אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין
סימן כא
בעניינים שונים דתפלה וברכות בע"ה ט"ו סיון תש"מ מע"כ ידידי וחביבי הרב הגאון מוהר"ר אפרים גרינבלאט שליט"א שלום וברכה לעולם.
[א'] נפילת אפיים כשס"ת בארון אחר ולא בארון הקודש בדבר מה שנהגו שאין נופלין על אפים כשליכא ס"ת כדאיתא ברמ"א [או"ח] סימן קל"א סעי' ב' הוא אף באופן שאין הס"ת בארון כמפורש בט"ז סק"ה שלכן פשוט כשנמצא הס"ת בבית המדרש אך שמפני הגניבה דשני ס"ת הניחו להס"ת בהארון שמונח שם היין ושאר צרכי בית המדרש מחמת שהוא סגור נמי כיון שהוא נמצא עכ"פ במקום שמתפללין איכא נפילת אפים. אך מפני כבוד הס"ת צריך לעשות מנעול חזק בארון המיוחד להס"ת שעומד במזרח שהוא למקום שמתפללין אבל כל זמן שליכא מנעול אסור להניח שם מאחר שהגנבים גנבו לבזותם להשליכם בנהר ואפילו אם גנבו למוכרם נמי אין להניחם באה"ק כשאינו מוסגר אבל צריך להזדרז לעשות שאה"ק יהיה מקום שמור שאף לגנוב בלא בזיון הוא בזיון גדול להס"ת שהקהל אין חוששין להם.
[ב'] עניית אמן אחר ברכת כהנים כשעומד בק"ש וברכותיה ולענין אם יש לענות אמן על ברכת כהנים בק"ש וברכותיה, הנה פשוט לכאורה שצריך לענות דהא מעצם הדין צריך גם הש"צ לענות אמן ורק שמפני הטירוף אמרו שלא יענה אמן כמפורש במתני' ברכות דף ל"ד וכדכתבו שם התוס' ד"ה לא דאף שהוא בתוך התפלה לא חשיב ליה הפסקה מאחר שצורך תפלה היא, ואף שאין כוונת התוס' לומר שבשביל שהוא צורך תפלה מותר להפסיק באמצע י"ח אלא כוונתם שצורך תפלה זו דברכת שים שלום היא דהא כאן בתפלה זו דוקא היא מצות ברכת כהנים כדכתב הט"ז סימן קכ"ח ס"ק י"ד פי' דבריהם דודאי בתפלה אסור להפסיק בד"א כגון לקדיש או לקדושה, כוונתו אף דג"כ הם צרכי תפילה, מ"מ כאן דהוה העניית אמן מצוה המוטלת עליו בשעת תפלה זו דאמן שייך לברכה עצמה ע"כ אין זה הפסק, מ"מ כיון שחזינן שאמן זה שייך להברכה עצמה צריך להפסיק בק"ש וברכותיה שמחוייבין לענות שם אמן יהא שמיה רבא וגם אמן דהקל הקדוש ושומע תפלה, שאמן זה דאחר ברכת כהנים עדיפי לענין החיוב על הקהל לענות מאמנים ההם.
אבל לכאורה ראיה זו מדצריך היה מדינא אף הש"צ שהוא באמצע תפלתו לענות אמן ובאם הבטחתו שיענה אמן שלא יתבלבל דעתו הרבה סברי דיכול לענות אמן עיין בט"ז שם ובמג"א ס"ק כ"ט, אינה ראיה אליבא דהט"ז שם דמסיק דאף שהוא סובר דאמן דאחר ברכת כהנים לא יענה אף במובטח מ"מ האמן שעל מה שמברכין הכהנים אשר קדשנו לברך את עמו ישראל באהבה צריך לענות גם הש"צ משום דאין חשש טירוף דהא ודאי לא יתבלבל כיון שלא התחיל עדיין, ואמן זה הוא רק חיוב אמן דצריכין לברך על כל ברכה ששומעין, וא"כ הוא משום שסובר דלענין ברכת כהנים שדוקא בתפלה בברכת שים שלום הוא המקום לא שייך להחשיבו הפסק כלל למה ששייך לברכת כהנים, שלכן היה צריך שם לענות אמן על ברכת המצות שתיקנו לברך על כל מצוה שגם מצות ברכת כהנים בכלל זה וכדכתב הט"ז ע"כ יוכל הש"צ לענות אמן כיון דלא הוה הפסק כמש"כ התוס', ואין כוונת הט"ז לפ"ז במש"כ תחלה דאמן שייך לברכה עצמה משום שהאמן הוא מחיוב מצות נשיאת כפיים שישראל המתברכין יקבלו עלייהו בעניית אמן, אלא שהוא שייך עכ"פ למצות ברכת כהנים דלא הוי בדין הפסק, ואולי יש למילף מעצם הברכה דמברכי כהני אף שהברכה אינה מן התורה דצריך לברך אף כשהש"צ עצמו הוא כהן כמפורש בסעי' כ' שכ"כ צריך אף הש"צ לענות אמן מדינא, דהוא מטעם דכיון שמעשה המצוה דברכת כהנים הוא באמצע התפלה בשים שלום לא שייך שיתחשב ברכת כהנים וכל השייך למצוה ענין הפסק כלל. ואולי נימא דמה שר"א בן שמוע (סוטה ל"ט ע"א) אמר שהאריך ימים בזכות שלא נשא כפיו בלא ברכה שמפרש ר"ז אר"ח דהיא ברכת אשר קדשנו לברך שלכאורה תמוה מאד הא החיוב הוא לברך וכולי כהני מחוייבין לברך כמו על כל המצות ומה שפי' מהרש"א במגילה דף כ"ז בח"א דהו"א שאין זה המצוה אלא לטובתן של ישראל שתחול ברכת הקב"ה על ישראל כמו שנאמר ואני אברכם לא מובן כלל, דכל מה שציוה הקב"ה הוא מצות עשה אף שעיקר הברכה הוא ברכת הקב"ה על ידי ברכתם כדכתיב ואני אברכם וכל הקרבנות הם נחשבים מעשה מצוה אף שהקב"ה הוא המכפר ע"י הקרבנות ומברכין עלייהו ולא נחשב זה חדוש, ולכן אפשר שר"א בן שמוע אמר שהוא ברך אשר קדשנו לברך אף כשהיה שליח צבור ונשא כפיו שהוא היה מובטח שלא יתבלבל וג"כ ברך דהיו כהני אחריני שלא היו מברכין מטעם הפסק והוא ברך מטעם שכיון שהוא מקום עשיית המצוה אינו הפסק גם להברכה שחייבו על עשיית המצות ומכיון שהלכה כמותו נתברך באריכות ימים מצד הוספת הברכות. וא"כ אפשר לפ"ז שבק"ש וברכותיה שאין זה מקום המצוה לא יפסיק.
אבל דברי הט"ז אלו תמוהין דמנא לו חדוש כזה שיוכל הש"צ שהוא בתוך התפלה לענות אמן אף דלא מצד בלבול דהא אסור להפסיק בתפלה לשום אמן אף לא לאיש"ר ולא שייך למילף מחיוב עצם הברכה דהש"צ כשהוא כהן באופן שנושא כפיו הוא גם מברך דחיוב לברך על המצות הוא תקנה קבועה בלא חלוקים מהמצוה גופה לענין הקיום לכתחלה ונחשבת כחלק ממעשה המצוה כדחזינן שמזכירין גם הברכה בוידוי דמעשר שני כמפורש בפ"ה ממע"ש מי"א, ופי' הר"ש שהן הברכות שעל המצות דהפרשת תרומה והפרשת מעשר ראשון והפרשת מעשר שני ומעשר עני ותרומת מעשר ועל מצות פדיון מע"ש והפרשת חלה, וכן הוא בפרש"י ברכות דף מ' שכתב מלברכך אשר קדשנו וצונו להפריש תרומה ומעשר ופשוט שכמו כן הוא על כל המצות כמו שכתב הר"ש דלא שייך לחלק בין הברכות שעל המצות אך קיצר ונקט חדא מינייהו, אבל לא הזכירו גם ברכות הנהנין דהמוציא ובורא מיני מזונות ובורא פרי הגפן ובורא פרי העץ ואף לא ברכת המזון דאורייתא, משום שהברכה שתיקנו על המצות הוא כחלק מהמצוה אבל ברכות הנהנין לא שייך להמצות דתמ"ע שלכן לא שייכי להוידוי, ולכן כיון שהברכה שתיקנו הוא כחלק מהמצוה מפסיק גם להברכה כמו שמפסיק להמצוה דנ"כ, אבל בעניית אמן שלא שייכת להמצוה דיכול לברך אף כשאין שם שומעין לענות אמן וגם יכול לברך בקול דק שלא ישמעו לענות אמן אין להעדיף האמן דעל ברכה זו שמברכין הכהנים על עשיית מצותן דנ"כ יותר מאמן דעל כל ברכות המצות שאין להפסיק בתפלה וצע"ג. ומצאתי במ"ב ס"ק ע"א שכתב ועל הברכה דאשר קדשנו יש מחמירין שבכל גווני לא יענה משום הפסק בתפלה, והוא נכון מאד ול"ד כלל לאמן שעל ברכת הכהנים גופא דהוא ממעשה המצוה ממש, דהא בביהכ"נ שכולה כהנים ויש שם יותר מעשרה עולים לדוכן רק היתרים מעשרה ועשרה נשארו לענות אמן ואם עניית אמן אינה שייכת להמצוה דנ"כ איך יבטלו העשרה כהנים את מצותן שהיו מקיימין גם כשיעלו כולם לדוכן ויברכו לאחיהם שבשדות אלא הוא מפני שהאמן ג"כ חלק מהמצוה, ואף כשליכא אלא י' שכולן עולין לדוכן שואל בירושלמי פ"ה מברכות ה"ד ומי עונה אחריהן אמן ומשני הנשים והטף וכן איפסק לדינא, ואף שהמ"ב ס"ק צ"ט כתב דאם ליכא שם נשים וקטנים נמי נושאין כפיהם משום דעניית אמן אינו מעכב את הברכה, מ"מ הא קא חזינן דאמן הוא שייך לקיום המצוה ולכתחלה צריך ודאי להשתדל שיהיו עונים אמן, דלכן עדיפא זה אפילו מאיש"ר דמאחר דישראל המתברכין מחוייבין להפסיק ולבא נגד הכהנים ולשמוע ולקבל הברכה כדהביא המ"ב בבאור הלכה ריש הסימן מספר חרדים הם מחוייבים לענות אמן מדאורייתא וממילא כמו שמחוייבין אפילו כשנזדמן לישראל אחד שהוא באמצע ק"ש לשמוע ברכת כהנים מחוייב גם לענות אמן אחר כל ברכה אבל אחר ברכת אשר קדשנו אין לו לענות אמן כשהוא באמצע ק"ש. אבל כשהוא באמצע שמונה עשרה אף שיש לו להפסיק ולשמוע ברכת כהנים אינו יכול לענות אמן, וגם אינו רשאי לזוז ממקומו ולבא נגד הכהנים, וממילא פשוט שאסור לשום אדם להתחיל להתפלל שמ"ע כשלא יוכל לגמור קודם נ"כ.
[ג'] שכח להזכיר של שבת בתפילת שחרית ומוסף דחול המועד ובדבר אחד שהתפלל בשבת חול המועד בשחרית תפלת יום טוב ולא הזכיר של שבת, הנה מסתבר דבחול המועד שחרית לא שייך להתפלל תפלת יו"ט אלא דוקא י"ח הברכות כמו בחול ולא יצאו כשיתפללו בחול המועד בימי החול בתפלת יו"ט ממילא כשמתפלל בחול המועד שחל בשבת תפלת יו"ט לא יצא ולכן צריך להחזיר אף כשהזכיר שבת וכ"ש כשלא הזכיר של שבת, ובמוסף אם התפלל רק מוסף דיו"ט דצריך להתפלל בחול המועד ולא הזכיר של שבת אינו מועיל אף אם יזכיר בחתימה גם שבת כיון שלא הזכיר שבת באמצע הברכה, אבל אם הזכיר באמצע הברכה גם של שבת אך אמר ואת מוסף יום חג המצות הזה נעשה ונקריב בלא מוסף שבת, הנה אם לא הזכיר פסוקי הקרבנות גם לא של יו"ט דבדיעבד יצא דהא מנהגא בעלמא הוא מה שאנו אומרים פסוקי המוסף כדאיתא ברמ"א [או"ח] ס"ס תפ"ח ומפורש כן במ"ב ס"ק י"ג, נראה שיצא דכיון שאמר מוסף יום חג המצות הזה פירושו הוא על יום המצות הזה ממש שהוא גם שבת שקרבנותיו הוא שני כבשים דשבת ופרים שנים ואיל אחד וז' כבשים ושעיר חטאת, וכדאמר הגמ' בזבחים דף צ"א ע"א גבי ר"ח שחל בשבת אטו ר"ח למוספין דידיה אהני למוספי שבת לא אהני וכן הוא בשבת חול המועד פסח ושבת חול המועד סוכות אהני הא דחול המועד גם למוספי שבת, אבל אם הזכיר פסוקי קרבן של חול המועד ולא הזכיר של שבת מסתבר שצריך לחזור דמאחר שמזכיר פסוקי הקרבנות ולא הזכיר של שבת הרי הוא כאומר שלא הקריבו שני כבשים דשבת, ומה שהזכיר של שבת בהברכה אין פירושו על המוספין אלא על שבח היום שהוא גם שבת. ול"ד למש"כ החיי אדם בכלל כ"ח סעי' ט"ז בטעה והזכיר פסוקי יום אחר שהוא כנכשל בלשון שאם סיים הברכה א"צ לחזור והובא במ"ב שם, דהכא אינו ענין כשלון אלא אדרבה מפרש מה שהקריבו שא"כ מוסף דשבת שלא הזכיר הוא כאמר שלא הקריבו ויש לו לחזור. ואף שלא ראיתי עדיין זה בספר שאין בכחי עתה לחפש בספרים מסתבר לע"ד להורות כן. ואם כתר"ה ימצא באיזה ספר שלא כדברי יודיעני לדון בזה.
[ד'] שמיעת קול זמר בבין המצרים ואכילת בשר בט' הימים במלווה מלכה ולקטנים בע"ש לאחר חצות ובדבר לשמוע מוסיקא בימי ספירה וימי בין המצרים הנה כתבתי בתשובה ונדפסה באג"מ ח"א דאו"ח סימן קס"ו שהארכתי באיסור זמרא בזה"ז בסוף התשובה ובימי ספירה יש לאסור בזמרא דמנא אף להמתירין עיי"ש ופשוט שה"ה שאסור אף בימי בין המצרים, ויש להחמיר גם לקטנים שהגיעו לחינוך מאחר שאבלות דרבים הוא.
ובדבר מי שנוהג לאכול בסעודת מלוה מלכה במוצאי שבת בשר שראוי לעשות כן למי שאפשר לו כדאיתא במג"א סימן ש' מסתבר שכיון שעכ"פ מאיזה טעם שיהיה נמצאו אף מיראי ה' וזריזין במצות שלא הקפידו לאכול בשר בסעודת מלוה מלכה אלא אפילו בדורות הקדמונים אין אפילו לאלו המקיימים אותה בכל שבת בבשר רשות לאכול בשר בסעודת מלוה מלכה זו ואפילו נהג כבר הרבה פעמים שיש חשש נדר מדין נהג ג' פעמים ולא התנה שיהא בלי נדר מסתבר שא"צ התרה דהא הנהגתו היתה במוצאי שבת דכל השנה שמותרין בבשר, דהא לא שייך לומר שמנהגו היה שלא נחשב גביה סעודה חשובה בלא בשר דנימא שלפי מנהגו לא יצא כלל חיוב מלוה מלכה, אלא שמנהגו להוסיף ליותר כבוד לכן מחמת המלוה מלכה שאוכל בכל מוצאי שבת בשר שליכא שום חשש באכילת בשר, אין בכלל מנהגו גם במלוה מלכה דבט' הימים שהמנהג הוא שלא לאכול בשר.
ובדבר להאכיל לקטנים בע"ש אחר חצות בשר בט' הימים אין שום טעם להתיר זה דמ"ש הם מגדולים בשביל כבוד שבת ואם מחנכין אותם באיסור אכילת בשר כדאיתא במ"ב בס"ק ע' שאף לתינוקות אין מאכילין בשר כהדגמ"ר ליכא טעם שיהיו מותרין להאכילם בע"ש אחר חצות, ורק אם עדיין לא הרגילום לחכות בימי הקיץ עד אחר מעריב אלא מאכילין אותן סעודת שבת בשעה או כשתי שעות קודם קבלת שבת יכולין אז להאכילן בשר.
[ה'] בענייני תקיעת שופר דאלול ובדבר המנהג שלנו שתוקעין שופר מר"ח אלול בשחרית אם אירע ששכחו לתקוע בשחרית ונזכרו במנחה אם צריכין אז לתקוע, הנה מכיון שאיתא ברמ"א [או"ח] סימן תקפ"א סעי' א' דיש מקומות שתוקעין ג"כ ערבית, והוא המנהג שכתב הטור שנוהגין באשכנז לתקוע בכל בקר וערב אחר התפלה, ומסתבר דהערב נמי הוא כשהוא יום דוקא או דהיה זה אחר המנחה או אף אם נימא דהיה זה אחר מעריב הוא משום שהיו מתפללין ערבית בעוד היום גדול, דלא מסתבר שיתקעו בלילה שאינו עת רצון בתחלתה עד אחר חצות, ועיין בח"א כלל קל"ח סעי' א' מפורש שאותן הנוהגין לתקוע גם בערב הוא במנחה שלכן אף שאנו אין נוהגין לתקוע אלא בשחרית הוא טוב לתשלומין בערב, וגם שאפשר שהמנהג שלנו הוא עיקרו שרק פעם אחת תוקעין ולא שני פעמים וקבעו זה בשחרית שהכל מצוין בביהכ"נ ובמנחה אין הכל מצוין, וגם בשחרית שהוא קודם שיוצאין למלאכתן עדיף להתעורר לתשובה כדי להתנהג בדרך התורה בעסקיו, שלכן כששכחו ולא תקעו בערב הרי הוא מעצם מנהג התקיעה ולא רק תשלומין, עכ"פ כשלא תקעו בשחרית יש להם לתקוע במנחה.
ובדבר מתי התחיל לתקוע שופר אם מיום א' דר"ח אלול או מיום ב' דר"ח אלול, הנה מנהגנו הוא מיום ב' דר"ח, אבל יש מקומות שנוהגין להתחיל מיום א' דר"ח אלול ובח"א איתא שני המנהגים, ובמג"א סימן תקפ"א סק"ב הביא מהלבוש ושל"ה דסברי דצריך להתחיל מיום א' דר"ל אבל הוא דחה קושיתם ומסיק דאין לזוז מהמנהג שלנו שמתחילין מיום שני וכן איתא בסדור דה"ח שמתחילין מיום שני, ומח"א חזינן שהיו מקומות שמתחילין מיום ראשון, ולכן כשאינו יודע איך מנהגם יש להתחיל מיום שני ואם ידוע להם שבאים ממקום שנהגו להתחיל מיום ראשון דר"ח אין להם לשנות, וכן משמע בסדור הריעב"ץ שמתחילין לתקוע ביום ב' אבל במקום שנהגו להתחיל מיום א' דר"ח הוי מנהגא, הרי שסתמא הוא מיום ב' אבל במקום שידוע שמתחילין מיום א' הוא ג"כ מנהגא שאין להו לשנות כדכתבתי.
[ו'] ביאור מחלוקת הט"ז והמ"א בבדיקת ציצית קודם הברכה ובדבר בדיקת הציצית קודם הברכה שכתב הש"ע הא פליגי הט"ז והמג"א אם צריך לבדוק גם במקום חבורם להבגד שהט"ז בסימן ח' ס"ק ח' כתב גם צריך לעיין באותו חלק של ציצית שהוא בתוך נקב הטלית עד הקשירה שרגיל ג"כ להתקלקל, והמג"א ס"ק י"א כתב דלא נהגו לבדוק החוטין שלמעלה מן הגדיל שמונחין על הבגד משום שאין עשוין ליפסק, וקשה להבין מחלוקת במציאות דהט"ז כתב שצריך לבדוק גם למעלה מן הגדיל משום שרגיל ג"כ להתקלקל והמג"א כתב שא"צ לבדוק שם משום דאין עשוין ליפסק, ואולי מאחר דלכו"ע ליכא חשש גדול דהא מדינא אין לחוש דיש לאוקמי אחזקה דהא בסימן י"ג סעי' ב' מפורש ברמ"א לענין לצאת לרשות הרבים דא"צ לבדוק, ומשמע מדסתם הרמ"א שא"צ לבדוק אף כשלא בדקו כלל דהא לא כתב דמוקמינן אחזקתיה דבדקו בבקר קודם הברכה דעל זמן קטן לא חיישינן, אלא דהוא משום דמדינא א"צ לבדוק דסמכינן אחזקה דהיו שלמין אלא דהוא חומרא לענין ברכה כדכתב הט"ז סק"ג דלענין ברכה מחמירים טפי, ועיין במ"ב סק"ז שכתב דהוא משום דבדקו כבר בבקר בשעת הברכה דעל זמן מועט לא חיישינן, ואף דהמ"ב עצמו כתב בסימן ח' ס"ק כ"ב דהוא רק משום חומר דלא תשא אולי הוא משום דהביא דהאחרונים סוברין דצריך לבדוק אף כמה בגדים משום דלא סמכינן אחזקה במקום דיכולין לבררו וגם דחזקה גרועה היא דעשויין ליפסק, דלכן הוצרך לתרץ דמה שמותר לצאת בשבת הוא משום דכבר בדק בבקר בשעת הברכה, ולדידיה אם אירע שלא בדק בבקר יהיה אסור לו לצאת לרשות הרבים בלא בדיקה דלא כדמשמע מסתימת הרמ"א.
אבל מש"כ המ"ב תירוץ זה בשם המג"א לא ברור לי כל כך, דהא המג"א כתב בסק"ה דשאני התם דאם לא יבדקו בשעת ברכה לא יבדקו לעולם ובודאי א"א לעולם לאוקמיה אחזקתו כיון דעשוי ליפסק אבל הכא שבדקו בשעת ברכה א"צ לבדקן בכל פעם שיוצא, הרי מפורש בכוונת תירוצו שאין זה מחמת שהיום בבקר בשעת ברכה בדק דהוא זמן קצר דשעות דהא רק אם לא בשעת ברכה לא יבדקו לעולם קבעו שיבדוק בשעת ברכה וממילא הוא בודק בכל יום דהא בכל יום הוא לובש מחדש וצריך לברך, אבל אם היה איזה מעשה נעשית רק פעם לשבוע לא היו קובעין בשעת ברכה אלא לבדוק למעשה ההיא שנעשית פעם בשבוע, וא"כ כששכח איזה יום ויומים מלברך נמי א"צ לבדוק בשבת קודם שיוצא לרשות הרבים משום דעדיין אין לחוש לשמא נפסקו מדין החזקה, וכן הוא בשכח בבקר לבדוק בלבישה ראשונה שברך עליה ונזדמן שיצא מבהכ"נ והסיר טליתו באופן שצריך לברך פעם שניה נמי לא יצטרך לבדוק משום דעדיין אין לחוש מדין החזקה ומצד הקביעות הא נקבעה בברכה המוכרח שהוא בלבישה ראשונה, והוי פירוש אבל הכא שבדקן בשעת ברכה לאו דוקא בברכה דהיום אלא אף רק בברכה דיום ויומים קודם כגון שנזדמן ששכח מלבדוק איזה יום ויומים נמי לא יצטרך לבדוק בשבת קודם שיוצא לרשות הרבים ולא כשהסיר טליתו באופן שצריך לברך בלבישה השניה, ומה שאיתא במחה"ש ובשעה מועטת אין הדרך לפסוק אין זה לשון המג"א אלא הוא פירושו שמפרש דברי המג"א אבל א"א לפרשו כלל בכוונת המג"א, ואולי כוונת מחה"ש הוא בלשון שעה מועטת לאו דווקא לזמן שמן הלבישה דבקר עד עתה שצריך לצאת לרשות הרבים אלא כמו שהיה כתוב זמן מועט דשעה שייך לומר גם על כוונת זמן שא"כ קראו זמן מועט אף על הזמן דאיזה ימים כשעדיין לא עבר זמן הגדול דכתב עליו המג"א דא"א לעולם לאוקמיה אחזקתיה אבל ודאי הוא דוחק לפרש כן במחה"ש אלא משמע שהיא על חלקי היום שנקראו שעות שא"כ אין זה כוונת המג"א, וצ"ע. וא"כ מה שציין המ"ב על מש"כ מפורש דמה שא"צ לבדוק כשרוצה לצאת לרשות הרבים כיון שבדקו בבקר בעת שהיה מברך על הלבישה תו אין רגיל ליפסק בזמן מועט כזה, דהוא המג"א לכאורה לא נכון דלהמג"א אפילו שכח ולא בדק יום ויומים נמי א"צ לבדוק, וכ"ש שליכא ראיה דבשבת נמי צריך לבדוק הציצית שמסיק המ"ב דמכאן ראיה שצריך לבדוק גם בשבת דלא כאיכא אינשי דנזהרין שלא לבדוק דקצת אפשר הוא משמע מהמג"א שאין בודקין בשבת דלכן לא תירץ בפשיטות משום שהוא זמן קצר דשעות אלא שהאריך בטעם דמשמעותו דאף אם איזה ימים נזדמן שלא בדק את הציצית בבקר בשעת ברכה נמי א"צ לבדוק בשבת כשרוצה לצאת ברשות הרבים דהוא משום דסובר דאין לבדוק בשבת בשעת ברכה שא"כ הוא כבר כשייצא לרשות הרבים יותר איזה שעות ממעת לעת שמ"מ א"צ לבדוק מהטעם שחידש דמעצם הדין לא היה צורך לבדוק אלא לזמן ארוך כדלעיל וצ"ע כוונת המ"ב שציין להמג"א.
ומש"כ המ"ב אין רגיל ליפסק אפילו הסירו בינתיים לא מובן לכאורה דאיזה חשש פסיקה שייך יותר במה שהסיר טליתו דבשעה שמונח על איזה מקום שיפסק ואולי כוונתו שאין לחוש שמא תינוקות הפסיקו הציצית, אבל במג"א לא הוזכר דבמג"א שהוזכר ענין הסרת טלית הוא לדין חדש שאף כשיצטרך לברך כשיסר פעם שניה לא יצטרך לבדוק וצ"ע.
עכ"פ הא מה שהצריכו לבדוק הוא רק משום דאיכא איזה חשש שנפסקין שיש בזה חשש דממילא בלא מעשה לפסוק אלא מצד החוטין בעצם דאינו דבר הקיים להרבה שנים דמתקלקלין במשך הזמן מכל משמוש קל שאיכא ע"י החזקתם בידם בשעת הברכה ובשעת ק"ש לראותן ולהסתכל בהן כדאיתא בסימן כ"ד סעי' ב' וסעי' ג' ובמעשה הפרדתם כדאיתא בסימן ח' סעי' ז', וחשש דע"י סבה שנזדמן שנפסקו ע"י מעשה בכוונה ושלא בכוונה, וחשש דממילא הוא דבר המוכרח במשך הזמן ותלוי משך הזמן לפי חוזק החוטין ולפי כמות המשמוש וחשש דיפסקו ע"י מעשה שיזדמן אפשר שלא יזדמן זה כלל אבל אפשר שיזדמן זה גם בזמן קצר ותלוי לפי המקומות שהיה מונח. וסובר המג"א דבשביל החשש דיפסקו ע"י מעשה שאפשר שלא יארע לא הצריכו לבדוק וכדכתב בטעם הבדיקה בשעת הברכה דהא א"א לאוקמא אחזקה לעולם כיון דעשוי ליפסק היינו שהוא דבר המוכרח במשך הזמן וכשלא יבדקו בשעת ברכה לא יבדקו לעולם, שטעם זה לא שייך אלא בשביל דבר המוכרח שיפסקו ע"י עצם דרך המשמוש בהם וזה לא שייך למעלה מן הגדיל במקום חבורם להבגד שאין צורך למשמש שם, ובשביל מה שאירע שנפסקין ע"י מעשה סובר דמוקמינן אחזקה שלא אירע כן אף אחר שעבר זמן רב אף שאפשר דע"י מעשה מצוי יותר נפסקין, מ"מ כיון שאפשר שלא יארע זה לעולם שייך להעמיד אחזקתייהו לעולם, ולא הנהיגו להחמיר יותר מן הדין כיון שלדינא ליכא צורך לעולם לבדוק ולכן סובר המג"א דלא נהגו לבדוק למעלה מן הגדיל משום דאין עשוין ליפסק, כוונתו לא שלא מצוי שיפסק וליכא אף מיעוט הראוי לחשוש לזה כלל, אלא כוונתו שלא מצוי ליפסק כלל ממילא אלא ע"י מעשה שבשביל חשש זה ששייך להעמיד על החזקה לעולם לא הנהיגו לבדוק כלל אף שג"כ הוא מיעוט מצוי, והט"ז סובר שבשביל חומר דברכה לבטלה הנהיגו להחמיר יותר מן הדין לחוש למיעוט המצוי שזה מצוי יותר ע"י מעשה פסיקה בידים ולא להעמיד על החזקה שזה שייך גם למעלה מן הגדיל שע"י מעשה הא גם שם רגיל להתקלקל. ולטעם המג"א שאם לא בשעת ברכה לא יבדקו לעולם דהא יכול לקבוע זמן לבודקם כפי מה שהיו משערין משך הזמן וכדמצינו במזוזה ותפילין והוא באור נכון ואמיתי במחלוקתם.
[ז'] בענין לולב קנרי ובדבר לולב מדקל שאינו עושה פירות, אם הוא האותו המין עצמו שעושה פירות אך שזה אינו עושה פירות מאיזה טעם כגון מזקנה או בקרקע גרועה ואפילו אם הוא דקל שאינו עושה פירות בלא הרכבה אבל בהרכבה מדקל אחר עושה פירות דאיכא דיקלי כאלו הוא כשר, ואם הוא מין כזה שאינו עושה פירות אם איכא מין כזה בעולם פסול דהא אינו מין כפת תמרים, וספר מעיל שמואל על פסחים לא ידוע לי ובל"נ אשתדל להשיגו ולעיין בו. ולולב הקנרי הוא פסול ובארתי בזה בתשובה אחרת לקמן סי' קכ"ב.
[ח'] מי שהלך באמצע הסעודה לסוכה אחרת ובדבר מי שהלך באמצע סעודתו לסוכת חברו, הנה המג"א בסוף סימן תרל"ט ס"ק י"ז מסיק שצריך לברך עוד הפעם משום דההליכה הוי הפסק ובלב"ש דאיכא חולקים דהליכה לא הוי הפסק אם היה בדעתו לילך לשם שלכן א"צ לברך מטעם ספק ברכות להקל, והמ"ב בשער הציון אות צ"ד הביא מספר בית מאיר דמשמע דסובר דאפילו לא היה דעתו בשעת ברכה לילך לשם א"צ לברך, ובודאי ראה כתר"ה כל זה אבל רצה לידע הכרעתי בזה ובעניותי מה אני להכריע למעשה, ולהלכה יש פנים לכאן ולכאן ויש להאריך בזה ולפי מצב בריאותי קשה לפני לעת עתה, וכשיעזרני השי"ת בל"נ אראה לעיין בזה ולמעשה נכון לברך ברכת המזון קודם שיוצא מסוכתו וגם לפרש שאינו מברך אלא על ישיבתו ואכילתו בסוכה זו.
[ט'] אשה אם תענה אמן אחר ברכת לישב בסוכה דקדוש ובאשה שיושבת חוץ לסוכה ותאכל שם אם יש לה לענות אמן על ברכת לישב בסוכה כשדעתה לשתות מן היין כרגיל ודימה כתר"ה לאמן על שהחיינו בקידוש יו"ט שהיא כבר ברכה שהחיינו בשעת הדלקת הנרות שפשיטא לכתר"ה דלא עונה אמן, הנה כמדומני במה שפשיטא ליה לכתר"ה נמי אין המנהג כן, והוא קצת הכרח דאם לא היו יכולות הנשים לענות אמן לא היו מנהיגין להנשים שיברכו שהחיינו בשעת הדלקת הנרות ביו"ט כדי שלא יבואו להפסיק בעניית אמן דרובא דנשי לא ידעו לחלק בין ברכה זו לשאר ברכות הקידוש, ואף הריעב"ץ בסדרו ביו"ט של פסח כתב שלא היו צריכות לברך שהחיינו כתב ביו"ט של ראש השנה דמברכות שהחיינו בשעת הדלקת הנרות, וגם לא כתב שיזהירו להנשי שלא יענו אמן בשמיעת קידוש שא"כ מוכרח לומר דהיו מניחין להן שיענו אמן והטעם דהוא משום שמ"מ אין זה הפסק דמאחר דלבעלה שאומר הקידוש שמוציא אותה הוא מברכות הקידוש דהא תיקנו שיאמרו גם ברכת הזמן על הכוס אין זה הפסק אף לדידה אף שכבר אמרה ברכת שהחיינו, מאחר דעכ"פ שייכא אף לדידה גם ברכת שהחיינו להקידוש ששומעת, א"כ כ"ש שברכת לישב בסוכה ששייך גם לה אף שהיא חוץ לסוכה דהא אם רוצית לישב בסוכה רשאה גם לברך דהא מברכות נשי על מצות שהזמן גרמה אף שפטורות למנהגנו כשיטת ר"ת בתוס' קידושין דף ל"א ד"ה דלא ובתוס' ר"ה דף ל"ג ד"ה הא משמע דכן היא מסקנת התוס' כר"ת, ואף שהיא עתה חוץ לסוכה נמי יצאת ידי הברכה כשתרצה אח"כ לאכול בסוכה, שיש לה לענות אמן, ואף אם נימא שנשים אין עונות אמן על ברכת שהחיינו כשאמרה בשעת הדלקת הנרות יכולה לענות אמן על ברכת לישב בסוכה אף שדעתה לאכול חוץ לסוכה, אבל האמת שגם על ברכת שהחיינו צריכות לענות אמן.
ועיין ברש"י כתובות דף ח' ע"א בד"ה שמח תשמח שהביא מירושלמי בברכת בשמים וברכת האור רבי מפזרן וחוזר וסודרן על הכוס ור"ח מכנסן והוא בירושלמי ברכות פ"א ה"ה, הרי שאינה ברכה לבטלה אף שכבר בירך וברכת האור הא לא שייך לברך שני פעמים וא"כ הוא בשביל מעלת לברך אותה על הכוס, ואף שאפשר ששם בירך על הכוס עוד הפעם להוציא את האחרים והחדוש היה על מה שבירך בעצמו תיכף כשנזדמן לו נר אף שידע דיברך עוד הפעם כשיבדיל על הכוס, אבל לא משמע כן מלשון וחוזר וסודרן על הכוס דמשמע דבשביל מעלת לברך על הכוס בשעה שמבדיל ברך עוד הפעם, שלכן אף אם נימא שר"ח פליג הוא רק לענין לברך עוד הפעם סובר ר"ח שאינו יכול בשביל מעלה זו דיהיה על הכוס, שאף שגם ר"ח סובר שיש בזה מעלה גדולה לברך על הכוס ושיהיה מברכות הבדלה אינו סובר שיוכל לברך ביחיד בשביל מעלה זו אף כשכבר ברך על האור, דלכן לענין האשה שהיא שומעת קידוש מבעלה שגם תשמע ברכת שהחיינו אין להחשיב ששומעת ברכה בעלמא דהא לכו"ע שייך ברכת שהחיינו לקידוש לברך על הכוס בשעת עשיית קידוש כשלא היה איסור ברכה לבטלה, ולהאישה שהיא רק שומעת ולא תהא ברכה לבטלה גם לר"ח יש לה חיוב לשמוע גם ברכת שהחיינו שאומר בעלה על הכוס בשעת הקידוש וממילא מחוייבת לענות אמן וא"כ לא שייך כלל שיתחשב הפסק, ולטעם זה ליכא ראיה שתוכל לענות אמן לאחר ברכת לישב בסוכה שמברך בעלה בשעת הקידוש כשהיא חוץ לסוכה ואינה חושבת לאכול בסוכה, אבל האמת שגם על ברכת לישב בסוכה צריכה לענות אמן מאחר דלבעלה המברך היא מברכת הקידוש וגם משום שגם היא יוצאת כשתרצה לאכול אח"כ בסוכה.
[י'] חתן אבל אם יכול להיות ש"ץ ובדבר חתן בז' ימי המשתה והוא אבל רח"ל אם יכול להתפלל לפני העמוד מאחר שהם ימי יו"ט לדידיה, מסתבר שיכול להתפלל דהקפידא הוא מצד הקהל שלא ימנו לאבל לש"צ ולא מצדו שלכן ביו"ט זה שלא שייך להקהל יכול להיות ש"ץ, ואף שלא ראיתי זה מפורש, דבלשון הרמ"א ביו"ד סוף סי' שע"ו שכתב והאבלים אומרים קדיש אפילו בשבת ויו"ט אבל לא נהגו להתפלל בשוי"ט ליכא שום משמעות, אבל כיון שמסיק הרמ"א אע"פ שאין איסור לדבר הרי א"כ יקשה מ"ט לא נהגו להתפלל, שלכן צריך לומר שהוא מטעם שהקהל אין מניחים להם כיון שאינו בשלום ושמחה כסתם אינשי, ובר"ה ויו"כ שכתב הש"ך בס"ק י"ד בשם מהרי"ל שנמי אין מתפללין האבלים וכן הוא במג"א סימן תקפ"א סק"ד, הנה המג"א כתב דהוא משום שגם ר"ה ויו"כ דינם כרגלים לכל מילי, וכוונתו דלכן גם לענין שמחה הוא משום שאנו בטוחים על השי"ת שיקבל התשובה דכלל ישראל ויכפר לכל עם ישראל שלכן אף שמתפללים בבכי מאימת הדין הוא רק מצד אימת הדין בלבד שבא לידי שמחה ולא אבלים דבעצם אינם בשמחה, וא"כ אפשר שגם להש"ך הוא מטעם זה, אבל מא"ר ס"ס תקפ"ב שהוצרך לומר שבימי סליחות וזכור ברית דהוא ערב ראש השנה ודאי מתפלל משמע שאיכא לר"ה ויו"כ טעם אחר דהוא משום דאירע בו מדת הדין שלכן היה מקום לומר דאף בימי הסליחות וזכור ברית נמי לא יתפללו והוצרך לומר שמתפללין, אבל א"כ מסתבר שמזה ראיה שאינו מטעם זה אלא כטעם המג"א שגם ר"ה ויו"כ דינם כרגלים לכל מילי שהוא גם לענין זה דאין להתפלל אלא מי ששרוי בשמחה בעצם ורק הוא באימה מצד שהם ימי הדין. והא דבלשון הש"ך וכן במג"א איכא לשון אסור אינו משום דפליגי על הרמ"א דכתב שאין איסור בדבר, אבל נקטו לשון אסור על מה שאין הקהל רשאין לשנות מהמנהג כשאיכא אחר, ואין איסור בדבר שכתב הרמ"א הוא שהמנהג לא נעשה מצד איסור שיש בדבר, והנני ידידו מוקירו משה פיינשטיין.