אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין
סימן קג
הקטנת אש הגעֶז ביו"ט בע"ה, י"א שבט תשל"ז. מע"כ נכדי היקר הרה"ג ר' מרדכי טענדלער שליט"א.
הנה בזו שהוקשה לאחד על מה שכתבתי בתשובה או"ח ח"א סימ' קט"ו שלהקטין את אש הגעֶז ביו"ט דכשצריך להקטין את האש כדי שלא ישרף ולא יתקלקל התבשיל שבקדרה מותר ואף אם יכול להניח אש זה גדול ולהדליק אש אחר שיהיה קטן יכול להקטין אש זה ולא להדליק אש אחר כי כשהוא לצורך התבשיל אין חלוק בין הדלקה לכיבוי כיון שגם כיבוי מותר לצורך אוכל נפש כמו בבשרא אגומרי כמפורש בביצה (כ"ג ע"א), מהא דכתב המג"א בסימן תקי"ד סק"ב על הא דכתב הרמ"א וי"א דוקא אם אפשר להציל הקדרה בלא כיבוי, כגון שיכול לעשות אש במקום אחר, הרי מפורש שהדלקה עדיפא.
אבל הא א"א לומר כן אפילו אם גם כיבוי היה אסור מדאורייתא דהוא לר' יהודה דמחייב במלאכה שא"צ לגופה שהרמב"ם פוסק כוותיה בפ"א משבת ה"ז. נמי אין טעם להחמיר בכיבוי יותר מבמבעיר ומאחר דתרוייהו מותרין ביו"ט לצורך אוכל נפש אין מקום לחלק, איברא דלהרמב"ם פ"א מיו"ט ה"ד שמשמע דמחלק הוצאה והבערה מצד מתוך אפילו שלא לצורך אכילה ושאר מלאכות דוקא כל שיש בו צורך אכילה מותר, שא"כ יש מקום לומר דאף כשתרוייהו לצורך אכילה עדיפא לעשות הבערה מכיבוי, אבל לבד שאף לשיטת הרמב"ם מסתבר שכשהוא לצורך אכילה שגם הכיבוי מותר אין לחלק, הא התוס' (כתובות ז' ע"א ד"ה מתוך) ועוד ראשונים לא מחלקי דכולן הותרו מצד מתוך גם שלא לצורך אכילה אבל דוקא כשיש צורך היום שא"כ ודאי אין לחלק, וכ"ש לרוב הראשונים שפוסקים כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור עיין במ"מ, הרי כיבוי הוא רק איסור מדרבנן והבערה היא מלאכה דאורייתא שודאי אין להעדיף לעשות הבערה מכיבוי. ואפילו להרמב"ם פ"ד מיו"ט ה"ו והמחבר שם דאוסרין כיבוי שלא יתעשן אף הקדירה משום דפוסקין כרבנן דר' יהודה דאסרי מכשירי אוכל נפש וסוברין דגם עישון הקדרה לא נחשב אלא כמכשירין, אף שהוא דבר תמוה מאד דכיון שהמאכל מעושן לא יהיה טוב לאכילה מ"ט גרע מתבלין שהוא להטעים יותר שמותר. ומטעם זה פשוט להמרדכי בביצה דף כ"ב ע"א דמודו גם רבנן עיי"ש וגם המ"מ הביא שיש מתירין בשביל שלא תתעשן הקדרה, ואולי בזמנם היו רק מפונקים שלא אכלו תבשיל מעושן וצ"ע. עכ"פ אף לדידהו הוא רק לעישון אבל אם מפני ריבוי האש ישרף עד שלא יספיק להתבשל הוא צורך בשול ממש שאף לרבנן ודאי היה מותר לכבות מעט מן האש ולהקטינו כדי שיתבשל, שענין זה הוא בהקטנת האש של הגעֶז, שא"כ אין לחלק בין להבעיר אש אחר קטן למכבה בהקטנת האש.
ועיין ברא"ש בביצה שם שכתב והא דאסור לכבות כדי שלא תתעשן הקדרה היינו באפשר להצילה מעישון בלא כיבוי כגון שיסירנה מאש זה לבשלה על אש אחר שלשון זה משמע דוקא כשיש לו אש שהוצרך לעוד אש לבשל עוד קדרה שיכול לסלק קדרה זו שעל האש שאפשר לה להתעשן ולבשלה על אש האחר בלא שום מלאכה דהבערה אחרת וכן הוא הלשון בקצור פסקי הרא"ש שכתב עוד ביותר דיוק שיסירנה מאש זה על אש אחר בלא תיבת ולבשלה, שאין לטעות כלל לומר דחסר עוד האפשריות לבשל משום שצריך ליתן עוד עצים שתוכל להתבשל שם, וכן הוא בטור ג"כ בלא תיבת ולבשלה דכתב כגון שיסירנה מאש זה ויתננה על אש אחר שהוספת תיבת ויתננה לא שייך לטעות מזה, וכן הב"י והט"ז כתבו כלשון הרא"ש שיסירנה מאש זה לבשלה על אש אחר, וא"כ אין מקור כלל להמג"א ששינה הלשון וכתב כגון שיכול לעשות אש במקום אחר שמשמע שאף אם צריך לעשות אש אחר דהוא להביא עצים למקום אחר ולהבעירם אסור לו לכבות דמנא לו זה. ואף לתוס' ביצה דף כ"ג שכתבו ואפילו למאן דשרי הבערה שלא לצורך כלל בירושלמי היינו לפי שישנו לפעמים לצורך אוכל נפש אבל כיבוי דלעולם אינו לצורך תיקון אוכל נפש ודאי אסור לכו"ע ביו"ט, הא לא מובן כוונתם לכאורה כדהקשה מהר"מ שיף שכתב ולא נתחוור לי למה לעולם אינו לצורך תיקון הא בשרא אגומרי שרי אע"פ שמכבה ולעיל בשביל שלא תתעשן עיין באשר"י שכתב בהדיא דאם אין לו אש אחר הוי שפיר אוכל נפש, ובע"כ צריך לפרש כוונתם כדפי' הב"ח בסימן תק"ז ד"ה ומ"ש ודוקא בתנורים, דכיבוי אינו מתקן האוכל ממש דפשיטא דאם לא היה צריך לכיבוי היה ג"כ מתוקן האוכל ע"י האש ולפיכך אע"פ דאם יש בכיבוי צורך אוכל נפש מותר לכבות מ"מ לא אמרינן גביה מתוך, וכוונתו דהיתר דמתוך הוא רק כשהוא מלאכה המתקן ממש את האוכל אבל כיבוי שעושה רק שלא יקולקל האוכל אף שעכ"פ היתר גמור הוא משום דצורך אוכל נפש הוא לא אמרינן גביה מתוך, ואף שלא כתב טעם לחלוק זה, מ"מ משמע שכן צריך לפרש בכוונתם דהא איירי שם לענין ליתן מוגמר ע"ג גחלים דאוסר ר' יהודה דהיה שייך להתיר רק מצד מתוך כדאיתא בכתובות דף ז' ע"א וסברי שם דאף שלא שוה לכל נפש היה סובר להתיר מצד מתוך אבל רק בהבערה דהוא מלאכה דמתקן האוכל ממש ולא בכיבוי שהוא רק להסיר קלקול, דהא לרבא דשרי כתבו דחשיב ליה דבר השוה לכל נפש שסברי דהוא כאוכל נפש ממש. ועיין בפנ"י שכתב ג"כ בכוונתם שהוא לענין מתוך וכתב טעם דלא אמרינן מתוך אלא באותן מלאכות שעיקרן לצורך אוכל נפש דא"א להעשות בלעדן דבהוא התירה לכם לכל צרכיכם אבל כיבוי דלא שכיח צורך לכיבוי לאוכלי נפש אלא במיעוטא דמיעוטא, וטעם הב"ח נראה יותר שהוא רק סלוק הקלקול, אינו בכלל זה ולא מותר במתוך עיי"ש. עכ"פ לצורך אוכל נפש הוא מותר בכיבוי כמו בהבערה ואין להעדיף הבערה על כיבוי.
ולכן מזה שליכא מקור להמג"א ואדרבה הוא נגד משמעות הרא"ש והטור וההכרח מדבריהם שליכא שום עדיפות שא"כ אדרבה היה עדיף יותר כיבוי מהבערה שכיבוי הא היא מלאכה שא"צ לגופה, והתוס' שבת דף ג' ע"א ד"ה הצד סברי כר"ש דפטור, והרא"ש בפ' כל כתבי סימן י"א עיין בק"נ, והר"ן שם בד"ה ונמצא בשם הר"ח ובסוף שבת, והרמב"ן במלחמות שם ואף בשיטת הרי"ף סובר דפוסק כר"ש, וכן הביא המ"מ בפ"א ה"ז מרמב"ן ומרשב"א שנמצא שרוב רבותינו פוסקים שפטור שודאי תמוה דברי המג"א, צריך לפרש בכוונת המג"א שלהקטין האש שבוער בעצים ברוב הפעמים צריך לכבות הרבה ואפילו כשסגי בכיבוי בקעת אחת ג"כ צריך לכבות בהרבה מקומות ממנו והבערה נעשה ברוב פעמים בפעם אחת וריבוי פעמים דעושה בכיבוי הוא חמירא מהבערה שנעשה בפעם אחת, ול"מ אם גם כיבוי הוא דאורייתא אלא אף להסוברים דהוא רק מדרבנן מ"מ הריבוי כיבויין שעובר הרבה פעמים על איסורי דרבנן חמור מפעם אחת איסור דאורייתא אף שלענין חולה מסתבר שכל איסורין דרבנן קילי מחד איסור דאורייתא הוא משום דבמקום חולי לא גזרו רבנן, אבל ביו"ט הא גזרו רבנן איזה דברים אף כשנוגע להמנע מעונג יו"ט, דלכן בדברים שהתירו לאוכל נפש ביו"ט הוא לענין איסור דאורייתא כשני איסורין חמור וקל, דודאי אין לומר כלל דאיסורין דרבנן נחשבו כהיתר ממש לענין דאורייתא, מאחר דמדאורייתא הא מחוייבין לקיים כל איסורין וחיובין דרבנן מלא תסור דלכן סובר דאיסורין הרבה פעמים דרבנן גרוע מאיסור אחד דאורייתא וכיון שהכיבוי הוא ברוב הפעמים הרבה כיבויין ובהבערה רק פעם אחת כתב דאם אפשר לו לעשות אש אחר אסור לו לכבות. ולכן בהגעֶז שההבערה והכיבוי שוין גם להמג"א אף אם הוא כיבוי בהקטנת אש הגעֶז א"צ לעשות אש אחר אלא יקטין הגעֶז שהקדרה עומדת עליו, וגם הוא צריך דוקא להקטין הגעֶז משום דאף אם הוא כיבוי הוא רק דרבנן לרוב השיטות והבערה הוא דאורייתא.
ועיין במנחות דף ס"ג ע"ב אליבא דר' ישמעאל דהעומר בחול היה בא מחמש סאין ובשבת משלש דאמר רבא דסבר שירבה במלאכה אחת בהרקדה ואל ירבה במלאכות הרבה, שא"כ היה שייך לומר שכיון שיותר טוב שיעשה כל צורך הבשול במלאכה אחת דהבערה ולא בעוד מלאכה דכיבוי, אבל ל"ד כלל דביו"ט הא הוא מתחיל מחדש לגמור את הבשול שיש לפניו לידון איזו מלאכה יעשה ול"ד להתם דאחרי שקצר הג' סאין אין לו שוב מה לידון דהרי יש לו כבר כדי להשיג מהם עומר במלאכה אחת דהרקדה ולכן אין לו לקצור יותר. וגם משמע דרבנן לא ס"ל כר' ישמעאל גם בסברא זו אף דלא היה הכרח לזה. זקנך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.