אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין
סימן פח
בענין אכילת בשר ויין בלילה שאחר התענית ובלילה שלפני התענית כ"ו ניסן תשכ"ה. מע"כ ידידי הנכבד תלמידי הרה"ג יר"ש באמת מהר"ר דוב יהושע בלום שליט"א.
הנה מה שכתבת בענין אכילת בשר בלילה שאחר התענית ובלילה שלפני התענית בבאור דברי הרמ"א ומהרש"ל הם דברים נכונים. אבל יש להעיר ואכתוב הנכון לע"ד דהנה לולא המג"א יש לפרש ברמ"א סימן תקנ"ח באיסור אכילת בשר ושתית יין בלילה שאחר תענית ת"ב שנדחה, לא מפני התענית דלענין זה אין חלוק מכל תעניתים של הצבור דלא הזכיר להחמיר בזה, אבל הוא מפני האבלות שאיכא בתשעה באב שהוא נוהג גם בנדחה וכמפורש טעם זה בלשונו שכתב אסור מפני אבלותו של יום. ואף שאבל מותר בבשר ויין כוונתו שדומה ת"ב לאנינות, ובלילה שלאחר יום המיתה הוא אונן שלא לאכול קדשים כדאיתא בזבחים דף צ"ט ואפילו אחר הקבורה, ולכן אף שלא אסרו לאבל אחר הקבורה בבשר ויין אפילו כשנקבר ביום שמת, מ"מ באנינות דרבים שהחמירו בקצת דברים בט"ב החמירו להנהיג גם באנינות לילה בבשר ויין.
וגם הא איתא בס"פ חזקת הבתים תניא אר"י בן אלישע מיום שחרב ביהמ"ק דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אלא אין גוזרין אא"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה, שלכאורה קשה הא כבר א"ר יהושע שא"כ לחם לא נאכל ומים לא נשתה שזה אי אפשר וממילא לא שייך לאסור גם בשר ויין שלא יסתור למה ששותין מים ואין חוששין למה שבטל ניסוך המים, ופשוט שא"צ לזה הא דאין גוזרין אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, משום שאף אחד אין יכול לעמוד בה, אלא צריך לומר דר' ישמעאל בא לומר שבדין הוא לגזור שלא לאכול בשר ויין לא מטעם הפרושין משום שבטל הקרבנות דבשביל זה לא שייך לאסור כדא"ר יהושע, אלא מדין אנינות היה בדין לגזור שכל הימים יתחשבו כמתו מוטל לפניו שהוא כרואין החורבן בעינינו שעל טעם זה לא שייך לידחות מהא דא"ר יהושע מלחם ומים, אבל מסיק שלא גזרו משום שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בלא בשר ויין. ונראה שמה שגם ר' יהושע מסיק ולהתאבל יותר מדאי א"א שאין גוזרין אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה אינו לדחות טעם הפרושין שהרי דחה אותם מצד הסתירה דלחם ומים אף אם היו יכולין לגזור, אלא דבא לומר ג"כ דאף אם נמצא טעם לאסור בשר ויין מטעם אחר כהא דר' ישמעאל שבארתי מטעם אנינות נמי א"א משום שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה כמו שמסיק ר' ישמעאל.
נמצא מזה ששייך חשיבות אנינות על החורבן אך שא"א לגזור, ולכן במוצאי ת"ב שנהגו ביום באנינות ממש הוא בדין שמתו מוטל לפניו גם שהוא אחר התענית, כמו שיש להיות בעצם כל השנה שלכן אסור בבשר ויין כמו באנינות דקודם הקבורה.
אבל לטעם זה לא שייך הדמיון לתעניתי תשובה שכתב המג"א, ויקשה לכאורה על מה שלא דקדק בלשון מפני אבלות שכתב הרמ"א, וגם משמע שב' הדברים הוא ממהרי"ל כי כן הוא הציון ברמ"א ובמג"א (והספר מהרי"ל אין אצלי) שודאי קשה ודוחק לומר שהם ב' טעמים. ולכן אולי יש לומר דמה שבתעניתי תשובה אין אוכלין בשר ויין במוצאי התענית הוא נמי מהאי טעמא דאנינות, דמעניני התשובה הוא גם שיזכור יום המיתה וגם שיחשוב עצמו כחייב מיתה ועומד לזה מפני חטאיו, שלכן יש לו להתנהג כאונן על עצמו וכיון שביום התענית גופו לא היה ניכר ענין זה, נהגו זה לאחר התענית, וא"כ הוא ממש אותו טעם אבלות עצמו שנקט הרמ"א. ושייך זה רק לתענית ת"ב אף שהוא נדחה ולא לשאר תעניות, אף שגם הם לעורר הלבבות לפתוח דרכי תשובה, משום שבתענית צבור לא שייך ענין זה משום שכלל ישראל יתקיימו לעולם מהבטחת הקב"ה, וממילא לא שייך שיתחשבו בדין אנינות על עצמם גם כל יחיד לעצמו כיון דהוא תענית צבור שלא מתחלק להתחשב כלכל יחיד ויחיד בפני עצמו אלא כל יחיד הוא מצד כלל הצבור.
וטעם של תוה"ש ביו"ד סימן קפ"ה סק"י שכיון שתענית הוא כקרבן שבקדשים הלילה הולך אחר היום שעבר, הוא טעם תמוה דסותר מיניה וביה, דהא לענין התענית עצמו הרי אינו כן וליכא שום תענית לא של צבור ולא של יחיד שהלילה ילך אחר יום שעבר. וברור שאם יאמר בלשון הריני בתענית היום והלילה שלאחריו לא יאסר מלאכול בדין תענית בלילה שלאחריו אם לא יאסור עליה הלילה בקונם כלשון נדרי איסור, משום שלא יתחשב תענית כזה מנדרי מצוה, דתענית דמצוה הוא רק עד הלילה כמו יום לכל הדינים, ואם היה מקום לומר כסברא זו שמאחר שהוא כקרבן הולך הלילה אחר היום מ"ט לא יוכל לעשות תענית כזה, ואדרבה הלילה דלעבר שייך להתענית ואם יקבל עליו להתענות משקה"ח עד למחר בצה"כ סגי בקבלת תענית אף שלא בלשון קונם דנדרי איסור וכדמשמע כן מסימן תקס"ב סעיף ז'. וזהו הטעם שלא ניחא למהרש"ל ביש"ש חולין ס"פ אותו ואת בנו לומר סברא זו דבמקום קרבן וחושב זה כהולכין אחר דתיהם.
ומה שגם למהרש"ל הוא דבר הראוי לנהוג כן, הוא בתעניתי תשובה מדין אוננים כדכתבתי, ואף בתענית בו"ה שהוא משום עת רצון נמי הוא מתעניתי תשובה, משום שרק בתשובה מתרצין לפני הקב"ה, וסובר דגם בכל תעניתי תשובה ראוי לעשות כן שלא לאכול בשתי הלילות כיון דבעצם נחשב התענית מלילה שלפניו אף שאין מתענין בהלילה, ולכן מהראוי להתחיל לכה"פ חשיבות האנינות מהתחלת יום התענית שהוא מהלילה, דמה שאוכלין הוא משום דכן הוא דין התענית שאיסור אכילה בו הוא רק ביום דהא גם עננו אומר בלילה אף שאוכל לעצם הדין לרש"י בשם תשובת הגאונים בשבת דף כ"ד, והרא"ש שם ובתענית דף י"א סובר כן לדינא, וכן סוברין הרמב"ם פ"א ה"ט מתעניות, והטור בסימן תקס"ה כתב שכן סובר הרא"ש ושכן נוהגין בספרד, ולכן שייך האנינות גם בלילה שלפני התענית מאחר דהוא יום התענית ממש, ורק לבעה"מ בתענית שם שסובר דהתענית מתחיל בעצם רק כשהאיר היום ומדינא א"צ לומר עננו בערבית לא שייך להחשיב גם האנינות בלילה שלפני התענית, אבל הא לא מצינו איך נהג לענין בשר ויין ויותר נוטה שאכל בשר ויין משום שלא מצינו זה בראשונים.
אבל עכ"פ אף שתמוה טעם זה דהתוה"ש, גם הפמ"ג כתב כן בסימן של"ד במשב"ז סק"כ בשם הא"ר טעם זה, והוא בא"ר סימן קל"ד סק"א בשם מ"י שהוא ספר תוה"ש, ונמצא שרק דעת תוה"ש הוא, עכ"פ הסכימו הא"ר והפמ"ג לטעם זה, וצ"ע בטעמם. ולפי טעמם יפה כתבת שהוא רק בתעניתי תשובה וכדאיתא כן בפמ"ג שלפ"ז הוא היכא שמתענה לכפרה דוקא ונתכוונת לדעתו הגדולה. אבל לא מובן שגם תענית צבור כיון שהוא ג"כ לתשובה יש להחשיב זה כקרבן צבור ומדוע פשוט לך שת"צ לא שייך להחמיר בזה לטעם שלילה הולך אחר היום בקדשים. ואולי כיון שהוא גם להצטער בעלמא על הצרות שאירעו אין להחשיב זה כקרבן, ויהיה כוונת הפמ"ג בלשון היכא שמתענה לכפרה דוקא, היינו שהתענית יהיה רק לכפרה בלבד שלא יהיה לו עוד טעם נוסף, שרק תענית כזה נחשב כקרבן, שגם בתענית יחיד איכא שמתענה גם לתפלה ותחנונים לאיזו דברים שמבקש מהקב"ה שזה לא יתחשב כקרבן, וממילא גם הת"צ שתיקנו ג"כ אינם כקרבן משום שיש להם עוד ענין של צער הצרות שאירעו לבד ענין התשובה והכפרה. אבל יותר נראה כהטעם שכתבתי אליבא דהרמ"א ומהרש"ל שטעם ההוא לא שייך אלא בת"ב, וכן גם בתעניתי תשובה ושל המתענים בשני וחמישי, ושייך גם בלילה שלפניו.
ומה שכתבת דכיון דגם בד' תעניות מעצם התקנה בזמן שאין שלום היה צריך להפסיק מבעוד יום כדכתב הרמב"ן, והגר"א בסימן תק"נ כתב שדבריו נכונים, שלכן יש לאסור בבשר ויין אף האידנא שלא רצו להחמיר להפסיק מבעוד יום, אין הכרח לזה מצד התענית דכיון שלא החמירו להתענות בלילה, שוה לזה בשר ויין ככל דבר. ואף שמהרש"ל כתב על הנוהגין רק שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בשני ובחמישי שהוא דומה לתענית, היינו שיש גם תענית כזה אם אחד רוצה להתענות רק בזה, אבל התענית שנתקן להתענות ממש לא שייך להתחלק שיהיה מתענה רק מבשר ויין ולא תענית ממש דהוא כסתירה. ור' משה בן מכיר בס' סדר היום שהבאת שכתב שראוי שלא לאכול בשר ויין אינו מטעם תענית אלא משום שראוי להצטער על הצרות שאירעו בימים אלו.
ושני הטעמים שכתבת לתרץ מש"כ מהרש"ל שדיני נפשות גומרין בלילה הם ראוין להאמר, אבל המג"א סימן תק"פ סק"ט לא ניחא לו בהו, משום דאינו סובר כהמאירי סנהדרין דף ל"ד שהבאת שרק המיתה ממש נאמר שהוא ביום, אך ממילא גם אין גומרין הדין בלילה משום שלא יהיה עינוי הדין, דלכן תירצת דלא שייך זה בגמר דין דדן הקב"ה שלא ידוע לו וליכא עינוי הדין דהוא משום צער להנידון, דהא יקשה דא"כ היו רשאין לגמור הדין קודם אור היום כדהקשה שם המגיה, אלא דהגמר דין הוא נקרא המעשה ממש משום דנעשה בהגמ"ד בר קטלא, ולכן ילפינן מוהקע נגד השמש גם לזה שלא יגמרו הדין בלילה, וזה שייך גם בב"ד של מעלה.
וכן מה שמלך גומר הדין בלילה אינו מצד מעלת מלך, דאפשר דמלך היה גם מתחיל לדון בלילה רק משום דצריך סנהדרין לדונו אם הוא מורד לתוס' סנהדרין דף ל"ו, שזה לא שייך בב"ד של מעלה שלא צריכי לסנהדרין, ומדגם ב"ד של מעלה לא מתחילין בלילה שמודה מהרש"ל בזה אלמא דאין נוהגין ב"ד של מעלה בדיני מלך. והוא פשוט דאם היו דנין כדיני מלך היה האדם מתחייב מיתה לשמים על כל חטא וגם על עשה דהא על הכל שייך להחשיבו מורד דבכה"ג במלך בו"ד הוא בדין מורד, אלמא שמתנהגין כב"ד של מטה שהוא מצד דיני התורה ולא על מרידה במלכו של עולם, ובדיני התורה גם מלך אינו יכול לדון בלילה ולא לגמור בו ביום, דרק על דין מרידה במלכות יכול מלך לדון בדיני מלכים לאחר שדנו סנהדרין שהוא בדין מורד. והנני ידידו ואוהבו, משה פיינשטיין.