אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין
סימן צד
בענין הולכת הלולב והשופר מביהכ"נ דרך רה"ר וכרמלית בשביל אשה וקטנים א' דר"ח מרחשון תשכ"ו. מע"כ ידידי אהובי הרה"ג מהר"ר אפרים גרינבלאט שליט"א.
[ענף א]. הנה בדבר הולכת שופר ולולב מביהכ"נ לביתו בשביל אשתו וב"ב הקטנים שיקיימו מצות שופר ולולב במקומות שאסורין בהוצאה כדרך רה"ר וכרמלית, מפורש ברא"ש ר"ה דף ל"ג בשם ראבי"ה דמותר נמי להוציא את השופר ברה"ר כדי לתקוע לנשים, ומשמע שהרא"ש הסכים לזה שכתב וכן נראה לי דלא גריעה אשה מקטן שלא הגיע לחינוך כ"ש לנשים דמכוונות למצוה, וכן מפורש בטור סימן תקפ"ט שלזה הסכים הרא"ש. אבל בשאג"א סימן ק"ו מסיק דאסור להוציא לנשים שופר ולולב לרה"ר דלא כראבי"ה והטור ורק התקיעה שהוא רק איסור דרבנן התירו, ורוצה לדחוק ברא"ש דהוכן נראה לי שכתב הרא"ש הוא רק על התקיעה ולא על ההוצאה דלא כהטור. והוא משום התוס' בחולין דף פ"ד לפירוש ראשון שפירשו על הא דאיתא שם ספיקה דשופר דוחה יו"ט הוא על ההוצאה לרה"ר דאם הטומטום הוא אשה אין זה לצורך, וסובר דאף למאי דמתרץ הגמ' שם ר' יוסי לטעמיה דאמר אשה ודאית נמי תקעה הוא רק מצד איסור התקיעה מותרת ולא כשצריך להוציא לרה"ר דהוא איסור דאורייתא, דבזה אסור לכו"ע אך שלא גזרו לר' יוסי עצם התקיעה בשביל חשש דשמא תוציא לרה"ר כמו שלא גזרו לדידיה בסמיכה דאקופי ידייהו, ולר' יהודה גזרו בנשים שלא לתקוע כלל כמו שגזרו בסמיכה שגם לאקופי ידייהו אסירי עיי"ש.
ותמוה פירושו טובא דהא לשיטת התוס' ר"ה שם [דף ל"ג] ובעוד דוכתי בשם ר"ת דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג דשופר ולולב וכיוצא משום שיש להם מצוה ממש אף שאין חייבות ודאי הוא צורך גדול יותר מלשחוק בכדור ברה"ר ולהוציא את התינוק לצורך טיול דמתירין התוס' בביצה דף י"ב, והא אף לאנשים המחוייבין אין היתר הוצאה לב"ה משום דחיה את האיסור מלאכה דיו"ט, אלא משום דהוא צורך היום מצד המצוה, וא"כ אף לנשים הוא צורך גדול דכיון שמקיימות מצוה ויש להן קבלת שכר הוא צורך, ומי הוא האומד זה לומר דצורך האדם הוא רק חיוב וקבול שכר כמצוה ועושה ולא צורך מצוה שלא בחיוב וקבול שכר כאינו מצוה ועושה, הא גם מצוה דאינו מצוה ועושה ושכרו הוא דבר גדול מאד ושכרה הוא נצחית ועדיף מכל חיי העוה"ז. אך משמע מלשון השאג"א דנשים אין להן שום מצוה אלא נחת רוח בעלמא, שג"כ רצה לומר דלר' יוסי שהוא נחת רוח נחשב זה צורך היום שאין לאסור ביו"ט ודחה זה דא"כ מ"ט פליג ר' יהודה דאטו לר' יהודה אין בזה נחת רוח לנשים עיי"ש, אבל הא זהו טעות דהא יש לנשים מצוה ממש בלולב ושופר וכל מ"ע אף שהן פטורות דלכן מברכות, ואף להרמב"ם ודעימיה הסוברין שלא מברכות נמי ברור שיש להן מצוה ממש, ורק בסמיכה שיש בזה איסור עבודה בקדשים לא שייך שיהיה להן מצוה בסמיכתן, דהא קרבנן נתמעט מסמיכה וממילא אסורות בסמיכה כהקרבנות שלא נאמר בהן סמיכה שאסור לסמוך.
וגם אף אם היה זה רק משום שהוא נחת רוח לנשים, אין שום טעם לאסור ההוצאה ביו"ט לצורכן בשביל הנחת רוח, דמ"ש נחת רוח זה מנחת רוח גשמי של ריח טוב והמשחק בכדור וכדומה שג"כ הוא נחת רוח בעלמא שמותר משום שנחשב שוה לכל נפש מצד שנחת רוח הוא ענין השוה לכל נפש, וגם אולי נחשב גם משחק כדור שוה לכל נפש אף שאין משחקין בזה אנשים גדולים כיון דלנערים הוא שוה לכל נערים, וכ"ש נחת רוח זה דשוה לכל הנשים ממש. וגם מ"ש מהנחת רוח של הנאה דשילוח מתנה שמותר לשלח תפילין ביו"ט כיון שהוא דבר שניאותין בו בחול שאיתא בק"נ ביצה דף ט"ו בסוף הפרק בשם בעל השלמה דכיון דאיכא שמחת יו"ט בשילוחן הוא צורך יו"ט, והנאה זו הוא רק שמחת הנפש בעלמא ושלא מדבר גשמי אלא רק כדי שיוכל לקיים מצות תפילין בחול ומותר, וכן איתא טעם זה במג"א סימן תקט"ז סק"ה. וכמו שהשאג"א בעצמו רצה לפרש כן, אך דחה דא"כ מ"ט אסורות לר' יהודה נשים מלתקוע, וזה הא לא קשה כלום דלרש"י עירובין דף צ"ו הוא משום דלר' יהודה אסורות נשים בכל מ"ע שפטורות משום בל תוסיף, ולהתוס' שם ד"ה מיכל הוא משום דגזרו בתפילין משום דצריכין גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר ובעליה לרגל גזרו משום דמיחזי כמביאה חולין לעזרה או משום ראיית פנים בעזרה שלא לצורך, וכוונתם בטעם האחרון דראיית פנים על הא דכתבו דמיחזי שהוא על תרוייהו דהא כיון דיש לה מצוה היה זה לצורך, ותקיעת שופר אסרו משום דתקיעה היא מלאכה מדרבנן, וסמיכה אפילו בהקפת יד אסרו משום דמיחזי כעבודה בקדשים. ור' יוסי לא גזר לא רק כשמקיימות מצוה אלא אף בסמיכה באקופי ידים שאינה מקיימת ממש המצוה לא גזר משום הנחת רוח דיש להן לנשים. ולא קשה ממה שגזרו התקיעה ולא ההוצאה אף שההוצאה היא דאורייתא והתקיעה היא דרבנן, דהא התקיעה היא מלאכה דרבנן שלא הותרה בשביל שום צורך ורק שלא אסרו חכמים במקום מצוה, שלכן סובר ר' יהודה דדוקא משום מצוה חיובית דאנשים לא אסרו ולא משום מצוה דנשים שאינן חייבות, אבל ההוצאה ביו"ט אף שהוא דאורייתא הא ליכא שום איסור מלאכה כשהוא לצורך היום כזה ששוה לכל נפש דהתורה התירה מצד מתוך, וגם מדרבנן לא אסרו בזה, ולכן גם בשביל מצוה דנשים יתיר גם ר' יהודה דכיון שיש לה מצוה ומקבלת שכר ודאי הוא צורך גדול שעדיף הרבה מטיול ושחוק והנאה בעלמא.
והראיה שהביא השאג"א מתירוץ א' דתוס' חולין [דף פ"ד] דפירשו הא דספקה דוחה יו"ט בטומטום דאינו על איסור התקיעה דרבנן אלא על איסור ההוצאה, ומשמע לו דגם לר' יוסי שאשה נמי תקעה הוא רק כשאין צורך להוציא דרך רה"ר ולא גזרו לאסור לגמרי התקיעה שמא תוציא, משום דלפרש שכוונת הגמ' הוא דלר' יוסי שאשה נמי תקעה מותר גם להוציא בשבילה, כתב שלא היה ראיה מסמיכה שהוא רק באקופי ידייהו דאין איסורו אלא משום גזירה שאיכא ראיה רק שלא גזרו, ובהוצאה הוא דאורייתא. ומטעם זה מפרש שלהוציא גם לר' יוסי אסור לאשה והנידון שם הוא רק על עצם התקיעה שלר' יהודה אסור משום שמא תוציא ולר' יוסי לא גזרו. ולפי פירושו בתוס' כתב בסימן ק"ז שלתירוץ זה דתוס' אסור להוציא גם בשביל טומטום אף שהוא חייב מספק דנמי אין נחשב זה צורך, וספקה שדוחה יו"ט הוא רק שבטומטום לא גזרו אף לר' יהודה, ומדחה בשביל זה תירוץ א' דתוס' משום דמסיק שם שלצורך טומטום שחייב מספק ולצורך מי שספק לו אם יצא מותר להוציא שחיוב מספק נחשב צורך אף אם מצד ספק הוא חייב רק מדרבנן, והוכיח כן מתוס' כתובות דף ז' וכ"ש לדינא דספק עיקרו לחומרא מן התורה וחייב מדאורייתא נחשב צורך, וכתב ועיקר הפירוש הוא תירוץ האחר שהנידון הוא משום איסור התקיעה, (והוא כותב שהוא כמו שכתבו התוס' למעלה ואצלינו בתוס' הוא תירוץ השני שנכתב למטה), עיי"ש מה שהאריך. והוא גם כסותר את עצמו שבסוף סימן ק"ו כתב ואע"פ שפירשו התוס' עוד פירוש אחר ולא קשה לפ"ז ע"ד הראבי"ה מ"מ נשאר שאסור בשביל תירוץ זה ובסימן ק"ז מדחה תירוץ זה בין מהלכה דטומטום, ובין מעצם הפירוש שהקשה דחשש שמא יעבירנו לא שייך ביו"ט שקיל וגם לא שייך באשה שאינה בהולה כיון שאינה מחוייבת אף שהיא רוצה לקיים עיי"ש, וקבל הפירוש לענין לאסור לאשה והוא תמוה.
[ענף ב]. אבל הנכון לע"ד בבאור תירוץ דהתוס' חולין, [דף פ"ד] לא מצד גזירה שמא תוציא, דלמה להו טעם זה וכי הגזירה שמא תוציא הוא יותר איסור מעצם איסור דרבנן שאסרו תקיעה ביו"ט וכדכתבו התוס' בעירובין [דף צ"ו] שמצד איסור תקיעה בעצם אסר ר' יהודה, והשאג"א בעצמו עמד גם בזה בסימן ק"ז. אלא הוא בצריכין להוציא ממש לצורך הטומטום שע"ז אמר שספקה דוחה יו"ט דמותר להוציא השופר בשביל טומטום אף לר' יהודה דאוסר לאשה לתקוע מטעם איסור התקיעה בעצם כדכתבו בעירובין, שלכן כשיוציאו בשבילה יעברו באיסור דאורייתא, ומ"מ בשביל טומטום שהוא ספק איש מותר גם להוציא, ונמצא דספקה דוחה איסור דאורייתא דיו"ט. דבתירוץ ראשון לא רצו לפרש שמה שאומר ספקה דוחה יו"ט הוא רק על האיסור דרבנן של עצם התקיעה כיון דמה שאינו דוחה ודאה שבת אינו בשביל איסור התקיעה אלא בשביל שמא יעבירנו, מטעם דכתב הרמב"ם בפ"ב משופר ה"ו שעשה של תורה דוחה עשה של דבריהם, והוא מטעם דהוא מצות היום דוקא כדפירש בלח"מ בתירוץ ב', וגם לא משום שמא יתקן כלי שיר דהוא ג"כ בעצם התקיעה, מטעם דתירץ מהרמ"פ שהביא המג"א סימן תקפ"ח סק"ד משום דגזירה זו היה שייך גם ביו"ט וא"א לעקור שופר לגמרי, ותירוץ זה איכא גם על עצם איסור התקיעה כדתירץ בלח"מ בתירוץ א', ונמצא שמצד איסור זה היה ודאה דוחה שבת ולכן ספק דאיסור תקיעה דוחה יו"ט, ולא מצי למיפרך מזה על ק"ו ודר' יוסי בכסוי. ומה שאין ודאה דוחה שבת משום גזירה דשמא יעבירנו וספקה דוחה יו"ט באיסור תקיעה, סברי דאולי לא דמי להקשות מאחר דהוצרכו עכ"פ להקל באיסור תקיעה, לכן פירשו דהוא על הוצאה ממש שספקה דוחה יו"ט אף שהוא דאורייתא שזה הא בשבת ודאי לא דחי אף ודאה דהא אדרבה נדחה כל התקיעה בשבת בשביל שמא יעבירנו, שרק זה הוא דחיה על ק"ו דר' יוסי ובתירוץ ב' סברי דהדיחוי הוא משום דלא אזלינן בתר הטעמים אלא בתר עצם דין התקיעה שעכ"פ אין ודאה דוחה שבת אף שהוא משום שמא יעבירנו וספקה דוחה יו"ט אף דאיכא איסור דרבנן דעצם התקיעה, מאחר דהטעם שלא היה נדחה עצם התקיעה בשבת לא שייך בספק אף לגבי יו"ט, דסברי התוס' בתירוץ זה דהוא מטעם דלא אפשר למעקר כל המצוה מאחר דאיסור תקיעה הוא גם ביו"ט שלכן כשנאסור בספק לא שייך זה, (דאם היו סוברין כטעם הרמב"ם דעשה של תורה דוחה שבות של דבריהם היה אפשר שייך זה גם בספק שג"כ עדיפא משבות של דבריהם מאחר שהתוס' סברי דספק הוא לחומרא מן התורה כדכתב הש"ש ש"א פ"ג), ומ"מ דוחה ספקה יו"ט והוי שפיר דיחוי על ק"ו דר' יוסי.
אך שיש להקשות, דזה שמותר להוציא בשביל טומטום הא אינו דיחוי איסור כלל, דהא הוצאה לצורך היום אינו איסור ביו"ט כלל, משא"כ בכסוי שלצורך דבר הרשות אסור ורק לצורך מצוה היה מותר וכיון שהוא ספק דשמא אינו מצוה יש לאסור כדהוכיח ק"ו ממילה שג"כ אסור חבלה לצורך דבר הרשות שלכן אסור בספק מצוה כדהקשה השאג"א בסימן ק"ז. אבל באשר כל הסוגיא תמוה וצריכה באור וכאשר אבאר הנכון לע"ד לא יקשה כלום.
דהנה הק"ו שא"ר יוסי דכוי ששחטו אין מכסין את דמו מק"ו ממילה שודאה דוחה שבת ואין ספקה דוחה יו"ט אינו מובן. חדא דבמילה גם האיסור הוא מדאורייתא דמילה שלא בזמנה אינו דוחה יו"ט מדאורייתא ולכן כיון שהוא רק ספק שמיני שהוא רק ספק לדחות אינו דוחה, ובכסוי כל האיסור הוא רק איסור דרבנן והמצוה היא ספק דאורייתא, שלכן אפשר שספק מצוה דאורייתא דוחה איסור דרבנן, לא מבעיא אם מספק הוא חייב מדאורייתא שספק לחומרא הוא מה"ת, אלא אף אם רק מדרבנן חייב בספק נמי אפשר עדיף חיוב המצוה דלא אסרו הטלטול כיון שהוא לקיום עשה אף מספק. ועוד קשה מה שהקשו התוס' דלהטעמים דמפרש בביצה דף ח' דאסרו בכסוי ביו"ט משום דאפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק ומשום התרת חלבו, לא שייך הק"ו, דבשבת שאין מכסין אינו משום מוקצה ולא שייך התרת חלבו שהרי הוא ודאי חיה, ומה שתירצו הוא דחוק כדכתבו בעצמם. וכן לא מובן תשובת ר"א הקפר בריבי דמה למילה שכן אינה נוהגת בלילי יו"ט וכסוי נוהג בלילי יו"ט מה שייך לענין זה, וגם שופר יוכיח שאינו נוהג בלילה ומ"מ דוחה ספקה יו"ט. וגם צריך להבין במה פליג ר' יוסי שלא חש לתשובת ר"א הקפר בריבי.
והנכון לע"ד דהנה לכאורה תמוה טעם רבא בביצה [דף ח] באיסור כסוי דם כוי מחמת שדעתו לודאי ואין דעתו לספק, הא עכ"פ מדין ספק לחומרא ידוע שיכסנו בודאי ויש להחשיב לענין הכנה שהוא ודאי ולא שהוא ספק, ואיזה דמיון הוא למה שאוסר בהכניס לכסות בו דם צפור שיכסה גם צואה שהיה לו בעצם ספק בעת ההכנה אם יצטרך לכסות צואה דאפשר לא יארע שיהיה הצואה במקום המאוס לו.
וצריך לומר דיש להסתפק במי שצריך לעשות המצוה מספק מדין ספק לחומרא, אם החיוב עליו עתה למדת חיוב הספק הוא דין ודאי דאף אם האמת שגליא כלפי שמיא הוא שפטור, מאחר דעכ"פ לחסרון ידיעתו צריך לעשות המצוה, והספק היה סבה לחיוב זה. או דלא נעשה עליו מצד הספק שום חיוב ואם כלפי שמיא גליא שהוא פטור אין עליו בעצם שום חיוב, ורק אם האמת שהוא חייב יש עליו חיוב, וממילא כיון שאינו יודע וספק לו שמא הוא חייב מחוייב לעשות מצד ספק החיוב.
והנה בהכניס עפר סתם שאמר רבא שדעתו לודאי ואין דעתו לספק, אין לומר שהוא מחמת שעל הודאי חשב ועל הספק לא חשב, דא"כ היה צריך להיות באם לא ידע בעת שהכניס העפר סתם שיצטרך לשחוט עוף שיהא אסור לכסות, ואיך פסיקא לו לגמ' שדם צפור הוא ודאי שדעתו על זה, הא הרבה פעמים הוא ספק כגון שהיה לו הרבה בשר מוכן וחשב שלא יצטרך לשחוט יותר ונזדמנו לו אורחים אף שאינם מצוים וצריך לשחוט עוף בשבילם, וגם לא הוזכר חלוק זה לדינא.
אלא צריך לומר שכוונת האדם בהכניס עפר סתם ולא חשב כלום הוא כאמר ופירש שמכניס העפר לכסות בו כל מה שיצטרך, וסובר רבא שאין בהכנה זו אלא מה שהוא בשם שצריך, ומה שהוא ספק אם צריך יהיה ספק מוקצה שאסור כיון דלא פירש הדברים שהוא מכין בשבילם העפר אלא למה שצריך והרי דבר זה הוא ספק שמא אינו צריך ולא הוכן לזה. ולכן דם צפור אף אם בשעה שהכין העפר לא ידע שיצטרך לשחוט, הרי עכ"פ הוא דבר הצריך כסוי בודאי, דהא אין אופן שלא יצטרך לכסותו אם אך ישחטנו בכ"מ שיהיה ונחשב מוכן לזה, דהרי הוכן לדבר הצריך והרי הוא צריך אף שלא ידע מתחלה, דאין צורך שידע כל הדברים שיצטרך בשעה שהכין, אבל צואת קטן שלא בכל מקום שתהיה הצואה יצטרך לכסותו אלא כשנזדמן שהיה במקום המאוס לו, אין להחשיב צואת קטן שהוא דבר הצריך כסוי בודאי דהא תלוי באיזה מקום יהיה לכן לא הוי זה בכלל סתם הכנה שהוא כפי' לדבר הצריך כסוי. וגם יש לומר עוד טעם דדבר שעושה בידים שיצטרך לכסותו נחשב דבר הצריך, דהא כל מעשיו נחשב לו דבר הצריך, שלכן אף שלא ידע מעיו"ט שיעשה זה למחר, מ"מ הא ידע דכל מה שיעשה הוא דבר הצריך, ועיקר הכנתו בלשון לדבר הצריך וכן בסתם שהוא כאמר לשון זה הוא על מה שיצטרך לכסות מצד מעשיו.
וניחא לטעם זה מה שמותר לכסות גם דם בהמה לנקר חצרו כדאיתא ברמ"א סימן תצ"ח סעיף י"ח באם שחטו באמצעית החצר, ולא הוזכר חלוק שדוקא באם לא היה אפשר לו לשחטו במקום אחר, וגם שהיה ידוע לו זה מעיו"ט, וגם שהיה ידוע לו שיצטרך לשחוט, וא"כ משמע שבכל אופן מותר אף שצואת קטן הא אסור משום שהיה ספק שמא לא יהיה במקום המאוס לו. ואף שגם הדין דצואת קטן אסור לכסות לא הוזכר בש"ע, הרי הקשה זה במג"א ס"ק ל"ג משום דסובר המג"א דהלכה כרבא דלא פליג עליה רמי בר ייבא כדכתב במחצה"ש, ובדם בהמה כששחט באמצעית החצר לא הקשה המג"א, ומשמע דניחא לו משום דאף לרבא מותר לכסות לנקר חצרו, אף שבאם היה לו גם מקום אחר אף שביו"ט נזדמן לו שלא היה מקום אחר הוא ממש כצואת קטן. והוא מטעם שכיון שהשחיטה עושה בידים הרי הוא מעשיו, וכל מה שעושה בידים הוא בכלל הכנתו סתם שהוא כמפרש שמכין לדבר הצריך דכל מעשיו נחשבו לו דבר הצריך, שלכן אף שלא ידע מתחלה שיעשה מותר, ורק בצואת קטן שאינו מעשיו והוא רק הזדמנות בעלמא במקום המאוס לו אינו בכלל הכנתו לדבר הצריך כיון שלא היה ידוע לו אם יזדמן, והיה ספק בעת שהכין.
ואף שעתה שנזדמן שהצואה הוא במקום המאוס לו שהוא דבר הצריך ודאי לכסות, נראה שהוא משום דאין ברירה ונשאר בדין ספק. ויש לפרש לפ"ז הא דפליגי נהרבלאי וסברי דאפילו הכניס עפר לכסות בו דם צפור מותר לכסות בו צואה, שפרש"י דסובר דקרוב הוא לודאי, שלכאורה הוא דוחק שיפלגו במציאות, ונצטרך לפרש דאף שגם לרבא הוא קרוב לודאי אבל כיון שאינו ודאי ממש סובר שאינו בכלל הכנה דדם צפור דהוא ודאי ממש, וא"כ יקשה דלפ"ז ספק השקול אין לו להיות בכלל הכנה לכסוי צואה דהוא קרוב לודאי, ואיך אמר בגמ' תסתיים דרבא אמר כוי הרי הוא כצואה מזה שאמר בהכניס עפר לדם צפור אסור לכסות צואה משום שצואה נחשב לספק, הא אפשר שאוסר בתרוייהו דצואה שהוא רק קרוב לודאי אינו בכלל הכנה לדם צפור שהוא ודאי ממש, וכוי שהוא ספק השקול אינו בכלל צואה שהוא קרוב לודאי, וצ"ע בדעת רש"י. אבל למה שבארתי ניחא דנהרבלאי נמי סברי דצואה הוא ספק, וטעמם הוא משום דסברי יש ברירה או לגמרי או רק באיסור מוקצה דרבנן, שלכן כיון שעתה נזדמן שהצואה הוא במקום מאוס הרי יש ברירה שהוא בכלל הכנתו לדבר הצריך ודאי. ורבא אף שבעירובין דף ל"ז משמע שמחלק ג"כ בברירה בין לדינא דאורייתא דאין ברירה לדינא דרבנן שיש ברירה, מ"מ במוקצה יסבור אין ברירה משום דבמוקצה ספק לחומרא, והחלוק בין דאורייתא לדרבנן יסבור כהר"ן בגיטין דף כ"ה שהוא מדין ספק שבדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא. ואולי נחשב מוקצה עיקרו מן התורה כיון שהוא גם בשביל גזירת הוצאה כדאיתא בשבת דף קכ"ד ובביצה דף ל"ז, ובדרבנן שעיקרו מה"ת איתא בתוס' ערובין שם שחשוב כדאורייתא לענין שאין ברירה.
[ענף ג]. וכיון שטעמיה דרבא הוא מחמת שהכנתו בסתם הוא לדבר הצריך, תליא כסוי דם כוי שצריך לכסות מדין ספק לחומרא, במה שנסתפקתי בדין ספק לחומרא, שלצד הא' שעתה שהוא ספק יש עליו ודאי למדת חיוב ספק הוא בכלל הכנתו וצריך לכסות דהא הוא לו דבר הצריך ודאי. ולצד הב' שהחיוב שעליו הוא רק אם באמת שגליא כלפי שמיא הוא חייב, לכן אף שעתה עכ"פ צריך לכסות מחמת דשמא הוא חייב אין להחשיב זה שהוא כסוי הצריך ודאי דהא אף עתה אפשר שאינו צריך, ולכן כיון שלא הכין בפירוש לכסות דם כוי אלא סתם שהוא לדבר הצריך אסור לכסות דם כוי מאחר דשמא אינו צריך וספק מוקצה אסור. וסובר רבא שאוסר לכסות דם כוי כצד הב'.
וכן סובר נמי ר' יוסי בברייתא כרבא. ומוכיח ר' יוסי ממילה כצד הזה דספק שהוא לחומרא אינו חיוב ודאי במדת הספק, אלא שהחיוב הוא רק באם האמת שחייב יש עליו החיוב. דהא לכאורה קשה נהי שמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט מ"מ כשהוא ספק יום שמיני היה צריך לדחות מטעם דכיון דמצד המצוה למול בשמיני הוא מחוייב למול היום, הרי ממילא הוא צורך היום שאין לאסור מצד מלאכת יו"ט דמתוך שהותרה חבורה לצורך אוכל נפש הותרה גם שלא לצורך כיון שהוא צורך היום. אבל הוא רק לצד הא' בדין ספק לחומרא שמצד הספק נעשה עליו חיוב ודאי אף אם כלפי שמיא גליא שפטור שנמצא שהוא צורך היום ודאי, דלצד הב' שאם הוא יום תשיעי אין עליו חיוב ומה שחייב הוא רק משום הספק דשמא הוא יום ח'. ניחא, דהרי נמצא שהוא רק ספק צורך היום דאם גליא כלפי שמיא דהוא תשיעי אין בזה צורך היום ולא הותר ביו"ט, שהוא ממילא ספק איסור מלאכה דאורייתא מדין יו"ט שאסור. ואיכא ראיה מזה שדין ספק לחומרא הוא כצד הב', שלכן אסור לכסות דם כוי מטעם רבא דאין דעתו לספק כדבארתי.
ואמרו לו שמתקיעת שופר בגבולין מוכח כצד הא' דמצד הספק חייב בודאי במדת הספק, דהא מותר להוציא שופר בשביל טומטום אף שהוא ספק אשה שאין מוציאין בשביל אשה, דסברי כר' יהודה שאסרו מדרבנן לאשה לתקוע למצוה דשופר שלכן באם הטומטום הוא אשה אין זה צורך להוציא ואיכא איסור מלאכה דיו"ט, ומ"מ מותר להוציא בשביל טומטום, שהוא רק כשאמרינן בדין ספק לחומרא כצד הא' שכיון שהטומטום הוא ספק איש חייב בודאי אף אם כלפי שמיא גליא שהוא אשה, והוי ממילא צורך היום בכל אופן וליכא ממילא אסור הוצאה ביו"ט מצד מתוך, ואיכא מזה ממילא ראיה שכסוי דם כוי הוא צורך ודאי שהוא בכלל הכנתו לדבר הצריך ויהיה מותר לכסות. וסתרי לפ"ז דין מילה ודין השופר אהדדי.
והנה בעצם מסתבר שלא שייך לומר שהספק עשה עליו חיוב בכל אופן כצד הא' אלא בדבר שאף שפטור ליכא איסור, אבל במילה דאם הוא יום תשיעי איכא איסור למול מצד לאו דמלאכה ביו"ט, לא שייך לומר שיעשה עליו חיוב באם כלפי שמיא גליא שהוא יום תשיעי דאיך יעשה עליו חיוב לעשות דבר האסור, ולכן במילה הוי החיוב שעליו כשהוא יו"ט רק לצד אם כלפי שמיא גליא שהוא חייב, שזה הוי רק ספק צורך היום שאסור. ונמצא לפ"ז שספק יום ח' יום ט' במילה ביו"ט, חלוק משופר דטומטום וכסוי דם כוי, שבהו כיון שליכא איסור דאורייתא אף אם הטומטום הוא אשה, ואף אם הכוי הוא בהמה, שתקיעת שופר שלא למצוה וטלטול העפר הם רק איסורים מדרבנן, נעשה חיוב השופר להטומטום וחיוב כסוי דם כוי בדין ודאי אף ביו"ט כצד הא', וממילא הוא צורך היום ומותר להוציא כשנזדמן שאין שם שופר אלא השופר שיוציאו לרה"ר, אבל מילת ספק בן ח' ספק בן ט' שחיובו הוא רק באם האמת שהוא ביום שמיני כצד הב' הוי רק ספק צורך היום שאסור. וליכא סתירה ממילה לשופר, וכוי דמי לשופר. וזהו טעם האמרו לו שהוכיחו משופר לדם כוי שמותר לכסות ולא חשו להוכחת ר' יוסי ממילה.
אבל יש טעם גדול לומר דאף במילה כיון דאם היה יום חול היה נעשה עליו חיוב ודאי למולו דוקא היום מצד ספק שהוא שמיני שספק לחומרא, שלצד הא' הוא בדין ודאי אף אם האמת שהוא תשיעי, ממילא אף כשהוא יו"ט לא נגרע דין חיוב המילה כשדנין בחיובו, והוי חיובו אף כשהוא יו"ט לצד זה בכל אופן, וממילא ליכא איסור יו"ט ואין לדון בענין איסור יו"ט כלל והיה לן להתיר, ומדאסור ביו"ט איכא ראיה לצד הב' שהחיוב עליו הוא רק באם הוא שמיני ולכן הוא אסור ביו"ט דהוא רק ספק צורך היום שהוי ספק איסור מלאכה דיו"ט שאסור, כדהוכיח ר' יוסי ממילה לצד הב', שלכן ראיה שאסור לכסות כוי ביו"ט מטעם שאין דעתו לספק כטעם רבא כדלעיל.
ולכן מסתבר שתלוי זה באיזה דין קדים לדון עליו דאם דין יו"ט קדים, כבר הוחלט שאם הוא תשיעי אסור וא"א להעשות עליו שוב חיוב אח"כ כשדנין בחיוב המילה גם חיוב אם הוא תשיעי שהוא לעשות דבר אסור, ושאני מילה משופר וכסוי כדעת האמרו לו. ואם נידון המילה היה קדים היה מוחלט שהוא חייב בכל אופן אם נימא כצד הא' כמו אם היה יום חול, וממילא ליכא איסור יו"ט כיון שהוא צורך היום מדין מתוך, ומדאסור ראיה לצד הב' כר' יוסי. וזהו פירוש תשובת ר"א הקפר בריבי, דאם היה מילה נוהגת בלילות היה דין המילה קדים שהרי הוא דין השייך לעצם היום אף אם לא היה יו"ט שזה נחשב כקדים לגבי דין יו"ט שהוא דבר שנתחדש על היום, וממילא היה מותר מחמת דהיה החיוב עליו בכל אופן כצד הא' והיה זה ממילא צורך היום כדחזינן משופר, אבל כיון שמילה אינה נוהגת בלילות נמצא שדין יו"ט קדים שכבר הוחלט שאם הוא תשיעי אסור, לכן א"א להיות עליו חיוב אח"כ אם הוא תשיעי, והוי חיובו רק אם הוא יום שמיני שהוא רק ספק צורך שאסור, אבל שופר אף שג"כ אינו בלילה, מ"מ הא לקיום מצות שופר אין הכרח לעבור איסור הוצאה, דהא שייך לקיים מצות שופר גם בלא איסור הוצאה, שלכן מצד ספק לחומרא שייך להעשות עליו חיוב לקיים מצות שופר בכל אופן אף אם הוא אשה באופן שלא ידחו איסורן, וממילא כיון שנעשה עליו חיוב בכל אופן הוי זה ודאי לצורך היום ויכולים גם להוציא בשבילו. ולכן אין ראיה ממילה לאסור כסוי דם כוי דאפשר כצד הא' שהוא ממילא צורך ודאי לכסות והוא בכלל הכנתו. ואף שלטעם זה גם בכסוי אף אם לא היה נוהג בלילה נמי נעשה עליו חיוב ודאי דהא אפשר לכסות בעפר מוכן בפירוש לדם כוי, וממילא כיון שנעשה עליו חיוב דהוא בכל אופן הוי זה ממילא ודאי שהוא בכלל הכנתו, ולא היה צריך לאסוקי תאמר בכסוי שנוהג בלילי יו"ט, נראה דהוא משום דבכוי אין צורך למה ששייך לכסות בלא איסור מוקצה, דהא כיון שכסוי נוהג בלילה נידון חיוב הכסוי קודם שהוחלט שחייב בכל אופן כמו ביום חול ואיכא ב' הטעמים לדחות ראיית ר' יוסי לאסור כסוי.
והנה מצינו מחלוקת אם לילה מחוסר זמן או לא בזבחים דף י"ב ובכריתות דף ח', וטעם מ"ד אין מחוסר זמן מסתבר דהוא משום דסובר דכיון דהלילה נחשב להיום דמחר כבר הוא מחוייב במצות היום, ורק מצד דין התורה שהקפידה שיעשה ביום נחשב כאנוס מלעשותה עתה, ודמי כמו שאין לו הבהמה להקריבה שלא היה נחשב שאינו מחוייב, ולכן אף שלא הוזכר זה אלא בחיוב קרבן שייך מחלוקת זו גם בשאר מצות דג"כ שייך סברא זו. וקצת ראיה מהא דהרמב"ם פסק בפי"א מתרומות ה"ז שסכין את הקטן בשמן תרומה תוך שבעה שהנולד כל שבעה אינו חשוב ערל, ומשמע דבליל שמיני שנימול למחר ביום חשוב ערל ואסור, והוא משום דלילה לאו מחו"ז ונחשב כמחוייב כבר. ונמצא לפ"ז שתשובת ר"א הקפר בריבי לא הוי אלא אם לילה מחו"ז, שלכן דין יו"ט קדים שחיוב המילה והנידון בה הוא רק למחר ביום, אבל אם לילה אינו מחו"ז קדים דין המילה לדון בה לנידון דין היו"ט כמו אם היתה מילה נוהגת בלילות, ומ"מ אסור למולו לספק ח' ספק ט', א"כ מוכח שבכל ספק לחומרא לא נעשה עליו החיוב בכל אופן אלא לאם הוא באמת יום ח' כצד הב', והוי רק ספק צורך היום שאסור, וממילא ראיה שאסור לכסות דם כוי כהוכחת ר' יוסי. וסובר ר' יוסי לילה אין מחו"ז, ולכן הוכיח ממילה שפיר ולא חש לתשובת ר"א הקפר בריבי. ולהוכחת אמרו לו משופר דמוציאין לרה"ר בשביל טומטום לא חש, דהא ר' יוסי סובר דבשביל אשה ודאית נמי מוציאין מאחר דתקעה משום דיש לה מצוה ומקבלת שכר אף שאינה מצוה שלכן הוא צורך היום שהותר ביו"ט מצד מתוך כדאמר בגמ'.
אך יקשה נהי שדחי בגמ' [חולין דף פ"ד] הא דטומטום שהוא ספק אשה משום דאפילו אשה ודאית נמי תקעה, אבל הא איכא ספק אחר כגון באיש ודאי שספק לו אם תקע או לא תקע דנמי מוציאין בשבילו לרה"ר, דדוחק לומר דר' יוסי פליג על האמרו לו בזה אף שלפי פשטות הגמ' שאמר, ר' יוסי לטעמיה משמע דאה"נ שפליג. אבל יותר נראה שלא פליג, ומה שמוציאין הוא משום דאוקמיה אחזקתו שלא תקע ולא יצא, ולא נחשב זה בדין ספק, וכדמוכרח לומר כן על מה שאמר בגמ' אלא ספק איש ספק אשה ומ"ט לא אמר אלא ספק תקע ספק לא תקע, דלא היה יכול לתרץ ר' יוסי לטעמיה אלא ע"כ הוא משום שלא נחשב ספק משום דמוקמינן אחזקתו שלא תקע ולא יצא.
ופירכת רבינא על האמרו לו שהוכיחו משופר להתיר גם כסוי אף למאי דסברי דאשה אסורה לתקוע ומ"מ מוציאין בשביל טומטום משום מה לתקיעת שופר שכן ודאה דוחה שבת במקדש תאמר בכסוי דליתיה כלל שלכאורה עדיין אין לו באור, נראה דהוא מענין אחר שהא דר' יוסי שנקט בק"ו שלו שבמילה ודאה דוחה שבת, שלכאורה למה שבארתי בלא זה דדחי שבת הוא הנידון וההוכחה, ונצטרך לדחוק שנקט זה לרוחא דמלתא דרך ק"ו, ולכן סובר רבינא דהוא עוד טעם דאף אם נימא בהא דספק לחומרא כצד הא' שהוא חיוב בכל אופן, החמירו להחשיב זה לספק צורך כצד הב' מצד הק"ו דמילה שהתם מדינא הוא כצד הב' כסברת ר"א הקפר בריבי שמילה שאני משופר וכסוי, דרבינא אולי סובר דלילה מחו"ז, ומצד שלא יבואו להקל במילה שלא יאמרו ק"ו מכסוי דם כוי שגם במילה ספקה דוחה יום טוב אסר ר' יוסי. והקושיא דאמרו לו משופר היה ממה שלא גזרו לאסור להוציא השופר לספק כהא דטומטום שלא יבואו להקל במילה בספק מק"ו. וע"ז השיב רבינא דאף למאי דקאמרי רבנן נמי אית לו פירכא דמשופר אין לעשות ק"ו להקל במילה משום שבשופר נמי דוחה שבת במקדש ולא חמורה שופר ממילה לענין דחיה, ואף שעדיין איכא מה מצינו משופר למילה, לא יטעו מצד זה להקל במילה בספק, שעל מה מצינו ידעו שאיכא למיפרך דקל למיפרך דאולי אין המלאכות דהוצאה וחבלה שוין, דהא לשיטת הרמב"ם פ"א מיו"ט ה"ד יש קולא בהוצאה והבערה שמותרין גם שלא לצורך כלל וכן הוא גם שיטת רש"י בהוצאה בביצה דף י"ב לב"ה עיי"ש, וברובל הא הוא משאר מלאכות שאסורין להרמב"ם, ולכן אף להאוסרין שלא לצורך היום גם בהוצאה יש טעם לחלק ולא יבואו למילף משופר למילה, אבל כשאיכא ק"ו לא ידעו למיפרך משום שיכניסו הכל בק"ו, ויבואו לטעות, ולכן יש לאסור בכסוי דליתיה כלל בשבת כדי שלא יבואו לטעות למילף מכסוי בק"ו למילה ויתירו גם במילה בספק. ופשוט שכוונת רבינא הוא אליבא דר"א דאל"כ לא מצינו שידחה שופר שבת אף במקדש ואף לר"א אין שופר ולולב בגבולין בשבת.
ונמצא שלמה שבארתי הסוגיא ומוכרח כן דאין שום באור בסוגיא החמורה הזאת, הוא שפיר ראיה מזה שמותר להוציא לר' יהודה שופר בשביל טומטום להתיר כסוי דם כוי ביו"ט אף מהכנת עפר סתם ולא קשה כלום. וגם שליכא אף רמז ראיה מתוס' לחדוש השאג"א לאסור להוציא שופר ולולב בשביל נשים, לדינא שהלכה כר' יוסי ור"ש דנשים יש להן מצוה כשתוקעות ומקבלות שכר וכ"ש לדידן שגם מברכות כשיטת ר"ת, שברור ופשוט שהוא צורך גדול אף שאין חייבות, וכהראבי"ה והרא"ש והטור שמתירין בפירוש ולא מצינו מרבותינו הראשונים מי שחולקים עליהם, שלכן אין לחוש בזה לשיטת השאג"א שחולק עליהם כיון שנתבאר שאין ראייתו מתוס' דחולין כלום, אף אם היה רה"ר ממש וכ"ש אצלינו שאין לנו רה"ר להרבה ראשונים שמנהגנו כמותם, וכדנוהגין בכל מקום שמביאין הלולב להנשים מביהכ"נ לביתם אף במקום שליכא עירוב וכן מביאין השופר מביהכ"נ לנשים חולות לתקוע עבורן.
ועצם הראיה בעירובין ובר"ה ממה שלר' יוסי ור"ש סומכות שהוא רק באקופי ידייהו לתקיעה, הוא כדפי' התוס' בעירובין [דף צ"ו] משום דבעצם גם ר' יהודה היה מתיר מאחר דמקיימות מצוה ואין בזה בל תוסיף, ורק משום שאיכא איסור בתקיעה אסר להן. וכן אסר גם בתפילין ועליה לרגל משום דאיכא גזירה, לכן לר' יוסי ור"ש דלא גזרי בסמיכה באקופי ידייהו, דאין להן המצוה ולא יקיימו מצות סמיכה אף לא כאינה מצוה ועושה, משום דקרבן נשים פטור מסמיכה והוי כקרבנות דלית בהו סמיכה כהא דבכור ומעשר ופסח דליכא שום מצוה כשיסמכו עליהם וממילא אסור משום עבודה בקדשים והיה שייך לגזור אף באקופי ידייהו, מ"מ כיון שיש להן נחת רוח בסמיכה דאקופי ידייהו לא גזרי, וכ"ש שלא גזרי לאסור עליהן קיום מצוה ממש בשביל גזירות. ולרש"י עירובין דלר' יהודה אסורות נשים במצות שפטורות מטעם בל תוסיף בארתי בחדושי בקידושין הדמיון להמחלוקת בסמיכה בדרך נכון. והנני ידידו מוקירו ומברכו, משה פיינשטיין