אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין
סימן טז
בעניין שיעור פת שצריך המברך ליתן למסובין מן הפת שלפניו, ואיך ינהג בלילי פסחים, בעניין אמירת קידוש דליל הפסח מעומד או מיושב, ומי שמפסיק סעודתו מתי צריך לחזור ולברך
בע"ה ער"ח ניסן תשמ"ב. מע"כ נכדי היקר והאהוב לי הרה"ג מוהר"ר יעקב טענדלער שליט"א.
[א]. בשיעור הפת שבעל הבית צריך לבצוע מלחם משנה המונח רק לפניו, לעצמו ולמסובין, ובביאור דעת מהרי"ל בזה, שלעצמו בוצע כזית ולאחרים פחות מכזית.
הנה בחיוב לחם משנה, במצה בלילי פסח, כשאיכא רק אצל בעה"ב לבד, הא צריך אף בכל שבת ויו"ט לחלק מאלו החלות לכתחלה כשיעור כזית לכל אחד מהמסובין. עיין בש"ע סימן קס"ז סעיף א', דכתב הרמ"א, אבל בשבת, או שאוכל עם הרבה בני אדם, וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד כזית, מותר לבצוע כפי מה שצריך לו. והוא פירוש על הא שכתב המחבר, ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין, והוא לשון הרמב"ם פ"ז מברכות ה"ג, שהרמ"א סובר שהוא לא פחות מכזית, וכדכתב הלבוש בפירוש לשון פרוסה קטנה, שהוא פחות מכזית. והקשה במ"ב ס"ק ט"ו, מהא שכתב בד"מ אות ג', כדי שיגיע כזית או מעט פחות לכל המסובים. וכתב בשער הציון אות י"ג, דהוא משום דהב"י הביא בשם הרוקח שתי דעות לשיעור בציעה. וכוונתו שהביא למחלוקת אמוראי בירושלמי שיעור בציעה, אית דאמרי כזית, ואית דאמרי בפחות מכזית, ולא הכריע. נראה דרמ"א בהגה לשולחן ערוך, הכריע לפסוק דכשאיכא גם אינשי אחריני בסעודה, צריך ליתן לא פחות מכזית לכל אחד, דלא יתחזי כצר עין. ורק כשאוכל לבדו, סובר שהוא ספיקא לדינא, דמחלוקת האמוראי.
ועיינתי באליהו רבא ומשמע שג"כ מפרש כן להרמ"א, אך שמשמע לו ממהרי"ל להיפוך, דלעצמו בוצע לא פחות מכזית, וכשבוצע לאחרים הוא בפחות מכזית. ותמוה דאין שום טעם לזה. ואפשר לפרש גם לשון מהרי"ל בריש הלכות סעודה, וז"ל, ובירך המוציא, ובסיום הברכה כפפה מלמטה נגד מעלה עד תשבר, ואכל חצי זית, ונתן כן לכולם, דונתן כן לכולם, לא קאי על מה שאכל, אלא על מה שבצע. דהא הביא ממהרי"ל (ריש הלכות שבת) שעיקר בציעת המוציא הוא בכזית, ויאכל חציה. וע"ז מסיק בהלכות סעודה הנ"ל דנתן כן לכולם, היינו בכזית. אף שאפשר שהאחרים שנותן להם בכזית, יאכלו כל הכזית, לא היה חושש לזה. דרק לעצמו נהג שלא לאכול ממה שבצע כזית, רק חצי, אבל לאחרים לא חש אם יאכלו גם כל הכזית. דהא אף אם היה נותן, והיה אומר להם שלא יאכלו, אין לך צר עין גדול מזה, וכן סובר גם הרמ"א.
והמגן אברהם סק"ז מצריך בשביל הברכה דהמוציא לכתחילה כזית והובא במ"ב ס"ק ט"ו. ואף שהוא דלא כמהרי"ל שהקפיד דווקא לאכול חצי כזית, אף שבצע בכזית. וטעמו של המהרי"ל משום דליכא שיעור לברכת המוציא, שהיא ברכה ראשונה. שלכן יש טעם להקפיד לכתחילה שבשעת הברכה לא יאכל כזית, שלא יטעו לומר שצריך שיעור כזית גם לחייב בברכת המוציא, וכן לכל ברכה ראשונה דמיני מזונות ופירות. וזהו אולי טעם מהרי"ל אליבא דהאליהו רבא, דרק לעצמו היה בוצע כזית, כמאן דאמר בירושלמי דשיעור בציעה הוא כזית, והיה אוכל רק החצי. אבל לאחרים היה נותן רק חצי כזית, כדי שלא יטעו לומר דבעי דווקא כזית לברכת המוציא. ואף שהוא היה אוכל רק חצי מהכזית שלקח, אולי יש שלא הרגישו זה, וראו רק מה שבצע, שהיה כזית, ויחשבו שאכל כל הכזית. וחשש זה מטעות בדין, היה עדיף ליה מחשש שנראה כצר עין - שאין זה טעות ממש. דהכל יודעין שכיוון שזימנן לסעודתו, יתן להם כל שבעם, שהוא יותר הרבה. דאפילו לעני שבישראל הוא כג' וד' ביצים, עיין בכתובות דף ס"ד ע"ב, ובעירובין דף פ"ב ע"ב, ולסתם אינשי הוא הרבה יותר. וגם יתן להם עוד הרבה דברים בסעודה, שהם שווין הרבה יותר מפת, ויש שהם שווין כעשר וט"ו פעמים, ועוד יותר, נגד פת. שנמצא שבעצם אין זה שום חשש, רק שמתחזי בראיה בעלמא לצר עין, בידיעה ברורה לכל אחד שאינו כן. שלכן כיוון שאיכא אף חשש קטן שיטעה אחד בדין, כשיתנו כשיעור כזית, ויאמר דאין מברכין אף ברכת המוציא על פחות מכשיעור כזית, נתן לכל אחד בדווקא פחות מכזית. ומהרי"ל פליג על המגן אברהם שסובר דיש מעלה לענין חשיבות הברכה שיהיה דווקא בכזית, דהוא סובר בדווקא שלא נכון לעשות כן, אלא דווקא לאכול חצי זית, אף כשבוצע כזית, דהא הוא עצמו אף שבצע כזית לא אכל אלא חצי.
[ב]. בדברי היראים לעניין חיוב ברכת המזון מדרבנן בפחות מכזית, ובפחות מחצי כזית
ולהאליהו רבה הוקשה גם מה שאכל חצי ולא פחות. וניחא ליה בזה מה שראה בספר יראים (הוא ביראים שנדפס עם פי' תועפות ראם סימן רנ"ג) והכי איתא שם: ומנא לן דאיכא שיעורה דרבנן, ואתי דרבנן ומפיק דרבנן, כגון חצי זית שנהנה קצת. אבל פחות מחצי זית ולאו כלום הוא. ומסברא אני אומר וראיה אין לי דפחות מחצי כזית לאו כלום הוא. אבל בספרי יראים שלפנינו בסימן כ"ד, ליכא לשון זה, אלא פחות מכזית. דכתב שם, וכי מחייבינא מדרבנן, כגון חצי זית שנהנה ממנה קצת, אבל פחות מכזית לאו כלום הוא. וכן הובא היראים בלשון זה בהעמק שאלה להגאון הנצי"ב, בפרשת יתרו בשאילתא נ"א אות ט"ז. דכתב, ובספר יראים סימן כ"ד מסכים ג"כ שהוא מן התורה, היינו באכל כזית, ומפרש אח"כ בזה הלשון, וכי מחייבינא מדרבנן כגון חצי זית שנהנה ממנה קצת אבל פחות מכזית לאו כלום הוא. ואף שלכאורה אין לזה ביאור, דהא הוא סותר לתחילת דבריו שאיכא חיוב לחצי זית שנהנה ממנה, כתב בהעמק שאלה: וכמדומני שכוונתו שמאידך חצי זית נהנה גם כן, אלא שלא בלע, מש"ה חייב מדרבנן. והוא דוחק גדול. וגם בלא טעם, שבלא בליעה יצורף, אף שאפילו על הנאה דכמה זיתים אינו מברך בלא בליעה, וצ"ע. וכן מש"כ הגאון ר' אהרן וואלקין בספרו סביב ליראיו, דלר"מ שמחייב לברך גם על כזית לחוד, משום שלא מצריך שביעה, לא מצריך גם בליעה, וסגי אף רק כשכל אכילתו הייתה רק בהנאת גרון, ורק שלא מצטרפין כשאכל כן שני חצאי זיתים בלא בליעה זה אחר זה, משום דכבר כלה הנאת חצי זית הראשון, ולא חזי לאיצטרופי, לא נכון כלל. שבלא בליעה ליכא חיוב ברכת המזון, אפילו אם יאכל כן כל היום, ואפילו אם יהיו כמה זיתים ביחד בפיו. דבלא בליעה לא הוי בשם אכילה כלל. דלא עדיף שם אכילה הנאמר בחיוב עשה דברכת המזון, משם אכילה הנאמר באיסורין, דליכא חיוב מן התורה אלא בבליעה, ובלעס ולא בלע ליכא חיוב אף שנהנה בהלעיסה. ואם היה מציאות שיהנה בלעיסה ולא יבלע כלום, כגון שהיה דבר יבש, לא היה גם איסור מדאורייתא, משום דשם אכילה ליכא אלא על בליעה למעיים. וכ"ש ששם אכילה לחייב בעשה דברכת המזון הוא דווקא בבליעה לתוך מעיו ממש.
ובין החניכיים דאמר רב פפא בחולין דף ק"ג ע"ב דלר' יוחנן מצורף למה שבלע ממש מטעם דהרי נהנה גרונו בכזית, הוא משום דכן הוא דרך האכילה. ומסתבר דהוא רק במשהו לפי דרך רוב פעמים שנדבק בחיכו, אבל לא כשנזדמן שנדבק בין החניכיים יותר מהרגילות, שנמצא שאין זה מחמת דרך האכילה, שלכן כיון שלא ירד להמעיים ממש לא שייך שיתחשב מהאכילה. והא דאכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו שמסיק רבי אסי שג"כ חייב, אף שבתוך מעיו אין שם אלא חצי זית אחד, מטעם דהרי נהנה גרונו בכזית, נמי הא בעצם הייתה בליעה על שני חצאי זיתים, דהוא זית שלם. אבל הנידון הוא משום דמה ששייך לחייב על שני חצאים נפרדים הוא מדין הצירוף, שיש מקום לומר שלא שייך להצטרף חצי זית האחרון כיון שכבר ליכא שם חצי זית הראשון, ואין למי להצטרף. ופשיטא היה להו דאם אכל כזית שלם, ואף כשהיו שני חצאי זיתים, ובלעו בבת אחת שחייב אפילו כשהקיאו תיכף ולא נשאר כלום במעיים, מאחר דעכ"פ בלע. וגם אם בלע החצי זית השני בתוך כדי דיבור לבליעת החצי זית הראשון מסתבר דלא יסתלק האיסור שכבר עבר בבליעתו. אבל כיוון שהיה רק חצי זית, שלא חייב עליו אלא דווקא כשאכל עוד חצי זית מאותו האיסור ויצורף להחצי זית שכבר אכל, שלאחר שכבר הקיא את חצי זית איסור הראשון הרי ליכא למה להצטרף, שלכן היה מקום לפוטרו. והוצרך ר' אסי א"ר יוחנן לאשמועינן שמ"מ מצטרף, דלא נחשב אכילת חצי זית הראשון כלא היה כלל, מאחר שנשאר להאוכל הרגשת הנאתו בגרונו, שעניין הנאת גרונו נמי הוא ממעשה האכילה, ושייך שיצטרפו. אבל החיוב יהיה דווקא בבלע חצי זית הראשון ובלע ג"כ חצי זית השני, דהא קאמר וחזר ואכל חצי זית אחר. ובלשון רבי אלעזר, אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו, שאכילה הוא דווקא בבליעה ממש. ולשון הרי נהנה שאמר רב אסי, אמרו רק לעניין צירוף חצי זית הראשון, שאין להחשיבו כלא היה כיון שהקיאו, מאחר דזה שנהנה גרונו איכא, ושייך שיצטרף.
[ג]. ביאור הטעם שמהרי"ל בצע לעצמו כזית ואכל חציו, על פי דברי היראים
עכ"פ גירסא זו שלפנינו בספר יראים תמוה מאד, והוא בלא ביאור. ולכן כיוון שמצינו שבספר היראים שהיה לפני האליהו רבא הייתה הגירסא אבל פחות מחצי זית לאו כלום הוא, מסתבר שכן היא הגרסא האמיתית. ואיכא ראיה דעכ"פ איכא עדיפות בחצי זית מבפחות. שלכן שייך לפרש הא דמהרי"ל בצע לעצמו כזית ואכל חציו שהוא מטעם היראים, דפחות מחצי זית לאו כלום הוא. אבל אין כוונתו שסובר ממש כהיראים, דעל חצי זית מברכין ברכת המזון מדרבנן. דהא כיוון דמדאורייתא אף בכביצה לא מיחייב, אלא בשביעה ממש כל אחד וכל פעם לפי מה שנשבע ממש, ובהכרח שרק מדרבנן חייבו לרבי מאיר על חשיבות שם אכילה, שהוא בכזית. כמפורש בגמ' בברכות דף כ' ע"ב דדרש ר' עוירא משמיה דר' אמי ור' אסי, שאמר הקב"ה וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והן מדקדקין על עצמן עד כזית עד כביצה. וכמפורש כן בתוס' ברכות דף מ"ט ע"ב ד"ה רבי מאיר. וכן הוא ברא"ש שם, וכן כתב הרמב"ם פ"א מברכות ה"א, ואינו חייב מה"ת אא"כ שבע ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו, וכן סברי רוב הפוסקים דלא כהיראים. והיראים סובר וודאי דבר חידוש שמדרבנן צריך לברך גם על חצי זית וגם שדווקא על חצי זית ולא על פחות. והיראים בעצמו משמע שאומר זה משום דוחק הגדול לשיטתו, שסובר שבכזית לר"מ וכביצה לר' יהודה מברכין מדאורייתא. וכיוון שהלכה כר"מ דבכזית מברכין מדאורייתא, מוכרח לומר שמה שמפורש דאיכא גם שיעורא דרבנן, כדהביא מפרק מי שמתו כגון דאכל שיעורא דרבנן, שהוא באכל חצי זית, אף שהוא דבר חידוש גדול שיהיה חילוק בין חצי זית לפחות, אבל מפני שהוא מוכרח לשיטתו, אומר כן. ולכן מסיק ע"ז, ומסברא אני אומר וראיה אין לי. ואף שהיה יכול לומר דהחיוב דרבנן הוא ג"כ באכל כזית, וגם יותר, אבל לא שתה, דמדאורייתא אינו חייב לברך בלא שתה, לא אמר כן משום שיודע שאיכא גם שיעורא דרבנן מצד כמות האכילה דווקא מהא דבפ' מי שמתו (כ' ע"ב) מוקים כגון דאכל שיעורא דרבנן ומפיק דרבנן, אלמא דגם זה שאכל חצי זית איכא חיוב דרבנן.
אבל אף שמצד ההכרח אמר זה היראים, סובר הא"ר שיש עכ"פ למילף משיטת היראים שפחות מחצי זית גרוע מחצי זית, אף שלכו"ע שלא סברי חידוש היראים ליכא הכרח זה. וזה כיוון דכתב ומסברא אני אומר וראיה אין לי, דלכאורה לא מובן. דהא כיוון דמפרש דר"מ ור' יהודה בדאורייתא פליגין, אין זה דיש שיעורא דרבנן בפחות מכזית מסברא, דהא פשטות הגמ' הוא כן. דהא הר"י בתוס' (ברכות) דף מ"ט ע"ב שסובר דפליגי בחיובא דרבנן, והני קראי אסמכתא נינהו, הוצרך להביא ראיות לזה מלשון רב עוירא דאמר הקב"ה וכי לא אשא פנים לישראל והן מדקדקין, וממה דמפורש דהא דבן קטן מברך לאביו, שאכל האב שיעורא דרבנן, ואם כזית הוא חיוב דאורייתא, איזה הוא שיעורא דרבנן. משום דלא מסתבר להר"י בתוס' שיהיה שייך לומר שמדרבנן יעשו חלוק בפחות מכזית איזה שיעור, שפחות מכזית הוא כמו משהו. דכן הוא באיסורין וחיובין, דלמ"ד חצי שיעור אסור מן התורה הוא אף במשהו, ולמ"ד שליכא איסור לחצי שיעור מן התורה ליכא איסור אף בחסר משיעור כזית רק משהו, ומדרבנן שאסרו חצי שיעור אסרו אף במשהו.
וא"כ להיראים שסובר ששייך לחלק בין חצי זית לפחות, הרי יש לפרש כפשטות הגמ' דפליגין בדאורייתא, והדרבנן הוא על פחות מכזית עד חציו, ובפחות מחצי זית ליכא החיוב מדרבנן. וצריך לומר דמה שכתב שהוא מסברא בלבד הוא על השייכות לחלק בפחות מכזית בין חציו לפחות מחציו. דהא כל טעם הר"י בתוס' שמפרש דבדרבנן פליגי וקראי אסמכתא בעלמא, ומדאורייתא אינו חייב אלא בשביעה ממש כל אחד לפי מה שהוא, ואין בזה שיעורין, הוא משום דאין טעם לחלק בפחות מכזית בין חציו למשהו, כדכתבתי לעיל, וזה לכאורה משמע לכל המפרשים. והיראים הא חולק ע"ז, דהא מפרש שר"מ ור' יהודה פליגי בדאורייתא, כפשטות לשון הגמ' דפליגי בקראי. ובשביל זה הא מוכרח לפרש דזה שמפורש בדף כ' שאיכא חיוב ברכת המזון שהוא רק מדרבנן, ואיכא שיעור כזה שאף מדרבנן א"צ לברך - דהא אמר שם דאכל שיעורא דרבנן, הרי שגם לחיובא דרבנן איכא שיעורא, שלכן הוכרח לחלק בין חצי זית שבזה חייבו מדרבנן, ופחות מחצי זית שבזה לא חייבו, משום דלאו כלום הוא. וע"ז מסיק שבזה פליג על הר"י בתוס', וסובר ששייך לחלק גם בפחות מכזית, בין חצי לפחות מחצי כזית שלאו כלום הוא, שלכן שייך לפרש שר"מ ור' יהודה בדאורייתא פליגי. וע"ז מסיק שגם הוא מודה שהמשמעות בכל מקום בש"ס הוא כהר"י בתוס', שאין לחלק, אבל מ"מ אומר מסברא שיש מקום גם לחלק אף שראיה אין לו. ולכן סובר דפשטות הגמ', דכיוון שפליגי ר"מ ור' יהודה בקראי הוא בדאורייתא.
וכיוון שהיראים סובר בסברתו ששייך לחלק בין חצי זית לפחות מזה, סובר הא"ר ששייך שמהרי"ל יסמוך על סברת היראים. אף שלדינא סובר כרש"י ותוס' ורמב"ם שברכת המזון מדאורייתא הוא דווקא בשביעה גמורה, ורבנן חייבו על אכילת כזית לר"מ וכביצה לר' יהודה, ופחות מזה פטור אף מדרבנן - אף שחצי זית יש לו קצת חשיבות - מאחר דלא מצינו שיהיה לחצי זית, ואף ליותר עד כזית, שום חשיבות לדינא. אבל יליף לחשיבות טעימה של הברכה שדווקא לא פחות מחצי זית.
[ד]. איך לעשות לדינא בשיעור הפת שהמברך נוטל לעצמו, ובמה שנותן למסובין ממה שלפניו, ואיך ינהגו בלילי פסחים
עכ"פ לדינא יש לנו לעשות כהרמ"א, דבאיכא גם אחריני צריך ליתן לכל אחד מהמסובין לא פחות מכזית, ויותר טוב שגם כשאוכל בעצמו יאכל לא פחות מכזית בשעת הברכה כהמג"א סק"ז, שכתב שיש לעשות לכתחלה כן. וכן משמע מהמשנה ברורה ס"ק ט"ו שיותר טוב לעשות כן. ומה שהביא הרוקח תרי לישני בירושלמי, אולי סברי שאית דאמרי פחות מכזית הוא שמיקל, שיכול ליתן, שלכן סברי שטוב להחמיר לכתחלה כאית דאמרי כזית. וכדמסיק הא"ר, דלדינא בין לעצמו בין לאחרים יתן כזית, דיוצא לכו"ע, דאית דאמרי פחות מכזית רצה לומר אפילו פחות מכזית. ומסיק שבתשב"ץ הביא לשון ירושלמי כך, אבל לאית דאמרי כזית, אסור לבצוע על פחות מכזית. אבל זהו דלא כמהרי"ל, שסובר שלעצמו אף שבצע כזית אכל רק החצי, ולהמסובין, לפירוש הא"ר, נתן פחות. אבל אף שכתבת טעם, מסתבר יותר לפרש כדכתבתי, דונתן כן לכולם הוא על הבציעה. ולדינא וודאי יש ליתן כזית לכל אחד כהרמ"א, וכ"ש בשבת ויו"ט בין בלילה בין ביום.
וא"כ בלילי פסח שאף הג' מצות - שרוב העולם נוהגין זה יותר ממאה שנים, שלענין זה אכשור דרי, ועושין מצות דקות - שאף אם הם מצות גדולות לא יספיק, אם ידקדקו לאכול כזית מצה, אלא לשנים. וכפי המנהג גם האפיקומן אוכלין מאלו המצות, שהרי המנהג הוא שעושין יחץ, וחצי האחת מניחין לאפיקומן. וודאי לא יספיק, דהא לכתחילה צריך שיעור חמישה זיתים לאחד, שיעור שני זיתים בשעת הברכה, שיעור כזית אחד לכורך, ושיעור שני זיתים לאפיקומן. ואף אם יקילו מלאכול כזית שני לברכת המוציא, ויקילו באפיקומן לאכול רק כזית אחד, הרי ג"כ הא מוכרח לאכול שלשה חתיכות מצה בשיעור כל אחד לא פחות מכזית. ונמצא שלא שייך כלל הג' מצות, אלא לבעה"ב ולאישתו. ואם ירצה ליתן גם לכל המסובין מבניו ובנותיו, אף רק להחייבין במצוות, הרי יצטרך להוסיף על המצות, שוודאי לא נכון לעשות, שהרי היה צריך אדרבה לגרוע משום לחם עוני, ולא להוסיף. ולכן אין לעשות כן, אלא יסדרו שיהיה לכל אחד מהזכרים לחם משנה מיוחד. ואם נתברך גם בבנות, תהיה מצורפת לאחד מן הבנים. ואם כולן בנות, יתן ג"כ לכל שתי בנות, שהן יותר מי"ב שנה, ג' מצות בפני עצמן. ולקטנים שהם כבר יכולין לאכול כל הזיתים צריך ליתן ג"כ מצות מיוחדות. ואם אין ראויין לאכול כל הזיתים, ישתדלו לאכול כמה שאפשר להם, ויצורפו לאחד שיתן לו מה ששייך שיאכל. וכן נהג אאמו"ר הגאון ר' דוד זצללה"ה, וכן אני נוהג כל השנים, ומקווה אני שגם בני ינהגו כן. ובזה האופן וודאי יצאו כולן ידי חובתן. והשי"ת יעזרינו לקיים גם קרבן פסח וחגיגה, וכל המצות התלויות בבית הבחירה עוד בשנה זו, כאשר אנחנו מצפים ומקוים תמיד.
[ה]. ביאור הדיעות בעניין המנהגים באמירת קידוש והבדלה מעומד או מיושב
ומה שנכדי היקר שואל באילו שנוהגין לקדש מעומד, איך צריכין לנהוג בפסח. הנה מנהג זה לקדש גם בבית מעומד, אינו מנהג ע"פ ההלכה. דהא הרמ"א כתב בסימן רע"א סעיף י' לחידוש, זה שיכול לעמוד בשעת קידוש. הרי שהיה מקום לומר שאין רשאין לעמוד בשעת הקידוש, משום דלא נחשב במקום סעודה כל כך, כדכתב הלבושי שרד, ובמשנה ברורה ס"ק מ"ו הביא טעמו. וכתב בשער הציון אות נ' שהוא טעם שאיתא בכל בו, וחידש הרמ"א דמ"מ יכול גם לעמוד כשרוצה, דאין זה טעם גדול שיהיה חיוב דווקא לישב, אבל הוא טעם חשוב להעדיף בשביל זה הישיבה, כדמסיק ויותר טוב לישב, ושבשביל זה נהגו לישב. ולפי זה אלו שנוהגין דווקא לעמוד, אין זה מנהג מאחר דהוא דלא כהרמ"א, ולא מצינו מי שחולק עליו לדינא.
ואף הבדלה שאיכא מנהג לעמוד, כדכתב הרמ"א בסימן רצ"ו סעיף ו', די"א מעומד וכן נוהגין. וגם התוס' ברכות דף מ"ג ע"א ד"ה הואיל, כתבו שמנהג העולם היה אצלם להבדיל בעמידה, ודחקו לתרץ מה שמבדילין בעמידה גם כשמוציאין אחרים דבעי קביעות. ואף שהתוס' לא סברי שהוא מנהג שמחוייב לעשות כן, דהא הם אף שמתרצין המנהג כתבו שיותר טוב שישבו המבדיל והשומעין, שהוא לעשות דלא כהמנהג. ואם היו מחשיבין זה למנהג, לא היו יכולין לעבור על המנהג, מהא שתנן בכל מקום שנהגו. שהרי לעניין המציאות מודו שהיה המנהג לעמוד, מאיזה חכמים שהנהיגו זה מצד כבוד הברכה, מאחר שאינה מברכות דסעודה, דהא מבדילין שלא במקום סעודה, ולא דמי לקידוש. ומכל מקום סברי דאין זה טעם חשוב, אלא כהטעמים דאיכא להנהיג לאסור רחיצת שני אחין כאחד, ולצאת בקורדקיסין בשבת, ולישב על ספסלי נכרים בשבת. דאיתא בפסחים נ"א ע"ב דהם מדברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור, דהא דתניא דאי אתה רשאי להתיר בפניהן, א"ר חסדא דבכותאי עסקינן, אבל בסתם מקומות ששכיחי ת"ח יכולין להתיר בפניהם, ועיי"ש בתוס' ד"ה אי אתה. וכטעם זה שאינו טעם חשוב, סברי התוס' בטעמם שכותבין במנהג דעמידה דהבדלה. דהוא טעם רק לתרץ שלא יקשה עלייהו איך יכולין לצאת, מאחר שמבדילין בעמידה, דרק זה היו מקשין. אבל עכ"פ אין זה טעם להנהיג לכתחלה להבדיל בעמידה. אלא היו סוברין דהוא רק מצד שלא רצו לשנותו משאר ברכות, שזה סברי שאינו טעם חשוב, מאחר דהבדלה רגילין להוציא גם אחרים. משום דבעי לאבדולי על היין, ולאו כו"ע יש להו חמרא ושכרא, וגם יש שאין רוצין, ויש שאין יכולין לשתות חמרא ושום משקה, שלכן הוא טעם גדול לחלק להבדלה משאר ברכות. ולכן כתבו שיותר טוב שיעשו כדינא לישב, אף שהוא שלא כמנהגא.
ואולי כוונת התוס' שטוב למבדיל ולהשומעים שישבו, הוא רק כשאיכא שומעים. אבל בליכא שומעים ומבדיל לעצמו יש עליו לעמוד כהמנהג, וגם מדינא, מאחר שלא נחשבה הבדלה מברכות דסעודה, אף שתלוי בה היתר אכילה. וכן משמע במ"ב ס"ק כ"ז, שכתב על אומר הבדלה מיושב שכתב המחבר, מיירי כשמוציא לאחרים ידי חובתן וע"כ כיון דאחד פוטר לכולן יש להם לכולן לעשות קביעות ובמעומד לא הוי קביעות, וי"א מעומד דרמ"א פליג, וסובר דאף במעומד סגי כשמזומנין הכל ועומדין ומכוונין כדי לצאת, כדכתבו התוס' לתרץ המנהג. והוא סובר דצריך לעשות דווקא כהמנהג, ולא כמסקנת התוס' דיעשה קביעות שעדיפא יותר שישבו, והוא משום שאף שנימא שהתירוץ שמחשיבין זה לקביעות הוא תירוץ נכון, יש להו לעשות קביעות עדיפא דהוא ישיבה. וטעם הכל בו שהביא הב"י דנכון להבדיל מעומד לכבוד המלך שאנו מלווין אותו, ודרך לוויה מעומד, שלכן מצד הקביעות מוכרחין אנו לסמוך על תירוץ התוס' ששייך קביעות גם בעמידה. והתוס' לא סברי סברת הכל בו שהביא הב"י, שלכן אין טעם להעדיף העמידה.
אלא שגם בעמידה שייך לעשות קביעות, כיוון שקובעין עצמן בהכרח לעמוד דווקא במקום זה, ולא לזוז מכאן, בשביל שמיעת הבדלה, הוא קביעות נמי אכולה מילתא. היינו גם לצאת בברכת בפה"ג כשיתן לו לשתות, שלכן שייך הכוס גם להשומעין, ואיכא הבדלה על הכוס גם לדידהו. אלא די"ל שמצד זה כיוון שאין עתה זמן שתיה, וברוב פעמים, ואולי בכולן, ידוע שלא ישתו מהכוס, אין זה קביעות. ומה שלא זזין ממקומן, הוא רק בשביל שנקל לשמוע ולא יסיחו דעתן כשאין זזין ממקומן, שאין להחשיב זה קביעות לשתייה. ולפי"ז היה נמצא שהוא כמבדיל בלא ברכת בפה"ג, וגם היה מקום להחשיב לשומעין כך כאילו שמעו הבדלה בלא כוס, משום שהכוס לא שייך להם, ואף ששמעו ההבדלה ממי שהבדיל על הכוס. אבל הא מסתבר שהכוס צריך שיהיה שייך לכל אחד מאלו שיוצאין בהבדלה זו, דהא תיקנו להבדיל דווקא על הכוס הבדלה השניה שאחר התפילה, שלכן כתבו התוס' שטוב יותר שישבו שהוא וודאי קביעות. אבל להכל בו שאיכא טעם בייחוד להבדלה שתהא דווקא בעמידה מצד כבוד השבת, מאחר דהבדלה הוא ללוות ואין מלווין למלך אלא מעומד, הא לא שייך לעשות קביעות העדיפא דישיבה, אלא רק קביעות זו דעמידה. ופסק כן הרמ"א ושכן נוהגין, ודלא כתוס' ברכות שכתבו דאין לחוש למנהג זה, וכן נוהגין בעלמא. אבל איכא גם הרבה שגם מבדילין מיושב כשצריכין להוציא אחרים, כברוב הפעמים, כשיטת התוס' ופסק המחבר, וכדכתב הגר"א, בין בקידוש בסימן רמ"א סעיף י', ובין בהבדלה בסימן רצ"ו סעיף ו', דהוא מיושב.
נמצא לדינא שלקידוש לכו"ע צריך לישב לכתחילה. דאף שמכיוון שלאמירת ויכולו צריך לעמוד, כתב הרמ"א דיכול להישאר מעומד עד שגומר הקידוש, מ"מ הא מסיק ויותר טוב לישב. וכן צריך להתנהג, לומר כל פרשת ויכולו בעמידה, ואחר זה לישב ולומר הקידוש. ואף שכתב הרמ"א ונוהגים לישב אף בשעה שאומר ויכולו, והוא מטעם דכיוון דכבר אמרו בביהכ"נ מעומד אין מקפידין שוב ע"ז, ואומרים אותו מיושב כמו שאר הקידוש, כדאיתא במ"ב בסימן רע"א ס"ק מ"ז. אבל לכאורה תמוה, דהוא טעם רק כשמקדש לעצמו. אבל כשמקדש בביתו, שמוציא גם את אישתו שלא היתה בביהכ"נ, וגם כשאירע שגם אחד מבני הבית לא הלכו לביהכ"נ, הרי יש להצריך שיאמר ויכולו מעומד. וגם הא אירע כשהוא עצמו לא היה יכול לילך לביהכ"נ, שאז הרי יש לחייבו שיאמר ויכולו דעל הכוס מעומד. ומצד הרגילות גם אז לא יעמוד, שלכן יש להצריך שיאמר לעולם ויכולו מעומד. וגם הא שהמקדש כבר אמר ויכולו בתפילתו, ואחר כך פעם שניה עם הש"צ, הא צריך לומר ויכולו גם על הכוס, כדאיתא ברוקח, הובא במ"ב ס"ק מ"ה, דצריך לומר פעם שלישית על הכוס. וגם איתא שם, דכתבו האחרונים דאם שכח לומר ויכולו בשעת קידוש, אומרו באמצע סעודה על הכוס. והוא מהא שכתב הרוקח דפעם השלישי הוא על הכוס, ומדלא קאמר והשלישי בשעת הקידוש, משמע דאיכא עניין אמירה על הכוס גם בשביל ויכולו מצד עצמו. ולא שהכוס לויכולו הוא רק מפני שמקום השלישי הוא בשעת הקידוש שאיכא כוס, אלא שמדין עצמו הוא צריך על הכוס. שלכן כיוון שאמירת ויכולו במקום שחייב לומר, צריך לומר מעומד, שלבד שצריך לומר בביתו בשעת קידוש כדי להוציא אישתו ובני ביתו, הרי צריך לומר מצד עצמו, לא רק מפני שצריך לומר פעם שלישית, אלא גם מפני שעדיין לא אמר על הכוס, ולכן תמוה מאד טעם זה דכתב המשנה ברורה ברמ"א.
וצריך לומר דאלו שיושבין גם בויכולו, שכתב הרמ"א, לא סברי כהרוקח, אלא כהטור שמה שאומר גם בשעת הקידוש, הוא רק בשביל להוציא אישתו ובני ביתו באמירת ויכולו. וסברי דלהשומעין שיוצאין, ליכא שום חילוק אם שומעין ממי שאומר בעמידה או בישיבה, מאחר דאמירתו נחשבה אמירה לצאת באמירה כזו. דהא ענין עמידה הוא רק לכתחילה, ויסברו דכיוון שיוצאין בדיעבד גם בלא עמידה, ליכא שום חיסרון לעניין עצם האמירה בישיבה לומר שאמירה גרועה היא. אלא שלא שייך העמידה כלום לעניין עצם האמירה, דחשיבות האמירה היא שווה לעומד וליושב, והוא חיוב אחר שאצרכו ליתן כבוד לאמירה זו דויכולו, דחשיבא כמעיד. וכיוון שכבר אמר בעמידה עם הקהל - אף שלא נחשוב עמידתו בפעם ראשון בתפילתו, ששם העמידה היתה מוכרחת מחיוב התפילה, וליכא בעמידה זו חשיבות לאמירת ויכולו - הרי כבר אמר גם פעם שניה בביהכ"נ עם הקהל, דהיתה בעמידה, ושוב אין לחייבו לעמוד. ובשביל השומעין לא שייך לחייבו, מכיוון שלו בעצמו אינו נוגע אמירתו, והם יכולין לעמוד.
[ו]. אם שייך לומר שהשומעים ויכולו מעידים בעצמם מדין שומע כעונה, וצריכים לעמוד כששומעים הקידוש
וגם אפשר שלהשומעין אמירת ויכולו לא שייך חשיבות עדות, דבהגדת עדות ליכא יציאה בשמיעה. דאף אם יאמר עד אחד לחברו שיעיד בפני בית דין, ויוציא גם אותו, ליכא לזה אלא דין עד אחד, של האומר בעצמו בפיו לפני הב"ד. דהא חזינן שהצריכו במגדף גם לשני שיאמר אף אני כמוהו, כדתנן בסנהדרין דף נ"ו ע"א. ופירוש אני כמוהו, כתב רש"י אף אני שמעתי כמוהו דהיינו שאומר הגדת עדות ממש, ולא שיוצא באמירת חברו. וגם זה הוא רק במגדף, אבל בעדויות אחרות אף שהיתה כשרה מדאורייתא הגדת השני, כשיאמר אף אני כמוהו, הצריכו מדרבנן שיעיד כל הדברים כמו הראשון, כדאמר ר"ל שם בדף ס' ע"א. וגם מפורש בלשון ר"ל, שהוא חידוש גדול מה שמדאורייתא מועיל הגדת עד שני בלשון זה. דהא אמר, שמע מינה אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות, ומעלה הוא דעביד רבנן. משום דמסברא היה מסתבר שאין להכשיר בלשון הזה, אף לא עד השני, אלא היה צריך גם הוא לפרט כל מה שראה ושמע, כמו אם עדיין לא היה נשמע כלום. אבל מהא דהכשירו במגדף כשאומר השני רק לשון אף אני כמוהו, אמר ר"ל שידעינן חידוש זה, דמדאורייתא סגי לשני שיאמר אף אני כמוהו. ומה שבכל עדויות מצרכינן שגם השני יספר כל העובדא שראה ושמע, כמו שלא היה נשמע לנו עדיין כלום, הוא מעלה מדרבנן. ולא הוזכר טעם על מה שהחמירו. ואולי הוא מטעם שאין לנו לומר שהוא הגדה, אלא הוא רמז בעלמא. ואף שהוא רמז ברור, לא היה עדיף ממעיד ע"י הכתב, שלא הוכשר בהגדת עדות. וכעין זה מצינו, דאף לשון התורה לא נחשב זה ללשון מפורש, בזבחים דף מ"ט ע"ב. דקרא ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה, שנאמר בקרבנות מצורע, לא נחשב זה לנאמר מפורש שחיטת צפון בכבש דמצורע, אלא שהוא ילפותא מהיקש לחטאת ולעולה. וכן קרא דכאשר יורם מזבח השלמים, האמור בפר כהן המשיח, נחשב היקש לענין הקטרת יותרת הכבד ושתי הכליות. שלכן איתא לזה רק כח היקש, שאין חוזר ומלמד בהיקש. שלכן היה וודאי טעם גדול לומר דלא יסגי לשון זה בעד השני, דאין להחשיב זה להגדה שנאמרה בעדים. והוא חידוש גדול, מה שמדאורייתא סגי באמירת עד שני אף אני כמוהו.
ונמצא לפי זה שאיכא שני חידושים גדולים בהגדת עדות, חדא לקולא וחדא לחומרא. לקולא, שע"י דיבור הפה סגי אף בדבור כזה שלא נחשב אמירה מפורשת, מ"מ כיון שמבינים ממה שאמר, שהוא ג"כ מעיד איך שפלוני עשה הדבר שחייב עליו, ממון או נפשות, היא עדות כשרה ומקובלת בב"ד, לחייב ע"ז. וחומרא, שע"י כתב אף שמפורש שם כל העובדא בפרטיות, אינו כלום. ונראה דבין הקולא ובין החומרא, ידעינן מלשון מפיהם דכתיב בעדים. דהוא קרא על פי שנים עדים (דברים י"ז, ו'), כדפרש"י בגיטין דף ע"א ע"א, על הא דאמר אביי שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם, דהוא הקרא דעל פי שנים עדים. שמזה הקרא עצמו ידעינן גם הקולא, דע"י אמירת העדים בפה סגי, אף כשליכא דיבור ממש, אלא אף רק שמובן ממה שהוציא מפיו דהוא מעיד, אף שבהדברים עצמן לא הוזכר כלל עצם העובדא, כגון שאמר אף אני כמוהו, בהגדת עד שני אחר הגדת עד הראשון. וה"ה אף ששני העדים לא העידו אלא בכה"ג, כגון שהדיין שאלם ראיתם איך שראובן לווה משמעון מנה, והעדים השיבו במלה אחת אין, או השיבו ראינו. כדאשכחן בב"מ דף כ"ח ע"ב, ששאל רבה בר רב הונא את שני העדים אם יודעין את הגברא נותן הסימנים, שהוא רמאי, והשיבו אין, שקיבל עדותן. ורק התם שנותן הסימנים הביאם, שמסתברא דלא מייתי איניש חובתא לנפשיה, קיבל דבריהם שאמרו, שהם חשבו ששאל אותן אם יודעין שלאו רמאי הוא. וגם בזה פרש"י, דהוא משום שכך היה לו לשואלן, שלכן נאמנים לומר שחשבו ששאל אותן אם יודעין שאינו רמאי, כמו שאומרין. דמשמע שאם לא היה להם לטעות בשאלתו, לא היה מועיל אף סברא זו, והיתה קיימת עדותן, שהיה רק באמירת תיבת אין, להחשיבו לרמאי, שלא יחזיר לו האבידה, כמו שהיו מעידין בפירוש שהוא רמאי.
הרי מפורש שאף שני העדים יכולין להעיד בלא פירשו ממש עדותן, וגם לא הוזכר כלל בדבריהם עצם העובדא שמעידין, מאחר שמובן לנו עכ"פ מהמילה האחת, אין, שאמרו, מה שמעידין. ובזה לא החמירו, אף מדרבנן, שיפרשו בעצמן, דהרי רבה בר רב הונא עשה זה לכתחילה. שלשון אף אני כמוהו, לכאורה, לא גרע מאמירת העדים אין, על דברי רבה בר רב הונא, והיה לו לרבה בר רב הונא לומר להעדים בלשון שיהיו מוכרחים לפרש בעצמן כל העדות. דיאמר להן אם יודעין אתם את איש הזה בדבר נאמנותו בענייני ממון, או אם יודעין אתם איש זה אם הוא רמאי או לא, שאז יהיו מוכרחין להשיב מפורש מה שהם יודעין. ולכאורה תמוה, דהא מריש לקיש משמע שמדרבנן צריך שיפרשו העדים בעצמן כל העדות, ולא סגי כשישיבו רק על דברי הדיין, שהוא אמר לשון שהעד צריך לומר, ולסמוך רק על מה שישיב אין, וצ"ע.
[ז]. אם לדעת הרמ"א יכול לעמוד גם בקידוש דיום טוב, שאין בו ויכולו
ומשמע לי דהרמ"א שכתב ויכול לעמוד בשעת הקידוש, הוא רק מחמת שהוצרך לעמוד בשעת אמירת ויכולו, יכול להישאר כן מעומד גם בשעת הקידוש, מאחר דהוכרחו להחשיב עמידתן לקביעות לצאת באמירת ויכולו, הוא קביעות גם לקידוש. אבל בקידוש דיו"ט, שאין אומרים ויכולו, יצטרכו דווקא לישב. ולא רק כשמוציא גם אחרים, אלא גם כשמקדש רק לעצמו, שאוכל יחידי שאינו מוציא אחרים, נמי יצטרך לישב, מטעם דיש להחשיבם כברכות דסעודה, מאחר דאסור לאכול בלא קידוש. ורק בשבת, וביו"ט שחל להיות בשבת, שאומרין ויכולו, שהוצרך לעמוד, יכול לעמוד גם בשעת הקידוש, לסברא זו דרמ"א. וטעמם אולי דלא יהיה כזילותא דברכות הקידוש, כשישב לברכות הקידוש אחר שעמד לאמירת ויכולו. לכך כתב הרמ"א, דכיוון שיש להם טעם, יכולין להישאר מעומד. אבל מסיק דיותר טוב לישב, משום דהרמ"א אינו סובר טעם זה, שיהיה נראה כזילותא, מאחר שאיכא אדרבה מעלה לישב בברכות דשייך לסעודה. ובקידוש עוד טעם ביותר, מחמת שהוא מיקרי טפי קידוש במקום סעודה.
אבל מ"מ נוהגין הרבה לקדש מעומד, והוא ע"פ הקבלה. וכן היה נוהג האר"י, מטעם דשבת איקרי כלה, בלשון הגמ' ב"ק דף ל"ב ע"א. דא"ר חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא, ור' ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה. וכמנהג כל ישראל זה מאות בשנים שאומרים בליל שבת השיר דלכה דודי לקראת כלה, ומסיימין בבואי כלה בואי כלה. ובגמ' שם איתא על הא דר' חנינא, ואמרי לה - לקראת שבת כלה מלכתא, היינו שר' חנינא היה מפרש שהכלה מלכתא היא השבת. ואף שוודאי לא היה מקום שיהיה מי שיטעה שהוא לקראת איזו כלה מנשי שניסת היום, והכל ידעו שכוונתו היתה לשבת, סובר האמרי לה שמ"מ עדיפא שם שבת, שכן נקרא היום בתורה, אף לענין חביבותא מצד שהשבת היא בת זוגו של כנסת ישראל. וכשמזכירין את השבת לכבדה, יש להצריך להזכיר תחילה חשיבות וגדלות השבת בעצם, ולהתפאר בהשבת, במה שאנחנו אנשי כנסת ישראל זכינו שהשבת תהיה לנו לבת זוג.
[ח]. בשינויי הלשון דאיכא בין סוגיא דשבת פרק כל כתבי, לסוגיא דבבא קמא פרק המניח, לעניין קבלת פני שבת דר' חנינא ור' ינאי, והעולה מזה לעניין העמידה בקידוש דשבת, וחילוק חטאות בשבת
ועיין בשבת דף קי"ט ע"א, שאיתא התם הא דר' חנינא ור' ינאי בשינוי לשון מבפרק המניח. וזהו הלשון, ר' חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא, אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה, ר' ינאי לביש מאניה מעלי שבת, ואמר בואי כלה בואי כלה. וכן הוא הגירסא בטור סימן רס"ב, שהביא זה משבת פ' כל כתבי בלשון זה. ואיכא איזה שינויים, דבפ' המניח איכא לר' חנינא תרי לישני, ולתרוייהו קרא את השבת כלה מלכתא. והחילוק בין הלשונות הוא רק שאמרי לה הזכיר גם שם שבת, וכדביארתי טעמייהו דתרי הלישני. ובפ' כל כתבי לא קרא אותה ר' חנינא בשם כלה כלל, אלא אמר רק לקראת שבת המלכה, לכן ליכא שם אלא חד לישנא. ובפ' המניח לא נאמר עיטוף וקאי, דהיא עמידה, בר' חנינא אלא בר' ינאי. ובפ' כל כתבי נאמר בר' חנינא מיעטף וקאי, ובר' ינאי לא נאמר מיעטף וקאי. אך אפשר דלביש מאניה שנאמר שם בר' ינאי, הוא העיטוף דנאמר בר' ינאי בפ' המניח, אבל הא משמע דאיכא חילוק בין מיעטף ללביש מאניה, מאחר דהתם בפ' כל כתבי משנה - דבר' חנינא נקט מיעטף, ובר' ינאי לביש מאניה, וצ"ע בכל השינויים.
עכ"פ להמ"ד אליבא דר' חנינא בפ' כל כתבי, לא קרא את השבת בלשון כלה. ועניין עמידה בשעת קידוש דהסעודה, מסתבר שלא שייך למלכות דשבת, דלא מצינו חיובי סעודה לכבוד מלך. שא"כ אין לסעודה שייכות למ"ד בפ' כל כתבי, אליבא דר' חנינא, ששבת היא מלכתא, ולא בחשיבות כלה. ואף שגם הוא סובר דשבת היא בת זוגו של כנסת ישראל, סובר דהיא כבר נשואה מששת ימי בראשית, ומשעת מתן תורה, ועצם יום השבת שמששת ימי בראשית הוא גם לעולם, ולא מתחלקין השבתות אלא דקביעא וקיימא השבת גם לענין זה. ור' ינאי סובר דאף דקביעא וקיימא לענין הזמן והחיוב, כיוון דאיכא ימים שבינתיים שלא שייך להיות בהו איסור וחשיבות שבת, שייך להחשיב כל שבת ושבת כציווי חדש.
ועיין בשבת דף ס"ט ע"ב דעל החילוק במתני', דבשוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת, וביודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל שבת ושבת, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דהוא משום דאיכא קרא ושמרו בני ישראל את השבת, דמשמעו שמירה אחת לשבתות הרבה, דהוא על השוכח עיקר שבת לחייבו רק חטאת אחת, ואיכא קרא ואת שבתותי תשמורו, דמשמעו שמירה לכל שבת ושבת, דהוא על היודע עיקר שבת ושכח שהוא שבת. ורב נחמן בר יצחק אמר אדרבה איפכא מסתברא, דקרא דושמרו בני ישראל את השבת, משמעו שמירה אחת לכל שבת ושבת, וקרא ואת שבתותי תשמורו, משמעו שמירה אחת לשבתות הרבה. ומשמע מהא שלא מסיק הגמ' איזה טעם להא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה דרשי להיפוך, שסתם המשמעות הוא כרב נחמן בר יצחק, אבל מ"מ משמע שרב נחמן אמר רבה בר אבוה לא חזרו בהו, וצריך להבין הטעם.
ונראה לע"ד דרב נחמן אמר רבה בר אבוה סברי דציווי דשבת הוא ככל ציוויי התורה, דהוא ציווי לעולם בדבר שהוא כזה. כהא דאיסורי מאכלות ואיסורי ביאות, וכל לאווין שבתורה. וכן כל חיובי התורה במצוות עשה דתפילין וציצית וק"ש ותפילה וכל העשין שבתורה. ונמצא שלא נוסף כלום בכל השבתות, אף לא בעניין עצם הציווי, אלא שהוא רק הגעת הזמן דיום השבת שנצטווינו עליו. ובהכרח פירוש דושמרו בני ישראל את השבת, איך שנפרש, הוא שמירה אחת לכל השבתות לעולם, כמו כל מצוות התורה, שאיך שנאמר הוא לעולם, וממילא לא שייך לחייב אלא חטאת אחת. וא"כ מוכרח לדרוש קרא דאת שבתותי תשמורו, אף שנאמר תשמורו ולא תשמרום, דמשמע שמירה לשבת אחת, דמ"מ מצד יתורא דקרא מפרשינן שהוא לשמירה אחת לכל שבת ושבת. ורב נחמן בר יצחק סובר דציווי דשבת הוא ציווי בייחוד על כל שבת ושבת שיהיו לעולם. שאף שנצטווינו תיכף בציווי הראשון על לעולם, אבל בשבת הוא כנתפרש שמחוייבין לשמור שבת זו וזו עד לעולם. ומשמע זה אולי מלשון ברית עולם שנאמר בשבת, אף שכל התורה הוא לעולם, אלא משום דבשבת הוא כנתפרש כל השבתות בייחוד.
ולא דמי לברית מילה שנצטווה אברהם, שנאמר בו לברית עולם שלוש פעמים (בראשית פרק י"ז, ז' י"ג וי"ט), דזה נצרך משום שהיה קודם מתן תורה, וסתם דברים שנצטווה היה רק לו לעצמו. ואף צדקה ומשפט שנאמר באברהם (שם י"ח, י"ט) כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, הא משמע שהוא מעצמו מצד אהבת ה' ואהבת דרך ה' עשה זה מעצמו, לצוות את בניו אחריו. אבל במצוות מילה נתחייב הוא ובניו אחריו לעולם. ונכתב חדא בהבטחת קיום הברית שהוא לעולם. ובציווי בקרא דהמול ימול שהוא לברית עולם, וגם קאי ע"ז העונש בקרא דאחריו. ולבסוף פירש לו שלברית עולם הוא רק לזרעו של יצחק. אבל אחר מתן תורה, בקרא דוביום השמיני ימול, לא נאמר ברית עולם, משום ששוב אין צורך, דהתורה הא ניתנה לישראל לעולם. ובשבת הא נאמר ברית עולם, אף שהוא לאחר מתן תורה, שכל התורה והמצוות הם לעולם. ולכן הוא להשמיענו שהציווי בשבת הוא כנאמר בפירוש על כל שבת בייחוד. ולכן אין לדחוק, והוי פירוש דושמרו בני ישראל את השבת כפשוטו, שהוא שמירה אחת לכל שבת ושבת, ואת שבתותי תשמורו שמירה אחת לשבתות הרבה.
והנה לפי זה לא שייך אליבא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה שם כלה על שבת יותר מעל רגלים ושאר מצוות זמניות, אלא אליבא דרב נחמן בר יצחק, ונמצא שאיכא מחלוקת בינייהו גם לדינא. ואין להקשות מרש"י שכתב שרב נחמן אמר רבה בר אבוה ורב נחמן בר יצחק לא פליגי אלא במשמעותא, מאי דיליף מר מהאי קרא יליף מר מאידך. דכוונתו דלעניין דינא דחילוק חטאות דקיימי עלה, לא פליגי, אבל וודאי איכא דברים שפליגי בהו. וגם אפשר דלא מחשיב רש"י להא פלוגתא אם שבת יש להחשיב בשם כלה, מחלוקת לדינא. דלעניין ליצא לקראתה בפניא דמעלי שבתא לכבודה - אף שלא תתקרי כלה נמי יש לצאת, מצד ששבת היא בחשיבות מלכתא. וכדנפיק ר' חנינא, למ"ד דפרק כל כתבי שלא קרא לשבת כלה, מאחר דקרא אותה מלכתא, דהוא יותר חשיבות מכלה. ואף שעדיף זה יותר ממחלוקת במשמעותא בעלמא, שייך וודאי לפרש שכוונת רש"י הוא שליכא מחלוקת לדינא. וכיוון שמצינו פלוגתא דאמוראי אם שייך לקרא לשבת בשם כלה אף בתחילתה, שייך וודאי לומר דהמאן דאמר אליבא דר' חנינא בפ' כל כתבי, שלא קרא לשבת אלא מלכתא ולא כלה, סובר כרב נחמן אמר רבה בר אבוה. ורב נחמן בר יצחק סובר כר' ינאי, דקרי לה לשבת כלה. וכן לסוגיא דבבא קמא, לשני הלשונות, סובר גם ר' חנינא דשבת נקראת גם כלה כרב נחמן בר יצחק.
וכיוון שלסוגיא דפ' המניח נקראת שבת כלה גם לר' חנינא, ולר' ינאי לכו"ע (גם לסוגיא דשבת) נקראת כלה, ואף בלא הזכרת שם שבת בהדה, ולרב נחמן בר יצחק דפ' כלל גדול נמי נקראת בשם כלה, ומשמע שם דסתם גמ' סובר כמותו, מדלא מסיק שום תירוץ על אתקפתא שלו על רב נחמן אמר רבה בר אבוה, לכן יש לפסוק לדינא אם נמצא חילוק, דנקראת כלה, כסוגיא דפ' המניח שלכו"ע סוברת כן, ואף לסוגיא דשבת הא ר' ינאי סובר כן, וכרב נחמן בר יצחק דפ' כלל גדול, דמשמע שסתמא דגמ' סובר כן. וגם שהוא כמנהג כל ישראל מאות בשנים, שאומרין בקבלת שבת השיר דלכה דודי לקראת כלה, ומסיימין בואי כלה בואי כלה. שא"כ נמצא דראוי לקדש מעומד, כמנהג האר"י, דהוא רק מטעם דנקראת כלה, כדהביא בערוך השולחן סימן רע"א סעיף כ"ד בשם סידור של"ה וז"ל שם, דברכות של הכלה צריך להיות מעומד, ושבת אקרי כלה כמו שאומרים בואי כלה בואי כלה. דבשביל זה שלכו"ע נקראת שבת מלכתא לא שייך זה לסעודה וקידוש, דלא מצינו עשיית סעודה לכבוד מלך ומלכה. אבל בשביל כלה הא איכא חיובים דסעודות, וגם איכא מצווה ליותר סעודות. אבל מכיוון שגם הב"י שהיה מחכמי הקבלה, והרמ"א שג"כ ידע מזה, מ"מ סוברין דצריך לקדש מיושב - דהא בש"ע כתב המחבר רק ואומר ויכולו מעומד, דמשמע דהקידוש אומר מיושב, כדכתב בערוך השולחן, וגם הא אף בהבדלה סובר המחבר בסימן רצ"ו סעיף ו' דאומר מיושב, וא"כ כ"ש שסובר כן בקידוש. והרמ"א כתב בפירוש ויותר טוב לישב, ושהמנהג לישב, הרי שהכריעו למעשה דלא כהאר"י. וגם המג"א שמביא דברי האר"י וחכמי הקבלה בכמה מקומות, לא הביא כאן. לכן יש לקדש בישיבה, כדכתב הרמ"א, אף כשמקדש לעצמו, משום שנחשב יותר מקום סעודה, כדאיתא במ"ב בשם הלבושי שרד והכל בו, וגם בלא זה יש להצריך יותר מיושב, משום שהקידוש הוא מברכות הסעודה. ולכן יש להתנהג לקדש בביתו מיושב, ורק באמירת ויכולו יש לעמוד אף בבית. ובהבדלה כשמבדיל לעצמו יותר טוב לעמוד מטעם שהוא הלווית המלך, וכשמוציא גם אחרים יותר טוב לישב כתוס'.
ונמצא שאף בכל קידוש, אף של שבת, אף שאיכא טעם גדול לעמוד כהאר"י, מ"מ הש"ע והרמ"א סוברין שצריך לישב, וכתב הרמ"א שכן נוהגין. וכ"ש בקידוש דיו"ט, שליכא הטעם לעמוד, דימים טובים לא נקראו בחשיבות כלה, וליכא שום טעם לעמוד. והעומדים גם בשעת קידוש דיו"ט, הוא משום גרירא דשבת להו, דנוהגין לעמוד כהאר"י ע"פ קבלה. אבל למעשה מן הראוי לישב בשעת קידוש. וגם הבדלה שעושין ביו"ט דחל במוצאי שבת, אף כשמקדש לעצמו. וכשמוציא גם אחרים, הוא חיוב לישב המקדש והמבדיל, כמסקנת התוס' דברכות. וכן סובר הגר"א, וגם נהג כן לקדש בישיבה, אף שידע שיטת האר"י ע"פ הקבלה, וכן יש להתנהג. ורק אלו שיש להם מנהג קבוע מאבותיהם לעמוד, אף שלתוס' אין לזה דין מנהג ויכולין לשנות ולקדש בישיבה, מסתבר שאין לו לשנות, אחרי שנתרבו בזמן הזה המקדשים בעמידה, אא"כ הוא דר במקום שמקדשים בישיבה, דאז צריך לשנות ולקדש בישיבה. ובקידוש דרגלים וראש השנה שליכא טעם על עמידה, ואין ידוע בברור איך היה מנהג האר"י בזה, מסתבר שאין בזה משום שינוי מנהג, ויש לו לקדש בישיבה, אף שנוהג לעמוד בקידוש דשבת וכדנתבאר העניין היטב. וכ"ש בפסח בלילי יו"ט הראשון, שהקידוש הוא אחד מארבע כוסות, שדין שתייתן הוא דווקא בהסיבה דרך חרות, שהיה שייך בשביל זה גם לומר הברכות וההגדה בהסיבה, אך שלא חייבו בזה, עכ"פ לעמוד - שהוא היפוך מדרך חרות - אין לעשות. ורק ויכולו, שבעצם אינו מהקידוש ומהסעודה, אלא משום שצריך לאומרו גם בבית, להוציא בני ביתו להטור, ולהרוקח משום שהצריכו לומר ג"פ, ופעם השלישי הוא על הכוס, ומשום שהוא תחילת החיובים שהצריכו בבית לכבוד השבת, שהם הסעודות, אומר זה על כוס הקידוש, אומרים מעומד. אבל קידוש שהוא חיוב השייך לסעודה, וגם שייך להסדר עצמו, שהרי הכוס הוא מחיוב הד' כוסות, יש להצריך לישב בעה"ב המקדש וכל המסובין.
[ט]. בטעם מה שתפילה באמצע סעודתו לא הוויא הפסק ואינו צריך לחזור ולברך
ומה שתמה נכדי היקר על תוס' פסחים דף ק"ב ע"א ד"ה ועקרו, שאם שכח להתפלל ונזכר באמצע סעודתו והתפלל, שא"צ לברך כשיחזור לאכול אחר שהתפלל, הא אין לך היסח הדעת מאכילתו גדול מזה, שהרי צריך לסלק כל מחשבותיו והרהוריו מכל דבר שבעולם בשעת תפילה. הנה היסח הדעת שהוא הפסק באכילה, הוא דווקא כשהסיח דעתו מלאכול יותר עתה בסעודה זו. אף שעדיין לא אכל כל מה שרצה, ואף שהוא עדיין רעב, שזה נחשב שכבר גמר אכילתו. אבל היסח הדעת מלאכול איזה זמן קצר, שהפסק זמן כזה שייך שיפסיקו האינשי באכילתן, ואף שבזמן קצר הזה היה מוכרח להפסיק מאכילה לגמרי, וגם לא לחשוב ולהרהר כלל מענייני אכילה, מאחר שדעתו היה שיחזור לאכול אחר שיגמור עניין שהוצרך להפסיק אינו צריך לחזור ולברך בשבילו. שלכן הוא הדין גם בתפילה, אף שלא היה שייך אף לחשב בעניין האכילה, מחמת שסלק כל המחשבות מעליו בשביל התפילה, מאחר דהיה דעתו דאחר התפילה יחזור לאכילתו. דאין בזה שסילק מחשבתו מענין אכילה ביטול על רצונו ודעתו לאכול, ואף שעל זמן שמתפלל היה מוכרח להפסיק, לא רק מעצם האכילה אלא גם ממחשבה אודות אכילה, מה בכך.
ואף אם נימא שהוא הפסק וחילוק להתחשב שתי סעודות, מה שאכל קודם התפילה, ומה שיאכל אחר התפילה, נמי שייך שיהיה פטור בברכה הראשונה שבירך בסעודה ראשונה, שהיתה קודם התפילה, גם על מה שיאכל עתה בסעודה השניה שהוא אחר התפילה. ורק הר' יום טוב בתוס' סובר דכיוון דלא היה אפשר לו לאכול בשעה שהתפלל, הוא הפסק אף לעניין שצריך לברך תחילה ברכת המזון על מה שאכל קודם התפילה, וליטול ידיו ולברך פעם שניה על מה שיאכל עתה אחר התפילה, מצד ראייתו מפרק כיסוי הדם. ונהיה מוכרחים לומר לדידיה שנחשבות מצד הפסק התפילה, שלא היה אפשר לו אז לאכול, כשתי סעודות. ועל שתי סעודות לא נפטר בברכה אחת, ובברכת המזון אחת, ואיכא בזה שני חידושים. אבל לתוס' שדחו ראייתו מחולין, ליתא לחידושים אלו. שאפשר שבשביל זה עדיין נחשבה סעודה אחת, אף שהיה אסור לאכול בשעה שהתפלל. וגם אפשר שאף אם נחשבו, בשביל זה שהיה אסור לאכול בשעה שהתפלל, לשתי סעודות, נמי נפטרו שתי הסעודות בברכה אחת. ומלשון התוס' משמע דהחילוק הוא דלא נחשב הפסק. דהרי כתבו דדווקא גבי ברכת המזון אמרינן הכי דהוי הפסק וגמר סעודה, היינו דאמירת הב לן וניבריך הרי היתה משום דגמרו סעודתן וצריכין עתה לברך. שהרי אמרו לו הב לן וניבריך, שפרש"י שאמרו לרב ייבא סבא, שהיה בסעודה זו המשמשם, שימזוג להם כוס לברכת המזון, שהוא משום דגמרו סעודתן ואין רצונם שוב באכילה ושתיה. ואמר להו רב ייבא סבא, דאמר רב דכיוון דאמרו הב לן וניבריך, דהוא מחמת שכבר גמרו סעודתן, ולא יאכלו ולא ישתו חייבים לברך ואסורים לאכול. אבל בהוצרך להתפלל, שאיסור האכילה היה לא משום שגמר אכילתו, אלא משום התפילה, לא שייך להחשיב הפסק זה לגמר סעודה. דמה שא"א להם לאכול זמן קצר, וגם אסור להם לאכול זמן קצר באמצע אכילתן, אין זה הפסק בהסעודה, משום דליכא בהפסק זה ענין גמר סעודה. וכדמסקי התוס' בלשון אין בכך כלום. שלשון זה משמעותו שלא נעשה כלום בזה, דאין שום שינוי בחשיבות הסעודה בשביל זה. דא"כ הוא ככל הסעודות, שאף שמפסיקין הרבה, הרבה פעמים והרבה זמן, היא בחשיבות סעודה אחת. אבל תמוה קצת, דמשמע דאם היו נחשבות בשביל ההפסק דהתפילה כשתי סעודות, היה צריך לברך ברכת המזון על הראשונה, וליטול ידיו פעם שניה ולברך המוציא. דלכאורה אין לומר דבר חידוש כזה בלא ראיה. דנהי דנחשבות לשתי סעודות, הא עכ"פ לא הסיח דעתו מאכילה אחר שיתפלל, דהא עדיין לא אכל כל צרכו. ומה לן לעניין הברכה כשלא הפסיק ממש, אם נחשבו שתי סעודות, או רק סעודה אחת, וצ"ע.
והתוס' חולין ריש דף פ"ז ד"ה משתא, דעל זה שחילקו תפילה בתוך הסעודה מהב לן וניבריך, משום דהב לן וניבריך הוי גמר דבר והוי הפסק, אבל תפילה לא הוי גמר לסעודתו, כתבו הכרח לזה, דאטו אם בירך בסעודה על הרעמים, או אפילו בפה"ג, יצטרך ליטול ידיו ולברך המוציא, משום דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. ולכאורה תמוה דהא לא דמי כלל. דבברכה בעלמא, נהי שאינו יכול לאכול מצד המציאות, וגם אסור לאכול, עכ"פ הא יכול לעסוק בהאכילה, כמו ליקח לחם ולהביאו אליו, שיאכל תיכף אחר הברכה. אבל תפילה, הא צריך לסלק עצמו ומחשבתו לגמרי מכל השייך לאכילה, ואף מהרצון לאכול, דהא אסור אף להרהר בשום דבר, וכ"ש שלא לרמוז על שום דבר, אף לא מענייני אכילה, לכן הוא הפסק.
וצריך לומר דפשיטא להו בסברא, דבשביל חשיבות שתי סעודות מצד התפילה שהיה מוכרח לסלק דעתו ומחשבותיו מאכילתו וסעודתו, אין טעם להצריך ברכה אחרת כדכתבתי. ולא היו סוברין שיהא טעם הר' יו"ט, שמצריך לברך ברכת המזון וליטול ידיו פעם שניה ולחזור ולברך המוציא, בשביל שנחשבין שתי סעודות. אלא היו סוברין שטעמו דמשום איסור האכילה בשעת התפילה לא שייך גם הברכה על עניני אכילה אז, והופקע היתר האכילה שהיה לו מצד ברכתו, כיון שהופסק בזמן ובמעשה שלא היה ההיתר אכילה אז. ועל סברא זו הוכיחו שאינו כן, מהא דברכה בעלמא, כגון על הרעמים ועל הגפן שפשיטא גם להר' יו"ט שאינו הפסק. והפשיטות, צריך לומר שהיה זה ממעשים בכל יום. ולא מסתברא להו לחלק בין זמן קצר לזמן ארוך, דמאחר דאיסור אכילה הוא ההפסק, לא שייך לחלק בין זמן קצר לארוך. וגם לא בין ברכה מצויה, כהא דברכה קצרה כברכות הראיה וברכות הראשונות דאכילת פירות ושתיית יין ומשקין וכדומה, לברכות ארוכות כתפילה, מאחר דאיסור אכילה הוא ההפסק. ונמצא שלתוס' חולין אין טעם לחלק לעניין הברכה בין חשיבות סעודה אחת לחשיבות שתי סעודות, וכדמסתבר. ולכן אפשר שהתוס' פסחים כתבו זה דאין בכך כלום לעדיפותא בעלמא, דאף לא נעשו בחשיבות שתי סעודות כלל בשביל איסור האכילה בשעה שהתפלל.
[י]. בדין עקירת אדם ממקומו באמצע הסעודה לעניין חיוב ברכות כשחוזר למקומו
ואם הלך לביהכ"נ להתפלל, בדין שינוי מקום, פליגי בזה רבותינו הראשונים. והמחבר בש"ע ריש סימן קע"ח פסק דכשחזר צריך לברך תחילה ברכת המזון על מה שאכל, וליטול ידיו ולברך המוציא. ובאכילת פירות יברך אחריו אף במקום האחר, ולברך אם ירצה לאכול עוד פירות מתחילה אף כשיחזור. ולהרמ"א א"צ לברך ברכת המזון וברכה האחרונה, אף לא בפירות, אלא רק ברכה ראשונה, ובפירות דווקא. שלכן לדינא הוא כהרמ"א, ות"ח יראי ה' יש להם להחמיר כב' השיטות, שלכן יראו שלא יבואו לידי כך. ועיין במ"ב בסימן קע"ח סעיף ב' ובביאור הלכה.
והנה שמש שהוא צריך לשמש בסעודה, הרי מוכרח להיות דווקא במקום הסעודה. וכשיצא להביא איזה דבר לצורך הסעודה, ואף שהלך בשליחות המסובין להביא איזה דבר אחר שהוצרך לכולן, או לאחד מהן, הוא מוכרח לחזור תיכף למקום הסעודה. שלכן אין להחשיב זה לו לשינוי מקום, דהא א"א לו לילך ממקום הסעודה, אלא רק לצורך הסעודה והמסובין ולחזור לשם. ולא דמי לאחד שאין הכרח לפניו לחזור עתה לבית שיצא משם, אפילו הוא בעה"ב, שלכן אפשר שנחשב לו שינוי מקום. אבל אם הביא אורחים לביתו, והלך אף בעה"ב או שלוחו להביא לחבורה עוד פירות, שג"כ הוא כשמש, שהרי שהזמינם לבא לביתו לאכול פירות. ואף שלא הזמינם לבא לביתו לאכול שום דבר, אבל מאחר שבאו לביתו מכבדים באכילת פירות ואוכל גם הוא עמהן, ג"כ א"צ לברך עלייהו, דגם באופן זה הא ברור שיביא הפירות שלקח בחנות לביתו, לאוכלם שם הוא והאורחים. וכן כשהלך להביא לאכילת בניו וב"ב באמצע האכילה, נמי א"צ לברך עוד הפעם. אבל כשהוא לעצמו, שאין הכרח לפניו לחזור לביתו להביא הפירות עתה, אף שחשב כן מתחילה בשעה שיצא יצטרך לברך מחדש, אף שהיה דעתו לחזור להביאם הביתה ולאוכלם שם, מדין שינוי מקום, מאחר שאין הכרח לזה.
ובהא שכתב הרמ"א בסוף הסימן, דבהוצרך לנקביו לא הוי הפסק. שהקשה נכדי היקר דכיוון שלא כתב בחולה, הרי מיירי בסתם אינשי שהם בריאין, ויוצאין חוץ מביתם לבית הכסא, או לשדה שהוא רחוק מביתו, שהוא שינוי מקום שצריך לברך. הנה במ"ב בבאור הלכה ד"ה כגון, דהוא דווקא בסעודת פת, אבל בפירות או משקין הוי הפסק מחמת היציאה ממקומו, וכשחוזר למקומו צריך ברכה. אבל בש"ע הרב ובעה"ש לא הוזכר חילוק. וצריך לומר לדידהו, דכיוון דעצם עשיית הצרכים אינו הפסק, גם הליכה המוכרחת לזה לא הוי הפסק. דלא שייך להחשיב ההליכה המוכרחת לזה, שעושה מעשה אחרת דהליכה, אלא דכל מה שמוכרח ללכת בשבילו הוא רק בכלל עשיית צרכיו. שלכן כיוון שעשיית צרכיו אינו הפסק, גם ההליכה שהיה מוכרח לזה אינו הפסק, והיא סברא נכונה. וכ"ש באם מוכרח לשוב לבית זה, משום דהוא בעה"ב, או אחד מבני הבית, ואף איש אחר אם בגדו מונח בבית זה, או שבא לבית זה עם אישתו או עם בניו. ואף מי שבא עם אינו קרוב, אם בא עמו יחד ודעתם לשוב יחד, או טעמי אחריני שידוע שבשביל זה ישוב בחזרה לבית זה, וודאי אינו הפסק גם לענין אכילת פירות. ומלשון באור הלכה משמע שבכל אופן, אף שמוכרח לחזור לכאן, נמי הוא הפסק באכילת פירות ושתיית משקין, ובזה פליגו עליו מטעם שכתבתי. ולדינא יש להחמיר כשתי השיטות, וכשהלך בשעת אכילת פירות יברך ברכה אחרונה קודם שיצא, ואם א"א לפניו לברך, יברך קודם חזירתו אחר שעשה צרכיו, אם היו לו מים. ואם לא היו לו מים עד שבא לבית בחזרה, לא יאכל פירות אלו שכבר אכל, עד שיתנו לו פרי אחרת שלא אכל, ויברך עליה ויפטור גם אלו. ואם ליכא, והוא מוכרח לאכול שם מאיזה טעם, יכול לסמוך על ש"ע הרב וערוך השולחן, שסוברין שא"צ לברך כשחזר. הנה הארכתי מחמת שלא נתבארו שלשה עניינים אלו בדברי רבותינו בפרטיות ועתה נתבארו היטב וגם למעשה.
והנני זקנך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.