אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין
סימן יא
ברור הוראה בהנחת תפילין באיטר שחלוק הכתיבה משאר מלאכות שכן הייתי מורה ולא ידעו הרואים הטעם בברור בע"ה כ"ז שבט תש"מ לכבוד נכדי היקר חביבא דנפשאי הרה"ג ר' מרדכי טענדלער שליט"א בברכת שלום וברכה.
[ענף א']. הנה אף שאינני שייך להכריע בדברי רבותינו איך לעשות למעשה בשום דבר, אבל הא איכא דברים שלא שייך לצאת ידי כל השיטות ומוכרחין להורות לאלו השואלים ואין יודעין למי לפנות אלא אלי, והוא דבר שלא ידוע גם המנהג שנהוג עכשיו, והוא באיטר יד להנחת תפילין שאף שהרמ"א [או"ח] בסימן כ"ז סעי' ו' כתב והכי נהוג כהי"א שהביא המחבר שהיד שכותב היא חשיבה לענין זה ומניח תפילין ביד שכנגדה, לא משמע כן מהד"מ אות ד' שכתב ומ"מ נראה לי לנהוג כדברי הטור וסמ"ק דבתראי אינון, ולא כתב שנהגו כהטור והסמ"ק בנתינת טעם מחמת דבתראי אינון ומשמע שגם צריך להגיה ברמ"א שעל הש"ע ולגרוס והכי יש לנהוג דהוא כמו שכתב בד"מ, ולכן רבו החולקין עליו דהב"ח פליג רק בחדא דהוא כשכותב בימין אף שעושה שאר מלאכות בשמאל הוא בשמאל כל אדם בשביל הכתיבה אבל כשכותב בשמאל אינו משנה בשביל הכתיבה להניח בימין כל אדם אלא כיון דשאר המלאכות עושה בימין הוא מניח בשמאל כל אדם, וסובר שגם הר' יחיאל שמחדש מעלת כתיבה הוא רק שהכתיבה בימין עושה שלא ישנה מדין כל אדם ולא לענין שהכתיבה עדיפא מכל המלאכות גם לשנותו מכל אדם דתרתי בעינן לשנותו מכל אדם, ומפרש הטעם שחשיבות יד כהה תלוי ברוב מלאכות וזהו הכרח להנחת תפילין בימין לאיטר שתהא היד כהה יד ימינו אך אף שהיא כהה אם כותב עכ"פ בה אינו מניח בה מצד חדוש התורה וכתבתם וקשרתם דצריך שתהא הקשירה ביד שכותב בה שממילא הנחה בשמאל אף שאינה יד הכהה בו דהרי אינו יכול לעשות בה רוב המלאכות, ואולי דרשינן כן לפירוש משום דלא נבטל לגמרי שם יד כהה מיד השמאל דהאיטר מאחר דאצל כל אדם היא יד הכהה, ומה שמשמע למדרש כן מהקראי הוא משום דאם היה תלוי רק בכתיבה הרי היה נמצא דלא תלוי כלל ביד כהה וא"כ ידכה דכתב רחמנא למה לי ולהב"ח הא ודאי תלוי ביד כהה.
והגר"א סובר לגמרי כשיטה ראשונה בש"ע דיניח תפילין ביד שתש כח דבעינן יד כהה וליכא שום מעלה בכתיבה ואזלינן בתר רוב מלאכות שלכן אף אם נימא דהגירסא ברמ"א הוא והכי נהוג אף שהוא נגד לשונו בד"מ אין מנהג זה שוב עכשיו שהרבה עשו כהב"ח והרבה יש שנוהגין כהגר"א, ולהצריך לאיטר כזה להניח שני זוגות תפילין בזא"ז ולא יברך כלל על תפילין או להצריכו בשביל הברכה שיניח השני של יד בזה אחר זה בברכה קודם שיניח השל ראש וכשיהיה עליו של יד השני יניח גם של הראש ויחלוץ של יד השני ויניח של יד הראשון וימצא שגם בברכה קיים וגם שיהיה גם על של יד שיצא בו בודאי יחד עם השל ראש, לא מסתבר כלל שהוא טירחא גדולה מאד ולא מצינו בספרי רבותינו עצה כזה, ולכן הא מוכרחין אנו להכריע בזה למעשה איך להורות להשואלין אותי דבר ברור, מה שנראה לע"ד, שיש הרשות וגם הוא חיוב גם לחכמי דור הזה להורות למעשה לפי מה שנראה להם אחרי רוב עמל ויגיעה לברר ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כחו בכובד ראש וביראה מהשי"ת כדבארתי בהקדמתי על ספרי אגרות משה.
הנה במנחות ריש דף ל"ז פליג ר' יוסי החורם על ת"ק שסתם יד הוא שמאל משום דמצינו שגם ימין נקרא יד, וכוונתו לכאורה פשוט דהוא משום דלא הי"ל לכתוב כלל יד אלא כי ישית אביו ימינו, ואין צורך למש"כ התוס' בד"ה יד דר' יוסי סמיך על מש"כ אחר זה ויתמוך יד אביו בלא ימינו, דכן הא צריך לומר לתוס' ריש עירובין ד"ה בין דעל הא דפריך לילפי מפתח שער החצר דמשני פתח שער איקרי פתח סתמא לא איקרי הקשו מהא דבפרשת במדבר מצינו דאיקרי נמי פתח סתמא כתבו דאין לחוש הואיל ובשאר מקומות איקרי פתח שער והביאו מהא דמתרצי בהקומץ יד ימין איקרי יד סתמא לא איקרי ואע"ג דבתר הכי כתיב ויתמוך יד אביו, שיקשה לכאורה דהא לא מצינו שיהיה מחלוקת דתנאי בשיעור רוחב דפתח שיהיה תנא דיסבור שילפינן מפתח שער העזרה דמשכן ולימא דר' יוסי החורם הוא דהוא לא סבר התירוץ דיד סתמא לא איקרי דה"נ אין לו לסבור התירוץ דפתח סתמא לא איקרי, דהוא משום דר' יוסי החורם יליף מזה שלא נאמר ימינו בלא יד וזה לא שייך להקשות דגם בפתח שער ליליף מזה דלא הי"ל לכתוב פתח אלא מסך שער החצר לבד דאולי הי"ל מה לדרוש מפתח שער החצר, ועיין בגליון מסורת הש"ס ובגליון הש"ס דרעק"א שציינו להא דתוס' עירובין ואולי לכוונת הקושיא שהקשתי והיא מתורצת כדכתבתי.
ונמצא עכ"פ שלר' יוסי החורם לא ידעינן מלשון לאות על ידך דהוא שמאל דוקא ולכן הקשה מנ"ל לר' יוסי החורם דהנחת תפילין הוא דוקא בשמאל ותירץ דנפקא ליה מהיכא דנפקא לר' נתן דוקשרתם וכתבתם דילפינן קשירה בימין וכיון דקשירה בימין הנחה בשמאל היא, וה"ה דיכול לסבור כר' אשי דהוא מידכה יד כהה ואולי ר' אשי אמר זה אליבא דר' יוסי החורם, אבל צריך להבין דלכאורה נמצא לפ"ז שר' יוסי החורם לא פליג על ת"ק אלא על מה שיליף שהוא בשמאל מלשון ידך שאין למילף מזה וכן הא סובר גם ר' נתן דהרי יליף מהא דקשירה ככתיבה דבימין שא"כ הנחה בשמאל וגם ר' יוסי החורם יליף מזה, ולמה הוצרך ר' יוסי החורם לומר שא"א לומר כת"ק משום דגם ימין איקרי יד ור' נתן אמר רק שא"צ למילף כת"ק דאיכא ילפותא אחרת מדין הקשירה שהוקש לכתיבה דנאמר במזוזה וכתבתם, ונצ"ל דהיקש וקשרתם לוכתבתם אינו מיותר, והוא משום דהוצרך להא דתני ר' חיננא בריה דרבא מפשרניא במנחות דף מ"ב לפסול ספרים תפילין ומזוזות שכתבן עבד אשה וקטן ומומר משום דכל שאינו בקשירה ישנו בכתיבה, וכן הוא בגיטין דף מ"ה ולמסקנא דתוס' שם בגיטין ד"ה כל דהוא גזה"כ רק בכתיבת סתו"מ מהיקש זה, ואף לר"ת דיליף מזה גם לעשיית ציצית ולאגידת לולב דכיון דלא מיפקדא פסולה נמי אינו מסברא אלא דיליף מקרא זה דלא מיכשר לכתיבת סתו"מ אלא מי שמחוייב, והתוס' סברי דאין למילף מדהוצרך קרא לפסול עשיית עכו"ם בציצית הרי חזינן דלא ילפינן וממילא אשה כשרה, ונמצא דר' יוסי החורם פליג עם תרוייהו דלר' נתן יש גם למילף מלשון ידך דאינו אלא שמאל כדיליף ת"ק אך אין צריך למילף מזה משום דידעינן זה מוקשרתם וכתבתם ולר' יוסי החורם הוא רק מהיקשא דוקשרתם וכתבתם.
ור' אשי שלא יליף מהיקשא דוקשרתם וכתבתם כר' נתן, לכאורה הוא פשוט מאחר דלא מצינו שאיכא מעשה מצוה בקשירה דהוא ההידוק כמסקנת התוס' בד"ה משעת שבסוף דף ל"ו, דלא כר' אליהו שא"צ לעשות הקשר בכל יום אף לא בשל יד אלא הוא ההדוק, דהא גם לכתחלה יכולין אחרים לעשות מעשה ההידוק על ראשו ועל ידו, ואף נשים כמפורש בע"ז באשת חבר שהיתה קושרת לבעלה התפילין ולמסקנת התוס' הוא על ההידוק דהא א"צ לעשות הקשר הקבוע שהוא כצורת ד' בשל ראש וכמין יוד בשל יד בכל יום. ואדרבה מסתבר שכיון דהקשרים הם ממעשה עצם התפילין יש לפסול אשה כמו שפסולה בכתיבה, וכדאיתא [שו"ע או"ח] בסימן ל"ט סעי' ב' כל שפסול לכותבן פסול בכל תיקון עשייתן ואפילו אם נימא כדמשמע מהט"ז ס"ק ב' שהוא משום השין הא גם הדלית והיוד של תפילין הוא מהלכה מסיני לרש"י שסובר כן במנחות דף ל"ה ד"ה קשר ובכמה מקומות בגמ' וגם גורס כן בהדיא בשבת דף ס"ב ג' מימרות דאביי זא"ז על השין ועל הדלת ועל היוד שהם הלכה למשה מסיני, וכן סובר גם הרמב"ם פ"ג מתפילין ה"א לענין הקשר שהוא הלכה למשה מסיני בשל ראש כצורת דלת ובהי"ג בשל יד שהוא כמין יוד, וגם הנ"י סובר כן, וגם הטור סובר כרש"י כדכתב הב"י ואפילו לתוס' והרא"ש שסוברין דהדלת והיוד אינם מהלכה הם עכ"פ מדרבנן ויש לפסול מדרבנן,
אבל לר' אליהו שהוא ממעשה ההנחה הא כשרה גם באשה כדהביאו מתחלה ראיה מאשת החבר שהיתה קושרת לו תפילין על ידם שצריך לעשות הקשר בכל יום, דהוא משום דסובר הר' אליהו והתוס' מתחלה שהודו לו בשל יד והוא ר' שמשון כדאיתא ברא"ש שכיון שעושה בכל יום אינו ממעשה עצם התפילין אלא ממעשה ההנחה שבזה ליכא דינים מי יעשה, דהמצוה שעל האדם המניחם שיהיו תפילין על ראשו ועל זרועו דלכן יכול להניחן גם כשמשכים לצאת לדרך בעוד לילה אף למ"ד לילה לאו זמן תפילין במנחות דף ל"ו וא"צ לחולצן כשיאיר היום, ואף ר' אליהו הא לא יפלוג ע"ז, ואף שלכאורה כיון דמחוייב לעשותם בכל יום בשעת הנחה ולא יכול להניח תפילין כשהן כבר מקושרין הרי אין לו לצאת בהן כשהן מקושרין מתחלה שלא בשעת הנחתן בזמן החיוב, ובשלמא במה שכשרה אשה לקשור עליו וכן מסתמא כל הפסולין לכתיבה דהוא משום דלא נפסלו אלא להעשיה כעין הכתיבה שהוא דוקא בעשיית עצם התפילין ואין למילף מזה מעשה לבישת התפילין שלכן כיון שהדלת והיוד הלכתן לר' אליהו שהוא דוקא בשעת לבישת התפילין אין למילף זה מההיקש לכתיבה, אבל לעשות זה בלילה למ"ד דלילה לאו זמן תפילין דדין זה הוא עיקרו נאמר על מצות הנחתן על האדם וכיון שלר' אליהו צריך להניחן באופן שיקשור על גופו איך יכול לעשות זה בלילה. וצריך לומר שר' אליהו יסבור שגם לת"ק לילה זמן תפילין מדאורייתא אך שמחמיר מ"מ לחולצן משתשקע החמה וצ"ע עדיין.
עכ"פ כיון שלא נאמרו דינים על מעשה הקשירה הא לא שייך למילף שהקשירה תהא בימין, וכמו שגם לר' נתן ליכא דין על אלו שעושין מעשה הנחת תפילין כשהאדם בעצמו קשה לפניו להניח מאיזה טעם וליכא שום קפידא באיזה יד יעשו אף לא לענין לכתחלה, וכל היקשא דא"ר נתן הוא לענין המציאות דכשיניח בעצמו כדאיירי הקרא ילפינן מהיקשא דלא יהיה מציאות הקשירה אלא בימין דידעינן מזה דהנחה בשמאל דמאחר דליכא מציאות לקשור ביד זו עצמה הרי נקבע ממילא הנחת התפילין ביד שמאלו. לכן לא נראה לר' אשי למילף כן, ואף שר' נתן שהוא תנא יליף כן סובר ר' אשי דהוא רק מחמת שסובר ר' נתן כת"ק דידך זו שמאל, אך שהיה אפשר לומר דכ"ש דיכול לקשור על ימינו דעדיפא לכל המצות מיד השמאלי והקרא דנקט ידך שהוא שמאלי הוא להכשיר גם יד שמאל, שייך שפיר למילף לגילוי דעת שהוא דוקא על יד שמאל, אבל לר' יוסי החורם דידך הוא גם יד ימין שצריך קרא לאפוקי מקרא דידך סתם ולפסול הימנית לא מסתבר לר' אשי למילף מהיקש זה שאינו ממש ילפותא לדינים בקשירה שלכן הוצרך לומר שלר' יוסי החורם ילפינן שדוקא על יד שמאל הוא מידכה יד כהה. וניחא לפ"ז מה שמתחלה שהגמ' לא ידע הא דר' אשי הקשה הגמ' ור' יוסי החורם הנחה דבשמאל מנא ליה הא כיון שידע כבר דרשת ר' נתן מוקשרתם וכתבתם הא ליכא שום קושיא והיה לגמ' רק לומר כדי שלא נטעה שר' יוסי החורם פליג ומכשיר גם להניח בימין שר' יוסי החורם נפקא ליה כר' נתן ולא בלשון קושיא ותירוץ שהוא משני אמוראי שהמקשה לא ידע לתרץ ואמורא השני השיב שנפקא לי' כר' נתן שלכאורה תמוה איזו קושיא היה בזה, אבל לפ"ז ניחא שרק לר' נתן שסובר ג"כ כת"ק שסתם יד הוא יד שמאל אך כדי שלא נטעה לומר שהוא רק להכשיר גם שמאל שייך למילף מוקשרתם וכתבתם לגילוי דעתא שהוא שמאל דוקא, אבל לר' יוסי החורם שסתם יד הוא גם של ימין שצריך לדרשא גמורה לפסול יד ימין לא ניחא למילף מהא דר' נתן שלכן הקשה חד אמורא ותירץ אמורא אחר דאף דר' נתן עצמו דריש זה מחמת שלדידיה לא בעינן דרשא גמורה מ"מ שייך שיסבור ר' יוסי החורם שיש גם למילף מזה דרשא גמורה, ור' אשי סובר כהמקשה שלכן אמר שר' יוסי החורם יליף מידכה יד כהה. ונתבאר שאיכא ג' לישני בגמ' בהלמוד דהוא על יד שמאל טעם ר' נתן לעצמו טעם ר' יוסי החורם להמתרץ דהוא כר' נתן וטעם ר' אשי, וצריך לבאר הטעמים.
[ענף ב']. והנה לר' נתן שאינו לדרשא גמורה אלא לגילוי דעת דהא רק מחמת שסובר כת"ק דורש כן לא שייך ללמוד מזה אלא רק הגילוי דעתא דהוא דוקא בשמאל, שלזה הוי פירוש הלמוד דוכתבתם דעלמא דהוא רוב בני אדם הוא בימין כך וקשרתם דעלמא בתפילין יקשרו בימין משם שהנחה הוא בשמאל וידעינן מזה גילוי עצם הדין דתפילין הוא דוקא על השמאל והוא כפרש"י, ולא שייך כלל למילף מזה דין חדש באם הוא איטר שיהיה להיפוך דהא לשון ידך דאם הוא בסתם הוא רק יד השמאלי כת"ק שכן סובר גם ר' נתן לא שייך שישתנה באיטר שלכן אפשר שגם איטר יניח מצד הקרא דסתם ידך בשמאל של כל אדם, וממילא גם לר' נתן שייך לומר כן, ואם גם הם יסברו דאיטר מניח בימין כל אדם הוא מסברא בעלמא, אף שבתפילין ליכא סברא לכאורה שהרי בשמאל כל אדם הוא יותר שימה כנגד הלב, אולי לא יסבור כר' יצחק דלגובה שביד ידרוש כת"ק או כר"א, ואף אם ידרוש כר' יצחק יסבור שכל גובה שביד הוא נחשב כנגד הלב, דהא מצומצם כנגד הלב משמע דלא בעינן, דהרי אמר בגמ' בדף ל"ז ר' אחא בריה דר' אויא מכוין ומנח ליה להדי ליביה, משמע דכו"ע לא צמצמו כל כך וכל גובה שביד אף שאינו מצומצם נחשב נגד הלב, שא"כ שייך להחשיב גם גובה שביד שמצד הימין נמי כנגד הלב. ועיין במרדכי שכתב בשם הר"י דלרש"י אליבא דר' נתן ואליבא דת"ק ליכא חלוק דאפילו איטר מניח בשמאל כל אדם, וגם שאולי משמע שגם ר' יצחק דיליף מושמתם שתהא שימה כנגד הלב סובר שגם איטר מניח בשמאל כל אדם ומסיק דלר' יצחק אין הכרח כדכתבתי עיי"ש, אבל אפשר גם לומר דמסברא אפשר דסברי דאיטר מניח בימין כל אדם כדלעיל.
אבל לר' יוסי החורם שהוא דרשא גמורה למ"ד דיליף מוקשרתם וכתבתם כר' נתן, מסתבר יותר לפרש דאינו מפקיע הדרשא מהיקש זה לגמרי מקרא דידך שפירושו הוא גם ימין כשמאל ולומר שהוא דוקא על השמאל, אלא שהוא יפרש דשני הידים ישמשו במצוה דביד שכותב יעשה הקשירה על יד השניה ששם יניחם, א"כ הוי פי' וכתבתם וקשרתם על האיש שמחוייב להניח תפילין מי שהוא שיקשור בידו שכותב בה על ידו השניה שנמצא בזה ציוי לסתם אינשי שיניחו התפילין בהשמאל ולהאיטרים שיניחו בימין. ואף שהקשירה אינו ממעשה המצוה דהא כשר גם באחרים אולי עכ"פ המצוה הא נצטוה כל אדם המניח תפילין שהוא יקשור התפילין דהא לא נצטוו שאר אינשי להניח תפילין בראשו של זה והוו ככל המצות שנצטוו ישראל שהוא בעצם רק על כל איש שיעשה בעצמו כהא דלהכין לשבת שרק כל איש נצטוה שהוא יכין לעצמו אף שגם אחרים יכולין להכין עבורו אבל הציוי הוא רק לכל איש לעצמו ואיכא בזה משום מצוה בו יותר מבשלוחו כדאיתא בקידושין דף מ"א ואף שלא בעינן גם שליחות שאחרים יעשו בעצמן עבורו נמי יוצא בזה, דהוא משום דעכ"פ הציוי נאמר לדידיה ולא לאחרים שיעשו עבורו שאף באינו יכול בעצמו הוא רק משום ענין גמ"ח בגופם ואם יכול בעצמו ליכא להאחרים שום מצוה בזה שאדרבה יותר עדיף שיניחוהו לעשות בעצמו דהא מצוה בו יותר מבשלוחו, אך שעשרה זהובים מסתבר שאין לחייבו במצות כאלו שאין זה עיקר המצוה דהא עיקר המצוה הוא האכילה והתענוג בשבת שזה הא יעשה בעצמו, וכן מסתבר דגם כשאחר יקשור בידו ובראשו התפילין לא יצטרך לשלם לו העשרה זהובים מאחר דעיקר המצוה מקיים עכ"פ בעצמו. אבל ודאי איכא דין מצוה בו יותר מבשלוחו בהנחת תפילין שהוא בעצמו יעשה גם מעשה הנחת תפילין, ועובדא דאשת החבר היתה קושרת לו תפילין היה זה בימי חליו ובימי זקנותו ביותר שלא היה יכול בעצמו וכדמצינו בר"א בסנהדרין דף ס"ח שהורקנוס בנו היה חולץ תפיליו כשהיה בחוליו ובודאי גם הלבישו התפילין, ומחמת שלא מפורש שהיתה קושרת לו תפילין בימי חליו וזקנותו כתבו התוס' מתחלה דמשמע דתמיד היתה עושה כן והביאו ראיה שהשל יד צריך בכל הנחה לקשור כר' אליהו דאף לבריא אינו נוח לקשור ביד אחת, אבל לאחר שאסקו דאף בשל יד א"צ לעשות הקשר בשעת הנחה מוכרחין לומר דאף דלא מפורש היה זה בימי חוליו וימי זקנותו שלא היה יכול בעצמו, ומחמת שלחכמי הגמ' לא היה בזה ספק כלל לא הוצרך לפרש.
עכ"פ לר' יוסי החורם שהיא דרשא גמורה הוא לפרש שבידו שכותב בה דהם רובא דאינשי יקשרו בימינם על שמאלם שביד השמאל יניחו והאיטרים שכותבין בשמאל יקשרו בשמאלם על ימינם, ונאמר בפירוש גם דין האיטרים בקרא זה, ולפ"ז יש להיות תלוי רק בכתיבה כשיטת הר' יחיאל שהביא הטור והמחבר בשיטה שניה שהיד שכותב בה הוא נקרא ימין לפ"ז בין שהכתיבה היא בימין שצריך להניח בשמאל כל אדם אף שעושה שאר כל מעשיו בשמאל ובין שהכתיבה היא בשמאל שצריך להניח בימין כל אדם וכרמ"א שסובר כן בד"מ ובש"ע. וגם ניחא מה שמשמע שתלוי בכל כתיבה וכמפורש בבאור הלכה ד"ה וי"א אף שלכאורה ההיקש הא הוא לוכתבתם דכתיבת מזוזה שהוא דוקא כתב אשורית שעמד בזה שם בבאור הלכה ולא כתב טעם, וגם הא יש יותר להקשות אליבא דהרמ"א [או"ח] סימן ש"ו סעי' י"א דמשמע שסובר כהא"ז דכתב דנכרים אינו כתב מדאורייתא אף לא לענין מלאכה, ואף אם נימא כבאור הלכה שם ד"ה בכתב שלהם שרק לענין חומרא כתב זה רמ"א דלא יקילו בקונה בית בא"י בשבת בכתב אשורית אלא בכתב שלהם מ"מ הא איכא ספק להרמ"א דשמא הלכה כהאו"ז הרי לא היה לו לתלות בכתיבה בדין ודאי אלא בכתיבה דאשורית ולא בסתם כתיבה, אבל כיון דכתב אשורית רובא דאינשי לא רגילי למיכתב בו והיה נמצא דלא היה נאמר דין זה דתלוי בכתיבה אלא ליחידים שלא מסתבר זה כלל דלכן בהכרח הוא היקש לסתם כתיבה דאינשי שהוא שלא באשורית דבכל זמן היה כתב אשורית מיוחד רק לכתיבת סת"ם, וגם ניחא מה שאין זה בכתיבת סימנים בעלמא אף שחייב לענין שבת דאף שהיא מלאכה לענין שבת מדין תולדה לא שייך בלשון כתיבה דהוא רק באותיות.
ור' אשי אף לפ"ז לא ניחא ליה למידרש שבשביל שנדע על איזה יד צריך להניח דהוא על היד שאינו כותב יהיה הלמוד מהיקש קשירה לכתיבה שאין בקשירה דינים רק הכרח כשיעשה בעצמו מעשה הקשירה, והי"ל לכתוב הקראי על ענין ההנחה שהוא בהיד שאינו יכול לכתוב שזהו הדין והעצה איך שיעשה מעשה הקשירה דהוא ביד שכותב כיון שאינו ענין דין כדלעיל, ולכן אמר דלר' יוסי החורם שידך הוא בין על הימין בין על השמאל יודע שהנחת התפילין הוא דוקא בשמאל מידכה יד כהה, ולא דריש כלל ההיקש דקשירה לכתיבה לזה, ונמי ידעינן שאיטר מניח בימינו שהוא שמאלו שהרי בשם ידך איתנהו תרוייהו וילפינן מידכה שביד כהה יניחם שהוא ברובא דאינשי ביד שמאל ובאיטרים על יד ימין. אבל לדידיה לא איירי הקרא בכתיבה.
ונמצא לפ"ז שתלוי דין האיטרין במחלוקת התנאים דלר' נתן שסובר כת"ק שידך הוא שמאל ומ"מ הוצרך להיקש דוקשרתם לוכתבתם לגילוי מלתא שלא נימא דאף שנאמר ידך שהוא שמאל יכול להניח גם על הימין מכ"ש אלא שהוא דוקא בשמאל, לא ידעינן איך סובר באיטר, דקרא ליכא ע"ז ואפשר שאה"נ שר' נתן ות"ק לא מחלקין וגם באיטר צריך להניח על שמאל דכל אדם כדכתב המרדכי אליבא דפרש"י לר' נתן ות"ק, אך כתבתי דאפשר מסברא אית להו דאיטר יניח בשמאלו שהוא ימין כל אדם, ולר' יוסי החורם למ"ד דהוא ג"כ מהיקשא דר' נתן וקשרתם לוכתבתם תלוי בכתיבה כר' יחיאל כפי שסובר המחבר והרמ"א, ולר' יוסי החורם אליבא דר' אשי הוא תלוי ביד כהה שאין לה כח לעשות מלאכות ואין שום חלוק מצד הכתיבה ופשוט דסגי ברוב מלאכות וכמפורש כן במ"ב ס"ק כ"ג. וא"כ צריך לומר שזה שסובר הר' יחיאל והטור ופסק כן הרמ"א דאזלינן בתר כתיבה הוא משום שסברי דאין הלכה כר' אשי מאחר דהוא רק כת"ק מברייתא ראשונה ואחרים פליגי עליה וסברי דהוא לרבות את הגידם כשנשאר הזרוע שהוא מקום הנחת התפילין שחייב וברוב מקומות משמע שהלכה כאחרים, וא"כ צריך לומר אליבא דר' יוסי החורם כתירוץ קמא דהוא מוקשרתם וכתבתם שלפ"מ שכתבתי יש לו לסבור דתלוי רק בכתיבה.
וקצת משמע שהגמ' מדחה הא דר' אשי דהרי אמר כתנאי על הא דר' אשי כדפרש"י שלכאורה כיון שהוא אליבא דר' יוסי החורם הוא אדרבה מסייע לר' אשי שהרי א"צ לר' אשי אלא למצא תנא דסובר דידכה הוא ללמד שיניח בשמאל שהיא יד כהה שהוא כר' יוסי החורם, ואף אם נימא דר' אשי לא קאי רק לר' יוסי החורם אלא שסובר בעצמו דאין לדרוש זה מהיקש דוקשרתם וכתבתם מטעם דלעיל אלא מידכה יד כהה ולא חש להא דר' נתן שהוא תנא, משום דרק ר' נתן שסובר כת"ק דידך זו שמאל וההיקש הוא רק לגילוי מלתא שייך לדרוש כן, ור' אשי משמע לו דת"ק הוא דעת יחיד וכולהו סבירא להו כר' יוסי החורם דסתם יד הוא גם ימין או אינו אלא ימין כר"ש במנחות דף י', וכדמשמע מתוס' ל"ז בד"ה יד דכתבו ונראה דר' יוסי נמי אההיא קא סמיך ומש"ה לא מייתי מיד הימנית דמצורע, משמע דהיה יכול להביא מידו הימנית דמצורע ואי משום דהתם יד ממש והכא קיבורת בזרוע אינו כלום דהא דישית אביו יד ימינו נמי הא היה יד ממש, וכוונת התוס' בסוף דף ל"ו בד"ה ידך במה שכתבו דבשביל שהוא בקיבורת ל"ד ליד דמצורע הוא רק לענין למילף ממצורע דאייתר ליה שם קרא דיד הימנית דאמר רבא בדף י' שהוא לאגמורי איד דקמיצה דהוא בימין דוקא כמו במצורע תירצו זה אבל לענין דשם סתם יד הוא גם על יד הימני כמו על יד השמאלי יש למילף שפיר, ושייך למינקט כתנאי על הא דר' אשי אף שאין הכוונה לדיחוי מ"מ כיון שאחרים סברי דלא כר' אשי פסקו כהמתרץ דילפינן מהיקשא דוקשרתם וכתבתם כר' נתן.
[ענף ג']. אבל אף שיש טעם שלא לפסוק כאן כר' אשי ודאי שייך שיחלקו ע"ז הרבה מרבותינו דהרי ר' אשי הוא סוף הוראה יחד עם רבינא כדאיתא בב"מ דף פ"ו ולא נקל כל כך לדחות דבריו מהלכה, ור' אבא בעצם משמע שלא פליג אלא הקשה ואימא ידך שבכח ותירץ לו שפיר, ואף אם נימא שפליג כדמשמע קצת מבאורי הגר"א בסימן כ"ז סעי' א' ד"ה גידם שכתב על כתנאי רצה לומר דמלתיה דר' אשי ור' אבא הוא כתנאי, נמי יש לפסוק כר' אשי ולא כר' אבא זה שמשמע שהיה תלמידו מדלא אמר עליו בלשון מחלוקת אלא בלשון שאלה, אבל לבד שפי' הגר"א הוא שלא כרש"י כדכתב בעצמו הוא דוחק גדול, והגר"א בעצמו שם ואח"כ בסעי' ו' ד"ה וי"א נמי סובר כר' אשי לדינא, שלכן נקט הרי"ף אחר שנקט לשון ת"ק שבברייתא דידך הוא שמאל הא דר' אשי דידכה זו יד כהה דהוא משום דפסק כר' אשי, ומה שהביא דברי ת"ר אולי הוא כדכתבתי שאף שלת"ק הוא בשמאל מלשון סתם ידך נמי היה שייך לומר דהוא מכשיר גם בשמאל ואפשר דכ"ש בימין כדפירשתי שר' נתן סובר כת"ק ומ"מ יליף מהיקשא דוקשרתם לוכתבתם כדי שלא נכשיר ימין מכ"ש, שלכן כיון שסובר הרי"ף כר' אשי לא הביא כלל הא דר' נתן. וברא"ש נמי לא הביא הא דר' נתן משום שפוסק כר' אשי וברא"ש הא מפורש דהלכה כר' אשי והביא כן מבעל התרומה לענין דליכא שום מעלה בכתיבה אלא בתר רוב מעשיו ואסיק זה הכלל יניח תפילין ביד תשש כח כר' אשי דדריש ידכה יד כהה ולא אזלינן בתר כתיבה, וכן ודאי סובר הרי"ף שג"כ פסק כר' אשי, וגם הסמ"ג עשה כ"ב כתב ויניח ביד שמאל דכתיב ידכה יד כהה אך הוא כתב אחר זה גם הא דר' נתן שכתב ועוד כתיב וכתבתם וקשרתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין, והוא משום שגם לקרא זה אינו סובר דיהיה מעלה מצד כתיבה משום דמפרש כפי' רש"י שהכוונה הוא על כתיבה וקשירה דרוב בני אדם שלכן כתב תרי הקראי בלא שום חלוק בינייהו שלכן מצד הקרא אין שום מעלה בכתיבה אלא כולהו מלאכות שוין שיש לנו למיזל בתר רוב המלאכות וכן הר"ץ שהביא המרדכי שכתב דבעיקר כח תליא מלתא הוא משום דפוסק כר' אשי וכן מסיק המרדכי בשם הר"י דאין לדמותו לשולט בשתי ידיו אלא היכא שאין שוין בשתיהן לכח איטר גמור חשבינן ליה, והוא משום דפוסקין כר' אשי כברוב המקומות שהלכה כר' אשי. וכן פסק הגר"א שאזלינן בתר רוב מלאכות וליכא שום חלוק מצד הכתיבה דהעיקר הוא משום שהלכה כר' אשי.
אבל צריך להבין מש"כ התוס' בד"ה מה דיש להסתפק באדם הכותב בימינו ושאר רוב מעשיו בשמאלו באיזה מהן מניח תפילין, ופי' בשט"מ אי אזלינן בתר כתיבה הואיל דכתיב וקשרתם וכתבתם אי לא ולא ביארו טעם הספק, ומסקי ושמא יש לדמותו כשולט בשתי ידיו, ובמרדכי איתא ספק זה בשם הר' אלחנן דשאל את אביו הר"ף וביאר הטעם מי ניזיל בתר כתיבה וכן משמע קצת הכא דביד שיכתוב יקשור או ניזיל בתר עיקר כחו דלא כהה הוי והשיב אביו דהו"ל כשולט בשתי ידיו ומניח בשמאל כל אדם, וביאר הר' אלחנן את ספקו אם יש לפסוק כמתרץ הראשון שר' יוסי החורם הוא מוקשרתם וכתבתם שא"כ יש למיזל בתר כתיבה דוקא או יש לפסוק כר' אשי וליכא שום מעלה בכתיבה אלא בתר שאר מלאכות, והשיב הר"ף אביו דהו"ל כשולט בשתי ידיו דהוא דלא כשתי סברותיו דהיתה פשיטא לר' אלחנן דאינו יד כהה כלל שמשמע אינו כשולט בשתי ידיו אלא כשולט רק בימין מאחר שרוב המלאכות עושה בימין אך שספקתו היתה מצד הקראי והוא השיב דאיכא מעלה בכתיבה אך לא מצד הקרא שלא תליא בכתיבה אלא משום דהכתיבה עושהו לשולט בשתי ידיו כסברת התוס' אך שהתוס' כתבו זה בשמא והר"ף סובר זה בהחלט, ולכאורה מנא להו לומר דיש עכ"פ איזה עדיפות בכתיבה לענין שאר מלאכות וגם צריך להבין מה שהר"ף פשיטא לו אף שהתוס' לא פשיטא להו, וגם מה שהר"ף לא פי' טעם על שמדחה כל דברי הר' אלחנן בנו וגם לא פירש לו שאינו כדבריך כלל אלא הוא כשולט בשתי ידיו שהוא תמוה לכאורה.
והנה יש שני עניני מלאכות, מלאכות הכבדות כמו לזרוק אבנים ולבקוע עצים וכדומה שצריכים לכח, ומלאכות הקלות שאין צריכים לכח ממש, אבל הם צריכים לדקדוק העשיה כמו כתיבה שאין צורך לשום כח לעשייתה אבל צריך שהיד יהיה בה אימון גדול בדקדוק כל שהו לסבב האצבעות האוחזות בעט לפי כתיבת האותיות שיכתבו כתיקונן כפי שרוצה כותב ויש אינשי שיש להם כח בידם לעשות מלאכות כבדות מאד ואין להם אימון היד למלאכת כתיבה ואיכא כה"ג עוד מלאכות כתפירת בגדים במחט שהיא מלאכה קלה שנעשית בלי כח שג"כ צריכה דקדוק גדול לעשות התפירות שוות ובצמצום. ושני עניני מלאכות אלו נעשין ברוב אינשי בימין וברוב איטרין בשמאל, אבל יש לפעמים שמתחלקין שני עניני מלאכות אלו שלמלאכות הצריכות לכח נעשים בימין ומלאכות הצריכות לאימון היד עושין בשמאל או להיפוך, שבאיטר כזה נשתנה רק לענין מין כח אחד שלמין כח דגבורה נשאר בימין ככל אדם ונשתנה למין כח דאימון יד שבאדם זה הוא בשמאל, או שלמין כח דאימון יד נשאר בימין ככל אדם ונשתנה למין כח דגבורה שבאדם זה הוא בשמאל, ויש גם אינשי שנתחלקו המלאכות בלא טעם שאלו המלאכות שנעשים בכח נתחלקו כגון לזרוק אבנים הוא בשמאל ולבקוע עצים הוא בימין, וכן יש שנתחלקו המלאכות דאימון יד כגון לכתוב הוא בשמאל ולתפור הוא בימין וכן להיפוך שלזה אין טעם ושייך להסתפק איך דינו של אדם זה לתפילין היינו אם כל עניני המלאכות שוין לענין זה מאחר דכולן הא רובא דאינשי עושין בימין והוא שינוי באלו שעושין בשמאל איזו מלאכה שהיא ויש למיזל בתר רוב המלאכות שעושין שיניח תפילין ביד השניה, או שאיכא חלוקים בין המלאכות לחשיבות איטר לענין תפילין.
ומסתבר שמהיקש וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין שייך למילף זה שלכאורה תמוה הא כתיבה דבימין אין לנו קרא ע"ז אלא משום דכן הוא דרך רוב בנ"א כמפורש ברש"י מה מזוזה כתיבה בימין דרוב בנ"א כותבין בימין אף קשירה נמי עבד קשר בימין ומדקשר בימין מכלל דהנחה בשמאל, וא"כ למה הוצרך להקישו לכתיבה הא קשירה עצמה דרך רוב בנ"א לעשות בימין דכל המלאכות דרך רוב בנ"א לעשות בימין וממילא נדע מזה עצמו דכתיב וקשרתם דהדרך הוא לקשור בימין דהנחה הוא בשמאל, דבשלמא אם נימא כשיטה שניה וכרמ"א דתלוי בכתיבה ניחא דהא יליף מזה שביד שכותב הוא קושר התפילין בידו השניה אף שרוב המלאכות עושה בשמאל, אבל אם נימא שאין לפרש דיהיה תלוי בכתיבה וקרא זה הוא רק למוד שתפילין הוא בשמאל כדרך רוב בנ"א שעושין מעשה הקשירה בשמאל כדפרש"י הרי אין צורך לההיקש לזה.
ולכן נראה שזהו כוונת התוס' בטעם ספיקתם וכתבו רק הספק בלא שום החלטה אף לשמא שיהיה משמע שכן יותר נוטה דעתם אף שלא כתבו בפשיטות ודאית, אלא דפירשו טעם הספק אם ההיקש הוא למילף שאזלינן בתר כתיבה מגזה"כ אף ששאר מלאכות עושים בשמאל כשיטת הר' יחיאל, או שמא הוא למילף שהכתיבה והקשירה שוין אף שהכתיבה הוא מלאכה קלה וקושי שלה לעשות בשמאל הוא מצד אימון גדול בדקדוק אף במשהו והקשירה שאין עושין בשמאל הוא מצד כובד העשיה שצריכין לכח להדק התפילין על היד במקומו בקיבורת ובסיבוב הרצועה על היד והאצבע באופן שלא ינועו ממקומם, שלרובא דאינשי אינו נוגע זה דהא בכל עניני המלאכות עושין בימין אבל נוגע זה למיעוט אינשי שחלוקין בהמלאכות. ומה שהקדימו מה שבסמוך אמרינן דאיטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו, הוא משום דאם כל האינשי היו שוין להניח בשמאל דכל אדם דהוא בשמאל מציאות הגוף ולא להשגיח כלל על המלאכות, לא היה שייך להסתפק משום דמצד וקשרתם שהוא מעשה הקשירה לא היינו אומרים כלל שיהיה כוונת הקרא לענין מי שיעשה הקשירה אלא על אופן ההנחה על היד שזהו המצוה לענין קיום מצות תפילין שליכא שום דינים על הקשירה, כמו במצות סוכה ומצות לולב וכדומה שאין צורך לקיום המצוה שהוא עצמו יבנה הסוכה ויקצוץ הלולב ומיניו ממקום גידולם, ורק מצד ההיקש לוכתבתם אמרינן שפירוש וקשרתם הוא על המקיים מצות תפילין שהוא יהיה הקושר אף שאינו כן לענין עצם קיום מעשה המצוה הוא לענין שנדע מזה שההנחה הוא בשמאל, ואף שאין ההיקש מיותר מ"מ יש לנו לדרוש לברר מהיקש מה שיש להסתפק,
והיינו מפרשינן ההיקש לכתיבת רובא דאינשי וקשירת רובא דאינשי, אבל כיון שאמרינן בסמוך דאין כל האינשי שוין אלא דאיטר מניח בימין גופו דא"כ הוי פירוש קרא דוקשרתם על קשירת המניח עצמו דהוא יקשור על ידו השניה איך שהיא אם הוא מרוב עלמא הוא שיקשור בידו הימנית על ידו השמאלית ואם הוא איטר יקשור בידו השמאלית על ידו הימנית ולא שיוכל לעשות גם להיפוך להניח התפילין ביד הימין ובאיטר ביד השמאל ויעשה מעשה הקשירה בידו השמאלית אם יוכל או ע"י אחרים, מהיקש דלוכתבתם דבסתם אינשי עושה מעשה כתיבה בימין משום דכן הוא דרך סתם אינשי כמו כן יעשה המניח תפילין שיקשור בעצמו בהיד שדרכו לעשות מעשה קשירה שהוא בידו השניה שהיא השמאל ברוב אינשי שזה היה שייך לידע מוקשרתם לבד בלא היקש לוכתבתם, שלכן נסתפקו אם הוא למילף דאזלינן בתר כתיבה שבו יעשה הקשירה אף שהוא קושר להיפוך מכפי שהוא כותב על היד שאינו יכול לכתוב בה, או שהוא למילף שהכתיבה והקשירה שוין שלכן כיון שעושה מלאכת הכתיבה בזה ומלאכת הקשירה השניה הוא בדין שולט בשתי ידיו שמניח בשמאל כל אדם, ואף של"ד כל כך להא דשולט בשתי ידיו דבסמוך דהתם איירי דשולט בכל המלאכות בשתי ידיו בשוה והכא הוא בחלוק המלאכות שיש מלאכות שעושה בימין ויש שעושה בשמאל מ"מ סברי דאין חלוק וגם בשולט בשתי ידיו באופן זה דחלוק מלאכות נמי הוא כדין שולט בשתי ידיו שמניח בימין.
[ענף ד']. ונמצא שהתוס' נמי סברי דלא כר' אשי אלא כהמתרץ אבל אליבא דהמתרץ מהיקשא דוקשרתם לוכתבתם מספקא להו. וגם לא מבורר אליבא דתוס' להצד דילפינן דקשירה וכתיבה שוין אף שהן שני עניני מלאכות, אם שבשביל זה נמנה גם מלאכת כתיבה בין המלאכות שברובן נעשה בדין איטר והוא לאו דוקא כתיבה אלא עוד מלאכות כה"ג כתפירה וכדומה, או שאף לפ"ז הוא חדוש בכתיבה שאף לבדה עושה להחשיבה שקולה ככל המלאכות להיות בדין שולט בשתי ידיו, והטעם דאולי מצד זה שכתיבה הוא ענין מלאכה אחרת וכן כל המלאכות הדומות לה לא היינו צריכין למילף מהיקשא דמסברא בעלמא נמי לא היינו מחלקינן מאחר דעכ"פ גם מלאכות אלו דרך רוב האינשי לעשות בימין, אבל הילפותא הוא שכתיבה יש בה עדיפות ששקולה ככל שאר מלאכות להחשיבו כשולט בשתי ידיו ולא יהיה בדין איטר אף כשכל המלאכות עושה בשמאל והכתיבה עושה בימין, ואולי מפני שאיכותה הקשה של מלאכת כתיבה עושה להצריך ימין יותר מפני כבדות המלאכה דשאר מלאכות ואיכות דתפירה וכדומה אין בהם כל כך להצריך ימין ולכן הן רק כמו כל המלאכות שרובם מכריע לעשותו בדין איטר, ומסברא לא היה שייך לאמוד כן והוצרך למילף מהיקשא.
והנה שאלת הר' אלחנן הא כתב שהוא אם הלכה כהמתרץ הראשון שלר' יוסי החורם נפקא ליה מהיקשא דר' נתן מוקשרתם לוכתבתם שאז פשיטא ליה דיש למיזל בתר כתיבה, והוסיף שכן משמע קצת דלמתרץ זה ביד שיכתוב יקשור, וכוונתו שאף שיש גם מקום להסתפק אף לדידיה משום דנימא דכיון שהם שני עניני מלאכות ששייך גם לחלק בינייהו באיזו סברות צריך למילף מהיקשא שלא יתחלקו וימנה גם מלאכת כתיבה בכלל המלאכות להצטרף לרוב המלאכות, אבל לא נראה לו שיצטרכו למילף זה מהיקשא אלא שהוא למוד דביד שכותב קושר התפילין בידו האחרת שלכן אם הלכה כמתרץ זה תלוי בכתיבה לבד דאם הוא איטר רק לענין כתיבה נמי יניח בימינו אף שיקשה לפניו לעשות בעצמו הקשירה, או שהלכה כר' אשי שנפקא הא דצריך להניח על יד השמאלית מידכה יד כהה וכיון שלשאר מלאכות אינו איטר אלא עושה בימין הא אין ימינו יד כהה שלו ויש לו להניח בשמאל דכל אדם. והשיב לו הר"ף אביו דין מוחלט דהו"ל כשולט בשתי ידיו ולא משום דכן הוא סובר מסברא לפרש כן דלא כתוס' דמסברא בעלמא אין להכריע נגד התוס', אבל השיב זה מצד הקראי דהוא סובר כר' אשי דבעינן שיתחשב יד ככה אבל סובר דיש למילף גם מהיקשא דוקשרתם לוכתבתם אף שאינו היקש מיותר ואף שאינו היקשא לענין הדין בעצמו דקשירה ליכא בה דינים כדלעיל,
אבל לגלוי דעתא הא שייך למילף אף מהיקש זה גם לר' אשי דהא לא יפלוג אר' נתן שהוא תנא שיליף מהיקש זה מטעם שלדידיה שסובר כת"ר שסתם ידך הוא שמאל וההיקש הוא רק למילף גילוי דעתא שלא נימא שהוא כשר גם בימין ילפינן שפיר כדכתבתי לעיל, לכן סובר הר"ף שכיון שהלכה כר' אשי דבעינן יד כהה אבל נשאר לנו ספק במלאכות דאינם בכח דקלות הן בעצם אבל מצד אימון היד שצריך לדקדק בכל משהו אם גם מלאכות אלו נחשבו בחשיבות כח, ואף אם נימא שמסתבר שגם זה שייך לכח אבל יש להסתפק דאולי יש לזה עדיפות, יש למילף שפיר מהיקשא זו גילוי דעת שהכתיבה יש לה עדיפות והיא שקולה כשאר כל המלאכות והוי ממילא כדין שולט בשתי ידיו דאם הוא כותב בימין אף ששאר כל המלאכות הוא עושה בשמאלו מניח בשמאל כל אדם בשביל הכתיבה שכותב בימין ככל אדם, ואם הוא כותב בשמאל לא נעשה בשביל זה בדין איטר כיון שעושה שאר המלאכות בימין ככל אדם, ולכן השיב זה בהחלט כיון שהוא מקראי מחמת שסובר כר' אשי וכר' נתן לדידיה שההיקשא הוא שפיר ילפותא לגילוי דעת לדבר ששייך להסתפק, וכיון שהגילוי דעת הוא רק בכתיבה אין בזה גילוי דעת למלאכות כה"ג כהא דתפירה וכדומה מאחר שלא מצינו זה בגמ' ובדברי רבותינו דאולי יש לחלק דאין הדקדוקים קשים כל כך בתפירה ומלאכות אחרות כה"ג שיצטרכו לזה ביותר שיעשה ממלאכות אחרות שלכן אין להו עדיפות משאר מלאכות להיות בדין שולט בשתי ידיו בשביל מלאכה אחת אלא הוא בדין שאר מלאכות להצטרף לרוב, וזהו טעם הר"ף וגם מבואר בטעם נכון המחלוקת שבינו ובין התוס' שלשיטתו ליכא ספקות אף שלתוס' הוא ספק ואיכא עוד ספקות שכתבתי.
ועיין בב"ח שכתב להר' יחיאל שכתב בלשונו הטור דנקט רק כותב בימינו ושאר מלאכות בשמאל דינו כשאר כל אדם הוא דוקא דכשהוא איפכא דכותב בשמאלו ושאר מלאכות בימינו דינו נמי כשאר כל אדם דתרוייהו בעינן שהימין תהא כהה דידכה כתיב והכתיבה תהא בשמאל כל אדם אז מניח בימין כל אדם דאע"פ שעושה קצת מלאכה בימין כל אדם מ"מ כיון שרוב מלאכתו בשמאל א"כ יד ימין היא כהה משא"כ בכותב בימינו דאע"פ דכהה היא גלי קרא דכשהכתיבה בימין גם הקשירה בימין והנחה בשמאל, נמצא שסובר כדכתבתי להר"ף שבמרדכי אבל לא מטעמיה דהר"ף סובר דהקרא השמיענו דכתיבה שקול כשאר מלאכות ודינו כשולט בשתי ידיו, ולהב"ח הוא בעצם לענין חשיבות המציאות ליכא עדיפות בכתיבה משאר מלאכות שיד כהה הוא דוקא היד שאינו עושה בה רוב המלאכות שא"כ יד הימין שאינו עושה בה רוב המלאכות היא היד הכהה אך מ"מ גזה"כ שיניח בשמאל ככל אדם מצד הכתיבה אף שאינו ביד כהה, אבל גזה"כ זה ליכא בכותב בשמאל שיניח בימין אם עושה שאר המלאכות בימין, שלכאורה ליכא טעם לחלוק זה אלא רק שנימא שיש לנו למעט חדוש גזה"כ שהוא רק כשמצד הגזה"כ יניח בשמאל דכל אדם ולא שמצד הגזה"כ ישתנה משאר כל אדם הוא דוחק גדול, וגם לכאורה תמוה לומר כן דמנ"ל לומר דבר כזה שסברינן תרוייהו להלכה בין טעם היקשא דוקשרתם לוכתבתם בין טעם ר' אשי דידכה יד כהה דאדרבה הא משמע שפליגי והגמ' קאמר דטעם ר' אשי הוא כתנאי וכדכתבתי לעיל אליבא דר' יחיאל והטור וגם התוס' שלא סברי כר' אשי. ומה שאיתא בבאור הלכה סעי' ו' ד"ה והכי נהוג דלהב"ח הוא משום שנחשב כשולט בשתי ידיו תמוה דהא בב"ח מפורש דאף שכותב בימין כיון ששאר מלאכות בשמאל הוא יד ככה אך דאף שכהה היא גלי קרא דכשהכתיבה בימין יניח בשמאל שאינה כהה ולכן שפיר ניחא מה שלא חש המג"א לדבריו.
אבל טעם הר"ף שכתב שהוא כשולט בשתי ידיו וכדבארתי שהוא משני הקראי דהא בארתי שגם רש"י סובר שלגילוי דעת ילפינן שפיר מההיקשא כדיליף ר' נתן דלא יפלוג אר' נתן שהוא תנא ולכן לענין שמלאכת כתיבה עדיפא ושקולה ככל המלאכות להחשיבו שולט בשתי ידיו שפיר ילפינן וא"כ אפשר שהר' יחיאל כפי שמביאו הטור דנקט רק בכותב בימינו ושאר מלאכות בשמאלו דינו כשאר כל אדם הוא משום דסובר כהר"ף, אבל כפי שמביא הב"י לשון ר' יחיאל מהסמ"ק דעיקר תלוי בכתיבה משמע דאינו משום דנחשב שולט בשתי ידיו אלא דאזלינן בתר כתיבה כלשון הש"ע בי"א השני שהיד שכותב היא חשובה ימין לענין זה ומניח תפילין ביד שכנגדה אינו מחלק, אך אולי אפשר שהטור לא פסק כהר' יחיאל רק בכותב בימין ולא בכותב בשמאל וכן משמע קצת מהגהות מיימונית שלא הזכיר שהוא לשון הר' יחיאל אלא כתב שהוא לשון הטור על כל לשון הר' יחיאל שהביא הטור משום שכוונתו דזה הלשון בלא העתקת סוף הדברים דעיקר תלוי בכתיבה עד סופן דאיתא בסמ"ק בשם הר' יחיאל הוא לשון הטור כפי שסובר בעצמו ולא לשון הר' יחיאל.
ולמה שבארתי שלר' יוסי החורם צריך קרא לדרשא גמורה בקרא יתירה שהנחה בשמאל ולא סגי בגילוי דעת שלכן לא היה ניחא לו לר' אשי שיליף מהיקשא דר' נתן צריך לומר דהוא מטעם שר' יוסי החורני מביא ראייתו ממה שלא היה צריך הקרא למנקט כלל תיבת יד אלא ימינו בלבד שהוא הוכחה גדולה, ולא מתורץ כ"כ בזה שדחו דיד ימינו איקרי וכוונתם דמפרש הקרא יותר לפעמים דהוא דחוק, ולא כטעם התוס' שראיתו הוא ממה שאח"כ כתוב בקרא ויתמוך יד אביו בלא ימינו שאינו ראיה כ"כ דהוא משום שכבר פי' יד ימינו כדכתבו התוס' בעצמם.
ונתבארו היטב בעזה"י פירוש דברי הסוגיא ושיטות רבותינו, ולכן לדינא יש לנו להורות למעשה כשיטת הר"ף לפ"מ שבארתי דהא התוס' כבר חידשו עצם הסברא דשני עניני מלאכות הם שבשביל זה שייך להסתפק וכיון שהתוס' לא החליטו יש לנו לעשות כהר"ף שהכריע, וגם שהר"ף הא סובר כר' אשי דכן הא פסקו הרי"ף והרא"ש ובעל התרומה והסמ"ג והמרדכי בשם הר"י וכן הא יותר ראוי לפסוק שלכן לשיטת התוס' שאנן אזלינן בתרייהו והר"ף והר' אלחנן בנו נמי הם בשיטתם והכריעו הספק בטעם גדול ונכון מאד יש לנו להורות כן למעשה אבל רק בכתיבה ולא בתפירה וכדומה שלא מצינו, וגם למעשה הוא גם כהב"ח אף שהוא מטעם אחר שלא נראה כדהקשתי והמג"א לא נראה לו אבל הא לא דחה לגמרי דבריו עיי"ש וארה"ח סובר לגמרי כוותיה לכן יש לעשות כן. וכדכתבו בשמי שכן הוריתי שזהו הטעם. זקניך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.