אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין
סימן קטז
תשובה לחטא ניאוף ביד והוצאת שכבת זרע לבטלה ר"ח סיון תשל"ז. מע"כ החותם בשם א' ב' ג' שלום וברכה שיקבל השי"ת תשובתו ויכפר לו כפרה גמורה בתוך כל השבים באמת.
בדבר חטא ניאוף ביד ורגל והוצאת זרע לבטלה שהרבה פעמים שב וחזר לאולתו ועתה שב ממש ורוצה לידע סדר תשובה, הנה ממכתבך ניכר שתשובת המשקל הוא עיכוב בתשובה, וח"ו לחשוב זה כי אדרבה הרבה דברים מעיקרי התשובה כהא דהשבת גזל הקלו בכמה דברים מפני תקנת השבים עד שבזמן רבי תיקנו שלא יקבלו מהם כלל בהחזירו ולהרמב"ם פ"א מגזילה הי"ג הוא תקנה לדורות, וכ"ש שהוא אסור לומר שתשובת המשקל שהוזכר אפילו ברוקח יהיה עיכוב לתשובה דהיה זה מניעה לשבים שעל הרבה דברים מהם א"א לקיים כלל תשובת המשקל שנאמר שם. ומי לנו גדול מאלישע בן אבויה שהיה מתנאים הגדולים רבו של ר"מ ומהנכנסים לפרדס שבשביל הבת קול דאמר שובו בנים שובבים חוץ מאחר (חגי' ט"ו) לא חזר בו, ולכן ברור שהרוקח לא כתב זה אלא לצנועין ות"ח גדולים שיודעין שאין זה עיכוב בתשובה כלל אלא לאלו הרוצים להחמיר על עצמן למרק חטאם ושמין עצמן שלא ימנעו מתשובה בשביל זה וכשיראו שקשה עליהם יפסקו מזה. וגם ברור שהוא דוקא כשלא יפסידו בשביל זה מלמודם ומקיום מצות המצוין, וכדחזינן מראבר"ש בב"מ דף פ"ד שקביל עליה יסורין לכפרה על שאולי אירע דנהרג מי שלא מחוייב מיתה לא קביל עליה אלא באורתא ולא בצפרא מפני בטול תורה, וא"כ יש למילף מזה גם דאסור להתייסר עצמו בתשובת המשקל כשבשביל זה יתבטל מלמוד תורה ומקיום מצות.
ועיין בנוב"ק סימן ל"ה שכתב שאף התענית שמפורש בקראי שלתשובה צריך להתענות אינו עיכוב בתשובה, וכ"ש הסיגופים מצד תשובת המשקל שלא הוזכר בקראי ולא בגמ' שאין זה עיכוב, וגם הביא ראיה גדולה, אבל לבד הראיות הוא דבר פשוט וברור שתשובה בעזיבת החטא בגמר דעת בלבו שלא יחטא לעולם וגם צריך להתחרט על מה שעבר, הוא התשובה שהצריכה תורה, אבל חייבה להשב בתשובה להתודות חטאו בשפתיו וגם לומר ששב בתשובה ועזב חטאו שלא יחטא יותר לעולם והתחרט על שעבר כדאיתא ברמב"ם פ"ב מתשובה ה"ב עיי"ש, ומפורש בקידושין דף מ"ט ע"מ שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו אף שעדיין לא סיגף עצמו בכלום ואף לא התענה אף לא שעה אחת.
אך שאף שנחשב בעל תשובה מ"מ הא לענין כפרה שימחול לו הקב"ה מפורש (פ"א מתשובה ה"ד) דאיכא שני חלוקי כפרה שלא מתכפר בתשובה ויום כפורים אלא צריך יסורין לחלוק הג' דהוא כריתות ומב"ד ומיתה לחלול השם מסתבר דאין לנו בזה אלא מה שנאמר דהוא כריתות וחייבי מב"ד ולא חייבי מיתה ביד"ש, שלכן על הוצאת זרע לבטלה הרי אף אם נחשבהו לחייב מיתה כלשון ר' יוחנן נדה דף י"ג הרי אין זה אלא מיתה בידי שמים שקיל מכרת, ומפורש בח"מ אה"ע סימן כ"ג ס"ק א' בשם ספר חסידים שבמתירא שלא יכשל באשתו נדה טוב לו להוציא זרע לבטלה, הרי מפורש דקיל מכרת וב"ש מסיק דלפ"ז מש"כ בזוהר ופסק כן הש"ע דעון זה חמור מכל עבירות לאו דוקא. אבל בעצם זה אינו ראיה דאף אם הוא עון חמור מכל עבירות שבתורה, הא אסור להאשה לעבור איסור נדה בשביל להצילו לבעלה מאיסור זה דאין אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חברך אפילו לאיסור קל להציל מאיסור חמור אלא רק כשעל ידו יעשה חברו חטא החמור, לתירוצא קמא דתוס' שבת דף ד' ד"ה וכי, ודוקא כשחברו לא פשע לתירוץ השני דתוס' שם, וכיון שאשתו לא גרמה לו שיעבור על הוצאת זרע וגם הוא פשע בזה אסורה אשתו לעבור אפילו אם איסור נדה היה קיל מאיסור שז"ל, וקושיא גדולה היא על הב"ש שהוכיח מזה דאינו חמור ממש מכל עבירות, ואולי הב"ש מפרש דס' חסידים איירי שהוא חושש שיכשל שיאנוס את אשתו שהיא לא תעבור מחמת שהיא אנוסה ורק הוא יעבור, אבל ג"כ ליכא ראיה דהא כשיאנוס אותה הרי הוא יעבור בשתים ונגד שתי עבירות על איסור עצמו ועל מה שאנס לאשתו שתעבור ומה שאמרו ועון זה חמור מכל עבירות הוא רק נגד חדא עבירה ולא נגד שתים וצ"ע דברי הב"ש.
אבל עכ"פ מהב"ש ראיה שכרת חמירא ממיתה דביד"ש דמוציא זרע לבטלה וממילא הוא בחלוק הב' דכפרה שתשובה ויוה"כ מכפרין. וגם פשוט שא"צ ראיה לזה שהוצאת זרע קילא מכרת אף אם נימא דחייב מיתה ביד"ש ממש מדאורייתא דהא מיתה ביד"ש קילא מכרת, ובפרט שלא נמנה מוציא זרע לבטלה בכלל החייבי מיתות ביד"ש בסנהדרין דף פ"ג, אך שם לא חשיב גם כובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו שתנן שם דף פ"ט שמיתתן ביד"ש, וגם לא חשיב כהן שיצא מן המקדש בשעת עבודה ומשורר ששיער והשוער ששר וכהן אפילו טהור שנכנס לקדשי קדשים, וא"כ אין להוכיח משם ממה שלא חשב מוציא שז"ל מאחר שהרבה לא חשב ושיירם אף שואלו נקט, וכשנמצא תירוץ על מה ששייר, אולי נמצא תירוץ גם על זה, אבל הרמב"ם דחשיב לכולהו בפי"ט מסנהדרין ה"ב וה"ג ולא נקט למוציא שז"ל שחייב מיתה וגם בפכ"א מאי"ב הי"ח לא כתב שחייב מיתה הרי סובר ודאי שאינו ממש חיוב מיתה אלא שכוונת ר' יוחנן שהוא עון חמור שלפעמים ענשו השי"ת במיתה, ובהכרח הוא כן דהא מחוייב מיתה ביד"ש אינו מת מצד החיוב קודם שנעשה בן ששים וער ואונן הא מתו קטנים, שממילא אין ראיה כלל שהוא איסור דחיוב מיתה וגם לבני נח לא נאסר כלל הוצאת שז"ל וקודם מתן תורה אף בני יעקב לא נתחייבו אלא בדיני בני נח, אלא מוכרחין לומר שרק לער ואונן היה רצון השי"ת לעונשם אף שמגדרי דיני התורה לא היו חייבין אף אם היו גדולים בני חיובא וכ"ש שהיו קטנים דלאו בני חיובא נינהו אף שהיו ראוין להוליד בדורות הראשונים גם כשהן קטנים עיין בסנהדרין דף ס"ט דאמר בגמ' דבצלאל כי עבד משכן היה בר תליסר מדכתיב איש אף שהיו מולידין אז בני תמני, וא"כ היו פטורין ממצות ומ"מ נענשו במיתה שנמצא שלא היה זה מצד עצם הדין רק הוראת שעה מהשי"ת במדת הדין שמעניש לפעמים לטעמים שרק השי"ת יודע זה, שא"כ לא שייך למילף מזה שהוא חיוב מיתה ממש אלא שהוא חטא גדול כזה שמענישין לפעמים ע"ז גם במיתה ביד"ש וזהו שיטת הרמב"ם והטור והש"ע שליכא חיוב ממש. ולכן ודאי שהוא מחלוק הב' דכפרה שבתשובה גמורה מתכפר ביוה"כ.
אבל מ"מ מן הראוי וטוב לתשובה להתודות בכל לילה קודם שינתו על חטא זה ולומר בפה מלא איך שמתחרט על מה שחטא ומקבל שלא יחטא יותר כל ימיו וגם להתענות בשנה ראשונה פעם אחת בשני חדשים ובשנה שניה פעם אחת בג' חדשים ובשנה שלישית שני פעמים, ואין להחמיר בתעניות אלא תרבה בלמוד התורה שזהו העצה היותר גדולה שלא להביא לידי הרהור כדאיתא ברמב"ם בפכ"א מאי"ב הי"ט ובסוף פכ"ב עיי"ש. וגם תראה לישא אשה בהקדם האפשרי אם כבר באת לשנים שייך לזה והשי"ת יקבל תשובתך ויכפר לך ויסייע לך שלא ליכשל שוב לא בחטא זה ולא בשום חטא. משה פיינשטיין.