אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין

סימן צח

סימן צז

בענין מי פירות אין מחמיצין בהיות שנמצא כעת מה שכתבתי לפני שנים ונדפס בספר היובל של הפרדס, והשבתי להערות שהעירוני בזה בספרי או"ח ח"א סי' קנ"ד, ועניין זה חשוב הלכה למעשה, אני מעתיקו כאן.

בפסחים דף ל"ה ארבב"ח אר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חמוצה כרת ומסיק ר"א בר אבין משום דמי פירות אין מחמיצין והוכיחו רש"י ותוס' דעכ"פ אסור משום דחמץ נוקשה מיהא הוי אך רש"י מפרש במי פירות לבד והתוס' מצד הקושיות מרבא דחצבא דאבישונא ומריש לקיש דמנחת נסכים מגבלה במים מפרשי בשם ר"ת דאיירי דנתן גם מים דמ"מ הוא רק חמץ נוקשה שאין חייבין כרת אבל ודאי הוא דוחק ולכן במנחות דף נ"ד שתירצו הקושיות כתבו דיש לנטות להחמיר עיי"ש אך הוכרחו לזה מצד הקושיות הגדולות שמשמע דמי פירות אין מחמיצין כלל והוא היתר לגמרי חדא מהא דר"ל עצמו שהוצרך לאוקמי הא דריה"ג מרבה מנחת נסכים לחמוץ דאומר היה ריה"ג דמגבלה במים דאל"כ הוא מי פירות שאין מחמיצין שנית מהא דהלכה כרבא נגד אביי דחצבא דאבישונא זקיפא נמי שרי שלישית מותיקא דשרי במשחא ומלחא ואף שב' קושיות הראשונות תירצו התוס' במנחות מ"מ מותיקא נשארו בקושיא וגם תירוצם בחצבא דאבישונא דלא גזרו ליחוש למלתא דלא שכיחא כיון דאין בו כרת הוא דחוק כדהקשה הנוב"ק סי' כ"א דהא רבא אמר ביבמות דף קי"ט מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ועיי"ש שדחק לתרץ שהוא רק אם נוקשה דרבנן. ותירוצם בהא דמגבלה במים נמי דחוק דאם לר"מ ניחא הא דריה"ג גם אם יסבור ריה"ג דאין מגבלה במים א"כ מנ"ל לריש לקיש לעשות פלוגתא חדשה שלריה"ג מגבלה במים, עיין ברמב"ם פי"ב ממעה"ק הי"ט שר"ע פליג ע"ז ופסק כר"ע שפסולה בגבלה במים כדפי' הכ"מ, הא אפשר שריה"ג סובר כר"מ דנוקשה בלאו ולכן חשוב חמץ גם למנחות אלא משמע שאף לר"מ אין מתורץ משום דאין מחמיצין כלל ולכן הוצרך לחדש לעשות פלוגתא חדשה דלא כתירוץ התוס'. ודעת התוס' אולי סברי דר"ל סובר דמדריה"ג נשמע לכו"ע שמגבלה במים אבל אם נפרש כהרמב"ם דמאן דמרבה לחם הפנים פליג אין לתרץ כתוס'.

והנכון לע"ד דהנה זה שמי פירות עם מים מחמיצין אף במים כל שהו כדאיתא ברמב"ם פ"ה מחו"מ ה"ב (ועיין במג"א סי' תס"ב ס"ק ו' שהוא מהירושלמי ר"פ אלו עוברין דא"א לומר דמיירי במים מרובין דאין מערבין בחומץ מים הרבה אבל נראה שפשוט שהוא מהא דמנחת נסכים מגבלה במים שכבר יש שם ג' לוגין לעשרון שסגי ללוש בהן לבד דהרי לר"ע פסול כשנותן מים וא"כ נילוש בהשמן לבד ולכן ודאי שא"א ליתן שם הרבה מים אלא משהו ומ"מ מתחמץ) יש להסתפק אם המים הם המחמיצין דהא רק בהו יש כח המחמיץ, ואף שרק משהו מים יש שם שלא היה בכחו לחמץ אלא מעט קמח אפשר דבעצם יש אף במשהו מים כח לחמץ אף הרבה קמח אך שמשהו מים לא היה מקיף ולא היה נגבל בכל הקמח וכשנתערב במי פירות ונבלל עמהם הרי יש משהו המים בכל המי פירות דיש בילה בלח בלח עיין ברש"י זבחים דף פ' ד"ה בשלמא ונמצא שמקיף המים את כל הקמח אף הרבה ולכן מחמץ את כל הקמח ועיין בח"י סי' תס"ב ס"ק ו' שכתב במים שנתערבו במי פירות דאף דמ"פ אין מחמיצין מ"מ כיון שיש מעט מים יש חשש חמוץ עכ"פ במקום המים משמע שג"כ מפרש שהחמוץ הוא רק במים אך הוא מפרש שבאמת אינו מחמיץ יותר מסך הקמח שהיה מחמיץ בעצמו והוי רק תערובת חמץ שבמשהו וזה דוחק גדול וגם תמוה מלשון הרמב"ם שמשמע דכולו מחמיץ וגם לפי' הרא"ש דחומץ האדומי נותנין בו השעורים אך יש שם מעט מים ולהמג"א דרק מעט מים נותנין א"כ אפשר אין שם כזית דהמשהו מים לא היה יכול להחמיץ כזית שעורים וא"כ הי"ל לחלק בדין חומץ האדומי לענין לעבור בבל יראה כמה מים היו שם ולכן משמע שכולו מתחמץ.

אבל עכ"פ אפשר לפרש דהמים הוא המחמיץ אבל כדבארתי שכיון שיש בילה הוי מקום המים בכל הקמח ויש כח גם למשהו מים להחמיץ אף הרבה אם אך נוגע בהקמח ואולי גם כוונת הח"י הוא כן ולכן בס"ק י"ב כתב דבחטה שנמצאת ביין שנתערב בהן מעט מים חיישינן לחמוץ החטה כמו בנמצאת במים דאסור משמע קצת דמתחמץ ממש כולו כמו במים לבד, או דזה דוחק לומר שיהיה במשהו מים כח לחמץ אף הרבה קמח ואף לפרש שהמ"פ גורמים למים כח חמוץ גם באיכות יותר כמו דחזינן שעושין מהירות החמוץ נמי הוא דוחק. אך המ"פ הן המחמיצין דכשיש בהו מים נעשה כח חמוץ בהמ"פ בעצמן וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב שאין מ"פ מחמיצין אלא מסריחין והוא שלא יתערב בהן שום מים בעולם ואם נתערב בהן מים כ"ש הרי אלו מחמיצין משמע שהוא תנאי בטבע המ"פ דאין מחמיצין אלא מסריחין רק כשלא נתערב בהן מים דבתערובת מים טבען להחמיץ גם בעצמן.

ולכן יש לפרש דרש"י סובר כאופן ב' שהמ"פ הן המחמיצין ומסתבר לו שלפ"ז צריך לומר כי כח החמוץ יש בעצם גם למ"פ אך שיש שם עוד כח המונע מלהתחמץ בכח החמוץ שעשה שם והמים מסלקים כח המונע וממילא מתחמץ בכל החמוץ שעשה שם המ"פ משום דלא מסתבר לו שמים יעשו בהמ"פ כח חדש שלא היה להם כלל וגם יהיה עוד הטפל יותר מן העיקר כשהוא רק מעט מים. והנה נוקשה מפרש ברש"י דף מ"ג ד"ה שיאור שכולל ב' ענינים תכשיטי נשים דהוא חמץ גמור רק שאינו ראוי לאכילה ושיאור שלא נתחמץ כל צורכו (ופשוט שמש"כ רש"י גם בשיאור דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר אין כוונתו שממש אין ראוי לאכילה דא"א לומר כן דהא אנו רואים שראוי לאכילה אלא כוונתו שהחמוץ לא הועיל כלום לאכילה ואינו ראוי לאכילה כשרוצים לאכול חמץ דזה שאוכלין אותו הוא כמו שאוכלין מצה דאין בו טעם החמץ שרוצים באכילת חמץ). וצריך לומר דאף שהם שני ענינים מ"מ הם בגדר אחד דאיסור החמץ שחייב כרת שהוא מצד טעם החימוץ שהוא שייך רק כדרך שבני אדם עושים לאכול חמץ שיהיה בטעם חמץ הגמור וממילא אף שיש בו חמוץ הגמור אבל אם עכ"פ אינו ראוי לאכילה מאיזה סבה אינו שייך איסור זה שהוא בשביל הטעם דאיזה מעלה שייך להיות בשביל הטעם כשלא מהני לאכילה אבל איסור דכל מחמצת דהוא ללאו גם על נוקשה אף שאין בו טעם החמוץ הצריך לאכילה דחמץ א"כ צריך לומר דכיון דיש בו ענין החמוץ אסרה תורה בלאו אף שאינו אוכלו מצד החמוץ שהוא האיסור לכן גם כשאינו ראוי לאכילה דאדם ישנו בכלל איסור זה כיון דעכ"פ אוכלו. ולכן יש להיות אסור מצד זה בלאו דנוקשה גם נילוש במ"פ לבד לשיטת רש"י שעצם החמוץ כבר עשה המ"פ דכיון דכבר יש כאן ענין החמוץ בכח אף שלא נראה ונטעם עדיין החמוץ ולא הוי אכילתו מצד החמוץ יש להחשיבו בכלל לאו דמחמצת כיון דלאו זה אינו על הטעם אלא על דבר שיש בו חמוץ אף שאין בו טעם והרי גם במ"פ יש בו חמוץ. והחולקים על רש"י סוברים שהמים עושים כח החמוץ בהמ"פ או שסברי כאופן א' דהמ"פ אין מחמיצין כלל.

אבל לפ"ז מסתבר שאין למילף מלאו דמחמצת אלא כנוקשה דשיאור שעכ"פ ניכר שיש בו ענין החמוץ אבל אם הוא ענין חמוץ כזה שאין ניכר כלל שישנו בכאן הוא גרוע ואין למילף מקרא זה. ולכן יש לאסור רק עיסה שנילושה במ"פ שניכר שנילושה בהן ויש כאן ענין החמוץ שהרי נעשה מזה עיסה ונתן גם טעם ואף שלא נתן טעם חמוץ מ"מ ניכר ע"י מה שהוא עיסה וע"י טעמים האחרים שעשה בו המ"פ שזה יש למילף כנוקשה דשיאור דג"כ ליכא טעם חמוץ הראוי לאסור בשביל הטעם בעצם דלכן ליכא לאו וכרת דחמץ ומ"מ כיון שניכר שיש בו ענין החמוץ אסור בלאו דמחמצת וכ"כ הוא נילוש במ"פ שג"כ ניכר שיש בו ענין החמוץ. אבל חצבא דאבישונא זקיפא (מ') שהחשש הוא במ"פ של אותן הפירות עצמן ואף של אחרים אבל אותו מין הפירות עצמן שאין ניכר בהן כלל ענין החמוץ כיון שלא מחמץ שיהיה נראה ונטעם דטעם אחר הא ודאי לא נעשה בהו ע"י מה שנבלע בהו אותן המים שיצאו מהן בעצמן לכן שרי לגמרי, וגם אם יתייבשו בהחצבא קליות של שני מינין כגון של חטים ושל שעורים נמי מסתבר שלא יתן שום טעם אחר המים שיצאו מהחטים ויבלעו בהשעורים ולהיפוך וג"כ לא ניכר ויהיה שרי גם לרש"י.

והנה ותיקא פרש"י (פסחים לט ע"ב) שהוא מאכל קמח ולא כתב שהוא תבשיל מקמח כדכתב שם הרי"ף משמע שמפרש שאינו מתבשל רק עשוי מקמח מעורב במיא ומלחא או במשחא ומלחא בצונן (ואף שבברכות דף ל"ח מצינו בשתיתא שג"כ לא הזכיר שם רש"י שהוא תבשיל אף שבעירובין דף כ"ט ע"ב הוזכר ברש"י שהוא תבשיל וא"כ אין ראיה כ"כ ממה שלא הזכיר שלא איירי בנתבשל מ"מ הכא שע"י בשול יותר מתחמץ הי"ל להזכיר וכדהזכיר הרי"ף). ולכן כיון שאינו מתחמץ לא נשתנה טעם הקמח בעצם ולא טעם המשחא והמיא בעצם ורק מחמת שהן מעורבין הוא טועם ממילא טעם שניהם כשאוכל מהתערובות והוא כמו אוכל ב' דברים יחד פת ובשר וכדומה שהוא טועם טעם שניהם אף שכל אחד יש בו רק טעמו לבד כיון שלא נתבשלו יחד ונמצא שאין ניכר בכאן ענין החמוץ שנעשה בכח גם במשחא ומלחא שהוא שינוי בהקמח והמשחא בעצם אחרי שאין נרגש זה בעצם הקמח והמשחא דטעם האחר שנעשה מזה הוא רק מחמת שטועם שניהם כמו בלא היו מעורבין אלא בהיה נוטל משניהם כל דבר בפני עצמו בפעם אחת ונמצא שגם בותיקא ומשחא ומלחא אינו ניכר ענין החמוץ שנעשה ולכן שרי כיון שמ"פ אינם מחמיצין ומתורץ גם הא דותיקא לרש"י.

והנה התוס' במנחות דף נ"ג ע"א הקשו אהא דאמר מדלקי עליה חמץ הוא, הא גבי פסח הוצרך לקרא ובתודה ובמנחות ליכא קרא לרבות חמץ נוקשה ודחקו לתרץ דשמא יש שום ייתור בתודה ובמנחות וכן דחקו התוס' בפסחים דף מ"ג ובחולין דף כ"ג ע"ב, אבל לפרש"י למה שבארתי א"ש דהא זה שבלאו וכרת דחמץ ליכא שיאור שלא נתחמץ כל צרכו הוא מטעם שהאיסור הוא על הטעם חימוץ ולכן צריך שיהיה ראוי לאכילה מצד הטעם ובשיאור אינו ראוי לאכילה כשרוצים בטעם חמוץ כדלעיל והוא ככל דבר איסור שמה שאסור צריך שיהיה ראוי לאכילה, וא"כ לא שייך זה אלא באיסור אכילה אבל באיסור חמוץ למנחות שאינו מאיסורי אכילה אינו כלום מה שלא יהיה ראוי לאכילה טעם חמוץ כזה ולכן יש לאסור אף נוקשה דשיאור שלא נתחמץ כל צרכו כיון דעכ"פ יש בו חמוץ קצת דמה"ת נימא מסתמא דקרא דיצטרך דוקא חמוץ גדול ומה ששיאור דר' יהודה לא חייב מלקות במנחות הוא משום דמאחר דלא לקי עליה בפסח ולא דריש נוקשה מלאו דמחמצת א"כ סובר דאינו בשם חמץ משום דהוא בריה או שהוא ספק לו אם הוא חמץ או לא כדאיתא בחולין לכן גם למנחות הוא ספק או ודאי אינו בשם חמץ משום דהוא בריה אבל לר"מ מדלקי עליה מלאו דמחמצת אלמא שמקצת החמוץ נחשב חמץ אך שפטור מכרת והלאו דחמץ משום שאינו ראוי לאכילה מצד הטעם דחמוץ שזה אינו שייך במנחות. ובחמץ דתודה ושתי הלחם יש טעם גדול לפ"ז שיצטרך חמץ גמור ולא יסגי בנוקשה וכדרצו התוס' חולין מתחלה לומר כן וכן כתבו התוס' במנחות לומר לרבנן שאין מחמיצין בתפוחים אף שמסיק דלרבנן נמי הוא חמץ נוקשה דסברי דחמץ נוקשה לא חשיב כחמץ גמור אף שלענין איסור חמץ במנחות הוא כחמץ גמור ולא נצטרך לדחוק דיש יתור באיסור חמץ ולא בתודה אלא דלענין איסור לא צריך קרא כדלעיל אבל לתודה ושתי הלחם כיון שמחוייבין לאכול החלות חמץ אפשר הוי החיוב אכילה גם מצד החמוץ ולכן בעינן חמץ גמור הראוי לאכילה גם מצד החמוץ. ולמסקנת התוס' מהא דחולין דיותר משמע שסגי בתודה ושתי הלחם בחמץ נוקשה הוא מחמת דנסבור דחיוב האכילה אינו לאכול חמץ של תודה ושתי הלחם רק על גוף הלחם והחמוץ שחייבה תורה בתודה ושתי הלחם הוא רק דין במעשה הלחם בעלמא שאינו שייך למצות האכילה ולכן יש להחשיב אף חמץ נוקשה כחמץ גמור כיון שנכתב סתמא או שיש למילף מהאיסור חמץ במנחות דהוא קדשים מקדשים דנחשב כחמץ גמור.

וא"כ לא שייך זה אלא בנוקשה דשיאור שיש בו קצת חמוץ הנרגש אך שאין בו סך החמוץ הראוי לאכילה דחמץ שזה אינו חסרון במנחות אבל נוקשה דמי פירות שלא נרגש כלל החמוץ שבו ודאי אין לאסור בלא קרא יתירא במנחות דרק לענין איסור חמץ בפסח יש להשוות נוקשה דמ"פ לנוקשה דשיאור כדלעיל למילף מחד קרא דמחמצת אבל למנחות יש חלוק גדול למה דבארתי שנוקשה דשיאור יש לאסור אף בלא ייתור מקרא ונוקשה דמ"פ כיון דליכא קרא יתירא אין לאסור ואף כשאיכא קרא לרבות כהא דאשר תקריבו (מנ' נ"ז) לא מסתבר שירבה מצד המ"פ לבדן אף דלא אפשר לאוקמי' על לחם הפנים משום דסובר מדת יבש לא נתקדשה מאחר דלא נרגש שום חמוץ אלא יותר ראוי לומר מזה מחמת שסובר דמגבלה במים שנרגש החמוץ ומתורץ גם הא דמגבלה במים לרש"י.

והנה בירושלמי בתרומות פ"י ה"א ובעוד מקומות הובא בתוס' מנחות דף נ"ד איתא על הא דתפוח שנתנו בתוך העיסה וחימצה ר' יוסי מתיר ר"י כדעתיה כמה דו אמר תמן אין תבשילו תבשיל ברור כן אומר אין חמוצו חמוץ ברור ולכאורה איך שייך איסור מלאכה לחמץ ודוחק לומר שהוא רק דמיון דברים בעלמא. אבל צריך לפרש שהבשול דע"י חמה ותולדותיו אינו עושה המעלה שיש לאדם כשרוצה לאכול מבושל ויש לו רק מעלת החמום לבד שזה אינו מענין מלאכה דבשול עיין בשבת דף מ' ע"ב שמשמע שם דמצד החמום עצמו לא הוי מלאכה אלא מחמת שמתבשל בזה דלכן שמן לת"ק אין בו משום בשול ואם חמום בעצמו הוא ענין הבשול לא היה שייך לומר דאין בו משום בשול אלא ודאי דבשול הוא ענין אחר שנשבח בזה הדבר באיזה דבר וסובר ת"ק שמעלת בשול ליכא בשמן ונשאר רק חמום לבד שזה אין ענין המלאכה אף שהיד סולדת, וממש כעין זה הוא במבושל בחמה ותולדותיו שמעלת הבשול לא נעשה אף שנראה כנתבשל ואין להאדם בו אלא החמום לבד ולכן מתיר ר' יוסי דאין להחשיב הבשול מזה בגדר מלאכה אף לאסור מדרבנן מאחר שלא נעשה בבשול זה אלא מעלת חמום שאינו ענין מלאכה. וא"כ למה שבארתי לרש"י שייך זה שפיר לחמוץ דמ"פ שודאי הרי הועיל מה שלש בהמ"פ ונשתהה זמן רב כשעור שיתחמץ שנעשה בזה טעם החשוב שרוצה אך שאינו טעם החמוץ דחמוץ שעושה המ"פ לא נרגש, ולכן לר' יוסי אף שטעם שיש לו ורוצה בו בא בכאן ע"י החמוץ שנעשה בעצם בכח כאן מ"מ כיון שטעם זה אינו ענין איסור החמוץ אינו כלום מה שנעשה זה ע"י חמוץ כמו שאינו כלום מה שהחמום בא ע"י בשול ואין לאסור אף מדרבנן. והוא דמיון ממש לדינא.

וא"כ הוא רק בנוקשה דמ"פ אבל בנוקשה דשיאור שטעם החמוץ לא הועיל כלום כדפרש"י שאינו ראוי לאכילה מצד החמוץ נמצא שמה שעכ"פ הוא ראוי לאכילה כאכילת מצה לא בא כלל מהחמוץ א"כ אף אם היה אוסר בתבשיל שאינו ברור כהא דביצה דסודרין שע"י חמה נמי יש לו להתיר בשיאור ואם יאסור בשיאור מחמת שעכ"פ נרגש טעם חימוץ קצת אפשר לו להתיר בתבשיל שאינו ברור שאין בו מעלת בישול כלל ונמצא שאין שייכין בשול וחמוץ זל"ז כלל. ולכן מהא דירושלמי ראיה לרש"י וכדבארתי אליביה שלרבנן אסור נוקשה דמ"פ לבד ולר' יוסי שמתיר בנוקשה דמ"פ יש להסתפק איך יסבור בנוקשה דשיאור, וזה ודאי שאינו יכול לסבור כר"מ שהוא בלאו דמחמצת שא"כ היה אוסר גם בנוקשה דמ"פ כיון שגם בשיאור לא נאסר מצד הטעם אלא מצד ענין החמוץ כדלעיל אבל אפשר סובר לכה"פ כר' יהודה שאסור מדרבנן משום קצת טעם החמוץ דמדרבנן שייך לאסור אף מצד טעם כזה שאינו ראוי לאכילה מצדו אבל לא אסר זה גם בנוקשה דמ"פ דליכא טעם חמוץ כלל ואף שבא ע"י חמוץ שבו הא סובר ר' יוסי כדעתיה בבשול שאין שייך לאסור אף מדרבנן כדלעיל. או שמצד טעם החמוץ אין לאסור אף מדרבנן דהא לא אסרו במק"א דבר שאינו ראוי לאכילה ומה שאסור לר' יהודה מדרבנן הוא מחמת שנחשב כבא טעם הטוב שבו ע"י קצת החמוץ מאחר שנאפה כשהוא שיאור שנתחמץ קצת ונראה כבא מזה ולכן לר' יוסי שסובר שאין לגזור אף בבא ממש מחמוץ אין לגזור גם בנוקשה זה דשיאור.

ועיין בר"ש פ"י דתרומות מ"ב שנשאר בתימה איך פליג ר' יוסי בנוקשה לענין פסח דהוא דלא כר"מ ודלא כר' יהודה והוא מחמת שסובר כטעם ב' אבל יש לומר כטעם א' ומתורץ קושיתו דלפ"ז יכול לסבור כר' יהודה בשיאור ועיין בשירי קרבן בשבת פ"ג ה"ג שתירץ קושית הר"ש דר' יוסי סובר שמ"פ אין מחמיצין ותירוצו אינו כלום דהא אמר אין חימוצו ברור משמע שחמץ הוי אך אינו ברור ומה שמסיק דפירושו שהוא ספק אם הוא מחמץ או מסריח לא ניתן להאמר כלל דא"כ איך מתיר והי"ל לאסור מספק ויש קצת לדחוק דהספק הוא אם הוא חמץ נוקשה וסובר שנוקשה הוא רק דרבנן או מסריח ואינו חמץ כלל והוי ספק דרבנן לקולא אבל לבד שהוא דחוק מה שייך זה להא דאין תבשילו ברור, ולפרש שגם התם הוא ספק בשול וכיון שבתולדות חמה הוא רק דרבנן נמי הוא ספק דרבנן ודאי הוא דוחק וגם מ"ט דרבנן דאסרי ואם סברי שהוא ודאי חמץ נוקשה או שהוא ספק אבל נוקשה הוא דאורייתא והוי ספק דאורייתא לחומרא ובבשול נמי סברי שהוא ודאי בשול ואסור מדרבנן א"כ אין שייכים זל"ז שאפשר שבאחד הוא ודאי ובשני הוא ספק לכן תירוצו אינו כלום אך יש לתרץ קושית הר"ש אם נימא כטעם א' כדבארתי.

ועיין בפמ"ג במשבצות ס"ק א' בסי' תס"ב שהקשה על המפרשים הא דתפוח בתערובות מים א"כ הוי זה וזה גורם שמותר ונשאר בקושיא אבל למה שבארתי אליבא דרש"י ניחא דהחמוץ הא עושין המ"פ לבדן והמים מסלקים רק כח המונע וא"כ הוי רק תפוח של התרומה עושה החמוץ והוי חד גורם שאוסר ונפרש שהיה רק מעט מים שאין בו כדי לחמץ את כולו ובהמ"פ עצמן יש בהן כדי לחמץ שבזה אסור עיין בתוס' פסחים דף כ"ז ד"ה עד ואף אם נימא לאופן ב' שהמים עושין כח החמוץ בהמ"פ כדצריך לומר כן להרמב"ם וכדכתבתי שכן אפשר לומר להחולקים על רש"י נמי עכ"פ אחרי שעשו כח החמוץ בהמ"פ עשו המ"פ לבד את החמוץ והוי רק חד גורם שאסור ומתורץ קושית הפמ"ג אף להחולקים על רש"י ורק אם טעם החולקין על רש"י הוא מטעם שסברי כאופן א' יקשה קושיתו עוד ביותר דנמצא שרק גורם אחד דהיתר יש כאן והפמ"ג סובר שביחד הם מחמיצין ולכן הוצרך להקשות רק למ"ד זה וזה גורם מותר אבל הנכון כדבארתי.

וכיון ששיטת רש"י מתורץ בטוב והיא שיטה נכונה ויש לו ראיות מלשון ריש לקיש ומלשון הגמ' מנחות נ"ד שודאי דוחק לאוקמי שאיירי עם המים. וכן ראיה מירושלמי דתפוח שנשנה בארבעה מקומות למה דבארתי שודאי לא מסתבר שהוא רק דמיון דברים בעלמא בלא שייכות זל"ז. וכן הביאו התוס' במנחות והרא"ש בפסחים שהירושלמי בס"פ כל שעה סובר דמ"פ לבדן מחמיצין, והירושלמי ר"פ אלו עוברין דאמר ר' מנא וכולהון ע"י מוי והובא ברי"ף ורא"ש פשוט שהוא כדי להחשיבו חמץ דגן גמור וזה ברור שהוא דעת התוס' והרא"ש ועוד ראשונים אליבא דהירושלמי דלכן לא הקשו מר' מנא אר' מנא ודלא כמה"פ ס"פ כל שעה דאוקים הא דירושלמי שהיה שם גם מים דלא ככל הראשונים. לכן ודאי אין לומר כלל דלא היתה כוונת רש"י לפסק הלכה דהא לרש"י רבא ל"פ אריש לקיש ולא מצינו כלל מי שפליג ע"ז אלא ר' יוסי בירושלמי שאין לפסוק כמותו נגד סתם מתני' דתפוח וגם הא תלוי להירושלמי בדין הפקעת ביצה בסודרין שאין הלכה כר' יוסי. ולכן ברור ששיטת רש"י הוא להלכה שגם במ"פ לבדן אסור כדכתבו הטור והמ"מ והגמ"י בשמו.

וכן סובר גם הראב"ד פ"ה מחו"מ ה"ב דנוקשה מיהת הוי ואסור וקאי על מ"פ לבדן שבה"ב כמפורש במ"מ שכתב ע"ז שגם דעת רש"י הוא כן. וכן משמע שסובר הר"ש פ"י דתרומות מ"ב שלא הזכיר שאיירי עם מים וגם אם מפרש שאיירי עם מים לא היה זה שייך להא דבשול אלא שהיה צריך לפרש שרק דמיון דברים בעלמא הוא ומלשון הר"ש משמע שהוא דמיון ממש שממה שמדמי לבשול הוכיח שאיירי לענין פסח עיי"ש. וא"כ נמצא שיש לנו ג' ראשונים רש"י והראב"ד והר"ש והיא שיטה מתורצת בהרבה ראיות. לכן אף שהתוס' והרא"ש והרמב"ם ורוב הראשונים סברי דאין מחמיצין ושרי ללוש במ"פ מ"מ ראוי וישר מאד לחוש לשיטת ג' עמודי עולם לאסור עיסה שנילושה במ"פ, וכיון שכמעט בכל המקומות נהגו שלא ללוש במ"פ ודאי מסתבר שהוא מחמת שנהגו לחוש לשיטתם וכדכתב הח"י (תס"ב סק"א) בשם כ"ג שהראנ"ח העלה שירא שמים יחוש להסוברין דמ"פ בלא מים מחמיצין ולכן ברור הוא שהמנהג הוא מצד זה שכל הקהלות הידועים לנו קבלו להתנהג כשיטתם, אבל לא נהגו גם לחוש שמחמיץ מיד כר"ג אליבא דפרש"י דהא הלכה כחכמים ור"ע דסברי דאפשר לשומרה וכן אמר ריב"ל שלשין בשאר יומי בחלבא והוא דוקא בשעור שלא תחמיץ כמו שלשין במים וכן הראנ"ח שם כתב שבשמור כשאר עיסה מותר.

אך הרמ"א כתב שנהגו גם החומרא יתירא שכתב הראנ"ח בשם אביו שנזהר שלא לאכול אף כשלשו ואפו בשמירה כשאר עיסה ורק שלחולה או זקן מתירין הוא דוקא החומרא יתירא זו שבעצם אין מקום לחוש אחרי דהלכה כחכמים ור"ע וריב"ל אף לרש"י וראב"ד והר"ש, והחשש שמא נתערב בו מעט מים והוא לא אסיק אדעתיה לאפות מיד שכתב הח"י בסי' תמ"ד ס"ק א' בשם הגהת סמ"ק הא ידעי ומקפידין ליזהר בזה לכן לא נהגו לחוש לחשש רחוק כזה לחולה או זקן אבל לאכול עיסה שנילושה במ"פ ושהו אותה בשעור חמוץ שזה לרש"י וראב"ד והר"ש אסור בלאו דמחמצת ונהגו בכל הקהלות הידועים לנו ואולי בכל העולם לחוש לשיטתם אסור אף לחולה וזקן, ורק באיסור משהו כחטה שנמצאת בדבש ויין וחומץ שהוא רק איסור דרבנן לא נהגו לחוש לשיטתם אלא כרוב הראשונים שבמ"פ מותר ופשוט שהחטה עצמה אסורה למנהג העולם. ועיין בח"א כלל קכ"ז סעי' י' שמה שנהגו כשיטת הפוסק לאיסור בדבר שיש בו מחלוקת ולא מהני התרה שאין בדורותינו מי שיכול להכריע ואסור כאיסור תורה ולכן כיון שנהגו להחמיר כשיטתם נחשב במקומותינו כנפסק כן ההלכה שאסור לגמרי כחמץ גמור ורק לענין משהו ובנפל דוקא נהגו כהמקילין.

ומש"כ הרמ"א [או"ח] בסי' תס"ג סעי' ב' דגם בותיקא לדידן שנהגו להחמיר במ"פ אסור והא למה שבארתי מותר אף להאוסרין ללוש במ"פ כוונתו רק להחומרא יתירא שנוהגין שלא ללוש במ"פ אף בשמירה מחמוץ מטעם שמא נתערב מעט מים ומסתבר שלחולה וזקן יהיה מותר ותיקא אם צריכין לכך ואף שהכא גרע קצת דהתם אף אם נתערב מעט מים מותר מדינא שהרי נזהר לאפאה בהקדם שאפשר וגם להרבה ראשונים הוא כמים לבד וא"צ זהירות יתירא אבל בותיקא אם נפל מעט מים הא נתחמץ אף אם לא חמיר ממים לבד מ"מ מסתבר כיון שהוא רק חשש בעלמא שמדינא מותר ותיקא במשחא ומלחא לכו"ע אין להחמיר לחולה וזקן.

והטעם שרצה לומר הח"י בסי' תמ"ד דמה שנוהגין לאסור מצה שנילושה במ"פ הוא משום דלמא אתי לאכול אותה לחובת מצה ג"כ הוא רק על החומרא יתירא שגם בשמירה מחמוץ כמצה נוהגין לאסור אבל מה שאוסרין בלא שמירה מחמוץ הוא מדינא מחמת שחוששין לשיטת המחמירין במ"פ והוא מוכרח דהא בעצמו כתב בסי' תס"ב בשם כ"ג הראנ"ח ותומת ישרים שראוי להחמיר וא"כ מ"ט לא יפרש שמטעם זה הוא המנהג ולכן מוכרחין לומר שכוונתו על החומרא יתירא דאף מצה עשירה ממ"פ לבד אין אוכלין, אבל גם בזה טעמו אינו נכון כלל דלא הוזכר בב"י טעם זה בשם הכל בו רק על שני ימים הראשונים ולא על כל הפסח דאין מקום כלל לטעם זה בימים האחרים וכן הא בותיקא ודאי אין שייך טעם זה ומ"מ כתב הרמ"א דלדידן דנוהגים להחמיר במ"פ אסור ולכן ליתא לטעם זה כלל אלא הטעם הוא כדמסיק בשם מהרי"ל והגהת סמ"ק מחשש תערובות מים כדלעיל.

ולכן פשוט וברור שלעקאך וטרטן וקעיקס [מיני עוגות] אף הנעשין ממי פירות לבד אסור במקומותינו אף לחולה וזקן כמו הנעשים בתערובות מים ואין יכולת אף לכל גדולי דורנו להתיר כדלעיל. זהו הנלע"ד ברור. משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה