם, ורק בדבר דלאו בר נטיעה דליכא ברכה לאחריו מה"ת הויא הברכה דלפניו מדאורייתא מצד הסברא. שהרי אם נימא כן ימצא שלעניין ברכה דלפניו, יהיו חמורים כל המינים דלאו בר נטיעה מפת ומז' המינים, שלא מצינו מי שיסבור כן.

ואדרבה בתר"י (ד"ה קדש הלולים) מפורש להיפוך, שכתבו שם, ואין זה אלא אסמכתא, דוודאי מה"ת אפילו ז' המינין שטעונין ברכה לאחריהם מה"ת אינם טעונים ברכה מה"ת לפניהם, אלא מדרבנן. ולא מסתבר לומר שהתוס' פליגי ע"ז, שמשמע מכל הפוסקים והמפרשים שכל ברכות הנהנים, לבד מברהמ"ז על הפת ומעין שבע על יין, ואפשר גם על כל שבעת המינים, הוא מדרבנן. וגם הוא כמפורש בתוס' דף י"ב ע"א ד"ה לא, שכל הברכות דלפניו הוא רק מדרבנן. שהביאו דהרי"ף פסק בהבעיא דקא נקט כסא דשכרא ופתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא, לקולא דיצא, משום דברכה הוא רק מדרבנן. והר"י אומר לחומרא, דצריך לברך פעם אחרת. משמע שאף שגם הוא סובר כהרי"ף דהברכה הוא רק מדרבנן, דהא לא כתבו דהר"י היה אומר דברכה לפניו על השכרא הוא מה"ת, דלכן פסק לחומרא. דהוא משום דע"ז ליכא מחלוקת כלל, דלכו"ע הוא רק מדרבנן. ומטעם זה הקשה המג"א סימן ר"ט סק"ג עליו בפשיטות, דהא ספק ברכות להקל, משום שחיוב ברכה הוא מדרבנן, דלכן מסיק ובבהמ"ז לכו"ע צריך לחזור, כיון שהוא דאורייתא. ועיין בגהש"ס דהביא רעק"א מה שמתרץ ע"ז המהרש"א בפסחים תירוץ נכון על זה. עכ"פ חזינן דגם התוס' פשיטא להו דכל ברכות דנהינין דלפניו הוא רק מדרבנן.

עכ"פ איכא איסורא דמעילה מדרבנן לאכול בלא ברכה. ולאכול פת בלא נטילת ידים הוא וודאי עניין איסורא מדרבנן. כמפורש בחולין דף ק"ו ע"א, דא"ר אידי בר אבין א"ר יצחק בר אשיאן, מפני סרך תרומה, ועוד משום מצווה, ואיכא אסמכתא אקרא. ועיין ברש"י שם ד"ה רבא, שכתב דאורייתא היא מצווה כר"א בן ערך, אבל מסיק גם רש"י אחר זה בד"ה אלא, דאסמכתא בעלמא הוא. ואולי כוונתו דמתחילה פי' דברי רבא לפי מה שהיה סבור תחילה במאי מצווה, שאביי אמר מצווה לשמוע דברי חכמים, ורבא אמר מצווה לשמוע דברי ר"א בן ערך, שאמר על הקרא דוידיו לא שטף, מכאן סמכו חכמים לנט"י מה"ת, שרבא פליג על אביי וסובר דהוא מדאורייתא. אבל אחר כך הוקשה לרבא שאינו רואה שום משמעות בקרא, משום דהא איירי בזב. ורק משום דכתיב וידיו לא שטף במים לאשמעינן דיני הטבילה, דבעינן שיהא במים כל דאבראי דומיא דידיו, ולא נקט אבר אחר להשמיענו זה, שאין זה דיוק גדול, דהא מצוי יותר שטיפת מים בהידיים, איכא בזה אסמכתא לנט"י לאכילה גם לטהורים גמורים. אבל לא שייך למידרש מזה דרשה גמורה שיהא זה מדאורייתא. שלכן פי' רש"י רק אחר דברי רבא לר"נ, דאסמכתא בעלמא הוא. ואולי מפרש רש"י שר"נ אמר לו זה, דרק אסמכתא בעלמא הוא, כיוון שבעצם ליכא משמעות.

ואולי ניחא לשון רבא, דמפרש ועוד משום מצווה, דהוא לשמוע דברי ר"א בן ערך. דלכאורה אם ר"א בן ערך הוא יחיד, ליכא שום מצווה לעשות כמותו, מאחר דהלכה כרבים. כבכל מחלוקת כשפליגי יחיד ורבים, שליכא שום מצווה, ואף לא מדת חסידות, להחמיר כיחיד. אבל הוא משום דהיה סבור רבא שלר"א בן ערך הוא מדאורייתא, לכן פי' הא דאר"א בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן נט"י לחולין משום סרך תרומה ועוד משום מצווה, הוא שאמרי שאף שהוא טעם דמפני סרך תרומה, איכא חומרא ביותר שיחמירו להצריך נט"י בכל מקום, אף שלא שייך שיהיה שם תרומה. דהוא גם בחו"ל, וגם לעולם, אף אחר הגלות, שכמעט כל ישראל הם בחו"ל, ורק אנשים מועטים היו בא"י, וגם א"א לפי המציאות קודם ביאת המשיח שיהיו שם הרבה. וגם אף אחר שליכא טהורים, שאף כהנים לא שייך שיאכלו בתרומה. לכן הוסיפו, שמ"מ החמירו לתקן אף לאכילת חולין, מאחר דלר"א בן ערך הוא מדאורייתא. אבל אח"כ הוקשה לו לרבא על דליכא משמעות בקרא. וא"ל ר"נ שאיכא קצת משמעות, שא"א לומר שהוא לדרשא ממש אלא לאסמכתא. וא"כ אפשר שחזר בו רבא לאביי, שמה שהוסיפו ועוד משום המצווה, לשמוע דברי חכמים, הוא משום נקיות. ואולי גם בשביל אסמכתא על הקרא, שייך לתקן יותר לרבא.

[ט]. אם יש איסור לפני עיוור בנתינה לאדם שנחשב כאנוס מחמת שהוא כתינוק שנשבה לבין הנכרים

ומש"כ נכדי יקירי שברגיל שלא ליטול ידיו ולא לברך, הוא כמו אנוס מצד שאינו יודע. הנה אף בתינוק שנשבה בין הנכרים, מפורש בשבת דף ס"ח ע"א דחייב חטאת, שא"כ הרי אין זה נחשב כאנוס. אך אפשר שלענין לפני עיוור ליכא איסור אף באנוס כזה. אף שלכאורה הא פשוט דאיכא איסור לאדם לאנוס לאחד לעבור איזה איסור, אף שהאנוס יהיה רשאי לעבור מדין אונס רחמנא פטריה, שגם הותר לכתחילה. הרי משמע דכיוון שהוא מעשה איסור, איכא לפני עיוור אף דלא עשה העובר שום עבירה בזה, מאחר שבעצם הוא מעשה איסור. וזה שפשוט שבאחד שהוא אנוס מעכו"ם לעבור על האיסור, באופן שהוא מותר לעבור, יהיה מותר לעזרו, הוא רק מטעם הצלה מדין פיקוח נפש, כמו שמותרין כל אדם לחלל שבת לצורך חולה שיש בו סכנה. אבל אולי הוא דווקא משום שידוע להו שעושין מעשה איסור, אבל הכא שהעובר אינו יודע שעושה מעשה איסור ליכא בזה לפני עיוור.

אבל הא ביארתי בחידושי (דברות משה שבת חלק א' סימן ב' ענף ב' והלאה עיי"ש) וכתבתי זה גם באג"מ יו"ד ח"א סימן ג', דאין איסור לפני עיוור במכשיל בחטא, מגדרי איסורין שבין אדם לחברו, כמו במשים מכשול לפני עיוור. אף שהמשים מכשול וודאי עובר בלפני עיוור, דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכן הנותן עצה רעה עובר בלפני עיוור, כמפורש ברש"י בפירוש החומש (ויקרא י"ט י"ד). דאם היה המכשיל בחטא מעבירות שבין אדם לחברו, לא היה עובר המכשיל עכו"ם בחטא. כמו שאינו עובר הנותן עצה רעה לעכו"ם, כעובדות דב"ק דף קי"ג ע"ב, בטעות עכו"ם שהיו ע"י עצה רעה. אלא צריך לומר דיש שני עניינים בלאו דלפני עיוור. המכשיל בגוף הוא מעניין בין אדם לחברו, והמכשיל באיסור הוא עניין בין אדם למקום, שאסור לעשות מכשול דחטא בעולם. והבאתי ראיה ממה שריבית דרבנן הוא רק איסור דרבנן, ולא נאסר ממילא גם מדאורייתא מצד איסור לאו דלפני עיוור, דהוא מן הלאוים דאיכא בריבית. דמה לנו מכשילו באיסור גדול, ומה לנו מכשילו מאיסור קטן, הא עכ"פ הוא מכשול, כמו שאין חילוק במכשיל את הגוף, בין אבן קטן לאבן גדול, עיי"ש. ולפי זה שייך לפני עיוור וודאי גם בנותן למי שנשבה בין הנכרים, שאינו יודע כלל שאיכא איסורים, מאחר דהוא עשה שיעשה האיסור בזה שנתן לו כשלא היה נוטל מעצמו, ואיסורא דמסייע אפשר איכא בכל אופן.

אבל יש גם לחלק, דאולי כשאחד יעשה איסור בלא ידיעה שאסור, ליכא לפני עיוור. ולא דמי להא דאיכא לפני עיוור במכשיל לעכו"ם. משום דעכו"ם שברור שהיה עובר אף כשהיה יודע שמדין תורה הוא אסור, נחשב כעושה במזיד, מאחר שאינו חושש לאיסורי התורה. ומטעם זה הוא מה שלעכו"ם נחשבו שגגות כזדונות כדאיתא בקידושין דף ל"ח (כוונת מרן היתה כנראה לדף ל"ט ע"ב למה שהובא בתוספות ד"ה מחשבה, שבגוי מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה. והטעם הוא על פי מה שאמר עולא שם מ' ע"א דבעבר ושנה הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה, ופירש"י שאין חזרתו לשם שמים אלא שלא הוצרך לה כדרב הונא דאמר נעשית לו כהיתר, ועיין דברות משה קידושין סימן נ' סוף הערה ס"ט. וכן הוא בגוי שאינו חושש לאיסורי תורה. ומה שגוי מתחייב על השוגג, הוא במכות ט' ע"א רש"י ד"ה לפיכך). אבל ישראל שנשבה בין העכו"ם כשהיה תינוק, שאילו היה יודע שאסור אפשר לא היה עושה, שלכן כשעובר בלא ידיעת האיסור הוא בדין שוגג, אפשר שנחשב גם אנוס לעניין שליכא איסור לפני עיוור. וזהו אולי טעם המשנה ברורה סימן קס"ט סקי"א שהבאת, והוא מהפמ"ג בא"א סק"ו, שדווקא אם מתוך רשעותו לא יברך הוא דאסור ליתן לו, אבל אם מתוך אונסו שאינו יכול לברך, לא נפקע מצוות צדקה בשביל זה. אף שוודאי אסור ליתן אף לעני דבר איסור, אפילו דרבנן, ואפילו בדמאי שקילא סברי ב"ש שאין מאכילין את העניים דמאי (שבת דף קכ"ז ע"ב) אלא הוא משום דסובר דלאו דלפני עיוור עכ"פ ליכא באנוס, ואף שאינו אנוס גמור. שלכן שייך לומר שגם אנוס מחמת רגילות דחסרון ידיעה, נמי ליכא לפני עיוור, ואין למנוע מליתן לו כשהוא לצורך. והיינו אף שאינו למצות צדקה, אלא לקרבו בעלמא, מצד זה שאפשר שיוכל להשפיע עליו, שיהיה שומר תורה ומצוות במשך זמן. וגם מסתבר שהוא עדיף ממצוות צדקה שהתיר המשנה ברורה, מאחר שמזה אפשר לקרבו לאמונה בה' ובתורתו ולקיום המצוות.

אבל יש טעם גדול לומר דאיכא לפני עיוור אף באנוס כזה דתינוק שנשבה. שיותר מסתבר כן, לפי מה שכתבתי שאיסור לפני עיוור במכשיל בחטא הוא עניין שבין אדם למקום. ולכן מאחר שגם בלא ידיעה להעובר שאסור, הוא נמי עבירה על האיסור, כדחזינן שחייב חטאת אף כשהיה תינוק נשבה בין העכו"ם, לא נחלק איסור לפני עיוור אף לעניין זה, ולא נתיר ליתן למי שלא יטול ידיו ולא יברך, אף למצוות צדקה, דלא כהמשנה ברורה. אלא נימא כהט"ז סק"ג דדוקא באינו יודע שלא יברך יתן לו, משום דאין ספק מוציא מידי וודאי חיוב צדקה, וגם המג"א סק"ו סובר כן. ועיין בפמ"ג דכתב זה שכתב המשנה ברורה משמו, אליבא דהב"ח שהביאו המג"א, דמחדש דאף הב"ח אינו מתיר אלא בע"ה שאינו יכול לברך, אבל אם היה מחמת רשעות, גם להב"ח לא יתן לו, ואולי גם הפמ"ג עצמו סובר כן. אבל להט"ז והמג"א, אף למי שלא יברך מחמת שהוא אינו יכול לברך אין ליתן לו, וא"כ אפשר יש לפסוק כוותייהו. עכ"פ לדינא אף שיש טעם לאיסור, שכן דעתי יותר נוטה, מ"מ הרוצה להקל כפי שמשמע שהכריע כן המשנה ברורה, יכול לסמוך עליו. כי הרי הוא מרן דדורות בתראי בהוראות דעניני אורח חיים.

[י]. ביאור הטעם לחילוק שכתבו הב"ח והמג"א בין נתינה לאחד שלא יטול ידיו, לבין נתינה לאחד שלא יברך, ואם ההיתר שכתבו הוא רק משום מצוות צדקה

אבל תמוה החילוק שכתבו הב"ח וביאר המג"א בין ליתן למי שיודע שלא יטול ידיו שאסור ליתן לו, לבין מי שלא יברך שמותר. דמש"כ המג"א דבנטילת ידיים אסור, דתיכף בשעה שנותן לידו כדי לאכול עובר משום לפני עיוור, אבל בברכה בשעה שנותן אינו עובר, ואם אח"כ לא יברך מה עלינו לעשות, אינו מובן. דהא גם על נטילת ידיים אינו עובר תיכף כשנתן לידו, אלא רק כשיאכל. ואם איירי דביקש העני ממנו שיתן לו פת לאכול תיכף, הרי גם על חיוב הברכה עובר תיכף. ועיין במחצה"ש שהוא מטעם שחיוב ברכת המזון הוא רק אחר שיאכל. וא"כ נצטרך לומר דאיירי רק כשנותן למי שמברך ברכה ראשונה, ורק ברכת המזון אינו מברך, מפני שהם ארבע ברכות ארוכות, והרבה אינשי אין יודעין לברך בעל פה, ומתעצלין ליקח סדור לברך מתוך הכתב. אבל א"כ לא הי"ל למג"א לסתום אלא לפרש דאיירי דווקא בכה"ג. וא"כ משמע שאף למי שלא יברך ברכה ראשונה נמי מתיר, שזה הא הוא באותו זמן דנטילת ידיים, שלכאורה לא שייך לחלק.

ואולי הוא משום דאיירי בעני שיודע בעה"ב שיאכל שם תיכף בביתו. שלעניין נטילת ידיים הא אין הצורך ליתן הפת עד אחר שיטול ידיו. וכמו שהוא דרך האינשי בביתם, אף לבני הבית, שנוטלין ידיהן ואח"כ נותנין להם לאכול. אכן אף כשנזדמן שנקל לבעה"ב ליתן לו תיכף הפת, אסור, אם לא ברור לו שיטול ידיו, וכ"ש כשיותר נוטה שלא יטול ידיו. אבל הברכה הא לא שייך קודם שנתנו לו הפת, אף כשאוכל תיכף בבית בעה"ב. ולכן לא שייך כלל לבעה"ב עניין ברכתו, אף כשנותן לו בביתו. אך רוצה לדון שבעה"ב יעכב מליתן לו, אף שהוא עני, מחמת שאפשר שלא יברך. בזה סובר הב"ח, דכיוון שהברכה שייך רק להעני האוכל בעצמו, הנה לא רק כשלא ברור שלא יברך, אלא אף ביודע שהוא ע"ה גמור שוודאי לא יברך, מחוייב ליתן לו מצד חיוב מצוות צדקה, שמחויבין אף לעבריינים לתיאבון, כ"ש לע"ה שהוא מחסרון ידיעה. ואף אם אינו מברך גם אחר שאמרו לו שצריך לברך, וגם יודע שת"ח ואף גם סתם אינשי מברכין, הרי אינו מחזיק זה לחיוב ממש. ואף אם יודע שהוא חיוב ממש לכל אדם, מורה היתר שזה מחמת שאינו יכול. ולכן מחוייבין ליתן לו צדקה בכל אופן, אף שיודע שלא יברך. אבל בעני שמחזיר על הפתחים, ונותנים לו פת שיאכל בביתו, אז צריך ליתן לו אף אם לא יטול ידיו, להב"ח, כיוון שמחוייבין להאכיל אף לעבריינים לתיאבון, כ"ש לאלו שאין מברכין מחמת שאין יכולין לברך ואין יודעין כראוי חומר החיוב דנט"י.

אבל משמע מלשון הב"ח שאם אינו לצדקה, דאינו עני, לא היה מתיר. אבל מכל מקום פשוט שאין בזה משום לפני עיוור אף למי שאינו עני, דאם היה לאו דלפני עיוור, לא היה מתיר אף בשביל מצות צדקה. ולכן אם הוא צריך ליתן לו גם מטעם אחר, כהא דבא אצלו שותף שלו, ויודע שלא ישמע לו ליטול ידיו ולברך, רשאי ליתן לו, אף שלא יטול ידיו ולא יברך. ולא רק כשנוגע ממש לפרנסה, אלא אף מצד נימוסים הנהוגים בין שותפין וסוחרים במדינה. ובזה אין חילוק בין רשע לאנוס, דאף אם לא ירצה מצד רשעותו רשאי. והטעם, דדווקא במתנה לעני שייך לחלק, דאם הוא מצד רשעותו ליכא עליו חיוב מדין צדקה, מאחר שהוא כמומר להכעיס לענין זה. וכיוון שפסק הפמ"ג ואחריו המשנה ברורה כהב"ח, יש לסמוך ע"ז וכפי שכתבתי. ונתבארו כל הענינים באופן נכון וברור.

והנני זקנך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה