אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ד· הרב משה פיינשטיין

סימן ו

סימן ה

בענין הקדמת זמן ציצית, תפילין, ק"ש ותפילה בשחרית כשהמדינה הקדימה זמן היום מחמת חוסר דלק ר"ח אדר תשל"ט. למע"כ חתני כבני הרה"ג ר' משה דוד טנדלר שליט"א בן מחותני האהוב הרה"ג ר' יצחק אייזיק שליט"א.

הנה בדבר ק"ש ותפלה דשחרית שנקבע מהמדינה להקדים זמן היום לשעה מחוסר שמן השרפה מצד המלחמה של הערביים ורובא דאינשי הרי צריכין להתחיל פעולתם ממילא בשעה קודם שלכן הוא שעת הדחק גדול שמפורש [שו"ע או"ח] בסימן נ"ח סעיף ג' שיכולין לקרות משעלה עמוד השחר וצריך לידע בדיוק מתי הוא התחלת הזמן לאלו שאנוסים, ואף שבש"ע נקט אנוס כגון שהיה משכים לצאת לדרך במקום גדודי חיה וליסטים או בבני שיירא שלא ימתינו לו הוא לאו דוקא שנים אלו דאלו שצריכין ללכת למלאכתן ודאי אין לך אונס גדול מזה.

ולכאורה הרי איתא בפסחים דף צ"ד ע"א שמסיק הגמ' שמעלות השחר עד הנץ הוא ארבעת מילין שכל מיל הוא י"ח מינוט כדאיתא בש"ך סימן ס"ט ס"ק כ"ה דהוא שליש פחות חלק ל' מן השעה עיין בפמ"ג בש"ד שם, אבל ברמב"ם בפירוש לפסחים פ' אלו עוברין למשנת בצק החרש שבדף מ"ו ע"א כתב ששיעור מיל הוא שני חומשי שעה שהם כ"ד מינוטן והוא מטעם שכתב התי"ט שם שהרמב"ם מחשב הי"ב שעות רק מנץ החמה עד השקיעה וגם פוסק כעולא דשלשים מילים הוא הלוך היום דכן הוא פוסק בפ"ה מק"פ ה"ט ונמצא דמתחלקים הי"ב שעות לשלשים מיל והוי מיל כ"ד מינוט, והוו לדידיה החמשת מילין דמעלות השחר עד הנץ שתי שעות, ועיין בח"י סימן תנ"ט סק"י שנראה לו מה שפוסק כעולא אף שבגמ' איתותב אבל לא ניחא לו לומר דהרמב"ם מחשיב היום מהנץ החמה עד שקיעת החמה אבל הוא תמוה, ועיין בביאורי הגר"א שדחה את הסוברים דהיום נחשב מעלות השחר עד צאת הכוכבים אלא דהיום נחשב מנה"ח עד שקה"ח כהתוי"ט אליבא דהרמב"ם אבל כיון שאיתותב עולא אין הלכה כמותו ונמצא שהיום הוא הלוך ל"ב מיל והוי מיל כ"ב וחצי מינוט ונמצא שמעלות השחר עד נץ החמה הם שעה ומחצה, ולהח"י לפירושו נמי משמע שהוא קצת יותר משיעור זה כדאיתא בתפארת ישראל בפירושו שלהח"י הוא כמעט כ"ג מינוטן ובהלכתא גבירתא כתב שלח"י הוא כ"ג מינוטן עיי"ש, ואף שלא כל המקומות והזמנים שוין אבל כפי ששמענו שכאן אף בימים הקטנים לדעת התוכנים הוא עוד קודם קצת ובשעת הדחק כזה יש לסמוך עלייהו.

והנה משמע לי ראיה גדולה מהקרבת התמיד שהוא לא פחות משיעור הגר"א והח"י, דהא מפורש ברש"י ריש תמיד נשחט שהיו שוהין שעה אחת בעשיית התמיד של בין הערבים וכן הוא ברע"ב ובמאירי, וא"כ גם בתמיד של שחרית היו שוהין שעה בעשייתו, והיו קורין ק"ש אחר שנתנו האברים של התמיד על הכבש בחציו ולמטה במערבו ומלחום כמפורש במתני' סוף פ"ד דתמיד והיה נשאר לגמור סדר התמיד רק עשיית הפייסות דחדשים לקטרת ומי הוא המעלה אברים מן הכבש למזבח שמסתבר שהוא זמן קטן כעשרה מינוטן ולא יותר מחמשה עשר מינוטן, ומפורש ביומא דף ל"ז ע"ב הקורא את שמע עם אנשי משמר שחרית לא יצא, שהכוונה שמדרבנן לא יצא דהא זמן ק"ש הוא משיכיר את חבירו ד' אמות כאחרים בברייתא דברכות דף ט' ע"ב ואר"ה הלכה כאחרים וכמפורש כן ברמב"ן במלחמות ריש ברכות והובא במג"א סימן נ"ח סק"ו, ונמצא שאחרי עבור מ"ה מינוטן ואפשר שהיו חמשים מינוטן משחיטת התמיד שהיה אחר שעלה עמוד השחר שהוא כשאמר הרואה העומד על מקום הגבוה ברקאי ולמתיא בן שמואל כשהאיר קצת יותר עד שהגיע זמן הכרת חברו ד' אמות, וכפי שעיינתי הרבה פעמים בימים בהירים השערתי בעניותי שהוא ערך ל"ה ואולי ארבעים מינוטן קודם נץ החמה וא"כ הוא או שמונים מינוטן או פ"ה או צ' מינוטן קודם הנץ דחמה, ומאחר שמסתבר דאם היה רק זמן קטן לקרות מהכרת חברו ד' אמות כדין היו מחכין כדי שיקראו ק"ש כתקנת חכמים לכל אדם, דהא כל הטעם שהקדימו לקרות פרש"י ביומא שמא תמשך עליהן העבודה וימנעו לקרות, שאין כוונתו לשמא ישכחו דהא בסדר העבודה נאמר שיפסיקו מלעבוד כשיביאו האברים על הכבש ולא שייך ממילא שישכחו, אלא כוונתו דשמא תמשך העבודה עליהם ויפטרו מלקרות מטעם עוסק במצוה פטור מן המצוה, שלכן היה מסתבר שלזמן משהו היו מחכין מלקרות ואם היה כהרמב"ם שפוסק כעולא שהוא חמש מילין שנמצא שהוא שתי שעות היה ודאי ניחא דהרי היה זמן גדול יותר משעה, אבל כיון שאיתותב עולא והשיעור הוא כהגר"א וגם להח"י הוא אפשר ערך קרוב לעשרה מינוטן נמי לא רצו להצריכם לחכות זמן כזה, אך אפשר שכיון שדין הכרת חברו בד' אמות תלוי ממש במציאות שאיכא חלוק בין יום בהיר ליום מעונן שהרבה ימים היו צריכין לחכות הרבה עד סמוך להנץ לא פלוג ולא הצריכום לחכות אפילו רגע.

וראיתי בביאור הלכה בסימן נ"ח שכתב דיש להקשות על הרשב"א שהביא הב"י דהקורא בשעת הדחק אחר שעלה עמוד השחר יכול לברך יוצר אור דמכיון שעלה עמוד השחר שפיר מיקרי יוצר אור וכאנשי משמר דלמא שם שאני שנשתהא בהרבה ענינים אחר השחיטה, ותירץ דאולי ס"ל דכהנים זריזין לא נתאחר אצלם עי"ז כ"א מעט מן המעט, ולפ"מ שכתבתי אין לומר כן דבהתמיד היו הכהנים משחיטתו עד גמר עבודתו שעה ועד שהביאו על הכבש ומלחום שנשאר רק מעט מעבודת התמיד שהניחום אלאחר שיקראו ק"ש הרי ודאי נשתהו קרוב לחמשים מינוט כדכתבתי, ולא שייך כאן לומר דכהנים זריזין דהא נאמר זה על הכהנים בעבודת התמיד, אבל לא קשה כלום דהא מפורש שקראו ק"ש קודם זמן שאמרו חכמים דהוא בהכרת חברו ד' אמות ולא יצאו אחרים ידי חובתן בשביל זה, וצ"ע על מה שהקשה כלל דברשב"א עצמו איתא שקראו אנשי משמר קודם הזמן דלכתחלה אלא שבשעת הדחק מותרין לקרא כאנשי משמר וא"כ קראו קודם הכרת חברו ד' אמות, ומאחר שהיה קודם הכרת ד"א ומ"מ ברכו יוצר האור אין חלוק וגם תיכף משעלה עמוד השחר יכולין לברך יוצר אור.

ולענ"ד נראה שיניחו טלית ותפילין כדי שלא יתרגלו להתפלל בלא טלית ותפילין אף כשתעבור שעת הדחק שאז יהיו מחוייבין לקרא ק"ש ולהתפלל דוקא בטלית ותפילין, וגם בימים אלו יש לחוש שישכחו מלהניח אחר התפלה, אבל לא יברכו על הטלית אלא לאחר התפלה אם יהיה הכרת חברו ד"א ואם לא יהיה עדיין הכרת ד"א יצטרכו לחכות עד שיהיה הכרת ד"א, ואם יהיה מוכרח ללכת לפרנסתו יוכל ללכת דאין עליו חיוב כל כך מאחר שלובש טלית קטן ויברך עליו אח"כ בכל מקום שימצא בעת הכרת ד"א, ובדבר תפילין אם גם אחרי התפלה עדיין לא יהיה הכרת ד"א והלא יהיה מוכרח ללכת תיכף אחר התפלה לפרנסתו ולא יזדמן לו להיות במקום שיוכל להניח תפילין אפשר יש לו לברך ג"כ אף שהוא ת"ח שלא יבא לזלזל בהמצוה כשלא יברך, ולסתם אינשי גם בכל אופן יש לומר להם שיברכו דיש לסמוך על הר' פרץ שהביא הטור [או"ח] סימן ל' שיש לחוש שע"י שלא יברכו לא תהיה עצם המצוה חשובה כל כך, ועיין בפי' הר"ן נדרים דף פ"א בד"ה דבר בטעם ה"ר יונה על שלא ברכו בתורה תחלה, ובשעת הדחק הא יש לסמוך על דעת יחיד נגד רבים באיסור דרבנן אף להש"ך בהנהגת הוראת או"ה בסוף סימן רמ"ב ולהב"ח אף בדאורייתא סמכינן עיי"ש, ואף שכתב שם הש"ך דבעי שיהיה גם הפסד מרובה הנה חשש הזלזול שיש בהנחה בלא ברכה עדיף מהפסד מרובה דממון, וכדכתבתי בתשובה חאו"ח קמא סימן י'.

ומה שהכרעתי בציצית שלא לברך אף שברמ"א סימן י"ח סעיף ג' כתב דבלובש מעלות השחר י"א דמברך עליו וכן נוהגין, והוא מהמרדכי בשם הראבי"ה במגילה דף כ' דבציצית כיון דלא כתיב ביה יום בהדיא אלא וראיתם אותו בראיה תליא מלתא ומעלות השחר שרי לכתחלה, דחה הגר"א שם ומסיק דאדרבה משם מוכח להיפך, והוא מדדריש בירושלמי פ"א דברכות ה"ב וראיתם אותו מן הסמוך לו שהוא בין תכלת שבה ללבן שבה, שזמן ק"ש הוא משיכיר ולא מעמוד השחר, הרי מפורש שאם תליא בראיה הוא דוקא מזמן שיכיר ולא קודם ומשיכיר בין תכלת ללבן הוא זמן אחד עם הכרת חברו ברחוק ד' אמות כמפורש בירושלמי שם, ואיך שייך לפרש איפכא דמוראיתם שמשמע דתליא בראיה הוא מזמן עמה"ש שהוא קודם הרבה דעדיין לא נראה זה, וצע"ג בכוונת המרדכי בשם הראבי"ה, דלכאורה אם היה תלוי ביום ודאי מצותו הוא מעלות השחר מדאורייתא ורק מדרבנן הצריכו להכרה דבין תכלת ולבן או הכרת חברו בד' אמות משום דיום מן התורה נקרא מעלות השחר כדדריש ר"ז מקרא במגילה דף כ' אבל אם תלוי בראיה הרי יש להצריך ראיה ממש, וזהו האיפכא דכתב הגר"א היינו לא רק דוראיתם אותו הוא על אחר ההכרה בראייתו אלא גם על זה דאמר הטעם שמשום דציצית לא כתיב ביה יום בהדיא, ובעצם אם נימא כהמרדכי בשם הראבי"ה יש להיות בציצית גם מדאורייתא דוקא מהכרה בין תכלת ללבן דמאחר דלא כתיב בו יום דנקרא גם מעה"ש אלא כתיב בו וראיתם אותו דהמיעוט דכסות לילה הוא משום דאינה בראיה שזה נחשב עד שיעור ההכרה, דדוקא לענין ק"ש דלא קאי הקרא דוראיתם אותו על זה ממש אלא ממאי דדריש במנחות דף מ"ג ע"ב וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו ואיזו זו זו ק"ש הוא רק אסמכתא מדרבנן, וכן אף לאידך ברייתא התם דדריש כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכל מצות כולן לפי' ראשון דרש"י דכיון שהאיר היום נתחייב בכל המצות דרוב מצות נוהגות נמי אפשר הוא רק אסמכתא אבל לענין ציצית שבו נאמר הקרא ומזה הוא המיעוט לכסות לילה לכאורה יש לנו לומר דהיא דרשא גמורה לראיה להכיר ממש, שלכן שפיר כתב הגר"א דדברי הרמב"ם והש"ע עיקר דאין לברך על הציצית בשחר אלא משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה שהוא שיעור אחד עם הכרת חברו ד' אמות.

אבל עדיין היה שייך לברך דהא לשיטת התוס' מנחות דף מ' ד"ה משום בשם ר"ת שכסות יום חייב אפילו בלילה, וכן מסיק הרא"ש לדינא בהלכות ציצית סימן א', אבל לבד שכתב הרמ"א דאין לברך עליו אלא כשלובש ביום והוא מיוחד ליום [שו"ע או"ח] בסימן י"ח סעיף א', הא איכא שיטת מהרי"א בב"י סוף הסימן דהטלית שלנו שאנו עושין לשם מצוה ולא לשם מלבוש ומטעם זה אנו חייבים לפשוט אותו בהכנסת בית הקברות אין בו חיוב ציצית בלילה, וטעמו נראה דהא כסות לילה שפטור מציצית אינו דוקא סדינים שישנים עליהם בלילה אלא אף בגדים שנעשו ללבישה ממש כאופן שלובשים ביום נמי פטורין, שנמצא שאינם שני מיני בגדים אלא שתלוי בכוונת קביעות הלבישה בשעת עשייתן וקנייתן, שלכן מסתבר דהלילה הוא זמן הפטור מציצית, אך שהבגדים שנעשו ללבישת היום ונתחייבו בציצית לא נפטרו מחיובם, וכן הבגדים שנעשו ללבישת הלילה שפטורין מצד עיקר לבישתן לא נתחייבו מצד לבישה שנזדמן ללובשם ביום, ואף שציצית חובת גברא הוא כדמסיק הגמ' במנחות דף מ"א ולא חובת טלית מ"מ הרבה דינים הוא בהטלית שלכן שייך שיהיה חיוב ופטור בהטלית גם מצד הקביעות שאם עיקרו הוקבע ללבישה ביום חייב ואם הוקבע ללילה פטור אף שלכאורה דין זה היה שייך יותר להגברא, וכיון שהלילה הוא הפוטר בעצם מציצית דמצד זה נפטרו הבגדים שנעשו עיקרם ללבישת הלילה מציצית לא שייך לברך על כסות יום שלבשו בלילה שמצד הגברא הרי היה פטור וכל החיוב הוא רק מצד הכסות שלא נפטר מהחיוב שכבר נתחייב, דנמצא שאינו הזמן שחייב בהעשה דציצית אלא דהוא רק כעין איסור שנעשה ממילא דאסור ללבוש כסות יום גם בלילה בלא ציצית, ועל זה ליכא חיוב ברכה, ואולי אפשר לומר עוד יותר דבלילה ליכא קיום מצוה אלא איכא איסור עשה מללבוש כסות היום שכבר נתחייב בציצית שהיה ודאי ניחא.

והנה מהא דכתבו התוס' דהטעם דהוי ציצית מצות עשה שהזמן גרמא משום שהיום גורם לחיוב המלבוש ראיה שהלילה הוא הזמן הפטור מציצית ורק שהיום גרם שיהיה חיוב על המלבוש גם בלילה, שהוא או משום שלא נפטרו מחיובם או משום שליכא קיום מצוה בלילה, אבל הרא"ש כתב ואפ"ה חשיב מ"ע שהזמן גרמא כיון דכסות לילה פטור והשמיט הטעם שמסקי התוס' שהיום גורם לחייב המלבוש והמעיו"ט הרגיש בזה והביא לשון זה מהתוס' להסביר דברי הרא"ש דסובר כתוס' אך שלא נקט הטעם, אבל הוא דוחק גדול דודאי הרא"ש לא היה מקצר יותר מר"ת בתוס', אלא צריך לומר דהרא"ש אינו סובר טעם התוס' דיהיה שייך לומר ענין כזה דאם הלילה הוא זמן הפטור מציצית מצד הגברא לא היה שייך שיהיה חיוב מצד הבגדים, וגם לא שייך לומר דאף דליכא קיום מצוה יהיה איסור עשה מללבוש כסות היום שכבר נתחייב בציצית משום שליכא בחייבי עשה ענין איסור כלל אלא ענין חיוב העשה, ואם בלילה ליכא קיום עשה לא היה ממילא גם איסור מללבוש בלילה את כסות היום בלא ציצית, ולכך סובר שכסות יום איכא חיוב וגם קיום מצוה על הגברא כשלובשו שיהיו בו ציצית ובכסות לילה ליכא חיוב ולא קיום עשה אף לא ביום, ומה שהוא מ"ע שהזמן גרמא הוא בשביל זה גופא דחלוק דין הכסות בחיוב העשה דציצית תלוי בהזמן שנקבע העיקר ללבישתו אף שהכסות שחייב הוא חייב אף בלילה והכסות שפטור פטור אף ביום, והטעם דאף שאין למילף מתפילין לפטורא אין למילף גם ממורא לחיובא וגם לא מהמיעוט דשני כתובים הבאים כאחד ת"ת ופו"ר דהוא מיעוטא לחייב שלכן סובר שהוא פטור, עכ"פ איך שנימא בטעם הרא"ש במה שנחשב בשביל זה מ"ע שהזמן גרמא אינו מטעם התוס', דלכן שפיר סובר הרא"ש דמברכין על כסות יום בלילה וכדהביא עובדא מהריצב"א, אבל להתוס' דכתבו הטעם שהיום גורם לחיוב המלבוש מסתברא דאין לברך.

והנה המנ"ח במצוה שכ"ה חידש דבציצית וסוכה שחיובם הוא רק באם ילבש בגד של ד' כנפות שמחוייב לעשות ציצית וכשיאכל חייב לאכול בסוכה וכשאין לו בגד ואינו אוכל אין עליו חיוב מצוה דציצית וסוכה, לא יעבור בהעשה כשילבש טלית גזולה ויאכל בסוכה גזולה כי אף שלא קיים המצוה דציצית ואכילה בסוכה מטעם דהוא מצוה הבאה בעבירה לא עבר עכ"פ על העשה כיון שהיו ציצית בהבגד ואכל בסוכה, שלכאורה הוא תמוה דמנא לו שאיכא שני ענינים קיום מצוה ואיסור ללבוש בגד של ד' כנפות בלא ציצית ואיסור אכילה שלא בסוכה דיותר היה נראה שליכא בחיובי עשה אלא קיום העשה ולא שום איסור אלא איסור זה עצמו שלא קיים העשה שלכן כיון שברוצה לאכול חייבתו תורה בחיוב עשה לאכול דוקא בסוכה וכשרוצה ללבוש בגד של ד' כנפות חייבתו תורה לעשות ציצית, שלכן נמצא שעבר העשה כשלבש בגד גזול אף שהיה שם ציצית ואכל בסוכה גזולה דהרי נתחייב אז בהמצוה ולא קיים.

אבל אולי מכסות יום בלילה לטעם התוס' הוא מקור סברתו שאיכא בציצית שני ענינים קיום מצוה ואיסור לבישה בלא ציצית משום משום שסובר כטעם הב' שבלילה ליכא קיום מצוה אבל איכא האיסור ללבשו בלא ציצית, שלכן מחלק שפיר שכשהיו ציצית בהבגד אך לא יצא המצוה מטעם מצוה הבאה בעבירה לא עבר עכ"פ על האיסור, ולמד מזה בסברתו דכן הוא במצות אכילה בסוכה שדמי לה ממש.

וכיון שהחיוב דכסות ביום בלילה הוא משום דבגד שנתחייב לא נפטרו מחיובם, סובר מהרי"א שלא שייך אלא בסתם מלבושים שנעשו לתשמישי לבישת האדם והתורה חייבה אותם בציצית לא נפטרו גם כשלובש אותם בלילה שליכא חיוב המצוה מצד הגברא, אבל בטליתות שלנו שלא נעשו לתשמישי לבישה אלא לשם המצוה שעל הגברא לא שייך שיתחייבו הטליתות מצדם יותר מהמצוה שנעשו לזה, דל"ד לסתם בגדים שלבישתן לצורך האדם נתחייבו בציצית והרי גם כשלובשן בלילה הוא לצורך האדם כמו הלבישה ביום שנתחייבו הבגדים ללבישה זו ולא נפטרו, אבל הטליתות שלנו שנעשו רק לשם מצוה דהגברא שזה ליכא בלילה לא היתה אופן לבישתו בלילה כלל בהחיוב, אבל היה אפשר לומר דאף שכוונת עשיית הטלית היתה למצוה אבל אחרי שעכ"פ נעשה הוא ממילא גם לתשמיש לבישתו לצורכו דהא מותר גם להשתמש בו לסתם לבישה דחמימות וכדומה שזה איכא גם בלילה, לכן הביא ראיה ממה שאנחנו חייבים לפשוט הטלית בהכנסת בית הקברות דסובר מהרי"א דאף דמחביא הציצית אסור בטליתות שלנו משום דכל הבגד נחשב לועג לרש, ואם לאחר שנעשה הטלית הוא ממילא גם לתשמיש לבישתו לצורכו לא היה לאסרו כשמחביא הציצית כמו בזמן הגמ'.

והב"י חולק עליו מטעם דאף שהכונה היא למצוה מ"מ מלבוש הוא, ואינו חושש לראית מהרי"א דלענין לועג לרש כיון שעכ"פ נעשה למצוה איכא ענין לועג לרש, וגם אולי הוא מחמת שהב"י פליג גם בבית הקברות דהא כתב בש"ע [או"ח] סימן כ"ג סעיף א' וה"מ כשהציצית מגולין אבל אם הם מכוסים מותר, שמשמע שאף שהטלית מגולה מותר אף שבב"י מתחלה משמע שרק בהטלית קטן שלובשים אותו תחת בגדיו מותר דכל הבגד לא מיתחזיא, וכן מפורש בפמ"ג בטלית גדולה מיוחד לתפלה אף דהציצית מכוסים ג"כ אסור משום לועג לרש, והוא משום דהטלית עכ"פ נראה, ומשמע שלאו דוקא טלית גדול משום דמזכיר מצות התפלה דלא מסתבר לאסור בשביל זה אלא הוא משום דטלית גדול הוא על בגדיו וכל לבישתו הוא למצוות ציצית שלכן כיון שהטלית מגולה אף שהציצית מכוסים אסור דעכ"פ ניכר לכל שהוא לקיום מצות ציצית, וההיתר בטלית קטן משום שהוא תחת הבגדים, וכן הוא בעה"ש שמצריך שיהיה גם הטלית מכוסה, מ"מ בש"ע משמע שמתיר גם כשרק הציצית מכוסים, וגם בב"י אחר שכתב אלמא דתפילין בזרועו כיון דמכוסה לית בהו משום לועג לרש כתב ולפ"ז אם לובש הטלית על בגדיו נראה שמכניס הציצית תחת כסותו דכיון דלא מיתחזי תו ליכא משום לועג לרש, אף שלא מובן הראיה מתפילין שבזרועו שלא מיתחזי כלום עכ"פ סובר דסגי בכסה הציצית, ואולי הוא משום שנראה אדרבה כעובר על העשה מאחר שלא מיתחזי הציצית, שלכן לא מחלק ושייך לשון ולפ"ז, וכן פסק במ"ב סק"ג דהביא גם מסדור דרך החיים שסגי בכסוי הציצית ובתחובים בהכנפות, ולכן פשוט מה שלא חש לראית מהרי"א דלשיטתו לא רק שליכא ראיה לסברת מהרי"א אלא אדרבה איכא ראיה קצת להיפך דממילא הוא כמלבוש, שא"כ שייך לחייבו בציצית אף כשלובשו בלילה.

והנה לולא דמסתפינא הייתי אומר דבתפלה שכנגד תמידין תיקנו ליכא כלל השיעור דהכרת חברו ד' אמות וגם לא הדין דדבר שמצותו ביום הוא לכתחלה מאחר שתנץ החמה ורק בדיעבד יצא גם משעלה עמוד השחר ומטעם זה לא הוזכר תפלה במתני' דמגילה דף כ' ע"א וגם לא הוזכר בברכות דבעינן הכרה אלא בק"ש במתני' דף ט' ע"ב, אלא איכא בתפלה דין אחר שמצותו לכתחלה כותיקין דהוא עם הנץ החמה מקרא דר"ז ייראוך עם שמש והוא בצמצום גדול לא קודם כדמשמע בגמ' שם דבשביל זה זמן ק"ש מן המובחר הוא סמוך לנץ החמה כדא"ר יוחנן שם ותניא בברייתא דותיקין היו גומרין עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה, והוא לגירסת הכ"מ שמצא ברמב"ם פ"א מק"ש הי"א כמו עישור שעה קודם שתעלה השמש עיין במחצה"ש סימן נ"ח סק"ב שפי' בכוונת המג"א דהוא מהתחלת ק"ש עד הנץ החמה, ולא אחר זה כדמשמע שם בדף כ"ו ע"א שהקשה הגמ' על הא דתנן תפלת השחר עד חצות ורמינהו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ומתרץ כי תניא ההיא לותיקין, הרי מפורש דפירוש הברייתא עם הנץ החמה הוא דוקא אז ולא מאוחר מזה דלכן הקשה על מתני' דתנן דיכול לקרות עד חצות ותירץ שהברייתא הוא זמן המובחר שקורין הותיקין.

א"כ אפשר ששוין מעה"ש עד הנץ לענין תפלה כמו מאחר שיעור דמעם הנץ עד ג' שעות, שלכן כיון שלהתפלל עם הנץ החמה כותיקין כמעט שאי אפשר לפנינו, דהרי לרב ברונא איקלע רק חדא זימנא כדאיתא בברכות דף ט' ע"ב ומטעם זה רובא דעלמא אין משתדלין בזה כלל, וגם בש"ע שם כתב ומי שיוכל לכוין לעשות כן שכרו מרובה מאד, משמע דרובא דאינשי לא אפשר להם לכוין, ומטעם זה לא נזהרין ומתפללין לכתחלה כשעה ויותר אחר נץ א"כ שוה לזה להתפלל קודם הנץ גם מעלות השחר ועוד עדיף דהרי הוא עוד יותר זריז, ואין כאן החסרון דאלו שמאחרין שאיתא בסעיף ב' דאם לא קרא קודם הנץ יש לו להקדים לקרותה במהרה כל מה שאפשר דהטעם הוא משום דזריזין מקדימין כדאיתא במ"ב סק"י, דהוא שייך גם לענין תפלה, אבל בשביל ק"ש שתיקנו לחכות עד שיכיר והוא צריך לסמוך גאולה לתפלה אינו רשאי להקדים קודם הכרה, שלכן כמו שבשעת הדחק אף לא גדול כל כך אלא בשביל להתפלל בצבור שקורין ק"ש בלא ברכות ואח"כ מתפלל עם הצבור וקורא ק"ש בברכות דהברכות יש להם זמן תפלה עד ד' שעות דלא כק"ש דזמנה הוא רק עד ג' שעות, א"כ גם קודם הכרה דלתפלה הוא מעה"ש כתמידין יש להברכות ג"כ זמן התפלה ולא זמן ק"ש שמדרבנן הוא רק מזמן הכרה, ויהיו מותרין אף אלו שאין להם דחק גדול אלא שלא יוכלו להתפלל בצבור משום דאין בקהלה אלא מנין אחד שהם מוכרחין לילך למלאכתם שהוא שעת הדחק גדול שמותר להם להתפלל מעה"ש כדלעיל ואלו שיכולים לחכות עד זמן הראוי לכתחלה הם מועטין פחות מעשרה, שג"כ יוכלו להתפלל עמהם והתפלה וברכות הק"ש הרי הוא כמו בזמן והק"ש אף שהוא שלא בזמן יכולין לומר בשביל התפלה, וכמו במתפללין הצבור ערבית קודם זמן הראוי לקרות ק"ש שמ"מ קורין ק"ש ואומרין בברכות ק"ש בשביל התפלה וכשיגיע זמן ק"ש קורא ק"ש בלא ברכות כדאיתא בסימן רל"ה סעיף א', ויכוין שלא לצאת בק"ש אז ויקרא סמוך להנץ ק"ש בלא ברכות כדכתב במ"ב שם סק"ט, והכא ודאי צריכי לזה מאחר שבדיעבד כשקראה מעה"ש יצא אף קודם הכרה ונמצא שיעבור על הא דמדרבנן אין לקרות קודם הכרה דלכן צריך לכוין שלא לצאת, ורק אלו שהם אנוסים ולא יוכלו אח"כ לקרא ק"ש יכוונו לצאת גם בק"ש כיון דבדיעבד יצא, ואולי אף אם יוכלו לקרות אח"כ ק"ש בזמנה אבל לא יוכלו להניח תפילין נמי יותר טוב שיכוונו לצאת בק"ש דאולי מעלת ק"ש בתפילין עדיפי מלקרות בלא תפילין מאחר שבדיעבד יצא וגם הותר לו לקרא עתה בשביל האונס.

והא דאם היה אנוס רק על תפלה שלא יוכל להתפלל מעומד שמתפלל רק י"ח בלבד ואינו אומר ק"ש והברכות כדאיתא [שו"ע או"ח] בסימן פ"ט סעי' ח', ולא אמרינן שיאמר גם הברכות מחמת שזמן הברכות הוא כזמן התפלה, דהוא מאחר דעל הברכות ליכא אונס דהא אומרים גם מיושב עדיף לאומרם עם הברכות דעיקר תקנתם הא הוא לומר עם ק"ש דאחר שעה ג' אין לו שכר כקורא בזמנה אף שזמן הברכות עדיין איכא דהרי אז עדיין זמן תפלה הוא שהוא גם זמן הברכות דלכן עדיף לאומרם עם הברכות אח"כ להמחבר שפסק כאבוה דשמואל ולוי, אבל הכא שהותרו להתפלל עם הצבור אף היחידים שאינם אנוסים למלאכתן בשביל תפלה עם הצבור הם כהצבור גם לק"ש והברכות דהא כ"ש הוא מתפלת ערבית עם הצבור שאין חיובו לסמוך גאולה לתפלה חמור כמו בתפלת שחרית.

והנה הרי"ף דסובר דלכל אינשי שאין יכולין לכוין ולמעבד כי הא מלתא ואפ"ה מצוה למיקרי קודם נץ החמה מעט כדי שלא יתפלל אלא לאחר הנץ שנמצא מתפלל ביום ואע"פ שאינו עם נץ החמה דוקא, נמי הוא משום שסובר דמעלה לתפלה איכא בשעת הנץ אך סובר דלאינם בקיאין כותיקין נמי איכא זמן זה דידקדקו להתחיל ק"ש שיוכלו לקרות קודם הנץ לכל הפחות פרשה ראשונה ושתהיה הנץ החמה מקריאת פרשה ראשונה עד גאל ישראל וכדפי' בתר"י, וא"כ אחר זמן ק"ש זה ג"כ מסתבר שלתפלה שוה אחר זמן זה עד ד' שעות כמו מעלות השחר כדלעיל, ושיטת הר' יונה עצמו הוא דאיכא דין בק"ש בזמנו לכתחלה עד הנץ ולא יותר והתפלה לכתחלה מאחר התחלת הנץ עד לאחר שנתפשט השמש בעולם כהא דדמדומי חמה לתפלת המנחה שהוא בעוד שהשמש על הארץ אבל הוא דוקא בסוף היום דהא בשביל זה לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי מנחה עם דמדומי חמה דלמא מיטרפא ליה שעתא, ברכות כ"ט ע"ב, וגם עצם פירוש דימדומי חמה הוא רק זמן קצת שהוא כשהיא אדומה כדפירש"י בשבת דף קי"ח ע"ב ד"ה דמדומי חמה וא"כ גם בבקר פירושו דהוא בהתחלת הנץ כל זמן שהיא אדומה והוא מפרש דעם שמש הוי פירושו כל זמן זה וזמן ק"ש לדידיה שלכתחלה הוא עד הנץ אינו בשביל סמיכות גאולה לתפלה דאדרבה הוא מוכיח מהא דיתכסה במים ויקרא ק"ש קודם הנץ אף שלא יוכל אז להתפלל עיי"ש, עכ"פ גם לשון הרע יונה מעלה דתפלה דעם שמש הוא רק התחלת הנץ כל זמן האדמימות שהוא זמן קצר מאד, ונמצא שמאחר האדמימות עד ד' שעות הוא שוה למעלות השחר עד הנץ, ולכן הוא מסתבר כדכתבתי, אבל למעשה מאחר שהוא חדוש גדול צ"ע, ונוגע זה רק לענין עדיפות להתפלל עם הצבור כשלא יהיה לו צבור שמתפללין אחרי הנץ שלאחר הנץ עדיף אף כשמתפלל ביחידי. זהו הנלע"ד בשעת הדחק גדול כזה, והנני חותנך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה