אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין

סימן קא

סימן ק

אשה שברכה זמן ביו"ט בהדלקת הנרות אם תענה אמן אחר ברכת זמן בקידוש, אינטרא ווינעס לחולה ביו"כ כדי שלא יצטרך לאכול, וחליצת תפילין קודם המילה ערב חנוכה תשל"ה. מע"כ ב"ג מוהר"ר יעקב אפרים הלוי לוואוויץ שליט"א.

[א'] בדבר מנהגנו שהאשה מברכת זמן ביו"ט בשעת הדלקת הנרות אם רשאה לענות אמן על הזמן שמברך בעלה על הכוס בקידוש היום מחשש הפסק בין ברכת היין לשתייתה כיון דהיא כבר נפטרה מברכת הזמן, הנה פשוט שלדינא אין ספק דהא זה מאות בשנים שהנשים מברכות זמן בשעה שמדליקין את הנרות ביו"ט כי אף שלכאורה היה יותר טוב שלא יברכו זמן מאחר שיהיה כוס של קידוש לברך עליו גם זמן דיותר עדיף לברך זמן על הכוס ומטעם זה כתב הריעב"ץ בשאילת יעבץ סימן ק"ז שמתחלה חשב למחות באשתו אבל מ"מ לא מיחה מאחר שהוא מנהג המוחזק בידה והיא ברת מרי דעובדא ואי לא דחזיא לבני נשא לא עבדא ורק במקום שלא נהגו אין להנהיג עיי"ש. ואם היה איסור לענות אמן מדין הפסק בין הברכה להשתיה היה טעם גדול למחות ולהחשיב זה למנהג בטעות, ואף שאיכא עצה שלא תענה אמן, לבד שלא יזהרו בזה הרי זה גופא אסור לגרום שלא לענות אמן על ברכה דהוא חיוב גדול לענות אמן אף כשלא צריך לצאת בהברכה כדתנן בברכות דף נ"א ע"ב ואיפסק ברמב"ם פ"א מברכות הי"ג ובש"ע [או"ח] סימן רט"ו סעי' ב' והט"ז ס"ק ב' סובר דגם הטור סובר שהוא חוב ומוכרח כן דהא משמע שגם הרא"ש סובר שחייב ובקצור פסקי הרא"ש סימן ה' שהוא לבעל הטור נמי משמע שהוא חיוב דהא כתב א"צ לענות אמן אחר התינוקות שלומדין הברכה בפני רבם, ואם היה סובר שליכא כלל חיוב לענות אמן אלא רשות לא היה שייך לכתוב לשון אין צריך בתינוקות אלא היה לו לכתוב לשון אין עונין אלא ודאי שגם הטור סובר שחייב כדסובר הט"ז וגם הבאור הלכה סובר כן והביא עוד שסברי כן בדברי הטור, וא"כ מה לנו זה שליכא ברכה לבטלה הא בשביל איסור זה הא נמי היה שייך לבטל מנהג זה אלא ודאי שאין בזה שום איסור משום שצריכה לענות אמן ואין בזה משום הפסק.

והטעם נראה דכיון דאצל המקדש היא ברכה הצריכה ואינו הפסק לדידיה אין זה הפסק גם לגבי השומעין היוצאין ממנו דהם בטלין לדינו לענין שמיעת הברכות ואמירת אמן ומה שאצלו אינו הפסק גם לדידהו אינו הפסק. ועיין בסימן קס"ז סעי' ו' שכתב הרמ"א דאחר שאכל הבוצע לא הוי שיחה הפסק לאחרים שיצאו בברכתו והוא שיטת הראשונים הרוקח שהביא הב"י ובאו"ז סימן קמ"ב מפרש יותר דאף בטעימת אחד מבני הסעודה סגי שכתב והיכא שבירך המוציא רק שאחד מבני הסעודה יטעום איזה שיהיה בזה יצאו כולם ידי חובתם מידי דהוה אקידוש דהמברך צריך שיטעום איזה שיהיה, ומסתבר שלא פליג ע"ז הרוקח ואכל הבוצע לאו דוקא וכן נימא גם בכוונת הרמ"א, ומהפמ"ג בסימן קס"ז במשבצות סק"ח במה שמפרש כוונת הב"ח לראייתו מרש"י ברכות ריש דף מ' ע"א ד"ה טול ברוך משמע שדוקא אכילת הבוצע בעי, והטעם צריך לומר שנחשבו כל בני הסעודה כאחד לענין הברכה שיצאו בברכת אחד ולהפמ"ג אליבא דהב"ח הם כבטלין לגבי המברך, שא"כ ודאי אם המקדש הוצרך לברך הזמן או ברכה אחרת אף שהמסובין אין צריכין לה שפיר נחשב גם להו מברכות הקידוש שלא יתחשב הפסק ממילא גם לדידהו לענין עניית אמן, שלכן מסתבר שאף להב"י החולק על הרוקח הוא רק לענין הפסק שיחה בעלמא דלא עדיף מה שיצא בברכת הבוצע והמקדש מאם היה מברך בעצמו שהיה הפסק, אבל לענין עצם הקידוש לחשיבות שייכות הברכות להקידוש גם לכו"ע בטלין השומעין שרוצים לצאת להמקדש שנחשבו כל הברכות שצריך המקדש לברך שייכין להקידוש שאין ענייתן אמן הפסק ומותרין לשתות אף הנשים שיצאו כבר בברכת זמן אף כשענו אמן וממילא מחוייבות לענות אמן.

ויש ראיה גדולה לזה מתקנת חכמים לברך גם לישב בסוכה בשעת הקידוש כמפורש בסוכה דף נ"ו ע"א דסוכה ואח"כ זמן, וזמן הא הוא מברכות הקידוש שא"כ גם סוכה הוא מברכות הקידוש, ומפורש בדף מ"ו ע"א א"ר אשי חזינא ליה לר' כהנא דקאמר להו אכולהו אכסא דקידושא ואיפסק כן ברמב"ם פ"ו מסוכה הי"ב ובש"ע [או"ח] סימן תרמ"ג סעי' א', ותק"ח הא הוא שבעה"ב יקדש ויוציא את אשתו ובני ביתו, והא איכא כמה ראשונים שסברי דנשים אין מברכות על עשה שהזמן גרמא והרמב"ם ורש"י (ציצית פ"ג ה"ט והג"מ סק"מ) נמי סברי כן והיה נמצא שלא היתה האשה ובנותיו יכולות לשתות אם היו עונות אמן או שהיו צריכין לאסור אותן מלענות אמן והיה להם להזכיר זה, ואף באנשים נמצא באופן שהשומעין ויוצאין בקידוש א"צ לברך לישב בסוכה כגון דלא יצא מהסוכה מעת שברכו לישב בסוכה ביום הראשון, ובעה"ב המקדש יצא מהסוכה וצריך לברך בליל שני לישב בסוכה, והוא לכו"ע שא"כ אם יענו אמן יהיו אסורין לשתות או שיאסרו אותם מלענות אמן ולא הוזכר דבר כזה, אלא ודאי צריך לומר דעניית אמן אחר הברכות שהמקדש צריך לברכם אינו הפסק אף ששיחה וגם אמן על ברכות אחרות הוא הפסק כדלעיל.

[ב'] אשה שאוכלת קודם התפלה אם צריכה לקדש ובענין נשים שצריכות לאכול קודם התפלה, וגם יש נשים שמקילות באכילה קודם התפלה לאחר שאמרו איזה בקשה מטעם המ"א סימן ק"ו סק"ב שכתב שרוב נשים לא נהגו להתפלל בתמידות דסומכות על מה שמדאורייתא סגי בכל בקשה שהיא ומוסיף שאפשר שגם חכמים לא חייבום יותר, ואני תמה על לשון זה דאם חכמים חייבום בתפלת י"ח כאנשים איך שייך שרוב נשים ינהגו לעבור על חיוב דרבנן, וא"כ בהכרח שגם חכמים לא חייבו להם, שלכן אף אלו היודעות להתפלל ומתפללות בכל יום יש שלא קבלו עלייהו איסור אכילה קודם תפלתם שנהגו ואוכלות אחר שאמרו איזה בקשה וצ"ע לדינא, עכ"פ אלו שרשאות לאכול קודם התפלה אם צריכות בשבת ויו"ט לעשות קידוש כדכתב המ"ב בביאור הלכה סימן רפ"ט סעי' א' באנשים הנה לע"ד באשתו אינה צריכה לקדש דהרי היא משועבדת לבעלה לאכול דוקא עמו וכיון שבעלה אסור לאכול קודם התפלה וא"א לו לאכול הסעודה קודם התפלה אין זה זמן אכילה גם לה שלכן לא חל חובת קידוש גם עליה ומותרת לאכול בלא קידוש. (עיין ברמ"א אה"ע סימן ע' סעי' ב' שלרוב הפוסקים גם הוא אינו רשאי להאכילה לבדה ופשוט שהיא ודאי אינה רשאה לכו"ע). אבל מ"מ כשכבר התפלל בעלה ורשאי לקדש ולאכול אך שרוצה לחכות מאיזה טעם וצורך כיון שכבר חל חובת הקידוש על בעלה חל ממילא גם עליה ותצטרך לקדש אם רוצה לאכול איזה דבר קודם שירצה בעלה לאכול, ואף שנמצא לפ"ז דאם היא התפללה כבר ובעלה עדיין לא התפלל נמי תוכל לאכול בלא קידוש מאחר דלא חל חובת קידוש על בעלה לא נראה למעשה לעשות כן, דבדבר המצוי שהוא אכילה דאחר התפלה שייך לומר לא פלוג ורק באכילה דקודם התפלה שלא מצוי לא שייך לומר לא פלוג ורשאה לאכול בלא קידוש כפי הדין להאשה כדכתבתי.

אבל להבנות שאין להן שום שעבוד מסתבר שאם צריכות לאכול קודם התפלה יצטרכו לקדש קודם לסברת באור הלכה כמו לבנים, שאף שהאב והאם מקפידין שלא יאכלו בעצמן אלא דוקא בסעודה אחת עמהם לא מסתבר לדמות זה לשעבוד שהוא מדינא.

[ג'] אם יש לחולה ליקח אינטרע ויינעס ביו"כ שלא יצטרך לאכול הנה ביום כפורים גופיה הרי לא ירויח כלום דהרי בחבלה שיעשה במחט שיתחוב לתוך גופו עם האינטרע ווינעס נמי הוא איסור כרת מאיסור דמלאכה ביו"כ, ואדרבה אף הרבה חצאי השיעור שיתנו לו לאכול לא יהיה בכרת אלא באיסור בעלמא, ועיין בתוס' שבועות דף כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי שכתבו דאף לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה אינו גם איסור עשה אלא איסורא בעלמא, שלכן ודאי איסור כרת אחד חמור מיניה, אך שנוגע זה לחולה שצריך לאכול שנים ושלשה שיעורים שעל כל שיעור איכא איסור כרת ובאינטרע ווינעס לא יהיה אלא תחיבת מחט פעם אחד שליכא רק איסור כרת אחד, שזה לא שייך למה שכתבתי באג"מ או"ח ח"ג סימן צ', דהתם היתה השאלה אם מותר לעשות לו זריקת סם שיועיל שיוכל לצום כשאינו דבר המרפא, שהוריתי שליכא חיוב לעשות כן אף בעיו"כ וממילא אסור מאיסור לחבול אף בעצמו, אבל הכא דהאינטרע ווינעס ג"כ הוא דבר הזן את האדם ואם היה כמו אכילה ממש היה לן להצריך באופן זה שבאינטרע ווינעס יהיה רק באיסור אחד ובאכילה כשצריך לאכול הרבה יעבור על כל שיעור ככותבת איסור אחר, וכ"ש כשאפשר לתחוב לו המחט של אינטרע ווינעס בעיו"כ שהיה לן להצריך שיתנו לו אוכל דרך אינטרע ווינעס, אף כשיהיה סגי לו לאכול פחות מכשיעור, אבל מ"מ נראה שרשאי לאכול אף כשצריך לאכול הרבה ואף כשאפשר ליתן לו האינטרע ווינעס בעיו"כ, כי לבד שודאי אינו דומה לאכילה ממש שדרך אינטרע ווינעס לא מיתבא דעתא כאכילה, ואצל חולה גם צער וכאב בעלמא אפשר לגרום לו סכנה מצד חולשתו, הנה יש לחוש על כל דבר שאינו כפי הטבע שיקלקל לאיזה דבר, ולא שייך לסמוך על הרופאים בזה שאין לידע זה בברור אלא בהשערה בעלמא ובמשך הזמן אפשר שיראו מה שנתקלקל מזה וכן אירע בכמה דברים שבמשך זמן גדול נודעו הרופאים שאיכא גם היזק והפסד להגוף ממה שנתנו לו לרפאותו יש להחולה לחוש לזה ואם יכול לאכול אין לעשות לא אינטער ווינעס.

ואף למה שכתבתי בתשובה שאפשר שלא התירה תורה אלא לרפאות, פשוט שגם ליקח סמי רפואות כשהוא בריא כדי לעכב חלאים המצוין לבא, והרי גדולה מזה מצינו בשבת דף ס"ו ע"ב באבן תקומה שיכולה אשה לצאת בשבת אף לאשה שלא הפילה מעולם אף כשעדיין לא נתעברה כשהיא חוששת אף שאין לה שום טעם לחשוש, וכ"ש להיתר רפואות שאלו שחוששין שלא יחלו גם זה נחשב כחולה ומותר.

(ובדבר להוציא דם להרווחת ממון כבר כתבתי תשובה זה הרבה שנים בחלק חו"מ סימן ק"ג עיי"ש).

[ד'] בטעם שלא לחלוץ תפילין עד אחר המילה וקושיתך על מש"כ המ"ב סימן כ"ה ס"ק נ"ה דביום שיש בו מילה ראוי שלא לחלוץ התפילין עד אחר המילה כי מילה הוא אות ותפילין הם אות והוא מהמג"א ס"ק כ"ח והטעם שהזכיר כתב במחה"ש עיי"ש, מהא דאדרבה מצינו ששבת וי"ט שהן עצמן אות פטורין מתפילין דנחשב זלזול (או"ח סי' ל"א ס"א) וא"כ נהי שרק בשבת ויו"ט החמירה תורה שלא ללבוש תפילין שלא יהיה זלזול באות השבת ויו"ט מ"מ מעלה אין להיות. נראה פשוט דהא עשיית מצות המילה אינו האות אלא מה שהאדם הוא נימול הוא האות שהוא דבר הנקבע בגוף לאות דכן מסתבר וגם מפורש בקרא, ונמצא שעשיית מצות המילה הוא עשיית האות שיהיה בגוף הנימול שלכן מן הראוי שלא לחלוץ התפילין להראות שצריכין לאות שלכן יש צורך לעשות אות קבוע, והוו בזה שמלובשין בתפילין כנותנים טעם על עשיית מצות המילה.

[ה'] יציאה בשבת כשלובש חגורה דתפלה על החגורה דעור ולהלביש חגורה על מכנסים שאין צורך לה כי המכנסים עצמן נעשו באופן שמהודקין לגוף כמו בחגורה אסור, אבל רוב מכנסים צריכין לחגורה אף שהוא רק לתיקון קטן עכ"פ הדרך שלובשים חגורה מעור שלכן אם צריך לחגורה יסיר את חגורת העור וילבוש החגורה שרגיל ללבוש בשעת התפלה, אבל להלביש חגורה דתפלה על החגורה דעור אסור.

[ו'] זמן הדלקת נר חנוכה שיותר עדיף הוא לע"ד עשרה מינוטן [רגעים] אחר תחלת השקיעה ויש לזה טעמים נכונים ויתן שמן שיהיה כדי להדליק שעה בערך כי תהיה הדלקתו בכאן ערך חצי שעה אחר צאת הכוכבים. והנני דודך אוהבך ומברך אותך ואת כל אשר אתך, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה