אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין
סימן צ
הליכת נכה בקביים ובעגלה בשבת ונשיאתו כ"ח תמוז תשל"ב. מע"כ ידידי הרב הגאון מוהר"ר אריה ליב גראסנאס שליט"א הראב"ד דב"ד צדק בלאנדאן.
הנה בדבר חולה ברגליו דאינו יכול להלוך בעצמו וע"י סיוע קביים יכול לילך, שדן כתר"ה אותו כקטן שנוטל אחת ומניח אחת שמותרת אמו לדדותו לרש"י ודעימיה הסוברים דקטן כזה נחשב נושא את עצמו דאפילו אי נמי מגביהה לו פטורה בשבת דף קכ"ח ע"ב, לע"ד לכאורה הוא דוקא בקטן שזהו הליכתו שהרי הוא הליכת כל אדם אבל מצד יראתו ואולי גם מצד קטנות אבריו וחולשת גופו אינו יכול לעמוד על רגלו האחת עד שיניח רגל המוגבהת ולהגביה רגלו המונחת שמחמת זה הולכין וצריך לאמו שתאחזנו ולא יירא ליפול שלכן מגביה ומניח מגביה ומניח והולך ככל תינוקות, ושייך להחשיבו כמהלך ולא ככפות, שלכן סברי דהוא כגדול כבר שנושא א"ע, אבל אדם גדול שהלוכו הוא רק בסיוע קביים הרי אף אם עי"ז יגביה האחת ויניח האחת הרי אין זה כדרך הלוכו שהיה צריך להיות לאדם כזה ובא זה מכח כבדו שאין לו כח להקל עצמו, שלכן אפשר שאין לו דין נושא את עצמו. וגם עצם הסיוע ע"י הקביים לא הכל שוין דאם הוא יכול בכח עצמו של הרגלים להגביה ולהניח יש לו הדמיון אי לאו החלוק שכתבתי, אבל יש שאין ברגליו כח להגביהם אלא ע"י שמגביה גופו ניתק הרגל ממקומו למקום שהעמיד הקביים שזה אין לו שום דמיון גם בלא החלוק שכתבתי.
אבל תלוי זה בהטעמים שפטור בנושא את החי שבארתי בספרי אגרות משה יו"ד ח"א סימן ב', דאם הוא מחמת שליכא חשיבות מלאכה על הוצאה אלא כשלא היה אפשר לבא לכאן ממקום שהיה בלא מעשה האדם הנושאו והביאו לכאן, ואדם כיון שיכול לבא בעצמו אין לזה חשיבות מלאכה אף שאדם נשאו, ואין פירוש נושא את עצמו בשעה שנשאו האדם שזה אינו טעם לפטור, אלא על עצם העתקה ממקום למקום הוא נושא את עצמו, שייך זה גם על חולה זה שאינו יכול לילך בעצמו כיון שעכ"פ ע"י קביים יכול לבא בקושי ואף בזמן גדול לומר שאין לזה חשיבות מלאכה, ואם הוא מחמת שמיקל את עצמו ואין לו הכבדות ממשא שיש לו בעצם לפי המשקל והנפח שלו, שלא היה זה כעין זה במשא שבמשכן, דכן בארתי שם שצריך לומר לרש"י דלעיל ותוס' צ"ד ד"ה אבל, סובר רש"י דקטן שנוטל אחת ומניח אחת הוא גם מיקל עצמו, שחולה ברגליו שאינו יכול לילך אלא כהא דנוטל אחת ומניח אחת אפשר אינו מיקל דאדרבה מכביד עצמו, ויש להחמיר כיון שהוא שיטת רש"י ותוס' והרשב"א וריטב"א, אף שלבעה"מ ר"פ נוטל שלדידיה צריך לומר כטעם הראשון היה מקום להקל דנימא דרק בתינוק פליג שעכ"פ לא יבא בעצמו משא"כ גדול אף שהלוכו היה רק ע"י קביים שייך שיבא בעצמו.
ומסתבר לע"ד דחולה (יומא ס"ו) שחייבין עליו הוא אף כשיכול לילך בעצמו אף יותר מקטן, דעצם החולי שחלה כל גופו הוא מכביד, דהא לא מצוי כלל חולה שאינו יכול לילך מעט מעט, אך אין כל החולים שוים כדבארתי שם. וראיה מתוס' דף ק"ל ע"א ד"ה ורבי אליעזר שעל הקטן קודם המילה הקשו דיביאו אותו לר"א אצל הכלי דחי נושא את עצמו, ותירצו דאחר המילה יהיה חולה דככפות דמי, ואף שכתבתי שם שהוא לר' נתן מ"מ חזינן דמה שחולה אינו נושא את עצמו אינו מצד שאינו יכול לילך דלענין זה הא שוה התינוק דקודם המילה שהוא בריא לאחר המילה שהוא חולה אלא דהוא משום דטבע של חולה להכביד את עצמו, וא"כ ודאי שאף חולה שיכול לילך שייך שיכביד, ומר' נתן נשמע לרבנן דחולה מכביד עצמו אף שהולך מעט מעט דכה"ג בקטן נושא את עצמו אף לרבנן לפ"מ שבארתי לרש"י ותוס', וא"כ יש מקום לאסור באינו יכול לילך מחמת חוליו אלא מעט מעט אף שהולך הלוך זה גם בעצמו.
ובעובדא דהשדי חמד באיש שאינו יכול לפסוע אף פסיעה אחת מחמת חוליו אלא כשנשען על אחרים, יש לכאורה לאסור לישא אותו בכסא לא רק מפני שאינו יכול לילך אלא גם מצד החולי, אך אולי לא היה שם חולה בגופו אלא בהרגלים שמצד חולי זה לא היה שייך שיכביד, אבל עכ"פ הא נשאר האיסור מצד שאינו יכול לילך בעצמו וכדהביא כתר"ה שבספר מנחת יצחק הקשה עליו, וסברת כתר"ה דחוק כדלעיל.
ואף שיש מקום לומר דאינו תלוי כלל בהליכה אף לקולא, דאם מצד החולי ליכא הכבדה אינו כלום אף שאינו יכול לילך מחמת מחלה קטנה באבריו או מחמת שהוא קיטע שכבר נתרפא והוא בריא בכל גופו, לטעם שההיתר הוא משום שמיקל עצמו ול"ד לכפות שאז ליכא קושיא על השדי חמד אבל לדינא קשה לסמוך על זה.
אבל לע"ד יש טעם גדול להתירו שישב על כסא עם אופנים שיכול לגלגלה בעצמו דהוא כמנעל שלו ועדיף ממנעל, דבמנעל לא כל דבר שנועל על רגליו מותר לצאת בשבת כמנעל של עץ לרש"י שבת דף ס"ו ע"א אליבא דר' יוסי, אלא הוא כבגד מאחר שיושב עליו ואף שאינו קשור להכסא הוא בגד שלו שמותר, כשליכא חשש דמשתליף ואתי לאתויי, וכמו שמותר בשבת לצאת קיטע בכסא וספסלים קטנים שבידו והספסלים אינם קשורים, והתוס' התם דף ס"ה ע"ב סוף ד"ה הקיטע וביומא ריש דף ע"ט ד"ה הקיטע הוכיחו מזה להתיר לילך במקלות למי שאינו יכול לילך בלא מקל, וברא"ש בשבת שם מפורש דהראיה הוצרכו מחמת דאוחזן בידו בעלמא בלא קשירה, ואיפסק כן בש"ע [או"ח] סימן ש"א סעי' ט"ז וסעי' י"ז, ומה שיכול בקביים לילך קצת אין להחשיב זה ליכול לילך בביתו בלא מקל שאסורין לצאת במקל, דהוא דוקא כשיכול לילך בעצמו דאם דוקא בקביים ודאי מותר דמ"ש קביים מהמקל, וכ"ש הכסא שיושב עליו שעדיף, וגם לדרך רחוקה קצת שאינו יכול לילך מסתבר שאף מי שיכול לילך מעט בעצמו שנמי יהיה מותר בכסא זה שעם אופנים, דמה שאוסרין הוא משום שגם במקל לא ילך יותר מכפי שהולך בעצמו. אבל אחרים יהיו אסורין להוליכו, דהא מדרבנן אסור לישא אף אדם בריא שנושא את עצמו ובזה אפשר יהיה אסור מדאורייתא כדלעיל, וכשיבא למקום גבוה כגון מדרכה שהוא גבוה מהרחוב יוכלו אחרים להגביהו שהרי הוא פחות מד' אמות, ואם ליכא בחצר ביהכ"נ אסקופה וכדומה דברים המונעים את הכסא עם האופנים מליכנס הרי לא יהיה שום איסור, אך אם יש שם דבר המונע מליכנס הרי כשיגביהו אותו תהיה הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד שאסור אבל יש עצה לומר לנכרי דיגביה ויכניס רק חצי הכסא שיושב עליו דהא ליכא חיוב ואיסור מדאורייתא עד שיוציא את כולו כדאיתא בדף צ"א ע"ב ואיפסק ברמב"ם פי"ב משבת הי"א, ונכרי אחר יגביה המקצת שמבחוץ באופן שיהיה שוה להחלק שבפנים כדי שיוכל הוא עצמו לגלגלה ולהכניסה כולה, ויהיה זה ג"כ אמירה לנכרי בשבות דרבנן שמותר לצורך גדול כדאיתא בסימן ש"ז סעי' ה', וכיון שהוא חולה שיש לו צער גדול מזה שלא ילך להשמחה של קרובו יש מקום להתיר.
והולכת הקביים שהוא אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא שחידש כתר"ה דכיון דכשיבא לשם יצטער טובא בהליכתו אין בו איסור אמירה לנכרי, ומכיון דבמקום צער לא גזרו אין זה דחיית איסור ואין לו למנוע עצמו מלילך לשם דלא מיקרי שמביא עצמו לידי דחיית איסור דאמירה, אך מסתפק כתר"ה שמא מותר לומר לנכרי שיביא לשם אף קודם כיון דכשיבא לשם יצטער, אבל הא דוקא במצטער שחלה כל גופו מזה מותר כדאיתא בלשון הרמ"א [או"ח] בסימן שכ"ח הי"ז, ולא שייך זה במה שרוצה לילך לשם. ומה שברור לכתר"ה דאם אחד רוצה לילך לאיזה מקום לדבר מצוה ויודע שודאי יחלה שם ויצטרך לרפואה ע"י אמירה לנכרים יהיה מותר לילך כיון דבמקום חולי וצער לא גזרו, לכאורה לא מסתבר זה דאף שלא גזרו במקום חולי הוא כשאיכא החולי אבל לא כשליכא החולי. והא פשוט דאף לר"נ ביומא דף ו' ע"ב דטומאה הותרה בצבור אף ללישנא בתרא דהותרה לגמרי אף כשאיכא באותו בית אב גם טהורין יהיה אסור ליטמא לכתחלה ולהקריב בטומאה, ולכן בלא ראיה אין להתיר. ובעצם איני רואה צורך כלל דאם בקביים יכול לילך הרי ודאי ע"י סיוע דאינשי יוכל לילך, ונשאר רק מה שלא נעים לו להטריח אינשי, שזה ודאי אינו כלום להתיר אמירה לנכרים. והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.